תורה באקדמיה: הילכו שתיהן יחדיו?
מקץ סמסטר במדרשה באוניברסיטת בר- אילן, התיישבתי לכתוב. לכתוב כמה חיבור לתורה בשנות האקדמיה הוא קריטי ולא פחות מ"חמצן" רוחני.
אנו מורגלים בתיכונים, באולפנות, במדרשות ובישיבות להביט אל האופק הצבאי/ תקופת השירות הלאומי, ולא הרבה מעבר לכך. בשיעורי ה"הכנה לחיים" אנו מתמקדים בבניין המשפחה, וטוב שכך. זהו ערך יהודי ותורני ללא כל ספק. אולם, איפה האחריות לכל הבוגרים שעתידים ללכת ללמוד באקדמיה, אלו הפונים ללימודים גבוהים לכתחילה ולא בדיעבד?
זאת יש לדעת, ואין לעצום עיניים: שם נמצא האתגר הבא, ולהערכתי הוא לא פחות מאתגר מתקופת השירות, אם לא יותר.
יש לא מעט מוסדות המציעים תוכניות המשך, לימודי כולל או תכנית הוראה, ומתקשים לנסח אמירה ברורה עבור כל אלו שיבחרו להתפתח בעולם האקדמי הכללי. כדאי להביא בחשבון שלא פעם בוגרים שלא המשיכו בישיבה מפרשים את השתיקה הזאת כהבעת אכזבה מבחירתם, מה שעלול לנתק אותם מכור מחצבתם, וחבל.
להלן מנויים מספר מרכיבים של הקושי במפגש עם האקדמיה. הפתרון לכולם הוא אחד : נטילת חלק במסגרת לימוד בבית מדרש לצד הלימודים האקדמאים. פתרונות של חתונה בגיל צעיר או מגורים בסביבה תומכת- אינם מספקים.
האתגר הראשון: יציאה מהחממה הדתית למרחב חופשי עלול להביא לירידה ברמת המחויבות ההלכתית. האווירה היא לא אותה אווירה , החבר'ה משתנים וההשפעה ניכרת. שנות הישיבה הקודמות תורמות אך לא מספיקות. לצערי, אני יכולה לגבות טענה זו בעובדות בשטח.
האתגר הנוסף הוא חשיפה לתפיסות מאוד שונות מתפיסות המקור לצד העדר כלי ביקורת מפותחים. בוגר חינוך דתי עלול ללכת שבי אחר כל תיזה המנוסחת בבהירות ובקוהרנטיות. בלימודיו הוא יפגוש באנשים מרשימים וידעניים, מבלי שיש מאחוריו גב או עוגן המאפשר שאילת שאלות ועריכת בירורים. מציאות זו מטלטלת, ואם היא מתרחשת ללא תמיכה של בית מדרש רציני, היא מסוכנת לעולמו הדתי. לא אחת שיתפה אותי תלמידת המדרשה בדילמות וקשיים בתחום הזה, וגם אם נשארים סימני שאלה, יש משמעות קריטית לשיח עם אנשי תורה הפועלים בתוך ההקשר האקדמי ולא חשים מאוימים מכך.
הדבר השלישי , לא פחות חשוב מהשניים הקודמים: האקדמיה מציעה לבאים בשעריה עושר רעיוני אדיר. ככל שמתקדמים בשלבי הלימוד ובתארים , כך עולה גם רמת העניין והתחכום. אם לא תהיה דינמיקה של התפתחות העולם התורני, יישאר האחרון דל וחיוור, וזה היפך עבודת ה' המחייבת התקדמות מתמדת. לא יתכן שאדם יהיה מדען ראשי , ולימודיו התורניים יישארו מאחור. זה בעיני חטא דתי.
ואחרון חביב: רק על עצמי לספר ידעתי: עד שלא התחלתי ללמוד תורה באופן מסודר במדרשה, לצד לימודי הדוקטורט במשפטים, לא ידעתי שיש התנגשות ערכית בין כתיבתי לבין עקרונות משפט עברי. לא ידעתי כי לא עסקתי בכך. אם רצוננו להקים דור של "תורה עם דרך ארץ", אנחנו חייבים לכוון את הבוגרים להצטרף למסלולים תורניים לצד אלו המחקריים. זה המקום המאפשר להם להתאמן על הכנסת לימוד תורה בחיים הבוגרים והמאתגרים שנכונו להם גם בהמשך.
בסיכום תקופה ארוכה של לימודים באקדמיה ותקופה קצרה של תפקידי במדרשה בבר -אילן אני יכולה לומר בוודאות שהמקום מצמיח נשים צעירות מלאות ביראת שמיים ובחכמה, העוברות תהליך דומה לתהליך שזכיתי לעבור פה בעצמי. אף שזכיתי להינשא בגיל צעיר לאברך ואת עיקר שנות לימודי עברתי כאשה וכאם, ואף שכלפי חוץ לא ניכר עלי שום שינוי חיצוני, הלימוד והחיבור למקום תורה בנה אצלי קומת עומק משמעותית.
אשרינו ששם חלקנו מיושבי בית המדרש ואשרינו שיש לנו הזכות והחובה להשפיע על תלמידנו לא לוותר על הדבר הקריטי הזה של השכמת בית המדרש לצד העיסוקים האחרים.

אינני מאותם אלה שמתרפקים על סיפורים. קטעי זיכרונות בדרך כלל לא מעסיקים אותי יותר מדי. אבל, על כמה רגעים קטנים כאלה שהיו צומת דרכים –עליהם דווקא אני רוצה לספר הפעם.

"מה היה קורה אילו החלטתי ללכת לשם, ולא לשם…" או: "מה היה קורה לולא בחרתי בהם…" – מדי פעם אני מוצאת את עצמי הופכת בשאלה הזו. כבר אמרתי שאינני מאלה שנוברים בעבר, ובכל זאת יש כמה רגעים קטנים גדולים בחיים ועליהם ארצה לכתוב כאן.

האם את מאמינה שיש רגע קטן, שהוא גדול מאוד? האם חשבת פעם שצומת מוביל לדרך חדשה? ואם כן, איפה הבחירה האמיתית? כבר אמרו חכמים ש"כל העולם כולו גשר צר מאוד" והעיקר "לא לפחד כלל".

אז בואי נדבר על זה בלי פחד: מה באמת חשוב כדי לבחור, ולבחור בטוב? אציע כמה דברים (לצורך העניין אסדר אותם בסדר א-ב-ג): ראשון, לבחור מתוך אחריות – נסי לבחון את האפשרויות באמצעות השאלה – מה אומר על בעוד עשר שנים, האם אברך על מה שאני עומדת לעשות עכשיו? דבר שני, בחירה בדבר הגדול והמשמעותי: שאלי את עצמך, מה הדבר הגדול שחשוב לך ביותר? לכי על זה, אל תתני לשאלות קטנות לגזול ממך את תשומת הלב וכוחות הנפש. התרכזי בדבר המרכזי שמסביב לו תרצי לבנות את חייך. ולבסוף – בחרי מתוך גדולה; אהבי את מי שאת, בחרי את מה שמתאים לך. אין טעם "להיות כמו" מישהו אחר. ולסיום, אזכיר לך את המדרש הידוע: אהרן היה כהן במשכן, הוא זכה בכל יום לעבוד בתוך הקודש פנימה. אבל, כשנערכה חגיגה גדולה סביב כניסת אנשים חשובים (נשיאי שבטי ישראל) הוא הצטער שלא זכה גם כן לחגיגה גדולה כזו. ומה אמר לו הקב"ה? "חייך, שלך גדולה משלהם" (תנחומא, על במדבר ח, א). על פי מדרש זה ה' תובע מאתנו להעריך את מה שיש לנו, לשמוח במתנה הפרטית שקיבלנו, מתוך גדולה והערכה עצמית.

החלטות טובות!

תהלים פרק א פותח במילים: "אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘ בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים וּבְדֶ֣רֶךְ חַ֭טָּאִים לֹ֥א עָמָ֑ד וּבְמוֹשַׁ֥ב לֵ֝צִ֗ים לֹ֣א יָשָֽׁב: כִּ֤י אִ֥ם בְּתוֹרַ֥ת השם חֶ֫פְצ֥וֹ וּֽבְתוֹרָת֥וֹ יֶהְגֶּ֗ה יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה: וְֽהָיָ֗ה כְּעֵץ֘ שָׁת֪וּל עַֽל־פַּלְגֵ֫י מָ֥יִם אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀ יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ וְעָלֵ֥הוּ לֹֽא־יִבּ֑וֹל וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ:"

הציווי על האדם לא ללכת בדרך הרעה איננו מספיק, חייבים לייצר אלטרנטיבה חיובית, לא מספיק לומר 'סור מרע', חייבים לומר משהו על ה'עשה טוב'. וכך משורר תהלים, מיד אחרי שמזהיר מהרשעים, החטאים והליצים, מדריך ומכוון אל תורת השם. אי אפשר לומר רק לא ולא ולא ולא, זה מסוכן, זה לא מתאים, זה לא שייך וכדומה, צריך לומר גם מה כן.

אך האם התורה מסוגלת להוות חלופה להצעות המפתות שהעולם מניח בפנינו? לתרבות, לספרות, לקולנוע, לתרבות הצריכה ועוד ועוד? חייבים שהתורה לא תהיה רק 'תורת השם', תורה גבוהה, אצילית, אמיתית, קדושה, אלא 'תורת השם' חייבת להפוך להיות 'תורתו', התורה שלך, תורה אישית, שמדברת אלייך שמשמחת אותך, שאת נהנית ללמוד אותה ואפילו מחדשת ויוצרת בה. לכן הפסוקים עוברים מ"בתורת השם חפצו", ל"ובתורתו יהגה יומם ולילה".

אך כדי שהתורה תצליח להפוך להיות התורה שלך, תורה אישית ונוגעת, את חייבת מלכתחילה ללכת למדרשה שתהיה מתאימה לך, משמחת אותך: "בתורת השם חפצו- אין אדם לומד תורה אלא במקום שליבו חפץ". האם את רוצה ללמוד גמרא והלכה בעיון, או חסידות ורוחניות? האם יותר לימוד עצמי או יותר הקשבה לשיעורים? האם מסגרת אינטנסיבית או מאווררת? האם מקום עם גיוון אנושי ותורני או מקום חדגוני ומצומצם יותר? האם מדרשה גדולה או דווקא קטנה? מקום בסביבה עירונית או כפרית? לפני שירות או אחריו?

חפשי את המקום שמדבר אלייך, שנוגע בך, ואז בעזרת השם התורה תתחיל להיות 'תורתו', התורה שלך. ואם התורה תהיה התורה שלך, לא רק תורת השם, אז השלב הבא הוא 'והיה כעץ שתול על פלגי מים וכו', התורה חדלה להיות רק ספר, טקסטים, לימוד, היא מתחילה להיות משהו שאת חיה, חווה, פוגשת, ישנה, מתעוררת, מטיילת, מדברת, משהו חי וצומח. ואז, רק אז, זה באמת מתחיל להיות אלטרנטיבה.

אנחנו 'המזרוחניקים' חיים על הגבול, על הקצה, רגל אחת בתורה ורגל שניה במציאות האקטואלית, דווקא אנחנו חייבים להשקיע משהו בתורה, כדי שלא ניסחף ונשאב להזדהות מלאה וטוטלית עם העולם, שיהיה מקום גם לשמים בחיינו.

בהצלחה. שי

מה יגרום לשנה הבאה להֲראות אחרת?

האמת, אין סיבה שהשנה הבאה תהיה אחרת. ניסוח השאלה, בעיני, הוא חלק מהבעיה. השאלה אינה מה יגרום לשנה הבאה להֵראות אחרת, אלא מי יגרום לה להֵראות אחרת. הנטיה להטיל את האשמה, ובהתאם לכך- גם את האחריות לתיקון, על איזשהו גורם חוץ- מעקרת את הסיכוי לתיקון עמוק ואמיתי. זכור לכולנו סיפורו של ר' אלעזר בן דורדיא, שלאחר שעבר עבירות חמורות מנשוא, ביקש לחזור בתשובה. בצר לו, פנה אל ההרים והגבעות, אל השמיים והארץ, אל החמה והלבנה, ולאחר שהושבו פניו ריקם- הסיק את המסקנה המתבקשת: אין הדבר תלוי אלא בי.

כך גם מבאר הרב קוק :"אחד מהיסודות של התשובה, במחשבתו של האדם, הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החופשית של האדם. וזהו גם תוכן הוידוי, המחובר עם מצוות התשובה- שמודה האדם שאין שום עניין אחר, שיש להאשימו על החטא ותוצאותיו, כי אם אותו בעצמו, ובזה הוא מברר לעצמו את חופש רצונו ועוצם יכולתו על סדרי חייו ומעשיו, ומתוך כך הוא מפנה לפניו את הדרך לשוב אל ה', לחדש את חייו בסדר הטוב."

אם כן, הגורם לכך שהשנה הבאה תֵראה אחרת- הוא אני.

כמובן, בתחום הרוחני, כמו גם בזה הגשמי, האדם אינו בודד בעולם. "וזכרת את ה' אלוקיך, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". חלק בסיסי בתהליך התשובה של האדם, הוא העמידה לפני ה'. לכן, פותח הוידוי במילה "אנא". הוידוי הוא חלק מהתפילה, הצלחת תהליך התשובה מושתתת על ההבנה שהקב"ה איתי, לצידי.

נוסיף שלוש עצות מעשיות:

• התבוננות. השופר נועד, עפ"י חז"ל, לעורר אותנו, הישנים, מתרדמתנו. כפי שכותב הרמב"ם: "אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם, ונרדמים- הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם, וחיזרו בתשובה, וזיכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל". ההתבוננות צריכה להיות אופטימית, ולהתרכז בהצלחות ובהישגים של השנה החולפת, ורק לצידם- לשים לב לעניינים הדורשים שיפור, מתוך הבנה שהכשלונות אינם מייצגים את מהותי העצמית.
• הכרת הטוב. גם כלפי הקב"ה, על כל הטוב שגמל איתי בשנה שעברה, וגם כלפי עצמי, על ההצלחות, ההתקדמות והשינויים לטובה. הכרת הטוב יוצרת אמון בסיכוי להצליח.
• אני לדודי ודודי לי. החידוש בחודש אלול, לעומת עשרת ימי תשובה, נעוץ ביכולת של האדם להציג את המבט הכללי, השאיפות הארוכות, ללא חיטוט בפרטי פרטים. חידוד השאיפות, ועמידתי מול רבש"ע, בבחינת "אני לדודי"- נותן כח לשינוי.

יה"ר שנזכה לשנה טובה ומתוקה, שנה בה יתגשמו כל משאלותינו לטובה, בכלל ובפרט.

סיימת שנתיים שירות אולי שנה, עומדת בפרשת דרכים ולא יודעת מה בדיוק לעשות.

לעשות את שביל ישראל, אולי טיול תרמילאי? אולי להתחיל מסלול של לימודים? אולי לעבוד ולחסוך? הדילמות מרובות. כל אחד מייעץ לך מה לעשות ואת עדין אינך מזהה מה באמת יתאים לך ויהיה לך טוב.

אז עוד הצעה במסגרת ההצעות והיא הבסיסית והמכוונת מכולן-

צאי לך ללמוד תורה במדרשה. דווקא עכשיו אחרי שכבר התחלת להתחכך עם החיים ואת יודעת לחוש את כובדם, אחריותם ומנסה למקם את עצמך בהם, "פסק זמן" לא יזיק.

הלימוד במדרשה לבנות יסייע לך לרכוש "משקפת" מיוחדת כדי ליצור תיאום כוונות מדויק יותר. חד יותר בשל יותר.

מה יקרה במדרשה?

תחכימי בלימוד, תרכשי כלים לחיים, תחדדי את שאלת מטרת האדם-שבך, בעולמו של הקב"ה, תאספי ערכים על גבי ערכים, חכמות על גבי חכמות, תפיסות עולם מגבשות, ופניני חיים. תלמדי להבחין בין עיקר לטפל, תתעשתי מכל המבלבל. תוך כדי המהלך הלימודי והחברתי קורים דברים, נבנות תבונות ורשמים נספגים ואת מתעצבת מעצמך.

המפגש עם עולם התורה- מעניק לך מפגש עם עצמך לקראת ייעודך כאישה בעם ישראל, כבת זוג לאיש, וכאימא מובילה לילדים! זו ההזדמנות לברר לעצמך מי את, ולגלות ידיעה זו, להיוודע אל תכונותיך ולקבל את עצמך –את האני האמתי- ללא חשש, תוך רכישת ביטחון עצמי באהבה. זו הסדנא הטובה ביותר לבניית מערכת היחסים עם הקב"ה והתורה. ולא מן הפה ולחוץ. ובכלל לבנות עולם ערכי על אדני האימון והאמונה במטרה להקים משפחה!

איך מתרחש המפגש עם העצמי דווקא בתוך כותלי בית המדרש? זו תובנה שנרכשת באקראי בלי לשים לב מתוך מפגש עם מחשבת האמונה במילה הכתובה, מפגש עם חיים של אמונה- בלימוד עם אנשים, מלמדים ומלמדות שבחייהם מממשים תורת חיים. אנשים שיודעים לאמוד את ממד הזמן וערכו. ביחד עם בנות בגילך, במצבך שמנסות כמוך, לעצב את דרכן מתוך חוויה משותפת.

שנת מדרשה היא שנה של מתנה שאת מעניקה לעצמך בנקודת הזינוק האמתית של החיים. דווקא עכשיו כשאת בשלה להקשיב יותר לקלוט יותר, למלא את עצמך אחרי תקופת נתינה משמעותית, זה הזמן לחידוד התובנות המתגלות, בהתעצמות נקיה יותר.

כדאי לך! בעתיד תיווכחי לדעת שרכשת מרגלית שווה!