פורום המדרשות התורניות לבנות

מקום לנחמה / תשעה באב

הרב אהד טהרלב, מדרשת לינדנבאום

ראשי > מאגר שיעורים > מקום לנחמה / תשעה באב

בתקופת שבתנו ב"שבעה" על מות בננו אלחי הי"ד, בערב פסח, אלפים באו לנחמנו ולחבקנו. אלו מברכים אותנו במילים "מן השמיים תנוחמו", ואלו: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון". ובכל אמירה – "המקום" דופק בראשי בנימי נשמתי. "המקום" רועד מתחת לרגליי, "המקום" פותח את פיו והבור השחור כמעט בלעני פנימה. האם יש באיזשהו מקום "מקום" אשר מאפשר יציבות, ביטחון ונחמה? האם ישנו מקום למקום?

חיפשתיו ומצאתיו. מצאתי את אשר אהבה נפשי. מצאתיו בפסח בליל הסדר: "ברוך המקום ברוך הוא, כנגד ארבעה בנים דיברה התורה", ומצאתיו בליל יום הכפורים "על דעת המקום אנו מתירים להתפלל עם העבריינים". והנה באותו "מקום" שבו יוצאים לחירות, עומד האדם ברגעי קדושה כמלאך מעורר חמלה ורחמים ומתפלל עם העבריינים. זהו אותו מקום שהוא נוגע במוות, עף בחלל שחור ומנסה למצוא נחמה.

עליתי על ראש ההר להשקיף וללמוד על אותו מקום. שמא הוא בשמים אצל בורא עולמות ומחריבן, או שמא כאן על הארץ אצל ידידי נפשי, חבריי לקהילה? ואם בארץ, האם שטוח הוא, או עשוי בקעות והרים? האם גדלים בו קוץ ודרדר, או שציצים ופרחים מעטרים ומבשמים אותו? האם "המקום" מרחיב את הדעת או שמא מצמצמה? כיצד זה ייתכן שמקום שיש בו טומאה, הוא אותו המקום שיש בו חירות וקדושה?

עומד אני בראש ההר, סמוך "לישיבה של מעלה" בשיכון החיילים, משקיף על ציון ורואה את המקום בו יושבים אבלי ציון שבתוכם נמצא "המקום". מקום שמעגלי הצער הקרובים והרחוקים שוחים בו באותה זרימה של צער וכאב, ממש כמו אדם המתאבל על מותו הפרטי שקרוביו ורחוקיו מצטערים עימו. מקום שאליו יבואו בניו של מקום ויבנו אריח על גבי לבנה ויבנו את בניין האומה, וגם הבן האובד יקום לתחִייה, ורוח גדולה תחיֵה ותבנה בבינה יתירה את הגוף והנשמה. מקום שאומנם הבית שבו נפל ונחרב, אך רוחו של הבית עדיין קיימת בדיוק כמו בני, שאומנם גופו לא בין החיים – אך נשמתו חיה וקיימת.

שם, בתוך אבלי ציון, היכן שהבית חרב ושמם – הביתיות חיה וקיימת; ביתיות שיש בה ביטחון, יציבות, שייכות וזהות. מקום שבו האדם פוגש את עצמו ללא מחיצות במרחב האינטימי העמוק, מקום רך וחומל. מקום שבו האדם נוגע בעצמו, ובמקום שיש נגיעה יש דמעה.

שם וכאן, במפגש הקיומי עם המוות, עומד האדם חשוף ועירום מול עצמו. היכן שנמצאים חירותו וזהותו (בפסח), היכן שרק הוא לבדו עומד מול בוראו על חסרונותיו, ומקבל את חולשותיו, כמות שהוא (ביום הכיפורים). זהו המקום שמביא נחמה לאדם. שם הוא נפגש עם אלוקיו ומקבל את עצמו כמות שהוא. ומשם, מהמקום שבו יש רוך וחמלה, תצמח הישועה, ייבנה הבית – ויקומו המתים לתחייה. המקום ינחם אותנו בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.