פורום המדרשות התורניות לבנות

כשהבן תובע ולא מרפה / יז' בתמוז

הרב משה גרוסמן, מדרשת בינת

ראשי > מאגר שיעורים > כשהבן תובע ולא מרפה / יז' בתמוז

 

השבוע נציין את תענית י"ז בתמוז שנקבעה על חמישה דברים שארעו לאבותינו (תענית, פ"ד משנה ו). לפני הכל יש לשאול, האם לא התענינו מספיק זמן עבור אותם דברים? עד מתי יהיה עלינו לזכור ולבָכּות אירועים הסטוריים רחוקים?

את השאלה הזו הזכירו כבר הפוסקים: "דהא [=שהרי] צער על העבר הוא פועל הבל, וגם יש לקבל דין שמים ויסורים מאהבה?!" (בספר "מחצית השקל" על השו"ע (סימן תקמ"ט) בשם השל"ה) דהיינו מדוע אנו "נתקעים" כל-כך בעבר, עלינו להרפות ממנו! וכן, הרי לימדונו חז"ל כי עלינו לקבל הכל באהבה, אז מדוע לצום ולהתייסר על הפורענויות?

באופן אחר, ישנם כאלו ששואלים בימינו: האם עלינו להמשיך לצום אחרי שזכינו להקים את המדינה ולבנות את ירושלים החרבה? מבחינתם התעניות לזכר חורבן שני המקדשים הוא מוגזם ולא שייך במציאות הנוכחית.


נפרש בדרכו של המהר"ל.

המקדש הוא לא "בית", אפילו לא היכל למשכן הא-ל. כך הוא אצל הגויים. עבורנו המקדש הוא מדרגה רוחנית שהקרינה אור קודש עליון במציאות כולה, למן האדם המדבר ועד לדוממים. שכינת ה' היורדת וחופפת בתוך עולמו של האדם, ממש בתוככי המציאות האנושית, לא הצטמצמה בקירות הבית בלבד אלא השרתה השראה עליונה על הכל, ורבות הן התוצאות הרוחניות והגשמיות שהשיגו הברואים בזמן שהמקדש היה קיים. המקדש היה ערוץ הקשר בין שמים וארץ, בין מציאות האדם ומציאות ה', הוא חיבר את שני הקטבים הללו והוכיח כי החיים האנושיים הם מרוממים, האדם יכול לממש את הצלם האלוקי שבו ולפגוש בה' בעיצומם של חייו, וכפי שאנו אומרים בפיוט י-ה רבון "אתר די ביה יחדון רוחין ונפשין" [=המקום בו מתאחדות הרוחות והנפשות]. הצד הרוחני השליך גם על הצד הלאומי של עמ"י: מימשנו את היותנו עם סגולה. הברית האלוקית – שאנו כה משתוקקים לה בימינו – נגלתה לעיני כל חי, עניין שהביא לנו כבוד לאומי ולא פחות מכך כבוד עצמי…

מי שמחובר לקודש וכוסף להתגלות אור ה' בעולם מבין כי מציאותנו חסרה את שורשיה הרוחניים והוא איננו מסתפק בבניין החומרי של ארצנו הקדושה אלא ממשיך לתבוע – מתוך תיקון עצמי וענוה מלאה – את גילוי אור ה' בעולמו כימי אהבת קדומים.

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ (זכריה ח)