פורום המדרשות התורניות לבנות

דברי חכמים כדרבנות – ככדור של בנות

ראשי > מאגר שיעורים > דברי חכמים כדרבנות – ככדור של בנות

תמונות והגיגים על מסירה, התמסרות ומסורת

 

  • כדור של בנות

דימויים רבים נאמרו בה, בתורה שלנו.

דימויים מן המטבח והמזווה, מהגינה ומבית המרקחת – מגוננים, מזינים, ריחניים, משכרי חושים, הפכפכים, מפכים, משיבי נפש.[1] לצדם גם דימויים משדה הקרב, בהם מהדהד צחצוח חרבות זו בזו, שינון חיצים אל אשפתם ואפילו עריפת ראשים יש שם, במאגר הססגוני והרב-חושי שמציעים חכמינו לייצג את חוויית העולם ומלואו שבלימוד התורה.

ויש דימוי מדרשי חינני במיוחד שלוקח את התורה בעדינות, מעגל אותה לכדי כדור קטן ושולח אותה למגרש המשחקים של הבנות:

דברי חכמים כדרבנות – ככדור של בנות, שמתכדרר מיד ליד ואינו נופל לארץ.[2]

ניתן לדמיין מעגל גדול של תלמידות נלהבות, עומדות צפופות כתף אל כתף, דרוכות שהכדור לא ייפול מידן במהלך ההתמסרות.

חוויה קבוצתית עולצת, מעגלית ושוויונית.

זהו דימוי יצירתי ונפלא ללימוד התורה ולהעברת המסורת, דימוי הלוקח ביודעין את הדורבן החד והמצליף שבפסוק קהלת ומעביר אותו מטמורפוזה מחויכת, מודעת לעצמה.

הפירוש בתוספות אף מרחיב את התמונה:

ודרשינן ככדור של בנות שזורקין זו ליד חברתה, כך אדם מוסר דברי תורה לחברו ולתלמידיו זה לזה ומתפקחין זה מזה.[3]

מסירה היא לא רק העברה טכנית בפס ייצור, בו המוצר עובר באופן סטרילי.[4] כל דור וכל מתווך מטביע בו את הבנתו ואישיותו ולכן יש במסירה גם ממד מרגש של פקיחת עיניים, של הארה וגילוי – ומתפקחין זה מזה. למעשה זהו לימוד ב"חבורה", קבוצה לא היררכית של לומדים, בה כל אחד תורם את הזווית שלו לפקיחת העיניים וסך זוויות ההתבוננות מעשירות את הידע ההולך ומצטבר.

נראה שהמדרש מצביע על כך שמשחק כדור של בנות שונה במהותו מאותו משחק כאשר הוא מתרחש במגרש הגברי. אפשר להעלות על הדעת מגוון דימויים רחב מעולם משחקי הכדור. אין דומה משחק זוגי כמו טניס, שהוא ממש חברותא בה כל צד נותן איזון-נגדי לשני, למשחק קבוצתי כמו כדורגל, בו יש יעד גברי להבקיע שער, לפצח את הסוגיה, לכבוש. "איש – דרכו לכבוש".[5]

לעומתם, הדימוי של המסירות בכדור של בנות מציע עולם דימויים נשי כהשאלה לבית המדרש. קל לדמיין זאת כמעגל שוויוני, בו כל המשתתפות נמצאות באותו מרחק ממרכז המעגל, מעין כוריאוגרפיה של מחול.[6]

המשל מתפרץ אל תוך נמשלו ופתאום זה לא רק כדור במרכז המעגל, זוהי התורה שהן מתמסרות בה. המטאפורה עוברת מול עינינו ריאליזציה והבנות פתאום מוסרות אחת לחברתה דברי תורה מאירי עיניים, מסורת של בנות.

 

מסורת, מסירה והתמסרות – שלושה אתגרים הניצבים מול פניהן של נשים המבקשות להיכנס להיכל בית המדרש:

מסירה – האם יש או צריך למצוא קול נשי בלימוד תורה, ששונה מהותית מהקול הגברי הקלאסי? האם נשים מביאות עמן אל התורה קריאה רעננה, שאלות חדשות וחשיבה מוסרית אחרת? או שמא זו רק הגדלה כמותית מבורכת של חבורת הלומדים בעם ישראל?

התמסרות – "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" – הכיצד יממשו זאת נשים המבקשות להיות אימהות, הקשובות לגופן ולפריונן, המתפקדות בבית ומחוצה לו? האם יש להן יכולת או רצון להתמסרות במובן של טוטאליות? האם ניתן לתרגם את החוויה השואבת וההוליסטית לשעות חלקיות? ושמא ניתן להתמסר בשלמות לכמה משימות במקביל?

מסורת – מאחר ואין מסורת רבת שנים של לימוד תורה נשי. מאין נשאב את הדגמים? האם מספיק  ש"אנחנו עצמנו נחפור את מתותינו מקברי ההיסטוריה וניתן להן יד ושם ופה"?[7]

 

  • חכמת נשים

הביטוי החריף ביותר בספרות חז"ל כנגד מסירת התורה לנשים נמצא בתלמוד הירושלמי, בסיפור על המטרונה ור' אליעזר בן הורקנוס.[8] הגבירה העשירה, שהיא תורמת קבועה לישיבתו של רבי אליעזר שואלת אותו שאלה פרשנית על הסיבה לעונשי המיתה השונים בחטא העגל. ר' אליעזר הוא סמל החכם המסורתן, בור סוד שאינו מאבד טיפה, זה שמעולם לא אמר דבר שלא קיבל מרבותיו. ר' אליעזר דוחה את המטרונה מעצם הזכות לשאול שאלה בתורה ושולח אותה להפנות את הלהט היצירתי שמקנן בה לאפיק נשי פרודוקטיבי – טוויה בפלך. לאחר שבנו הורקנוס נוזף בו על עלבון התורמת שיגרום הפסד כלכלי לישיבה, נאחז ר' אליעזר בכל כוחו בהגמוניה הגברית על העברת המסורת ומשמיע את האמירה הקיצונית והנואשת: ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים!

אבל שאלתה של המטרונה נשארת לרחף בחלל בית המדרש. התלמידים מתפעלים מהניתוח המקורי שלה לסיפור חטא העגל ומבקשים מרבם תשובה.

זו מגיעה בגמרא לא באופן ישיר, אלא בשרשרת מסירה (גברית כמובן) משמו של ר' אליעזר:

רבי ברכיה רבי אבא בר כהנא בשם רבי ליעזר: כל מי שהיה לו עדים והתראה – היה מת בבית דין, עדים ולא התרייה – היה נבדק כסוטה, לא עדים ולא התרייה – היה מת במגפה.

אמנם ברובד הגלוי של הסיפור השואלת נדחית בקנה, אך בפועל השאלה טובה ומאתגרת והשואלת מוכתרת (במקבילה בתלמוד הבבלי) בתואר "אישה חכמה".[9]

נראה לא מקרי שדווקא אישה הקוראת את פסוקי העגל מבחינה בדמיון הפרקטיקה בין טחינת העגל עד לעפר, זרייתו במים והשקייתו את בני ישראל החוטאים לבין המים המרים המאררים המושקים לאישה הסוטה. ייתכן כי האישה החכמה יוצרת כאן מדרש חדש על בדיקת העם אם סטה מן הדרך ובגד באלוהיו וכך באופן עקיף היא שואלת גם על טקס בדיקת הסוטה.[10]

יוצא שבאותו סיפור בו אנו מוצאים את האמירה החריפה ביותר כנגד מסירת התורה לנשים, בו עצמו אנו מוצאים רמז לפוטנציאל הקיים בקול נשי רענן לאתגר את השיח הבית-מדרשי בזוויות התבוננות חדשות. נמצא במקום קלקלתן שם היא תקנתן.

דוגמא פוקחת עיניים זו מרמזת לכך שכאשר אישה נכנסת ברצינות לעולם התורה, נכנסות עמה למעשה שתיים שלובות זרוע – גם אישה וגם חוה. כדברי ר' יצחק עראמה:

והנה בשני השמות – 'אישה', 'חוה' נתבאר שיש לאשה שתי תכליות: האחד מה שיורה עליו שם "אישה כי מאיש לוקחה" וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות, כפי שעשו האמהות וכמה צדקניות ונביאות כאשר יורה פשט פרשת אשת חיל, והשני ענין ההולדה והיותה כלי אליה ומוטבעת אל הלידה וגידול הבנים, כאשר יורה שם "חוה – אם כל חי".[11]

שתי הבחינות הללו חוברות יחדיו ללימוד התורה של נשים – בחינת אישה שבהן מקבילה לחכמתם של אנשים. מעלה יתירה נתן להן הקב"ה בחינת חוה, המלווה אותן באינטואיציות נשיות וברגישות לקולות-שוליים. עולם התורה יוצא אפוא נשכר פעמיים מחכמת הנשים-החוות, הן ברווח כמותי בהאדרת מספר הלומדים והן ברווח איכותי של רובד העמקה נוסף, 'חוואי'.

  • איילת אהבים

אחד הדימויים החזקים לתורה ולחכמה הוא הדימוי הנשי הארוטי, שנועד לבטא ריגוש מתמיד, משיכה ומסתורין. התורה היא אילת אהבים ויעלת חן, המרווה עדנים את דודה –הגבר הלומד אותה, ההוגה ושוגה באהבתה תמיד. בסיפורי חכמים רבים התורה מוצגת כצרתה-מתחרתה של האישה הריאלית הממתינה בבית לאיש שישוב מחיק אהובתו האחרת.

זוהי הבנייה תרבותית השקועה בתת-מודע קולקטיבי של דורות לומדיה ואוהביה של התורה. קשה, אף מביך למדי, לנסות ולדמיין תמונת ראי של נשים שלימודן הוא תינוי אהבים עם מהות דעת גברית. האם אין המבוכה הזו גופא, מעין דרקון ארכיטיפי השומר על פתח המערה של המסורת?

שמא משהו מההתנגדות לכניסתן של נשים לשיח התורני נמצא עמוק ברובד המיתי של הפרת הסוד והמסתורין הזוגי שבין הגבר והתורה? ואולי חלק מהבשורה של כניסת נשים להיכל התורה היא דווקא בהורדת הרדידים מעל פני העלמה היפה שאין לה עיניים, שחרורה מההרמון הגברי וחשיפתה למעגל רעותיה, שיכולות להקיפה במחול שיש בו אנרגיות אחרות של תשוקת חיים וחיוניות?

שמא הדימוי ללימוד תורה לא חייב להיות זוגיות אלא דווקא אחוות אחים ואז במקום מונוגמיה מחשבתית ניתן להכיל ריבוי קולות ורצפים. שמא אמור לחכמה אחותי את[12] – דווקא אחותי ולא אשתי.

 

  • מה שאין יכול הפה לדבר ומה שאין האוזן יכול לשמוע

יציאתם של ר' שמעון בר יוחאי ובנו מהמערה מסתיימת בתמונה קטנה אך עוצמתית, תמונה המצליחה להשקיט את להבות הזעם ולהפיס את דעתו של התנא הטוטאלי והחד-משמעי שלא יכול היה לסבול בני אדם "המניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה".[13]

ערב שבת בין השמשות – זמן לימינאלי, דמדומים שבין אור לחושך ובין חול לקודש, השבת מתקרבת והנה סבא זקן רץ והוא אוחז בידיו שני ענפי הדס לכבוד שבת. כשהוא נשאל מדוע שניים הוא עונה להם "אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור".

כל התמונה הזו היא חיבור בין עולמות, בין עבודת השדה של ימי המעשה לבין האור הרוחני של השבת, דרך חוש הריח, שהוא הדבר הפיזי הכי רוחני שקיים. אבל עיקר עוצמתה של התמונה הוא בחיבור שבין ה'זכור' ל'שמור'. ההבנה העמוקה של הזקן ששניהם בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכול לשמוע,[14] היא ההבנה שהזכירה (עולם הרוח והמחשבה) והשמירה (עולם העשייה וההגשמה) – הם שתי פנים של בריה אחת, שתי התגלויות ששורשן אחד. ברגע שהפיצול שב לאחדותו – יכול בר יוחאי להכיל אותו ואת התגלמויותיו ולעבור ממצב של שורף עולם לעמדה של מתקן עולם.

האוקסימורון הספרותי הנפלא של הזקן הרץ מציע דגם ויזואלי הפוך לתמונת גוף החכם הקבור עמוק בחול. בתוך המערה של רשב"י ובנו יש ראשים דובבים ללא גוף, האוכל מגיע בכמוסות אנרגיה בטעם חרוב והלימוד מופסק רק בשעת התפילה. לכאורה גן עדן רוחני טהור ללא טרדות. אך כמה מנותק ממצוות של גוף ושל מפגש אנושי וכמה כואבת אחר-כך היציאה לאור המסנוור של חיי השעה.

בעקבות הסיפור אני מהרהרת האם נכון לשקוע ולו לכמה שנים בבית מדרש 'מערתי', אטום לרעשי רקע המסיחים את הדעת מעומקו של הלימוד, לצלול לים התלמוד כשסביב מים ומים ושקט ואבני שיש טהור… או שמא רצוי בית מדרש שחלונותיו שקופים ומכניסים את הרחוב על המולתו ואתגריו, את הזקנים הרצים ואת התינוקות הבוכים? נדמה כי בית-מדרש פתוח לקהילה, המתקשר עם העולם, מזמין אותו פנימה ומקרין אליו החוצה בו-זמנית, הוא עץ-החיים ששורשיו יציבים יותר למחזיקים בו.

מספרים שבימי ראשית האנושות היו הגברים ציידים והנשים היו מלקטות זירעונים וצמחים, מחזיקות את האש ויוצרות כלים. מטבע הדברים היו הציידים ממוקדי מטרה, דבקים במשימה אחת ומחודדי קשב ואילו הנשים פיתחו מיומנות מקבילות ופיצול קשב (multitasking), אפילו לוליינות.

מחקרים בפמיניזם תרבותי מראים כי המוסר הנשי שונה בטבעו מזה של הגבר והוא מבוסס על חמלה, אמפתיה ויכולת גישור ולא על שפה משפטית של זכויות, כמו המוסר הגברי.[15] לפיכך יש להציע שדווקא בית מדרשה של אישה-חוה צריך להצטייד בחלונות שקופים-אטומים, מהם התורה מקרינה החוצה וענני העולם משתקפים בחזרה על דפי הגמרא. מלכתחילה מדרשה של בנות יכולה להוות סולם בין שמים וארץ וגשר בין פנים לחוץ. מדרשה משלבת טומנת בחובה פוטנציאל להמשך שילוב קודש בחיי המעשה, בכך ש'היום שאחרי' לא נחווה כשבר וריחוק, אלא כרצף מאוזן.

  • השו"ת הראשון

את השאלה ההלכתית הראשונה בהיסטוריה ככל הנראה הגישו נשים. היו אלו חמש אחיות אמיצות ולמדניות שיצרו תקדים משפטי לדורות לגבי ירושת בנות.[16] השאלה שלהן הגיעה מתוך מפגש בין החוק הקאנוני הכתוב על דרך הרוב, לבין אילוצי החיים הלא אידיאליים של המיעוט. בנות צלפחד הראו שהאמת הדתית לא רק יורדת מהשמיים, אלא גם צומחת מהארץ בהתערותא דלתתא. בנות צלפחד מצטיירות במדרש כמי שמכירות את השיח ההלכתי ומבינות שידע הוא המפתח ליצירת עולם מתוקן.

הבנות בחבורה זו הן מופת לאחוות אחיות. אין להן מנהיגה אחת דוברת, אלא הן באות בקול משותף, קבוצתי ולא היררכי. המדרש מסביר את החלפת סדר הופעת שמותיהן בתורה שכאן מנאן לפי סדר לידתן וכאן לפי סדר חכמתן, ובכל מקרה – בנות צלפחד שקולות היו.[17]

גם שמותיהן המצטלצלים של האחיות – נעה, מלכה, חגלה, מחלה ותרצה – רומזים לתנועה דינמית. הן אמנם דורשות נחלה שיש בה קביעות, יציבות והמשכיות שבטית, אך שמותיהן מעלים מקצב של ריקוד והתקדמות: תנועה, הליכה, חוגה, מחול וריצה.

החוק היהודי נקרא "הלכה" מאותו שורש של המילה הליכה, והוא מסמן של דרך חיים דינמית על מסלול של התקדמות, שיש בו תנועה ויש בו גמישות. השו"ת, כמו גם התקנות החברתיות הן הדרך בה ההלכה פוגשת בתחנות-ביניים על מסלולה את תוואי השטח הטופוגרפי הקשה ועוזרת לו לנווט קדימה. אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו![18]

  • השראה ספרדית

ברית צריכה הייתה להיות כרותה בין עולם לימוד התורה הנשי המתחדש לבין מקורות חכמי ספרד והמזרח.[19] במקביל לניסיון לשחזר הדי קולות נשיים מהעבר ולחלץ גיבורות למדניות מבין השורות, הרי שיש מול עינינו מסורת בית-מדרשית מפוארת, חיה, שמכילה שילוב ואיזון בין כוחות, אינטואיציות חומלות וחלונות פתוחים אל העולם. דווקא עולם התורה הספרדי, שנתפס כיותר שמרן ופחות פמיניסטי, קרוב בשפת העומק שלו לאותם מהלכים נשיים שאספנו עד כה.

נפתח באדריכלות כמעצבת חוויה דתית. נשווה את צורת הישיבה בבית הכנסת הספרדי – איש אל מול פני רעהו, אל צורת הישיבה הפרונטלית האשכנזית, עם הפנים לקודש. נמשיך לאופייה של שירת המענה הספרדית, בה כל המתפללים, כולל ילדים קטנים, לוקחים חלק בסבב, אל מול ההיררכיה של חזן וקהל. איזה מהדגמים יותר מהדהד את החבורה המעגלית השוויונית?

נבחן גם את תכנית הלימודים בישיבה הספרדית, שמגמתה לגדל 'חכמים שלמים', אנשי אשכולות רחבי-דעת שידיהם רב להם בכל מקצועות התורה והחכמה – גם בתנ"ך, בפרשנות, בדקדוק ובשירה. חכמים המשלשים ימיהם במקרא, באגדה ובהלכה.[20]

סגנון הלימוד הספרדי במהותו מחובר לחיים – "לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא", פחות המשגה מופשטת ופלפול ויותר יכולת הכרעה למעשה. בהתאם לכך, הסוגה הספרותית העיקרית שנוצרה בישיבות הספרדיות בדורות האחרונים היא השו"ת – אותה ספרות המחברת בין התורה לחיים, בין הקנוני לחד-פעמי ובין הרצוי למצוי. לעומתה, באשכנז התפתחה יותר ספרות עיונית של חידושים על הש"ס. אלו הן שתי תפיסות עולם לגבי תפקיד לימוד התורה – מחד, עיון אינטלקטואלי שמאדיר 'תורה לשמה' ומאידך חיפוש 'נפקא מינה' למעשה, מתוך צרכי השעה.

אכן מאפיין מרכזי של מסורת ספרד הוא העדפת הפרשנות החיה והתרבות שבעל-פה על פני הספרות הכתובה.[21] המסורת הדינמית כרוכה בבן אנוש המוסר אותה ולא רק נכתבת זיכרון בספר. זה בוודאי סממן שתואם עולם נשי של מסירה בעל-פה מאם לבת. כך התקבע בדיעבד, בדורות בהם נשים פחות זכו ללמוד קרוא וכתוב ולכן יצירתן פחות השתמרה בתרבות.[22]

הפוסק הספרדי לרוב לא נשאר ברחם החמים של מערת הישיבה, אלא שאיפתו "לשים עצמו בתוך כללות הקהל, וירד משה מן ההר אל העם".[23] הוא גם נקרא להוסיף לארבעת הטורים של ההלכה את 'הטור החמישי' – זה הטור הלא-כתוב המחובר לאדם החי, המבוסס על רגש, אינטואיציות וחכמת חיים.[24] האין טור חמישי זה מתאים לאנרגיות הנשיות שתוארו בראשית המאמר?

נוסיף לכך את המאפיינים הבאים[25]  – מכלול של עשייה קהילתית ודאגה לציבור, יכולת הכלה רוחנית של מגוון, רגישות אנושית לאדם השואל, התחשבות במעגל קהילתי רחב כולל חולשותיו, תפיסה של צדק הוליסטי ולא של משפט, התבססות על דעות בשוליים כדי לפתור בעיות, והנחת מוצא ש'כוחא דהיתרא – עדיף'.

גם השילוב בין תורה למלאכה היה נר לרגלי רוב חכמי ספרד שהלכו בדרך הרמב"ם, שלא להתפרנס מהשררה. ממילא לימוד התורה שלהם לא יכול היה להיות טוטאלי, לא בחלוקת הזמן ביממה ולא במרחב ההתרחשות. בית המדרש התרחב לו אל השוק ואל סדנת האומן וממילא "והגית בו יומם ולילה" לא התפרש כתלמוד תורה סביב השעון. אדרבה, 'והגית' מלשון הגות, מחשבה המרחפת כענן מעל ראשך, לצד מגוון עיסוקיך בעולם הזה, "למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו".[26]

מעניין לראות כי במונחים של ביקורת התרבות ההבדלים בין חשיבה נשית לחשיבה גברית חופפים להבדלים בין חשיבה מערבית לחשיבה מזרחית, אם לטוב ואם למוטב. המזרח נתפס כ'אחר' הנשי של תרבות המערב – כנוע, נכבש, קרוב יותר לטבע ולא מתורבת.[27] נקודת המבט של הגברים המערביים האוריינטליסטים, יצרה שפה דומה לגנאי לנשי ולמזרחי. מה שרצו אותם האוריינטליסטים לדרוש לגנאי – נדרוש אנו לשבח, דרך נתינת קול דווקא לאלו שאין דרכם לכבוש.

נדמה כי בנארטיב החדש של בתי המדרש לנשים נוכח עד כה בעיקר דגם הישיבה האשכנזית הגברית. לאור כל האמור, נראה כי חלק מחיפוש הקול הנשי צריך לעבור דרך התיווך הטבעי והאותנטי של השפה הדתית הספרדית. שפה מתווכת זו, שיש לה היבטים תרבותיים 'נשיים', ומאפיינים בעלי בשורה דומה יכולה לעזור ביצירת רצף וחיבור מאוזן בין תלמוד למעשה, בין פנים לחוץ, בין זיכרון לשכחה ובין מהות של אישה וחוה.

זוהי הזמנה לכרות ברית עומק של מעגל שוויוני, אחוות אחים ולמידת עמיתים. לפתח שפת-תורה קהילתית שהיא לא-ליניארית, לא-טוטאלית, לא מערתית ולא כובשת. אשרך ארץ שמלכך לא ענד חרבו/ אם ללחום חגרה ופתחה בשובו![28]         

[1]  ראו למשל: תענית, ז', ע"א ; קידושין ל, ע"ב ועוד.

[2] מדרש קהלת רבה יב, יא, ע"פ הפסוק מקהלת:  דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד.

[3] תוס' סנהדרין כו, ע"א, ד"ה: כדור. 94

[4] בלשונו של מאיר בוזגלו – מסירה ולא דיווח. ראו: שפה לנאמנים.

[5] יבמות סה, ע"ב.

[6] התמונה השוויונית של מעגל שכל השותפים בו ניצבים במרחק שווה מהמרכז לקוחה מסוף מסכת תענית: עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים… בבלי תענית לא, ע"א.

[7] אסתר שקלים, אלמות.

[8] ירושלמי סוטה, פ"ג ה"ד, יט ע"א, ומקבילה בבבלי יומא, סו, ע"ב.

[9] גם הרב בן ציון עוזיאל, בפסק בעד זכות בחירה לנשים הצביע על הפער בין עמדת ר' אליעזר לעמדת המספר התלמודי: וכן מה שכתוב "אין חכמה לאישה אלא בפלך" אינו אלא מליצה יפה להשתמט מלהשיב על שאלתה, ובאמת התלמוד עצמו מעיד שאישה זאת עצמה הייתה חכמה, ואמר: שאלה אישה חכמה את ר' אליעזר. ראו: שו"ת פסקי עזיאל בשאלות הזמן, סימן כד'.

[10] ראו: יהודית האופטמן, נשים קוראות תלמוד, בתוך: הרימי בכח קולך.

[11] ספר עקידת יצחק, שער תשיעי.

[12] משלי ז, ד.

[13] בבלי שבת, לג, ע"ב.

[14] בבלי שבועות, כ, ע"ב.

[15] ראו גיליגן, בקול שונה.

[16] במדבר כז, א-יא;  במדבר לו, א-יב.

[17] בבא בתרא, ק"כ, ע"א.

[18] רש"י על במדבר כז,ז, ד"ה "כן בנות צלפחד דוברות".

[19] תודה לדוד על התובנות וההשראה.

[20] ראו השיר 'כף הזהב' לר' רפאל בירדוגו: …רוב עסקך בהלכות פסוקות, אך את כל הלכה תביט אל מקורה/ …הלא כתבתי לך בני שלישים, במדרשים, בהלכות ובמקרא/…בפסוקים התבונן בפירושי, רש"י, רלב"ג ואבן עזרא/ המה גילו כל סתום וכל טמון, והארץ מכבודם האירה/ והשמר מחורפות של הבלים, ואם עסקו בם אנשים של צורה/ …וגם קצת עסק יהיה לך בשיר, ובמליצה תהיה נפשך זהירה…

[21] על פי הקדמתו של הרב יצחק שוראקי לספר מסורת בעידן המודרני – חכמים ספרדים בדורות האחרונים,  בסדרת עם הספר.

[22] מבחינה אטימולוגית בעברית הזיכרון קשור בזכרים ואילו הנשייה משוחחת עם הנשיות.

[23] הרב שלום משאש, שמש ומגן, ח"ב, חאה"ע, סימן טז, טוען כנגד הרב משה לוי.

[24] הרב משמ"ח אליקים: ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות לפי המקום ולפי הזמן ולפי הדור… וכבר מילתי אמורה

כי צריך טור החמישי להתנהג בו ולהביא עצות מרחוק. בתוך: שו"ת שושנים לדוד, חאה"ע, חלק ב' סי' כד)

[25] בהרחבה, ראו בהקדמה של הרב שוראקי. שם.

[26] יהושע א', ח.

[27] ראו: סעיד, אוריינטליזם.

[28] פתיחה לפיוט של ר' דוד בוזגלו.