פורום המדרשות התורניות לבנות

מעוות יוכל לתקון / פרשת וירא

הרב עו"ד דוד בס, המדרשה בר-אילן

ראשי > מאגר שיעורים > מעוות יוכל לתקון / פרשת וירא

 

"כִּ֣י בְיִצְחָ֔ק יִקָּרֵ֥א לְךָ֖ זָֽרַע

וְגַ֥ם אֶת־בֶּן־הָאָמָ֖ה לְג֣וֹי אֲשִׂימֶ֑נּוּ, כִּ֥י זַרְעֲךָ֖ הֽוּא."

האלוף עוזי דיין, הידוע – בין היתר – באהבתו  לחידודי לשון, אמר פעם שבית הדין לגיור של הרבנות הצבאית עוסק בגיור חיילים שיש להם אב יהודי ואם-16. נשאלת השאלה: האם יש משמעות לעובדה שישמעאל הוא "זרעו" של אברהם אבינו? מהו מעמדו ההלכתי של מי שאביו יהודי ואמו אינה יהודייה? האם הוא, בפשטות, נכרי לכל דבר ועניין, ככל הגויים?

המשנה במסכת קידושין (פ"ד משנה י"ב) קובעת כי ולד האשה הנכרית והשפחה הוא "כמותה", היינו, נכרי או עבד. במסכת יבמות (פ"ב משנה ה') נקבעה קביעה מרחיקת לכת יותר: אין הילד נחשב בנו של אביו הביולוגי, לא לעניין ירושה ולא לעניין פטור מיבום (כלומר, אדם שהותיר בעולם בן מאשה גויה או שפחה, רואים אותו כמי שנפטר בלא להותיר שום זרע בעולם, ולפיכך אשתו של הנפטר – היהודיה – זקוקה ליבום או לחליצה).

רבי יוחנן – מחשובי הדור הראשון של אמוראי ארץ ישראל – מבאר (דבריו מובאים בכמה מקומות בשני התלמודים) כי מקור הדין הוא בדרשה מן הפסוקים בפרשת ואתחנן, הקובעים: "וְלֹ֥א תִתְחַתֵּ֖ן בָּ֑ם, בִּתְּךָ֙ לֹא־תִתֵּ֣ן לִבְנ֔וֹ וּבִתּ֖וֹ לֹא־תִקַּ֥ח לִבְנֶֽךָ, כִּֽי־יָסִ֤יר אֶת־בִּנְךָ֙ מֵֽאַחֲרַ֔י וְעָבְד֖וּ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים". כפי שהסביר הרמב"ם (איסו"ב בי"ב), "והבן מן הכותית אינו בנו, שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי, מסיר אותו מלהיות אחרי ה'".

כבר מדברי עזרא הסופר (פרקים ט – י) עולה שבנה של אשה נכריה אינו נחשב יהודי. עזרא מספר בכאב על נישואי התערובת ומפרט את הוראתו לגרש את הנשים הנכריות ואת ילדיהן כאחד:

"…נִגְּשׁ֨וּ אֵלַ֤י הַשָּׂרִים֙ לֵאמֹ֔ר לֹֽא־נִבְדְּל֞וּ הָעָ֤ם יִשְׂרָאֵל֙ וְהַכֹּהֲנִ֣ים וְהַלְוִיִּ֔ם מֵעַמֵּ֖י הָאֲרָצ֑וֹת… כִּֽי־נָשְׂא֣וּ מִבְּנֹֽתֵיהֶ֗ם לָהֶם֙ וְלִבְנֵיהֶ֔ם וְהִתְעָֽרְבוּ֙ זֶ֣רַע הַקֹּ֔דֶשׁ בְּעַמֵּ֖י הָאֲרָצ֑וֹת… וּכְשָׁמְעִי֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה קָרַ֥עְתִּי אֶת־בִּגְדִ֖י וּמְעִילִ֑י וָאֶמְרְטָ֞ה מִשְּׂעַ֤ר רֹאשִׁי֙ וּזְקָנִ֔י וָאֵשְׁבָ֖ה מְשׁוֹמֵֽם…"

"וַיַּעַן֩ שְׁכַנְיָ֨ה בֶן־יְחִיאֵ֜ל מִבְּנֵ֤י עולם עֵילָם֙ וַיֹּ֣אמֶר לְעֶזְרָ֔א אֲנַ֙חְנוּ֙ מָעַ֣לְנוּ בֵאלֹהֵ֔ינוּ וַנֹּ֛שֶׁב נָשִׁ֥ים נָכְרִיּ֖וֹת מֵעַמֵּ֣י הָאָ֑רֶץ וְעַתָּ֛ה יֵשׁ־מִקְוֶ֥ה לְיִשְׂרָאֵ֖ל עַל־זֹֽאת. וְעַתָּ֣ה נִֽכְרָת־בְּרִ֣ית לֵ֠אלֹהֵינוּ לְהוֹצִ֨יא כָל־נָשִׁ֜ים וְהַנּוֹלָ֤ד מֵהֶם֙ בַּעֲצַ֣ת אֲדֹנָ֔י וְהַחֲרֵדִ֖ים בְּמִצְוַ֣ת אֱלֹהֵ֑ינוּ, וְכַתּוֹרָ֖ה יֵעָשֶֽׂה."

ובעצם, כבר דברי הקב"ה בפרשה הקודמת (לך לך) אינם מותרים מקום רב לספק. הקב"ה מבחין ברורות  בין יצחק, בנה של שרה, לבין ישמעאל, בנה של הגר; רק הראשון הוא בן בריתו של הקב"ה. לנוכח אברהם, המעתיר "ל֥וּ יִשְׁמָעֵ֖אל יִחְיֶ֥ה לְפָנֶֽיךָ", מדגיש הקב"ה וחוזר ומדגיש:

"וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֜י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֗ךָ וּבֵ֨ין זַרְעֲךָ֧ אַחֲרֶ֛יךָ לְדֹרֹתָ֖ם לִבְרִ֣ית עוֹלָ֑ם,  לִהְי֤וֹת לְךָ֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וּֽלְזַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶֽיךָ, וְנָתַתִּ֣י לְ֠ךָ וּלְזַרְעֲךָ֨ אַחֲרֶ֜יךָ אֵ֣ת׀ אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֗יךָ אֵ֚ת כָּל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לַאֲחֻזַּ֖ת עוֹלָ֑ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים…

שָׂרַ֣י אִשְׁתְּךָ֔ – לֹא־תִקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ שָׂרָ֑י, כִּ֥י שָׂרָ֖ה שְׁמָֽהּ, וּבֵרַכְתִּ֣י אֹתָ֔הּ וְגַ֨ם נָתַ֧תִּי מִמֶּ֛נָּה לְךָ֖ בֵּ֑ן וּבֵֽרַכְתִּ֙יהָ֙ וְהָֽיְתָ֣ה לְגוֹיִ֔ם מַלְכֵ֥י עַמִּ֖ים מִמֶּ֥נָּה יִהְיֽוּ… שָׂרָ֣ה אִשְׁתְּךָ֗ יֹלֶ֤דֶת לְךָ֙ בֵּ֔ן וְקָרָ֥אתָ אֶת־שְׁמ֖וֹ יִצְחָ֑ק וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֥י אִתּ֛וֹ לִבְרִ֥ית עוֹלָ֖ם לְזַרְע֥וֹ אַחֲרָֽיו.

וּֽלְיִשְׁמָעֵאל֘ – שְׁמַעְתִּיךָ֒, הִנֵּ֣ה׀ בֵּרַ֣כְתִּי אֹת֗וֹ וְהִפְרֵיתִ֥י אֹת֛וֹ וְהִרְבֵּיתִ֥י אֹת֖וֹ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד שְׁנֵים־ עָשָׂ֤ר נְשִׂיאִם֙ יוֹלִ֔יד וּנְתַתִּ֖יו לְג֥וֹי גָּדֽוֹל;

וְאֶת־בְּרִיתִ֖י אָקִ֣ים אֶת־יִצְחָ֑ק אֲשֶׁר֩ תֵּלֵ֨ד לְךָ֤ שָׂרָה֙…"

חז"ל (יבמות ק,ב) הטעימו את משמעות דברי הקב"ה: "גבי אברהם דכתיב (=שכתוב): 'להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך', התם מאי קא מזהר ליה רחמנא (=מה מצווה עליו הקב"ה)? הכי קאמר ליה (=כך כוונתו): לא תנסב עובדת כוכבים ושפחה, דלא ליזיל זרעך בתרה (=אל תשא לאשה גויה או שפחה, כך שלא ילך זרעך אחריה)".

האמת ניתנה להיאמר, שבדורות הראשונים של האמוראים התקיימה בין החכמים גם דעת מיעוט שגרסה אחרת, ולדידה בנו של יהודי מאשה נכריה נחשב יהודי. כך עולה מדבריו של רב אסי ביבמות טז,ב – "עובד כוכבים שקידש בזמן הזה חוששין לקדושין, שמא מעשרת השבטים הוא"; כפי העולה מהמשך דברי הגמרא, וכפי שמספר שרש"י במקום, רב אסי סבור שבנו של אב יהודי ואם נכירה נחשב יהודי. ואולם הלכה נפסקה כדעתו של רבי יוחנן (ואמוראים נוספים) שנזכרה לעיל, שהולד אינו נחשב יהודי.


דעת המיעוט באה לידי ביטוי מעניין בספרו החשוב של הרב מרדכי אלתר, "כגר כאזרח". הרב אלתר, יהודי חרדי בן ימינו המאריך להוכיח בספרו את מעמדה המרכזי של קבלת המצוות במסגרת הליך גיור, מגיע למסקנה שאיזבל – ועתליה, שיתכן שהיתה בתה – לא התגיירו, שהרי היו רחוקות מחיי יהדות.  הרב אלתר דן בשאלה כיצד נמשך זרע המלוכה ביהודה – עד המלך המשיח שיבוא בב"א – מעתליה, שאם היתה בתה של איזבל, נמצא היתה בתו של אב יהודי ואם נכריה. אלו דבריו הנועזים (מילואים, סי' א', "בענין גיורה של איזבל", עמ' תנא – תנד):

ויש לדון על איזבל אשת אחאב… בדברי הרד"ק מבואר שאיזבל כלל לא התגיירה… וכן מבואר בדברי הרלב"ג… ולפי דבריהם מבואר לכאורה  שיהורם ואחזיהו מלכי ישראל אכן היו גויים… שזהו דוחק גדול… ויש מקום לומר בדרך מחודשת, שלפי שיטת כמה ראשונים ישנם תנאים ואמוראים הסוברים שישראל שבא על הנכרית, הבן הוא ישראל. ויש לומר שבאותו זמן היתה דעת הסנהדרין כשיטה זו, וכך נהגה ההלכה שבן הנכרית מישראל הוא ישראל. ונוכל לומר שאכן איזבל לא התגיירה… ועם זאת בניה היו ישראלים…

ואם נאמר שאיזבל לא התגיירה, הרי בתה עתליה איננה יהודיה… ואם כן יואש… וכל זרעו אחריו אינם מזרע בית דוד. ואף כשנאמר כדברינו לעיל, שבאותה שעה נהגה ההלכה שישראל הבא על הנכרית בנו חשוב ישראל, עדיין קשה הדבר מאד, שהרי לפי ההלכה היום מתברר שלא קיים במציאות זרע בית דוד, ואיך תתחדש המלוכה במהרה בימינו.

ואולי יש לחדש, שהדבר תלוי רק בהלכה שנהגה בשעת מעשה, וכבר נקבע שבת איזבל היא יהודיה, ושוב אין הדבר משתנה; וצריך עיון.

אכן, אין ספק שאלה דברים מרחיקי לכת.

להשלמת התמונה יסופר, כי בכמה מקומות בתלמוד הירושלמי ובמדרשים מסופר על יעקב איש כפר נבוריא (כנראה ביריה של היום) – חכם שבשלב מסויים נתפס למינות – שהורה כי דבריו של ספר עזרא ודרשות האמוראים בטלים כנגד האמור בפסוקים בתחילת חומש במדבר, הקובעים שבני ישראל נמנו "עַל־מִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם". כפי המסופר בגמרא, רעיון זה – ביטול המסורת מכח פרשנות מחודשת של פסוקים מהתורה – נתפס ככפירה,  ויעקב איש כפר נבוריא נידון על כך למלקות.

בדורות האחרונים – משרבו נישואי התערובת – התעוררה ביתר שאת מעמדם של צאצאי תערובת. ברור לגמרי, שהילד אינו נחשב יהודי; איש לא יפתח לדיון מחודש מחלוקת אמוראים שהוכרעה לפני מאות רבות של שנים. ואולם, בדעת יחיד ביקש הראשל"צ הרב ב"צ מ"ח עוזיאל (משפטי עוזיאל כרך ב' יו"ד סימן נב) לקבוע שגיורת שהיא בת לאב יהודי מותרת לכהן:

שכל זמן שהבן הבא מן הנכרית לא התגייר, הרי הוא כגוי גמור; אבל משהתגייר – אהני (=הועיל) לא (צ"ל: לו) זרע האב להיות נקרא מזרע ישראל לענין כהונה… כשהתגייר – חוזר ונקרא מזרע ישראל, הואיל ונזרע מישראל… משום דקרא דבתולה מזרע ישראל בא להקל, שכל שנזרע מישראל או בישראל – כשרה לכהונה.

ברם, זו דעת יחיד ואין נוהגים כמותה.


הרב צבי הירש קלישר, (בהתכתבות עם הרב עזריאל הילדסהיימר שפורסמה בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר ח"א יו"ד רכט-רל), קובע – במהלך רווי פרשנות מחודשת ויצירתית לפסוקים שראינו לעיל – כי מצוה למול ילד שכזה כדי להסיר מכשול מדרכו אם ירצה, כשיגדל, להתגייר:

יש לעורר… אשר אביו ישראל – יותר מחוייבין להכין לו דרך הבחירה מאשר יעשה להנולד מנכרי, כי הגם שמדינא הולד כמותה לענין יחוס, עם כל זה מצינו כי זרע הקודש יקרא, שהרי כשעזרא הוכיח לישראל אשר נשאו נשים נכריות… אמר: 'והתערבו זרע הקודש בעמי הארצות'… וגלל זה, אם יש באפשרות להוציא זרע נשחתה מהטומאה ולהוציא ממסגר אסיר ולהחזירה אל הקודש – מה טוב ומה נעים חלקינו… וכן מצינו באברהם ע"ה שנשא שפחת שרה אשר לפי הדין הולד כמותה והוא עבד, ועם כל זה אמר יתברך: 'כי זרעך הוא'… ובנים כאלו יש אפשרות לפעמים שגדולי ישראל יוצמחו מהם הלא השושנה מבין החוחים תצמיח.

הרב הילדסהיימר הטיח ברב קלישר טענות רבות, ובין היתר טען שכוונת הפסוקים המדברים על "זרע הקודש" אינה לילדי האם הנכריה אלא ליהודים הנושאים נשים נכריות; הרב קלישר  עמד על דעתו. מאמציו הגדולים של הרב קלישר ופרשנותו החדשנית עוררו עליו את תמיהתו של הרב הילדסהיימר: "לא אוכל להבין איך ידידי נ"י ימשכן נפשו על דבר זה, ומה לנו ולצרה?". כמאה וחמישים שנה אחרי כן התגיירה בבית דיננו חימשית (=נכדה של נכד) של הרב קלישר, קצינה בצה"ל, הנושאת עדיין את שם משפחתו. דבקותה של הקצינה בתורה, ביראת שמים ובמידות טובות לא הותירה מקום לספק שהיא דוגמא ל"שושנה שצמחה בין החוחים". האם צפה הרב קלישר ברוח קדשו משהו מן העתיד לצאת מזרעו, והאם זה פשר העניין שגילה בסוגיא? לאלוקים פתרונים.

פסק דין של בית הדין הרבני הגדול מיום י"ט באייר תשע"ז, מפי הרב ציון לוז, עסק באב יהודי שביקש לגייר ילדה שהביא לעולם ברחמה של אם פונדקאית נכריה. בית הדין הגדול קבע כי ככל שנסיבות העניין מאפשרות זאת, על בית הדין לגיור לסייע לאב לגייר את בתו הנזכרת. הרב לוז נימק את הקביעה, בין היתר, בכך שהבעייתיות בבן הבא מן הנכרית – לפי ביאורו של הרמב"ם (שדבריו מובאים לעיל) היא, שהבן מהאם הנכרית סר מאחרי ה' במובן זה שאין הוא נחשב עוד יהודי; והרי בדיוק את הדבר הזה מבקש האב לתקן. זו לשונו של הרב לוז:

"שההסרה היא עצם העובדה שאינו ישראל כלל; לפי זה ייתכן לומר, שאם יגיירנו יתקן עוונו, שכבר אינו סר מאחרי השי"ת, בהיותו חוסה תחת כנפי השכינה". בעולם הגיור, כך מתברר, מְעֻוָּ֖ת – יוּכַ֣ל לִתְקֹ֑ן, וְחֶסְר֖וֹן – יוּכַ֥ל לְהִמָּנֽוֹת.