פורום המדרשות התורניות לבנות

בין מלאכים לבני אדם / פרשת בשלח

מיכאל אברהם, המדרשה בר-אילן

ראשי > מאגר שיעורים > בין מלאכים לבני אדם / פרשת בשלח

בין מלאכים לבני אדם: על המדרגה המוסרית בה עלינו לחיות.

בפרשתנו מתוארת הצלתם של בני ישראל על ידי נס קריעת עם סוף וטביעתם של המצרים בים. המדרש מתאר שמלאכי השרת רצו לומר שירה, והקב"ה עוצר אותם באומרו את המשפט הידוע: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!". ישנה כאן קביעה ערכית שאין לומר שירה גם על מפלתם של אויבים ורשעים. רבים מצטטים אמירה זו כבסיס לדרישה להתייחסות אל אויבינו כבני אדם, ואכן דומני כי בהחלט ניתן, ואף צריך, להפריד בין מלחמה נחרצת באדם או קבוצה כלשהי שמסכנת אותנו, לבין שנאה לאותה קבוצה, או שמחה במפלתה.

לעומת העמדה שבמדרש הנ"ל, בני ישראל דווקא שרים לקב"ה את שירת הים, ומהללים אותו על מפלת מצרים. השאלה מה בדבר אותה קביעה ערכית שנאמרה למלאכים, ומדוע אין היא תופסת כלפי בני ישראל. יש המיישבים את הקושי לפי המדרש ששירת הים תיאמר לעתיד לבוא ("אז ישיר משה", 'אז' – לעתיד לבוא, כמו "אז יימלא שחוק פינו"), אולם אין מקרא יוצא מידי פשוטו.

ההסבר המקובל לסתירה זו נעוץ בהבדל שבין מעמדם של המלאכים בנס הזה למעמדם של בני ישראל. בני ישראל היו אלו שניצלו מאותה צרה, לכן עליהם לשיר להודות ולהלל את הקב"ה על הצלתם. לעומתם, המלאכים, שלא ניצלו מצרה בקריעת ים סוף, אין להם רשות לעשות כן. לכאורה ההבדל הוא במטרות השירה: אצל בני ישראל זוהי הודיה על הצלתם שלהם, שירה לגיטימית ורצויה, ואילו אצל המלאכים זו שירה על האירוע עצמו שכולל גם את אובדנם של המצרים, וזוהי שירה שלילית. לפי זה המלאכים יכלו גם הם לשיר, אילו היה זה שיר רק על הצלתם של ישראל ולא על אובדנם של המצרים.


נראה שישנה כאן נקודה עמוקה יותר. בני אדם שמנסים לחיות בדרגה רוחנית גבוהה מדי, יכולים דווקא להיכשל וליפול. אם בני אדם ינסו לחיות בתודעה שאין לשמוח במפלתם של רשעים, הם עלולים להגיע למצב שבו הם גם יחושו סימפתיה כלפי מעשיהם. מלאכים, לעומת זאת, יכולים לנהוג בצורה האידיאלית ואין חשש שייכשלו.

לכן ממלאכים הקב"ה מצפה לחיות בתחושה האידיאלית של צער על אובדנם של בני אדם באשר הם, כולל רשעים, אולם מבני אדם אין ציפייה חד משמעית כזו. אמנם יחידים שיכולים לחיות באטמוספירה מוסרית שכזו, מסתבר שייחשבו רצויים לפני המקום, אולם בחברה רגילה של בני אדם רמה נורמטיבית כזו בחיים הציבוריים כרוכה בסכנת נפילה.

גם בימינו אנו מכירים כאלו שחשים באמת ובתמים צער על אבדן אויבים ושונאים, ועל מלחמה באשר היא, אולם רבים מהם מאבדים את ההזדהות היסודית עם עמם, והזדהות עם הטוב הנלחם ברע. כיום אנו שומעים ביחס לסכסוך הערבי-ישראלי על "קרבנות האיבה מכל הצדדים", ועל "הטרגדיה והשכול של שני העמים", תוך שימה מופרכת של שני הצדדים לסכסוך על אותה פלטפורמה ערכית.

שורשן של תחושות ואמירות אלו מצוי בנקודה ערכית גבוהה, בה כל אבדן חיי אדם, ללא הבדל לאום, דת, או אחר, הוא טראגי. אולם ניתן לראות שחיים במדרגה כזאת מביאים לפעמים לאבדן דרך גמור, שכרוך בחוסר הבחנה בין טוב לרע, ובין צודק ולא צודק. ברור שישנם מעשי אכזריות ואי-צדק גם מן הצד שלנו (שלחלקם לצערי הייתי בעצמי עד), אולם אין באלו בכדי לטשטש את שיקול הדעת הכללי שמבחין בין רוצחים ללוחמים, בין תוקפנים למתגוננים, בין נרדפים לרודפים. זוהי הסכנה של חיים בתחושה שהיא אמנם גבוהה מבחינה ערכית, אלא שלבני אדם (לפחות כנורמה ציבורית) היא כנראה גבוהה מדי. גם דוד המלך, ללא ספק אישיות מוסרית וערכית משכמה ומעלה, מתבטא בכמה מקומות בספר תהילים בצורה מסמרת שער על רודפי ישראל. למשל במזמור קל"ז: "בת בבל השדודה, אשרי שישלם לך את גמולך… אשרי מי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע" (דוגמה חביבה על ישעיהו לייבוביץ נגד "מוסר הנביאים" הבן-גוריוני).


דוגמה אחרת לתופעה זו היא שימוש בבעלי חיים. אכילת בשר, כמו גם שימושים אחרים בבעלי חיים, מעוררים בעיה מוסרית קשה. בעלי החיים עוברים התעללויות קשות ביותר בעת גידולם, הובלתם ושחיטתם. בהחלט ראוי להימנע משימוש בתוצרים של בעלי חיים (בשר, חלב וביצים, וגם דגים) כדי לא לתת יד להתעללות הזאת, ולכן אין לי ספק שהנמנע משימוש בבעלי חיים מצוי ברמה ערכית גבוהה יותר ממי שמשתמש בהם. אמנם אנו רואים אנשים וקבוצות שלוחמים למען בעלי החיים ותוך כדי כך רומסים את כבודם וזכויותיהם של בני האדם. לא מעטים מביניהם מרשים לעצמם להפגין בהתלהבות על "זכות האישה על גופה" (=ההיתר האולטימטיבי לרצוח עוברים בדם קר). די מדהים שבמקרים רבים זה בא מאותן קבוצות חברתיות ואידיאולוגיות, ועוד יותר מדהים שהם עצמם ברוב המקרים כלל לא חשים בדיסוננס הזה. כמו בדוגמה הקודמת, ישנה כאן התייחסות לאוכלוסייה שונה מאתנו (בעלי החיים) שלכאורה נעוצה בעולם ערכי גבוה יותר, אולם היא עלולה להוביל לכישלונות בתחומים ערכיים בסיסיים הנוגעים להתייחסות כלפי הקבוצה שלנו. מי שמעלה בעלי חיים לדרגת בני אדם, סופו שמוריד את בני האדם לדרגת בעלי חיים. זוהי אותה תופעה של אליה (מוסרית) וקוץ בה, ואולי על כך אמר החכם: "אל תהי צדיק הרבה פן תישומם".


השאלה מה לעשות מול תופעות כאלה? האם בגלל זה עלינו להימנע מלחימה ברוע (שימוש בתוצרי בע"ח או שירה על אויבים)? במקרים רבים זהו מחיר כבד ולא סביר. שומה עלינו להילחם ברוע וגם ברעים, ויחד עם זה לנסות למזער את הנזקים המוסריים והכישלונות האפשריים. המשך התנהלות לא מוסרית רק בגלל חשש מכישלונות הוא בעייתי מאד. הדבר תלוי עד כמה הרע העכשווי הוא חמור מול חומרת הכישלון הצפוי. כך למשל ברור שיש הבדל בין שירה על מפלת רשעים, שהיא כישלון במדרגה עדינה יותר, וניתן אולי להרשות לעצמנו להיכשל בה כדי לא להגיע לכישלון הפוך שהוא חמור יותר, לבין צריכת מוצרים מן החי ומתן יד להתעללות החמורה שנעשית בהם, שהיא כבר הרבה מעבר למה שלהערכתי מותר לנו במצבנו כיום. נראה שהקו הזה יכול וצריך להשתנות עם הדורות. ההתקדמות המוסרית של העולם צריכה להביא להעלאת הקו המפריד בין הרוע שניתן להתפשר עליו לבין זה שלא.

בתקופת יציאת מצרים כנראה  אסור היה לישראל להימנע מלשיר שכן דרגתם המוסרית לא אפשרה לחיות במדרגה של צער על נפילתם של אויבים. ייתכן שהיום מצבנו בעניין זה שונה. אמנם נכון שרבים נופלים ונכשלים, אבל נדמה לי שהכישלון לא הכרחי. ניתן לחיות במצב שבו האמפתיה לא תוציא את הרוח מהמפרשים של הלחימה ברוע והאמונה בצדקת הדרך. לגבי צריכת מוצרים מבעלי חיים, נראה לי עוד יותר ברור שכיום אין בעיה עקרונית להימנע מכך ויחד עם זאת לשמור על רגישות ביחס לבני אדם.

טענתי היא שחז"ל מספרים לנו על הדו-שיח של הקב"ה עם המלאכים כדי ללמד אותנו משהו על בני אדם. המצב בו ישראל שבאותו דור הרשו לעצמם להתעלם מרע איננו נורמה אידיאלית. זהו רע שאולי לפעמים הכרחי לבני אדם, אלא שבתודעתנו צריכה להימצא גם הנורמה האידיאלית שאין אומרים שירה על אובדנם של רשעים. לעתיד לבוא, כותבים הרב קוק ותלמידו הרב הנזיר, ייפסק השימוש בבעלי חיים. 'אז' ניתן יהיה גם לבני אדם לחיות בנורמות של מלאכים. עד 'אז' אנו צריכים להיות אך ורק (!) 'בני אדם'. לפחות לגבי דברים מסוימים, ה'אז' כבר כאן.