פורום המדרשות התורניות לבנות

 כי האדם עץ השדה? / טו בשבט

הרבנית חן כהן, מדרשת עין הנצי"ב

ראשי > מאגר שיעורים >  כי האדם עץ השדה? / טו בשבט

הקדמה:

טו  בשבט- ראש השנה לאילנות, הביא רבים לעסוק בקשר ובדמיון בין האדם לעץ על סמך הפסוק "כי האדם עץ השדה" (דברים כ).

נתן זך בשירו[1] מביא תכונות רבות משותפות בין העץ לאדם:

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה

כְּמוֹ הָאָדָם גַּם הָעֵץ צוֹמֵחַ

כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדָּע

וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ

אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה

כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה…


אבל- מהתבוננות בפסוקים בספר דברים ניתן לראות דווקא כיוון הפוך-

כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ

לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר:

מדובר במצור על עיר בעת מלחמה והתורה אוסרת לכרות עץ מפני שהוא אינו אויב הנלחם באדם ולכן לאדם אסור להשחיתו.[2]

לפי הבנה זו ייקרא הפסוק כך- "כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור?!" בוודאי שהעץ איננו דומה לאדם הנלחם בך ולכן אסור לך להשחיתו.


על אף שהדמיון בין האדם לעץ הוא עמוק ומרתק, בדברים הבאים ננסה לחדד דווקא את ההבדל בינהם ומתוך כך לעמוד על ייחודו של האדם.

בסיפור הבא, אשר תחילתו מוכר וסופו פחות, מתואר מפגש מרתק בין חוני לאדם הנוטע עץ חרוב.

תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כג, עמוד א

אָמַר רַ' יוֹחָנָן:

כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק הָיָה מִצְטַעֵר עַל הַמִּקְרָא הַזֶּה:

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהילים קכו, א)

אָמַר: "וְכִי יֵשׁ מְנַמְנֵם שִׁבְעִים שָׁנָה בַּחֲלוֹם?"

פַּעַם אַחַת הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, רָאָה אָדָם אֶחָד שֶׁהוּא נוֹטֵעַ חָרוּב.

אָמַר לוֹ: זֶה לְכַמָּה שָׁנִים טוֹעֵן פֵּרוֹת?

אָמַר לוֹ: לְשִׁבְעִים שָׁנָה.

אָמַר לוֹ: כְּלוּם בָּרִי לְךָ שֶׁתִּחְיֶה שִׁבְעִים שָׁנָה, וְתֹאכַל מִמֶּנּוּ?

אָמַר לוֹ: אֲנִי מָצָאתִי אֶת הָעוֹלָם בַּחֲרוּבִים; כְּשֵׁם שֶׁנָּטְעוּ אֲבוֹתַי לִי כָּךְ אֶטַּע אֲנִי לְבָנַי.

יָשַׁב חוֹנִי לֶאֱכֹל, נָפְלָה עָלָיו שֵׁנָה וְנִתְנַמְנֵם.

עָלָה צוּק וְהִקִּיף עָלָיו וְנִתְכַּסָּה מִן הָעַיִן וְיָשֵׁן שִׁבְעִים שָׁנָה.

כְּשֶׁנִּנְעַר רָאָהוּ לְאָדָם אֶחָד שֶׁהוּא מְלַקֵּט מֵאוֹתוֹ חָרוּב.

אָמַר לוֹ: אַתָּה הוּא שֶׁנְּטַעְתּוֹ?

אָמַר לוֹ: אֲבִי אַבָּא.

אָמַר: וַדַּאי מְנַמְנֵם הָיִיתִי שִׁבְעִים שָׁנָה.

רָאָה אֲתוֹנוֹ שֶׁיָּלְדָה לוֹ עֲיָרִים עֲיָרִים.

הָלַךְ לְבֵיתוֹ, אָמַר לָהֶם: בְּנוֹ שֶׁל חוֹנִי הַמְּעַגֵּל הֵיכָן?

אָמְרוּ לוֹ: בְּנוֹ אֵינוֹ בָּעוֹלָם, אֲבָל יֵשׁ בֶּן בְּנוֹ.

אָמַר לָהֶם: "אֲנִי חוֹנִי הַמְּעַגֵּל" – וְלֹא הֶאֱמִינוּ לוֹ.

הָלַךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ,

שָׁמַע הַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּרוּרָה לָנוּ שְׁמוּעָה זוֹ עַכְשָׁו כִּבְיָמָיו שֶׁל חוֹנִי הַמְּעַגֵּל,

שֶׁכְּשֶׁהָיָה נִכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, כָּל קֻשְׁיָה שֶׁהָיְתָה לָהֶם לַחֲכָמִים הָיָה מְיַשְּׁבָהּ.

אָמַר לָהֶם: "אֲנִי חוֹנִי", וְלֹא הֶאֱמִינוּ לוֹ, וְלֹא נָהֲגוּ בּוֹ כָּבוֹד כָּרָאוּי לוֹ.

חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים – וָמֵת.

אָמַר רָבָא! זֶה שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: "אוֹ חַבְרוּתָא אוֹ מִיתוּתָא".


ברובד הראשון של הסיפור ניתן ללמוד מהאדם הנוטע לדורות שיבואו אחריו עץ חרוב על אף שהוא אינו נהנה ממנו- מסר של המשכיות ונתינה לדורות הבאים.

אמנם מהתבוננות על הסיפור בשלמותו עולות מספר שאלות:

מה פשר הפתיחה על צערו של חוני כל ימיו על הפסוק הנ"ל?

מהי משמעותו של הסיום הטרגי של הסיפור? אם המסר כה חיובי היינו מצפים מחוני לשמוח בעץ החרוב ומעורך הסיפור לסיים באופן חיובי ומשמח.

ברובד עמוק יותר ניתן לראות בסיפור השוואה ואפילו עימות בין האדם לעץ.[3]

דור בא ודור הולך והעץ במקומו עומד. חיי האדם סופיים ומדודים. 80 או מאה שנה. לכל היותר מאה ועשרים.

העץ, אם לא יגדעו אותו יכול להשאר שנות דור נטוע באדמה. ממלכות יתחלפו, מלחמות יתרחשו סביבו, תינוקות יזדקנו, יישובים יהרסו וייבנו והוא יעמוד "ויביט" בכל אלו ממרום צמרתו, מעומק שורשיו.

כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק הָיָה מִצְטַעֵר עַל הַמִּקְרָא הַזֶּה:

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהילים קכו, א)

אָמַר: "וְכִי יֵשׁ מְנַמְנֵם שִׁבְעִים שָׁנָה בַּחֲלוֹם?"[4]

ייתכן ובמדרש עולה רצון להדמות לאותו העץ. לעמוד זקוף כמותו, לזכות ולראות את בני בני ניננו. ולכן כל ימיו היה חוני מצטער על כך שאין ביכולתנו לנמנם שבעים שנה.. לראות דורות מתחלפים, לחצות שנים וגבולות של זמן.. לזכות לקצור את הפירות הרחוקים עוד בחיינו… להתגבר על הסופיות הקצובה כל כך שניתנה לנו בעולם.

ואז, צדיק גוזר וה' מקיים…- חוני נרדם לשבעים שנה ובאופן המנוגד לטבע טועם מהפירות הרחוקים  וזוכה לראות את הדורות הבאים…

ו… טרגדיה. מזכירים אותו אך לא מכירים אותו. לא נוהגים בו כבוד כראוי לו..

עד שחלשה דעתו וביקש רחמים ומת.


המסר העמוק והמרגש לדעתי,  העולה מהסיפור הוא שכל אדם הוא מדויק לדורו ולתקופתו.

נשמה מגיעה לעולם בזמן מסוים על מנת למלא תפקיד מסוים ולהביא את הבשורה המיוחדת דווקא בשנות חייה הקצובות. סופיות החיים יכולים להפוך מקושי לעוצמה כאשר הם יביאו אותנו לפעול, להתקדם ולהספיק מתוך ההבנה שהזמן קצר והמלאכה מרובה.

ישנו סיפור עם על אנשים ששתו ממעיין החיים שגרם להם לחיות לנצח. מסופר כי מאותו הרגע בו הם שתו מהמעין הם חדלו מלעשות דבר. תחושתם הייתה שאין להם סוף ולכן אין בשביל מה לעשות ולהספיק.

דווקא הידיעה על סופיות החיים יכולה לתת דחף לעשייה משמעותית בעולם.

בנוסף- נותן החיים ברא כל אחד מאתנו לזמן המדויק לו עם חיבורי הנשמות המתאימים לו במשפחתו וסביבתו.

ייתכן וחתימתו של רבא לסיפור- "או חברותא או מיתותא" משמעה- "חברותא" מלשון- חיבור. כאשר אדם, גדול וצדיק ככל שיהיה אינו מחובר לתקופתו, למשפחתו ולבני דורו המותאמים לו הוא נותר תלוש בעולם וממילא אין ערך לחייו והוא מבקש נפשו למות.

האדם דומה לעץ השדה אך אינו עץ השדה. לאדם יש תפקיד בעולם ובחירה. הלימוד מזמין אותנו להתבונן סביבנו ולהבין שהחיבורים שלנו למשפחתנו, לסביבתנו ולתקופתנו אינם מקריים ולנסות להבין מדוע בורא העולם והנשמות נטע אותנו דווקא בזמן המסוים של חיינו? מה הוא מצפה מאתנו דווקא בעת הזאת?

שנזכה לייקר כל רגע בחיינו ולהביא את הבשורה המיוחדת לנו בזמן הזה.


 

[1] כי האדם עץ השדה.  נתן זך

[2] כך מפרש רש"י- כי האדם עץ השדה – הרי כי משמש בלשון דלמא. שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך להתייסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר למה תשחיתנו:

[3] תודה לחברתי בהנחיית הקבוצות- לילך אסולין, על התובנות המשותפות מהסיפור.

[4] חוני דורש את הפסוק כך: שיבת ציון תהיה מהירה כזמן חלומו של אדם.

ועל כך הוא מצטער. שהרי זמן שיבת ציון לקח שבעים שנה מגלות בבל, זהו לא משך זמן חלומו של אדם/