בפעם שעברה עסקנו בעיקר בעונג הגשמי על אופניו הרבים (אכילה, שינה, משחק וכו'). הפעם נדבר על עונג רוחני ועל האיזון ביניהם בשבת.
כך כותב הטור:[1]
ואחר השינה קובעין מדרש כדאיתא (כמובא) במדרש-
'אמרה תורה לפני הקב"ה
רבש"ע כשיכנסו ישראל לארץ זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו
ואני מה תהא עלי?
אמר לה יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו
שהם בטלים ממלאכתם ויכולין לעסוק בך…'
המדרש מבטא את זעקתה של התורה שחוששת על מקומה בעולם ארצי של עשייה, פרנסה וגידול משפחה. הקב"ה משדך לה בת זוג – בשבת בטלים כולם ממלאכתם ויכולים לעסוק רק בך. איך כל זה מסתדר עם העונג הגשמי שראינו? האם עונג גשמי כגון שינה ואכילה לא בא על חשבון לימוד התורה בשבת? איפה עומד לימוד התורה ביחס למצוות עונג שבת?
ניתן לומר שלימוד התורה מבטא ערך עצמאי שאולי מנוגד לעיתים לעונג שבת ואף על פי כן יש לפנות לו מקום וזמן על מנת לשמר את מקומה של התורה בחיינו העמוסים ולהרבות לימוד תורה לעם קדוש בזמן קדוש- השבת.
כך כותב הבית יוסף:[2]
"ויקהל משה – אמר להם הקב"ה לישראל
אם אתם נקהלים בכל שבת ושבת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות
וקורין בתורה ובנביאים מעלה אני עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי
שכן ישעיהו הנביא מפרש (מג יב) ואתם עדי נאם ה' ואני א-ל
אתם מעידים עלי שאני א-לוק בעולם, עד כאן.
ומכאן סמכו בכל תפוצות הגולה להתקבץ בבתי כנסיות
לקרות מקרא ולדרוש בדברי אגדה אחר סעודת שחרית".
יש ערך וחשיבות להתכנס ללימוד משותף ולהקהיל קהילות של תורה. אדם העובר ליד בית הכנסת וממנו בוקעים קולות של לימוד, חברותות , שיעורים, ילדים מזמרים תהילים וכו' מרגיש את נוכחות הקב"ה ותורתו, בכך אנו כביכול ממליכים את הקב"ה בעולמו ואין יותר מתאים לכך מזמן מקודש כמו השבת.
אמנם ניתן לראות את לימוד התורה לא רק כערך עצמאי אלא כחלק מהותי מעונג שבת. האדם כאדם מורכב מכמה חלקים – בתורת חב"ד מכנים אותם כנפש בהמית (טבעית- אנושית) ונשמה א-לוקית. בשבת עלינו לענג את כל חלקי נפשנו. את הנפש הבהמית (אנושית)- באכילה, שינה וכו'. אך אל לנו לשכוח את הנפש הא-לוקית שהתורה והתפילה היא העונג הצרוף שלה.
"שימו לב אל הנשמה"[3]– הנשמה הא-לוקית ששוכנת בנו, זו ש"מכסא כבוד חוצבה"
צמאה לא-ל חי ומתענגת בתורה, בתפילה, בניגון של קדושה.
העונג השלם מגיע כאשר הוא נותן מקום לכל חלקי הנפש שלנו ולא מזניח שום צד בה. היכולת הייחודית שלנו כבני אדם המכילים נפש בהמית (אנושית) ונשמה א-לוקית (בניגוד לבהמות המכילים רק נפש בהמית ולמלאכים המכילים רק נשמה אלו-קית) היא להתענג על ה' ממקום שלם. עונג גשמי ורוחני כאחד.
"השבת נעם הנשמות
והשביעי עונג הרוחות
ועדן הנפשות להתענג באהבתך וביראתך
שבת קודש נפשי חולת אהבתך".[4]
החיבור המיוחד בשבת בין תענוגות הנפש הרוח והנשמה
מביא למקום שלם של "להתענג באהבתך וביראתך… נפשי חולת אהבתך".
כיצד נחלק את הזמן בין עונג גשמי לרוחני? בין שינה ואכילה לתפילה ולימוד תורה?
הגמ' בפסחים סח ע"ב קובעת כלל בשם רבי יהושע:
"חציו לכם וחציו לה'- חציו לאכילה ושתיה, חציו לבית המדרש".
ניתן להבין כפשוטו ולמדוד באופן מדויק חצי מהזמן לכך ולכך.
אך ניתן להבין את דברי רבי יהושע- כנתינת מקום וחשיבות בנפש לענג את שני החלקים הקיימים בנו ולאו דווקא למדידת זמן מדויקת.
כמובן שחלוקת הזמן תלויה באדם, ביכולותיו ובשלב בחייו. (כגון אמא לילדים קטנים אשר העיסוק בהם, ב"ה אינו מתבטל בשבת.. בעבורה אפילו תפילה קצרה או כמה פסוקים יהיו שקולים ל"חציו לה'".. לעומת נערה או אישה מבוגרת שפנויה יותר להקדיש זמן לתפילה ולימוד תורה)
כמו כן הרמ"א על השו"ע[5] מציין שתלמידי חכמים העוסקים כל השבוע בלימוד תורה ירבו יותר באכילה ושתיה, ולעומתם – בעלי בתים ירבו בשבת בלימוד תורה. משתמע מכך שהחלוקה בין עונג גשמי לרוחני בשבת משתנה בין אדם לאדם בהתאם למצבו בחיים, עיסוקו במשך השבוע וכו'.
נסיים בדבריו של ר' בונם מפשיסחא המתאר באופן הרמוני ומופלא את המעברים הטבעיים בין גוף לרוח המתאפשרים בזמן מיוחד ושלם כמו השבת:
"הרבי ר' בונם ז"ל אמר,
מאד היה ישר בעיני, להיות ב'סאלע' [טרקלין] גדולה עם מטות ו'קנאפעס'
[ספות קטיפה יקרות], ושולחנות ערוכים עם יין וצלי ו'אינדיקעס' [תרנגולי הודו],
ולומר מעט תורה. ומי שמבקש לישון – שישן קצת, ויאכל צלי וישתה יין,
ולומר עוד דברי תורה מעט..
ואפשר, זה הפירוש של 'נשמה יתירה'.
כי שבת הוא ענין כזה, שהכל בא למקום הראוי. ממילא, הנשמה מתרת את עצמה ואינה קשורה ומסוגרת. בכל השבוע, הנשמה לא תוכל לסבול עניני הגוף, ובשבת, נעשה הכל חד. וזה, רוחב הלב…".
המעבר מתפילה- לקידוש, קפה ועוגה.
מסעודה ללימוד תורה
מחברותא ל"שינה משובחת"
ממאכלים טובים לדברי תורה וזמירות שבת
אותו מעבר חלק, מתוק ונעים מתאפשר בזמן בו הנשמה היתרה מותרת מכבליה
ומתאחדת עם הגוף והנפש וזה, רוחב הלב.
וכמאמר הגמ': "כל המענג את השבת- נותנים לו נחלה בלי מצרים (גבולות וכבלים)"[6]
שנזכה להתענג בתענוגים- גשמיים ורוחניים.
[1] טור אורח חיים סימן רצ
[2] בית יוסף אורח חיים סימן רצ
[3] מתוך פיוט " אודה לא-ל" לר' שמעיה קוסון המאה ה-16
[4] מתוך פיוט י-ה אכסוף לר' אהרון מקרלין
[5] שולחן ערוך אורח חיים סימן רצ סעיף ב:
"אחר סעודת שחרית קובעים מדרש לקרות בנביאים ולדרוש בדברי אגדה…
הגה: ופועלים וב"ב שאינן עוסקים בתורה כל ימי שבוע, יעסקו יותר בתורה בשבת מת"ח העוסקים בתורה כל ימי השבוע, והת"ח ימשיכו יותר בעונג אכילה ושתייה קצת, דהרי הם מתענגים בלמודם כל ימי השבוע"
[6] מתוך סוגית עונג שבת- בבלי שבת קיח ע"א