פורום המדרשות התורניות לבנות

על אחריות וערבות כתנאי למנהיגות / פרשת וישב

ד"ר נעמה סט, המדרשה בר-אילן

ראשי > מאגר שיעורים > על אחריות וערבות כתנאי למנהיגות / פרשת וישב

פרשתנו פותחת ביחסי יוסף והאחים. נראה כי ברקע היחסים בתוך משפחת יעקב, מעבר ליחסים משפחתיים רגילים, ניצבת ברקע השאלה מי יהיה ממשיכו של יעקב? מי יקבל את ברכת אברהם. כך מספר לנו הכתוב שהפתרון המיידי של האחים לחלום יוסף, ובהמשך גם של יעקב, קשור לשלטונו של יוסף עליהם ("המלוך תמלוך עלינו"…).

בפרשות הקודמות נפרדנו ממועמדותם של ראובן (בשל מעשה בלהה) ושל שמעון ולוי (בשל מעשה דינה). הפרשה פותחת, כאמור באפשרות שיוסף, בכור רחל, ייבחר להמשיך את בית אברהם. המועמד הניצב מולו הוא יהודה, בן לאה שלאחר שמעון ולוי. נראה כי התמקדות הכתובים במעשי יהודה באה לברר את מועמדותו של יהודה כמנהיג בית יעקב.


אחריות וערבות

מבחן המנהיגות הראשון שמובא בפנינו הוא האחריות כלפי גורלו של יוסף. האח השנוא.

האחים הרואים את יוסף מתקרב אליהם מבקשים להמיתו. ראובן מציע במקום זאת להשליכו לבור ובהמשך יהודה מציע למכרו לאורחת הישמעאלים הנוסעת למצרים.

לכאורה, יהודה מגלה אחריות רבה כלפי אחיו. הוא מבקש להצילו ממוות קשה בבור ובמקום זאת לאפשר לו חיים, ולוּ חיי עבדות. אולם חז"ל אינם רואים כך את הצעתו של יהודה, ומבקרים אותה בחריפות: "כל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו… אף מורידין אותו מגדולתו, דכתיב: (בראשית לח) 'ויהי בעת ההיא וירד יהודה'". (בבלי מסכת סוטה דף יג, עמוד ב).

חז"ל קובעים כי הצעתו של יהודה הורידה אותו מגדולתו, ולכן בהמשך הפרשה מסופר כי יהודה "יורד" מאת אחיו. נראה כי חז"ל סוברים שהצעתו של יהודה לא נועדה להציל את יוסף, אלא את שמם של האחים. לנקותם מאחריות לגורלו של יוסף: "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא". (בראשית לז, כו-כז).

פרשנות זו של חז"ל מתיישבת עם עדותו של הכתוב עצמו. בהצעתו של ראובן להשליך את יוסף לבור מעיד הכתוב: "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו". (בראשית לז, כא-כב) ביחס להצעתו של יהודה, אין הכתוב מעיד כי כוונתו הייתה להציל את יוסף, וממילא הבינו שהצעתו באה "להציל" את האחים ולנקותם מאחריות.

הבנה זו הביאה את חז"ל עוד להחמיר עם יהודה ולייחס לו באופן ישיר את ההודעה ליעקב על "מות" בנו האהוב. התורה אינה מספרת לנו מיהו שהציג את כתונת הפסים המוכתמת בדם בפני יעקב, אך חז"ל מספרים לנו שיהודה הוא שעמד בפני יעקב בספרו על גורלו של יוסף: אמר ר' יוחנן: אמר הקב"ה ליהודה אתה אמרת 'הכר נא' חייך שתמר אומרת לך 'הכר נא'. (בראשית רבה פרשה פד, יט)


אותה בריחה מאחריות באה לידי ביטוי גם בהמשך סיפור הפרשה, באופן שבו מספרת לנו התורה על הקמת התא המשפחתי האישי של יהודה: "וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה: וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ". (בראשית לח, א-ב)

התורה מתארת את מעשיו של יהודה כ"ירידה". לאחר תיאור חוסר נטילת האחריות של יהודה מול יוסף באופן אישי, ממשיכה התורה לתאר את אותה התנהלות גם במישור המשפחתי של חוסר אחריותו של יהודה באשר להמשכיות בית אברהם. בהתנהגות זו רואה המדרש מעשה של בגידה! את הפסוק "בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר" (מלאכי ב, יא) מייחס המדרש לנישואי יהודה עם בת שוע הכנענית: "אמר לו: כפרת יהודה שקרת יהודה, ותועבה נעשתה בישראל, יהודה נעשה חולין". (בראשית רבה (וילנא) פרשת וישב פרשה פה).

הקמת המשפחה הזו אינה נושאת פירות. הכתוב מספר לנו ששני בניו של יהודה, ער ואונן, נפטרו ללא ילדים. ומדרש אחר מספר שבת שוע השיאה את שלה לאשה אחרת וגם הוא לא המשיך את בית יהודה. גם מאורעות אלו אינם גורמים ליהודה לשינוי בתפיסתו. הוא אינו נוטל על עצמו אחריות שבשל מעשיו הוא, גורלו מר. הוא ממשיך ומטיל אחריות על אחרים – הפעם על תמר.

למרות כל אלה, אנו רואים שבסופו של דבר מצבו של יהודה מתהפך לטובה. נראה כי תחילת השינוי לטובה לא נעשה בבחירת יהודה, אלא ברצון ה' שמסיים את נישואיו של יהודה לבת שוע:  "וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל גֹּזֲזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה". (בראשית פרק לח, פסוק יב)

מכאן ואילך מגלגלת ההשגחה לידי יהודה הזדמנויות לתקן את אשר עיוול. בתחילה בעל כורחו ובדרך נפתלת (כשתמר נאלצת לפעול בדרכים עקלקלות), ולבסוף בהכרה מלאה ובנטילת אחריות. אותו מדרש המטיל אחריות אישית על יהודה בהעברת ההודעה על מות יוסף ליעקב, מציג את התיקון של יהודה בנטילת האחריות למעשיו עם תמר בוידויו: "'צָדְקָה מִמֶּנִּי' (בראשית לח, כו).


התורה מייד מתארת כי התיקון של יהודה נושא פרי. כאשר נשא אישה תוך בגידה וחוסר אחריות לבית אברהם – משפחתו אבדה ללא רושם. ולעומת זאת אצל תמר, מייד נולדים תאומים, שמאחד מהם תצא בעתיד שושלת מלכות בית דוד, ולעתיד לבוא משיח בן דוד: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן: וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב: וְעַמִּינָדָב  הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה: וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד: וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד". (רות פרק ד, פסוקים יח-כב) (אגב מעניין להשוות בין נטילת האחריות של יהודה כאן לאחר נישואיו לבת שוע והתיקון שבנשיאת תמר "צדקה ממני", לבין וידויו של צאצאו דוד המלך בוידויו "חטאתי לה'", לאחר חטא בת שבע. שימו לב גם לדמיון בשמותיהן!)

יהודה יכול היה לגזור את דינה של תמר למוות (כך חשב לעשות בתחילה), אך בנקודת הזמן הזו הוא מכיר בכך שהמצב שהקב"ה גלגל לפתחו מחייב אותו לקבל החלטה. האפשרות ליטול מנהיגות כרוכה בנטילת אחריות. יהודה החל  "לרדת" ולאבד את האפשרות להנהיג את ישראל בנישואיו עם בת שוע ובחוסר הערבות כלפי יוסף ("אחינו בשרנו הוא"). הוא שב ונוטל אחריות ברגע שמונח לפניו הערבון שהותיר אצל תמר. המשך תיקונו של יהודה ממשיך בפרשות הבאות, כשיהודה ערב לשלומו של בנימין, 'אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ' (מג, ט), ועומד בדבריו כשנותר אצל יוסף במקום בנימין כעונש על גניבת הגביע. נראה כי התורה מתארת בפנינו את מהלך ירידתו של יהודה כדי שנוכל לעמוד על המהלך כולו – עליה לאחר ירידה. מי שעבר תהליך שכזה ראוי להנהיג ולהוביל את בית ישראל.