"וישמע יתרו כהן מדין חותן משה.."
פרשת מתן תורה נפתחת בסיפור מפורט אודות הגעתו של יתרו למשה, יחד עם ציפורה ובניו. התורה מספרת באריכות על המפגש ועל עצתו של יתרו למשה לשפוט את העם בצורה מסודרת ובסיוע שופטים נוספים.
מדוע בחרה התורה לפתוח את מתן תורה בסיפורו של יתרו? מה עוד שע"פ לא מעט פרשנים סיפור זה התרחש למעשה לאחר מתן תורה. הרי מסופר שמשה שופט את העם ונראה שזה רק לאחר מתן תורה. אנו יודעים ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה", אך עדיין, מה רצתה התורה להדגיש בהקדמה זו למתן תורה?
תשובות רבות לשאלה זו, רבות ומגוונות. נציע אחת.
סיפור זה בא להראות גדולתו של יתרו, חסיד אומות העולם, אשר שומע אודות הניסים הגדולים שזכו להם ישראל, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, ומכוח שמיעה זו ומבקש להתקרב והכיר בה' ובעמו. אך מתוך גדולת יתרו אנו למדים על גדולת וסגולת עם ישראל.
יתרו שמע ואז בא. הרצון להתקרב נבע מ"וישמע יתרו". עם ישראל מתנהל בדיוק הפוך: "נעשה" קודם ל"נשמע". העשייה והמחוייבות קודמים לשמיעה. השמועה מסמלת את ההקשבה וההבנה האנושית. עם ישראל מבקש להתחבר בברית ה' בוודאות פנימית ועמוקה שקודמת להכרה האנושית. הברית קודמת להבנה.
תמונת המראה של יתרו מחדדת את גדולת האמונה הישראלית היוצרת את האפשרות למתן תורה. זוהי "אהבה שאינה תלויה בדבר". אהבת אמת ללא תנאי או גבול. זוהי אהבתנו לתורה, לא רק כספר חוקים ומוסר אלא בעיקר ככתובה וברית ביננו לבין ה' יתברך.