פרשתנו, פרשת "וארא", היא המשך ישיר לפרשת "שמות". בסיום הפרשה הקודמת, ניצב עם ישראל באחד מרגעי השפל הגדולים בתולדותיו. לאחר בשורת הגאולה, מגיעים משה ואהרן אל פרעה, ולא זו בלבד שלא זוכים ל"אישור יציאה" ממצרים, מה שקורה הוא ההיפך הגמור- השעבוד מחריף, כדברי פרעה "תכבד העבודה על האנשים, ויעשו בה, ואל ישעו בדברי שקר".

בתחילת פרשתנו, מצווה ה' את משה למסור לבני ישראל את סדר הגאולה: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים…והבאתי אתכם אל הארץ". הגאולה מתקדמת בשלבים, צעד אחר צעד, ולכן התהליך כולו דורש סבלנות ואורך רוח מצידם של בני ישראל.

דא עקא, בשורה זו של משה לא נפלה על אוזניים קשובות. "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". מבאר "אור החיים" הקדוש: "מקוצר רוח- אולי כי לצד שלא היו בני תורה, לא שמעו. ולזה יקרא 'קוצר רוח'- כי התורה מרחבת ליבו של אדם".

העיסוק בדבר ה' מפגיש את האדם עם המרחבים הרוחניים האלוקיים, הרבה מעבר למושגים של כאן ועכשיו. אדם הדבק בתורה, מסוגל לפתח נשימה ארוכה, סבלנות ואורך רוח, הנדרשים כל כך לאדם על מנת לצלוח תהליך איטי ומדורג. התורה מעניקה לאדם את היכולות לראות רחוק, להתבונן לעומק ולקבל השראה מהעתיד השלם, על ההווה החסר.

ממשיך "אור החיים" הקדוש: "ומעבודה קשה – כשנתבשרו ישראל בשורת הגאולה – נתרחב לבבם ותחי נפשם, וכשחזרו לשעבוד, הגם שלא היו משתעבדים אלא שיעור הרגיל, ולמטה ממנו- אף על פי כן תקצר הרוח, והמשכיל בטבעיות הרכבת האנושי ישכיל על דבר. ומודיע עוד הכתוב שגם הכבידו עולם עליהם יותר מהרגיל".

לאחר שבני ישראל שמעו את בשורת הגאולה מפי משה- נתמלאו תקוה, שהנה קרוב היום בו ייצאו מעבדות לחירות. לאחר מכן, כאשר החמיר השעבוד- גרם הדבר ליאוש גמור.

אנו למדים מדבריו הנפלאים של "אור החיים" הקדוש שני יסודות חשובים, הקשורים לתהליך הגאולה:

• שותפות בתהליך הגאולה דורשת סבלנות ו"עצבים חזקים". התהליך אינו מיידי ופתאומי אלא הדרגתי, ולכן נדרשת נשימה ארוכה. כדי להצליח לעמוד באתגר הזה, יש להתמלא בתורה, כיון שהיא המרחבת ליבו של אדם, ומאפשרת לקבל כוחות מהעתיד השלם.

• תהליך הגאולה מופיע, לעיתים, בבחינת "נגלה ונכסה וחוזר ונגלה". עליות ומורדות הן חלק מהשגרה בתהליך כזה. התקדמויות ודילוגים, לצד נסיגות והאטה. יש להתאזר בגבורה ולא להיבהל מנפילות זמניות, לא להתייאש מפיתולי הדרך.

"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". גם הגאולה האחרונה מתאפיינת בקווי דמיון לגאולה הראשונה, גאולת מצרים. כדי לעמוד באתגרי התהליך, עלינו להתחמש בנשק הסודי שלנו- תורתנו הקדושה, שהיא, ורק היא, נותנת לנו את הכוחות להוביל את תהליך התחיה בעוצמה ונחישות ללא מורא ופחד.

יהי רצון שנזכה להתמלא בתורה, ומתוך כך נראה עין בעין בשוב ה' ציון, בגאולה השלימה, במהרה בימינו, אמן.

שבת שלום ומבורך!

בהתגלות הסנה הקב"ה מצייד את משה בשלושה אותות על מנת ששליחותו תצליח. המטה שנהפך לנחש, היד המצטרעת, והמים שנהפכים לדם. במידה ויטילו העם ספק באמינותו של משה יתבצעו האותות לעיניהם וכך היה: 'וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם' (ד,ל).

אולם מסתבר שהאותות הללו נועדו גם עבור פרעה: 'וַיֹּאמֶר  ה' אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה…' (ד,כא).

---

אמנם המדרש (שמות רבא פרשה ה')  תמה על כך: 'על אלו מופתים אמר? אם תאמר על הנחש והצרעת והדם – אותם ניסים לא אמר לו הקב"ה אלא לישראל? ועוד, לא מצינו שעשה משה אותם האותות לפני פרעה?'. המדרש שולל את האפשרות שהאותות הללו נועדו גם לפרעה, אולם דומה שמתוך פשט הפסוקים הציווי הוא להראות את המופתים לפרעה.

אמנם סביר להניח שהקב"ה לא ציווה את משה שידו תהיה מצורעת לפני פרעה, שכן זה עלול לפגוע בתדמיתו של משה. גם מטרת האות הייתה לעודד את משה לצאת לשליחות, ושידיו לא תהיינה שלובות בחיקו וחסרות מעש. אך את שני האותות האחרים משה מראה לפרעה על אף שלכאורה אין התאמה בין הציווי לביצוע:  במעמד הסנה – המטה נהפך לנחש, ואילו לפני פרעה – המטה נהפך לתנין; במעמד הסנה – משה נצטווה לקחת מעט מים מהיאור ולשפוך אותם ליבשה, ואילו בביצוע מכת הדם – כל מימי היאור (ומימי כל מצרים) נהפכו לדם. זאת ועוד, לכאורה מכת הדם התבצעה על ידי אהרון ולא על ידי משה. בהקשר לאות הנחש ניתן להניח שהנחש נקרא גם תנין ואין שוני בין הציווי לביצוע (רבנו בחיי ז,י), אולם היכן משה מראה לפרעה את האות שהופך את מי היאור לדם?

עיון מדוקדק בפסוקים מאפשר לנו לזהות שני שלבים במכת הדם: בשלב ראשון מצטווה משה וכך נאמר: לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ … הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם'. בשלב זה המים נהפכו לדם רק ביאור כהמשך לאות הקודם דהיינו באמצעות המטה שנהפך לנחש. בשלב השני נאמר:  וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם …'.

אהרן מצווה לפגוע בכל מקורות המים שבמצרים. אם כן, יתכן שמכת הדם היא בעלת אופי כפול. מחד, זהו האות האחרון, שהצטווה משה לעשות גם לפני פרעה זה נעשה רק ביאור לעיני פרעה. ובשלב השני זו היתה המכה הראשונה שספגה מצרים ולכן כל מקורות המים במצרים נהפכו לדם על ידי אהרון ולא בהכאה על המים. משה מבצע את האות ואהרון את המכה.

רגע אחד לפני שהמצרים סופגים את עשרת המכות, ניתנה לפרעה תזכורת לפשע הנוראי שעשה לעם ישראל. משה מראה לו את דמי התינוקות, שנשפכו בעת שהושלכו ליאור במצוותו. בעת הזו עומד אוד מוצל ממוות שבעודו תינוק נמשה מהמים על ידי חסידת אומות העולם בתו של הרשע פרעה וזועק את זעקת הנטבחים ואומר לרשע די. האות הזה היה חזק מכל ותפקידו היה לחולל שינוי אצל פרעה. קודם לכן באמצעות האות הזה שוכנע משה לצאת לשליחות ולאחר מכן העם בעקבותיו. לעומתם  פרעה נותר על כנו – ויכבד לבו.  אות הדם הופך מעתה למכה קשה וכואבת למצרים ולאחריו יבואו שאר המכות שבאחריתן יצא העם לחרות ויקבל את התורה.

לעיתים, אנו מוצאים את עצמינו במקומות כאלה ואחרים, שאין אנו  יודעים כיצד הגענו אליהם: "איך כעסתי ככה", "איך התנהגתי בצורה כזאת.." כאשר אנו מביטים על עצמינו מן הצד, אנו פשוט לא מבינים כיצד הגענו לאן שהגענו.

האמת היא, שבדרך כלל דברים לא קורים לנו פתאום. אלה הם תהליכים פנימיים עדינים שהולכים ומתפתחים מתחת לפני השטח, עד שהם מתפרצים ועומדים לנגד עינינו במלוא עוזם ועוצמתם.

כאשר התהליך הוא בתחילת התהוותו, יש לנו את הכוח ואת היכולת לשלוט בו ולטפל בו. אך כשהוא מתפרץ, ההתמודדות אתו היא  הרבה יותר קשה ומצריכה משאבים וכוחות רבים יותר.

בעולם המערבי בו אנו חיים, קיימת נטייה ל"עצלנות" אשר מביאה אותנו לטפל בבעיה רק כאשר היא מגיעה לפתחנו. כל עוד היא מונחת "מתחת לשטיח", אין אנו רואים אותה, לא ממהרים לטפל בה ואף מתעלמים ממנה ואז היא מתפרצת במלוא אונה וכוחה.

כאשר ישנו כביש מסוכן בשומרון והמקום מועד לפורענות, אפשר להתריע השכם והערב שדרושה שמירה במקום, אך לצערנו, זה לא תמיד קורה. אך אם לפתע היה פיגוע ומישהו קיפח את חייו ח"ו במקום, נעשה ברור לכולם, כי קיים צורך דחוף ומידי להציב עמדה במקום.

מובא בספרי החסידות: "חכם עיניו בראשו", היינו שהחכם תמיד מביט על שורשו של התהליך בתחילת צמיחתו ולא כאשר הוא נחשף  למציאות היום יומית, ואז ביכולתו לטפל בו ולכוון אותו לצרכיו.

כאשר אנו שמות לב שהקשר שלנו עם ההורים שלנו, עם הבעל שלנו, או עם החברה שלנו אינו כפי שהיה, בדרך כלל מדובר בתחושה עדינה ולא מעבר לכך. אבל אם לא נתחיל לחשוב מה קרה, מה השתנה ולהתעמק בשורש הבעיה ובפתרונה, מהר מאוד נמצא את עצמנו במתח כלשהו שהתפרץ ממקום שעלול להביא אותנו למקומות שמהם יהיה קשה מאוד להחזיר את הגלגל אחורנית (גם אם אין ייאוש והכל אפשרי..).

צום עשרה בטבת הוא ביטוי לעניין זה. לשם מה עלינו לצום על תחילת המצור על ירושלים? האירוע נראה כל כך רחוק מאתנו. אין מדובר ב- ט' באב, שהוא יום חורבן ירושלים ואין מדובר ב- י"ז בתמוז, שבו פרצו לירושלים וטבחו באופן נורא ואיום ביהודי ירושלים ששכנו בין החומות. אבל אירוע תחילת המצור, נראה כל כך רחוק מכדי לציין אותו בתענית! אלא שזהו הלימוד של היום הזה ובאמתחתו הוא מכיל את המוסר הגדול שהוא מלמד אותנו.

כשהחל המצור על ירושלים, היה זה השלב בו עם ישראל כבר החל בתהליך ההתדרדרות. המצור נמשך זמן ארוך ורב, בו עם ישראל היה יכול לעשות שינוי מהותי בדרכיו. כמובן, שהקב"ה הוא ארך אפיים ורב חסד ואמת, אשר רצה לתת לנו שהות לחשוב ולעשות "מחשב מסלול מחדש", אך עם ישראל המשיך לשרוד את חיי היומיום, הבעיות הלכו והתרבו  עד מאוד. עם ישראל שקע בחטאיו, עד שמתוך כך נפרץ לבסוף המצור והעולם חשך ביום תשעה באב.

הסוד הוא להיות מכוון מלכתחילה והסוד הוא גם להצליח "להרים את הראש" ולשנות כיוון לפני בוא החורבן. גם תרגום התורה ליוונית שהתרחש ביום זה לא היה כל כך נורא באותה העת ונראים לכאורה תמוהים דברי חז"ל שאמרו כי העולם חשך לשלושה ימים… אך גם פה מצוי אותו עניין, כי אכן אז עוד לא הייתה לכך משמעות, אבל מהנבט הזה של תרגום התורה ליוונית, צמחה התיוונות התורה החיצונית על כל מרכיביה, אשר לצערנו  החטיאה וממשיכה להחטיא את עם ישראל עד ימינו אנו, בביקורת המקרא ובהסתכלות חיצונית על דברי חז"ל העמוקים והשורשיים. המקור לשינוי התחיל למעשה שם למרות שטרם נראה עדיין. מכיוון שהבעיה לא טופלה אז משורשה ומעומקה, פרץ חושך גדול אשר הפיל נשמות רבות מישראל.

כפי שמקובל מהחתם סופר, שבכל שנה ושנה פותחים מחדש בבית דין של מעלה ביום עשרה בטבת את הדיון סביב חורבן ירושלים. יהי רצון שנזכה כולנו להתחיל להנביט עולם חדש וטהור ובתוכו האמת שתלך ותתעצם, תפרוץ ותאיר על כל העולם, והימים האלה יהפכו מימי אבל לימים טובים ומאושרים ואור של גאולה שלמה יזרח על ציון.

בפרשתנו, פרשת "ויגש", מתחיל עידן חדש בתולדות עם ישראל, גלות ארוכה וקשה במצרים, גלות שבה יוולד עם ישראל וממנה ייצא ברכוש גדול.

כאשר מבשרים אחי יוסף לאביהם כי "עוד יוסף חי, וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים", הם מוסיפים ומוסרים לו את דברי יוסף ובקשתו אל אביו "רדה אלי, אל תעמוד". יעקב, שחושש מאד מהשפעות הגלות על זרעו, מגיע לבאר שבע ושם זובח זבחים "לאלוקי אביו יצחק", יצחק שהיה עולה תמימה ולא יצא כל חייו מארץ הקודש. בתגובה, מבטיח לו הקב"ה במראות הלילה "אנכי האל, אלוקי אביך. אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם. אנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלה, ויוסף ישית ידו על עיניך".

ננסה להתבונן בהבטחה זו, לאור דברי "אור החיים" הקדוש.

"ולהשכיל על דבר, אקדים אמרי קדוש, הוא הרשב"י ואנשי סודו, שאמרו כי טעם הגלויות הוא לברר חלקי הקדושה המפוזרים בענפי הקליפה, וכי במצרים, להיותה מלאה גילולים, ושם תוקף הטומאה- שם הוא שביית חלקי הקדושה הרבים והעצומים. כי לערך גודל הטומאה- יהיה בקרבה חלקי הקדושה…ולזה עצמו יכוון ה' בדברו עם יעקב, טעם שמסכים על ישיבת יעקב במצרים, הוא לסיבת גוי גדול, אשר הוא אבוד שם בקליפת מצרים, וצריך הוא להוציאו משם. וזולת ירידת יעקב- אין תקוה לזה, כי בעוצם קדושתו ישאב כל ענפי הקדושה אשר שם, מה שאין זולתו יכול עשוהו".

וביתר ביאור: הקב"ה ברא בעולמו קדושה וטומאה. הטומאה אינה נפרדת לגמרי מהקדושה, גם בה יש אור אלוקי שמחייה ומקיים אותה. במיוחד לאחר חטא אדם הראשון, אור ה' נתכסה בקליפות ומחיצות, וכדי לגלות את הקדושה במילואה, בהתגלותה השלמה, יש ללקט את האורות הפזורים בטומאה ולרומם גם אותם אל מקורם ושורשם. מי שמסוגל לרדת אל עומק הטומאה וללקט את אותם ניצוצות, הוא אך ורק אדם קדוש וטהור כמו יעקב אבינו, בחיר האבות. לכן, מצווה ה' את יעקב לרדת למצרים ולהביא לתיקון היסודי של אותם אורות אבודים.

ממשיך "אור החיים" הקדוש: "אנכי ארד עמך מצרימה – מהכתוב משמע כי ירדה עמו שכינה, וקשה לדבריהם ז"ל שאמרו כי מצרים, להיותה מלאה גילולים – לא היתה שכינה שם, ולזה היה משה צריך לצאת חוץ לעיר להתפלל, דכתיב 'כצאתי את העיר'… (ומאידך) אמרו חז"ל בכמה מקומות כי שכינה עמהם במצרים – 'גלו למצרים – שכינה עמהם'. אכן, אשכילך כי הדרגות אור השכינה רבים המה…בסוד 'כי גבוה מעל גבוה שומר', ויתרבה האור בהשראתו כפי בחינת הסובב השראת השכינה. צא ולמד, השראת השכינה בהר סיני, ולמטה ממנו השראתו בבית המקודש, ולמטה ממנו השראת שכינה על הנביא, ובית הכנסת, ובית המדרש, ובין עשרה שעוסקין בתורה ולמטה בהדרגות המנין".

יש להבחין בין עצם השכינה, שנמצאת בכל מקום, לבין גילויה של השכינה, שמופיע באופן מדורג בהתאם לכלים וליכולת הקיבול במציאות המשתנה. הקב"ה יורד, כביכול, למצרים עם בני ישראל, אך גילויו הוא בהסתר, בהתאם לעוצמת הטומאה של מצרים.

מסיים "אור החיים" הקדוש: "כי באלוקותו יתברך- הוא אור שווה, אבל באור המבהיק ממנו, הוא שיתייחס אליו בחינות ההדרגות, וזה גם כן יימצא בבחינות הנשמות, שהן אור מאור כסא כבודו יתברך- יש ביניהן הפרשות מופלאות, והבן".

מכאן אנו זוכים ללמוד יסוד חשוב. הקב"ה נמצא בכל מקום, אך יש הבדל בנוגע לעוצמת הגילוי של מציאות ה', בהתאם לטהרה, עליה אנו מופקדים. ככל שאנו "מאפשרים" לאור האלוקי לחול דרכנו- כך הוא אכן מופיע בגלוי. אין לנו שליטה בקדושה עצמה, אך יש לנו בהחלט השפעה על הופעתה, שהיא פועל יוצא של הטהרה מצידנו.

יה"ר שנזכה להוסיף טהרה, ומתוך כך לראות עין בעין בהשראת השכינה עלינו, במישור הכללי והפרטי, אמן.

שבת שלום ומבורך!

רגע לפני  חזרתם של האחים לארץ  מצייד אותם  יוסף ב'טיפ' מיוחד לדרך:

'וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ' (בראשית מה כד)

מה התכוון יוסף בהנחיה זו? חז"ל דורשים (בראשית רבה פרשה צד ) ' אל תרגזו בדרך אמר להן אל תפסיעו פסיעה גסה'. הרב קוק בחיבורו עין אי"ה (ברכות מג ע"ב)  מסביר, שפסיעה גסה פירושה ויתור על  התועלת, שיכול האדם  להפיק מהדרך בזמן הליכתו. הפוסע פסיעה גסה אין לו רצון ללכת והוא עושה זאת בחופזה.  כל מאמציו מושקעים בהגעה אל המטרה עצמה בלבד. למשל, אדם שממהר לעבודה  פוסע פסיעה גסה ואינו מעונין כלל ליהנות מהדרך עצמה, לעומתו  המטייל הולך לאט ומסתכל סביבו על מנת להפיק תועלת מהדרך.

יתכן ועצתו של יוסף לאחיו שגם בעת שהם ממהרים להודיע ליעקב אביהם אל יפסעו פסיעה גסה שכן, הליבון וההפנמה של האירועים האחרונים חשובים לא פחות. יוסף מדגיש לאחיו שלא רק המטרה חשובה אלא גם התהליך עצמו. אולם פרשני הפשט העלו שתי אפשרויות אחרות ושונות זו מזו.

הרמב"ן סבור, שיוסף חיזק את רוחם של אחיו לבל יפחדו לצאת לדרך בעגלות עמוסות כל טוב. חששו של יוסף מוצדק, שכן מדובר בשעת בצורת קשה העלולה  להגביר את מעשי השוד בדרך. זאת ועוד, בפעמים האחרונות התרחש אירוע חריג, פעם נמצא כסף בשקם ופעם גביע הם שרויים  בפוסט טראומה . יוסף מסביר לאחיו, שמוראו על סביבתו ולכן יפחדו פושעים לפגוע בהם.   אומר להם יוסף: 'מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי'. המהירות והזריזות ימנעו את מעשי השוד, 'ואל תרגזו בדרך' – תפחדו במהלך דרככם לארץ ישראל.

אולם, רש"י ואבן עזרא מפרשים אחרת, וכך כותב  רש"י:

'ולפי פשוטו של מקרא: יש לומר לפי שהיו נכלמים היה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו להתווכח זה עם זה ולומר על ידך נמכר, אתה ספרת לשון הרע עליו וגרמת לנו לשנאתו.'

מבחינה לשונית אל תרגזו יכול להתפרש גם בלשון 'כעס' וגם בלשון 'פחד'. אולם נראה, שפירושו של רש"י הולם יותר את העלילה. יוסף שולח את אחיו לדרך זמן קצר יחסית לאחר שגילה  את זהותו והם עדין שרויים בהלם.  האחים מתייסרים יומם ולילה בשאלת מכירתו של יוסף. בעת שירדו למצרים ונפגשו עם יוסף  מתאר הכתוב את הדיון הפנימי המתקיים ביניהם:

'וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת'

יוסף מודע לויכוחים הפנימיים ולנפשות הסוערות וכבר באותו שיח המתקיים בין האחים מגלה לנו הכתוב: 'וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם'.

ואך טבעי הדבר, שוויכוח זה ימשך ביתר שאת דווקא עתה משנתגלה יוסף והוא עוד עלול לבוא חשבון עמהם. יוסף מבקש להקדים תרופה למכה ולבקש מהם שלא לכעוס בדרך.

על כן כמה מתבקשים דברי יוסף המבקש להרגיע את אחיו באמרו להם: "אל תרגזו בדרך".

שכן בשעה שאדם מכיר בטעות שנעשתה, קשה לו מאד לקבל את האחריות, לשאת באשמה. בשעה זו כולם יכולים להטיל דופי אחד בשני ולהגיע לאב הזקן שסועים וקרועים. במהלך החיים אנו נחשפים לוויכוחים מסוגים שונים  ויכוחים משפחתיים, ויכוחים קהילתיים, ויכוחים ציבוריים. יוסף מלמד אותנו שכדי שהמחלוקת  תהיה לשם שמים ראויה, שתיעשה בזמן ובמקום המתאים. אסור להתווכח 'בדרך' בזמן לא נכון יש להתווכח מתוך 'ישוב הדעת'.

השבת אנו מחברים את קדושת השבת יחד עם קדושת חג החנוכה וקדושת ראש חודש טבת, שחל השנה בסמוך לשבת. ננסה להתבונן מעט בעניינה המיוחד של המנורה במקדש, בדרכו של "אור החיים" הקדוש.

"יתבאר על פי דבריהם ז"ל: 'וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, לא הלכו אלא לאורו! אלא, עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמידת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים'… ויש לנו לחקור זאת, מעתה שלא בא המנורה אלא להגיד נס שבנר המערבי – היה מספיק בנר מצידה האחד ונר מצידה השני?!"

שאלת "אור החיים" הקדוש חדה וברורה- אם כל המטרה שבהדלקת המנורה, היתה לבטא את הנס שבנר המערבי – מדוע להדליק שבעה נרות?

לאחר פירוש בדרך הפשט, מוסיף "אור החיים" הקדוש ביאור נוסף, בדרך הרמז.

"ובדרך רמז, ירמוז בז' נרות לאומות העולם, שהם שבעים אומות, כל אחד ירמוז לכלל העשירי (-כל עשר אומות נמשלו לנר). ורמז כי כולן מאירים לנוכח המערבי ,שהם ישראל, שהם בחינת המערבי, כידוע ליודעי חן".

צד מערב, מסמל את השכינה. כל הנרות המאירים בעולם, באים מכוח השכינה ולאורה. המטרה הפנימית של אומות העולם, היא הארת השכינה דרך עם ישראל. זהו מקור הכח שלהן, וגם תכליתן.

ממשיך "אור החיים" הקדוש: "ורמז גם כן, שכולן כלים, ונר ישראל לא יכבה"

הנר המערבי, כידוע, דלק יותר מכל הנרות, כדברי חז"ל שממנו היה הכהן הגדול מדליק, ובו היה מסיים. עם ישראל הוא עם נצח, בניגוד לאומות העולם, שכשמן כן הן- עוברות מן העולם. היחודיות של הנר המערבי היא ביציבותו ונצחיותו, חרף כל הרוחות הרעות המנשבות כלפיו ללא הרף.

ממשיך "אור החיים" הקדוש: "ותמצא, שהארת הנרות אינו אלא בלילה, והוא סוד הגלות שנקרא 'לילה', מה שאין כן בבוא זמן הישועה המתייחס לה 'בוקר', יכבה נר האומות, וישאר מכללותן נר ישראל, שהוא הולך ואור עד נכון היום".

בסופו של יום, לאחר שנות הגלות הארוכות, בהן עובר עם ישראל תלאות ורדיפות, יכלה אורן של אומות העולם, והאור היחיד שישאר לזמן הישועה, הוא אורם של ישראל.

מסיים "אור החיים" הקדוש: "גם רמז במצוות הדלקת הנרות, שיכוון המדליק בהדלקתם (- של שאר הנרות) שתהיה הארתם למול פני המנורה – שהכל יהיו לצרכי ישראל, המתייחס להם שם 'פנים', כידוע למבינים".

האור המיוחד לישראל, לא יאיר רק לעתיד לבוא. כל קיומם של שאר הנרות תלוי במידת קישורם לנר המערבי. הנרות של אומות העולם דולקים מכוחו של הנר הישראלי, הנר המערבי. ככל שאומות העולם יכירו בכך, כך תהיה להן זכות קיום נצחית. הדבר נכון, כמובן, גם ליחס שבין עולם הרוח לחומר במישור האישי. ככל שהקודש נוכח יותר- כך מאיר עולם החול באור מדוייק ובהתמדה גדולה.

בימים ההם, בזמן הזה. בימים האחרונים אנו עדים לחשיפת פרצופו האמיתי של מנהיגה היוצא של המעצמה הגדולה בעולם. גם מי שלא מומחה גדול בענייני תקשורת בין-אישית, יודע את היסוד הפשוט, שאת המסר החשוב והעמוק יותר, שומרים בדרך כלל לסיום השיחה. מדהים לראות עד כמה דברי "אור החיים" הקדוש מתממשים אל מול עינינו. ככל שארה"ב מתכחשת לתפקידה ההיסטורי ומתרחקת מישראל- כך היא הולכת ונחלשת, השפעתה בעולם הולכת וקטנה, ואורה מתעמעם.

בחג החנוכה, לאור הנרות, נתפלל שנזכה להאיר את האור המיוחד לנו, אור עולם, ומתוך כך יאירו נכונה כל שבעת הנרות, הן בכלל והן בפרט.

שבת שלום, חודש טוב וחג אורים שמח!

השבת, פרשת "וישלח", חוזר יעקב מהגלות הארוכה בבית לבן, אל בית אביו. בכניסה לארץ ישראל, מצפה ליעקב אתגר בדמות הפגישה עם עשיו אחיו, מפגש טעון ממנו חושש יעקב מאד. לאחר הכנה ארוכה ומדוקדקת, של "דורון תפילה ומלחמה", ולאחר מאבק מוצלח עם המלאך, שע"פ חז"ל היה שרו של עשיו, נפגשים יעקב ועשיו ונופלים איש על צוואר אחיו. יעקב מפציר בעשיו לקבל את מנחתו, ומבקש ממנו: "אם נא מצאתי חן בעיניך, ולקחת מנחתי מידי, כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוקים ותרצני. קח נא את ברכתי אשר הובאת לך, כי חנני אלוקים וכי יש לי כל, ויפצר בו ויקח".

מהו פשר הביטוי "וכי יש לי כל"?

מבאר "אור החיים הקדוש": "ירמוז באומרו 'כל', שהוא בחינת הקדושה שנקראת 'כל', ובחינה זו, כשתהיה מושגת באדם- אין החיסרון עושה רושם, והחסר נשלם מעצמו, וכברכת ישראל 'כחול אשר על שפת הים'- שהחסר נשלם מעצמו, והיא ברכת 'כל'. והוא סוד 'כד הקמח לא כלתה'…וברכה זו, זכו בה כל האבות- אברהם 'בכל', יצחק 'מכל', יעקב 'כל', וזה סודה. ומעתה, נותן טוב טעם באומרו 'קח נא את ברכתי…כי חנני אלוקים וכי יש לי כל'- והנחסר נשלם מעצמו".

מדבריו הנפלאים של "אור החיים" הקדוש אנו למדים יסוד חשוב. ככל שהברכה נשארת במישור הגשמי – היא מוגבלת ומתמעטת. ברכה רוחנית אינה מתמעטת כתוצאה מנתינה לאחר, כמאמר חז"ל: "נר לאחד, נר למאה". כאשר נר מאיר, השימוש שעושה בו האחר אינו ממעיט ממנו. החידוש אצל יעקב אבינו הוא שגם ברכה גשמית, כאשר היא נובעת מיסוד רוחני – איננה מתמעטת. הדברים מזכירים את נדרו של יעקב כשיצא לחרן: "וכל אשר תתן לי- עשר אעשרנו לך". המעשר מחבר את הנכסים הגשמיים לשורש הקדושה, ומתוך כך שורה בהם ברכה, כפי שלמדונו חז"ל: "עשר בשביל שתתעשר". המעשר מבטא את החיבור של העולם הגשמי אל יסודו הרוחני, ומתוך כך זוכה הרכוש הגשמי לברכה מיוחדת- ברכת הקודש, ברכת ה"כל".

לאור יסוד זה, מובן היטב האופן שהתורה מתארת את יעקב לאחר הפגישה עם עשיו: "ויבוא יעקב שלם עיר שכם, אשר בארץ כנען, בבואו מפדן ארם", ומבאר רש"י: "שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו". יעקב לא נחסר מהמתנות שהעניק לעשיו, בזכות ברכת ה"כל" לה זכה. מוסיף "אור החיים" הקדוש: "צריך לדעת כוונת הכתוב באומרו 'מפדן ארם' – אין ידוע המכוון בזה… אכן נראה, כי יודיע הכתוב כי מה שחיסר מנכסיו יעקב אבינו, במנחה אשר נתן לעשיו – השלים ה' חסרונו שחיסר מנכסיו שהביא מפדן ארם…פירוש: שלם בנכסים כשיעור בואו מפדן ארם, והגם שניכה מהם במנחה גדולה- אף על פי כן ה' שילם לו, והיא ברכת 'כל' שנתן לו ה'."

גם אנו, בניהם של אברהם יצחק ויעקב, זוכים לברכת ה"כל". ככל שנחבר את פרטי החיים אל שורשם הפנימי – כך נזכה לשפע ,לשלמות ולברכה גדולה. הדברים אמורים הן במישור האישי – בנתינת מעשר בשמחה ובלב רחב, והן במישור הלאומי. ככל שנזכור את השורש הרוחני לשפע לו זכינו כאומה – בתחום המדיני, ביחס לארץ ישראל וליישובה, בתחום הכלכלי ובתחום החברתי – כך יישמר השפע וירבה במאד מאד. מברכת ה"כל" יתברכו כל הפרטים, ונזכה לשפע גדול "בכל, מכל, כל", אמן.

שבת שלום ומבורך!

פרשת ויצא עוסקת מתחילתה ועד סופה, ביציאת יעקב אבינו לחרן ובעבודתו אצל דודו, לבן הארמי. שליחותו זו של יעקב לחרן, היתה במטרה להשתלם בחיי המעשה – כדי להשלים את הצד המעשי של עשיו ולהצליח להנהיג את עם ישראל גם במישור המעשי, בנוסף למישור הרוחני.

לאחר עשרים שנה בבית לבן, שנים קשות שבהן עבד יעקב יומם ולילה במסירות אין קץ, תוך רמיה בלתי פוסקת מצד לבן, "ותחלף את משכורתי עשרת מונים", מחליט יעקב לברוח מחרן ולשוב לארץ ישראל. לאחר שנודע ללבן על הבריחה, הוא דולק אחרי יעקב ומשיג אותו בהר הגלעד. לכאורה, השתלשלות הדברים נראית הגיונית וצפויה. עם זאת, אם ניזכר בהתנהלות יעקב בדרכו לחרן, ובהתנהלות שאר אבות האומה, ואפילו אליעזר עבד אברהם – נמצא כי לכולם, כולל ליעקב עצמו, קפצה הדרך. מדוע דווקא בשעה זו, כאשר יעקב זקוק באמת לקפיצת הדרך, דווקא אז לא קופצת הדרך, ולבן משיג את יעקב ומעמיד בסיכון את שיבת יעקב ומשפחתו לארץ הקודש?

מבאר "אור החיים" הקדוש: "יש לחקור, למה נשתנה יעקב בהליכה זו, שלא קפצה לו הארץ, כמשפט לאוהבי שמו? ומצינו שאפילו לאליעזר עבד אברהם קפצה הארץ, ומן הנכון אליו, יאות עשות גם להצילו מהרודף, ולא היה משיגו לבן?! ואולי, כי הגיד לו האדון ברוך הוא בזה, שאין צריך לברוח, כי הגם שהדביקו לבן- היוכל דבר אליו אפילו דיבור? וזולת זה, היה מראה חס ושלום כי לא יכול הצילו מיד לבן, וגדול הנס הזה, שהגם שהוא (-לבן) בעל בחירה, ימנע מעשות בחירתו ביעקב".

מכאן אנו למדים יסוד גדול: יעקב מנסה לברוח ומתפלל להימלט מהר ככל האפשר, ואין ספק כי כאשר הוא מבחין שהדרך לא קופצת, ולבן דולק אחריו ומשיגו – מצטער יעקב מאד. רק בשלב השני, לאחר שהקב"ה דואג שלא יאונה ליעקב הצדיק ולבני ביתו כל רע – ניכר כי הרע נהפך לטוב, ומעז יצא מתוק.

ממשיך "אור החיים" הקדוש: "גם בזה סיבב ה' כמה סיבובים – כריתת ברית עמו לבל יזיק, שבאמצעות הדבר נתגברו עליו ישראל בימי השופטים, כשבא עליהם כושן רשעתיים… גם מזה נמשך קבורת רחל במקום ההוא, כדי שתהיה לטובה אות בגלות בניה".

לעיתים אנו זקוקים למבט רחב יותר, בפרספקטיבה היסטורית, כדי לזהות את חסד ה' עלינו. דווקא עומק הדין, הסכנה והמשבר- מתגלה כעומק החסד והישועה. רק לאחר דורות, התבררה החשיבות הגדולה שבכריתת הברית והצבת הגלעד בין לבן ליעקב.

חז"ל מלמדים אותנו, שבהיכלו של משיח שבעולם העליון, נכנסים רק צדיקים היודעים להפוך מר למתוק וחושך לאור. צדיקים של משיח, צדיקים של גאולה, ניחנים בכישרון מיוחד- להפוך את הרע בעצמו לטוב, להפוך את עומק הדין לעומק החסד. בדורנו, דור של תחיה וגאולה, אנו נדרשים להתאזר בכישרון המיוחד הזה- לראות את המציאות באורו של משיח, להצליח לראות את החסד הגדול שבירידות ובנסיגות.

כולנו מתפללים, בימים האחרונים במיוחד, להצלת הישוב עמונה ותושביו החלוצים הגיבורים. אנו בוודאי כואבים את הנסיונות הנואלים, אותם מובילים יהודים מבולבלים המחליפים אויב באוהב, לערער את זכותנו על ארצנו האהובה. נקוה לישועה שלימה ובהירה, אך עם זאת נשים לב כי הפירות של אותם תביעות סרק כנגד ההתיישבות- הם גיבוי לאומי של כנסת ישראל למפעל ההתיישבות כולו, כפי שעולה מהחוק המכונה "חוק ההסדרה". בטוחני, כי אם היו יודעים מבולבלי "שלום עכשיו" על תוצאות תביעותיהם, היו חושבים פעמיים לפני הגשתן.

יהי רצון שנזכה לראות בקרוב בישועה שלימה, ואז נוכל לברך בפה מלא גם על הרעה שהתהפכה לטובה, אמן.

שבת שלום ומבורך!

בפרשתנו, פרשת תולדות, אנו עוברים לעסוק באבינו יצחק ובהנהגתו המיוחדת במתאפיינת בגבורה- פחד יצחק. בשונה מאברהם, אצלו בלטה מאד מידת החסד, מבטא יצחק את מידת הדין- הצמצום והצורך להתאים את השפע אל הכלי, אל המקבלים.

הבדל זה מתבטא, בין השאר, בציווי האלוקי ליצחק להישאר בארץ, חרף הרעב השורר בארץ. "ויהי רעב בארץ, מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם. וילך יצחק אל מלך פלישתים, גררה. וירא אליו ה', ויאמר: אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך. גור בארץ הזאת, ואהיה עמך, ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך."

"אור החיים" הקדוש מבאר, שהחידוש בהבטחת ה' ליצחק את הארץ, מעבר להבטחה לאברהם ולזרעו, היא בהכללת ארץ פלישתים בתוך ההבטחה. "ארץ פלישתים בכלל הבטחת הארץ היא…ואומרו 'לך'- הבטחה זו, אולי שהיא על מה שהצליח הוא שם, דכתיב ' ויזרע יצחק בארץ ההיא'. עוד נתכוון לומר לו, שיזכה הוא בה לזרוע. ואולי כי לא החזיק אברהם בארץ פלישתים בחזקה הראשונה, לזה רצה ה' שיחזיק יצחק בה, והוא החזיק בה בחזקה מעולה- שחרש וזרע".

בדבריו אלה, של "אור החיים" הקדוש, טמון חידוש עצום. כל הארץ הובטחה כבר מקדמא דנא לאברהם, אך למימוש ההבטחה, ביחס לארץ פלישתים, נדרש תנאי נוסף. דוקא בארץ פלישתים, נדרשת חזקה בפועל- חרישה וזריעה, ובזה בדיוק ציווה ה' את יצחק.

---

הפלישתים, מאז ומעולם, ערערו על השייכות של ישראל לארץ ישראל. כך בתקופת האבות, כך גם בשיבת ציון הראשונה בימי השופטים, וכך גם בגאולה האחרונה, בדורנו אנו, כאשר ממשיכי דרכם של הפלישתים, המכונים "פלשתינאים", מצירים לישראל ומנסים למנוע מאיתנו להשיב גבול אלמנה. התשובה הניצחת לחוצפה הפלישתית, היא חזקה מעשית בקרקע. יצחק נצטווה לגור דוקא בארץ פלישתים, לזרוע בה ולעבד את אדמתה, וזכה לקצור ברכה עצומה. "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו ה'. "

בהמשך, כאשר הפלישתים מנסים לעקור את יצחק מנחלתו בגרר, סותמים את הבארות אשר חפר ומנסים לגרשו- "לך מעימנו, כי עצמת ממנו מאד", מגיב יצחק בנחישות ולא נסוג. "וילך משם יצחק, ויחן בנחל גרר, וישב שם". מבאר "אור החיים" הקדוש: "כי לא רצה לעקור את דירתו מארץ פלישתים בהחלט, לצד מצוות המלך- מלכו של עולם, לאמר 'גור בארץ הזאת'."

בימים ההם ובזמן הזה. הפלישתים של ימינו, מנסים בכל דרך לנשל אותנו, בני אברהם ויצחק, מארצנו ונחלתנו. לעיתים הם מנסים בדרך של שפיכות דמים, לעיתים בדרך של שריפה באש, ולעיתים בדרכים עקלקלות של תביעות משפטיות מפוברקות, בעידוד וגיבוי של מבולבלים מבין אחינו. מול כל המזימות הללו, עומד ציווי ה' ליצחק: "שכון בארץ אשר אומר אליך, גור בארץ הזאת, ואהיה עמך ואברכך". יהי רצון שנזכה להיות ממשיכי דרכו של יצחק אבינו, הנאזר בגבורה כנגד כל הקטרוגים, ומתוך היאחזות וחזקה בארץ על ידי זרעו של יצחק, תתממש ותצא אל הפועל הבטחת ה' לאברהם "כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך עד עולם", אמן.

שבת שלום ומבורך!

בפרשתנו, פרשת חיי שרה, מגיע הבירור השלם והסופי בעניין בחירת יצחק, כממשיכו היחיד של אברהם. "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ולבני הפילגשים אשר לאברהם, נתן אברהם מתנות, וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי, קדמה אל ארץ קדם".

כחלק מהעברת הסגולה האלוקית ליצחק, משלח אברהם מביתו את בני הפילגשים, וזאת במטרה למנוע תביעות ירושה עתידיות מצידם, בפרט במישור הרוחני. כחלק מהפרידה מבני הפילגשים, מעניק להם אברהם מתנות, ומשלחם מזרחה- "קדמה, אל ארץ קדם". חז"ל מבארים שהיו אלה מתנות רוחניות- "שם טומאה מסר להם", היכולת לזכות לחוויה רוחנית גם בתוך טומאה. לאור כל זאת, יש להתבונן מדוע לא נכלל גם ישמעאל בתהליך זה? מדוע לא זכה ישמעאל למתנות דומות מאברהם?

מבאר "אור החיים" הקדוש: "ולישמעאל- לא אמר הכתוב שנתן לו מתנות ושלחו, לפי מה שכתבנו, כי ישמעאל- משפט קניה יש בו ליצחק, משולח ועומד הוא".

כדי להבין את עומק הדברים, יש לחזור לסוף פרשת לך לך, שם מטיחה שרה באברהם: "חמסי עליך! אנכי נתתי שפחתי בחיקך, ותרא כי הרתה, ואקל בעיניה. ישפוט ה' ביני ובינך!" בעקבות דרישת שרה, מגרש אברהם את שרה מביתו בפעם הראשונה, וכשהיא שבה לבית אברהם – מכירה הגר היטב את מקומה כשפחתו, כפי שמצווה אותה המלאך: "שובי אל גבירתך, והתעני תחת ידיה".

"אור החיים" הקדוש, מרחיב אודות מעמדו של ישמעאל: "ויש לדון בישמעאל, אם יש לנו איזה קנין בו או לא. תניא בתורת כהנים 'מנין אתה יודע שישראל שבא על שפחתו וילדה ממנו בן- מותר אתה לשעבדו'…ומעתה יצא הדין, כי ישמעאל וזרעו קנויים לנו קנין גמור…שהרי נתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, וישמעאל בכלל, ולנו הוא , עם העמים אשר כרת ה' ברית לתת לנו…והעד הנאמן לדברינו הוא מה שאמר הבורא יתעלה 'וגם את בן אמה'- הרי שקראה 'אמה', וקראו 'בנה' ולא בנו…ואין זה בכלל עשרה עממין, אשר אמר ה' 'אותם אתן לכם', כי זה- זכינו בו משלנו, ואין צורך נתינה בו".

אם כן, ישמעאל הוא עצמו חלק מהירושה אותה הוריש אברהם ליצחק. הוא אינו משולח מבית אברהם, כיון שהוא אכן נשאר שם, אך לא כבן אלא כעבד. לאור הסבר זה, ברור מה עושה ישמעאל עם אברהם בזמן עקידת יצחק, לאחר שגורש פעם נוספת מבית אברהם. "ויקח את שני נעריו איתו, ואת יצחק בנו"- שני הנערים הם, על פי חז"ל, ישמעאל ואליעזר. שניהם נשארים עם החמור, כאשר הולך אברהם עם יצחק להר המוריה. תפקידו של ישמעאל, שמתבהר היטב לאורך הפרשות האחרונות, הוא להיות עבד לאברהם. לכן, הוא אינו משולח יחד עם שאר בני קטורה. למעמד זה של ישמעאל יש השלכה משמעותית לימינו, בתהליך הגאולה ושיבת ישראל לארצו. תפקידו של ישמעאל הוא לא להיות "פרטנר" ליצחק, אלא להיות תחתיו. ככל שנבין אנו, את מקומנו ותפקידנו הבלעדי, כך נדע להגדיר במדוייק את מקומו של זרע ישמעאל כ"בן האמה", ובאופן טבעי, גם ישמעאל יכיר את מקומו, ויהיה לברכה, לעצמו ולעולם.

מסכם "אור החיים" את דבריו בתפילה, בניסוח מעט מסתורי, שכנראה נובע מחשש מובן מהסביבה המוסלמית : "ויש יום, לאל איום, משפט יעשה, ויכיר נקנה לקוניו". אמן כן יהי רצון, בקרוב ממש.

שבת שלום ומבורך!

במהלך שיחה קצרה, שנעשית בין אברהם לשרה ברדתם למצרים מבקש אברהם משרה: '… אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ.' ומסביר רש"י: 'ויתנו לי מתנות'. אברהם מבקש ששרה תשקר ותזדהה כאחותו וכך גם ירוויח מתנות. ואכן פרעה  מעניק לאברהם מתנות ורכוש תמורת שרה. בהמשך מקבל אברהם גם מאבימלך מתנות. (כ,יד ) 'וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ'.

לאחר מלחמת המלכים פונה מלך סדום לאברהם ומציע לו מתנות אולם אברהם מסרב בתוקף: 'וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם'. מה ראה אברהם לסרב דווקא למלך סדום? בעל שפתי חכמים דן בסתירה זו ומפרש, שאברהם היה מוכן ליטול מתנות מפרעה בעודו חסר רכוש אולם לאחר, שהעשיר נמנע מלקבל מתנות ממלך סדום. פרוש זה קשה, שכן נטילת מתנות זו סוגיה עקרונית ומדוע מצבו הכלכלי של אברהם יהיה גורם משפיע על הקו האידאולוגי.

נראה שקיים הבדל עקרוני יותר והוא נעוץ בשאלת המחיר שעלול אברהם לשלם בעבור קבלת המתנות. פרעה מבקש לתת לאברהם את בתו הגר לשפחה, משום שהבחין בנסים שזוכה להם אברהם (רש"י טז,א). פרעה מבין, שיש כאן מעורבות אלוקית.  כמוהו גם אבימלך מרגיש את כוחה של ההשגחה העליונה, שכן הקב"ה מתגלה אליו ישירות ומדבר אתו על שרה.  אברהם הבין שלקיחת הרכוש מפרעה ומאבימלך לא תחלל שם שמים, שכן הם מודעים לכוחו של הקב"ה. ואכן ראוי הוא לקבל מהם פיצויים על הנזקים שנגרמו לו ולשרה. לעומתם,  מלך סדום לא מתרגש מעוצמת הנס הניצחון במלחמת המלכים.

במפגש עם אברהם הוא פונה אליו בצורה בוטה – 'תן לי את הנפש'  וכל רצונו לתת מתנה  צנועה לאברהם על מנת לצאת ידי חובה. מלך סדום שהה בעורף בשעת הקרב והוא אינו מודע על כל מה שהתרחש. אברהם הבין את הסיכון הגדול בקבלת מתנות ממלך סדום, שתמיד ידאג לפרסם את חלקו בעושרו של אברהם.

---

יש להיזהר מקבלת מתנות במקרים מסוימים. כל מי ששבט הביקורת לא פוסח עליו ועובד בעבודה ציבורית צריך להיזהר מקבלת מתנות ומפרשנויות ,שעשויות לעמוד לו לרועץ ולפגוע בשמו הטוב. אף שמדובר במתנות והטבות מוצדקות הן עלולות לקטרג  על דמותו ואישיותו. במצבים שונים  קבלת המתנות  עלולה לפתח תלות מיותרת בין הנותן למקבל.

השבת נלמד מדרש די מפורסם, אך כגודל פרסומו כך חשיבותו, ואולי עלולים לפספס משהו ברעיון המעט מהפכני של המדרש הזה. המדרש עורך השוואה בין נח לאברהם, שאצל נח נאמר 'את הא-להים התהלך' ואצל אברהם נאמר 'התהלך לפני' ונאמר 'הא-להים אשר התהלכו אבותי לפניו' (בראשית רבה (וילנא) פרשה ל ד"ה י את האלהים):

ר' נחמיה אמר משל לאוהבו של מלך שהיה משתקע בטיט עבה, הציץ המלך וראה אותו. אמר ליה עד שאתה משתקע בטיט הלך עמי! הדא הוא דכתיב את האלהים התהלך נח. ולמה אברהם דומה? לאוהבו של מלך, שראה את המלך המהלך במבואות האפלים, הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון, הציץ המלך וראה אותו, אמר לו עד שאתה מאיר לי דרך חלון, בא והאיר לפני, כך אמר הקב"ה  לאברהם עד שתהא מאיר לי מאספוטמיא ומחברותיה בא והאיר לפני בארץ ישראל הדא הוא דכתיב (שם /בראשית/ מח) ויברך את יוסף ויאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו וגו'.

נסכם את ההשוואה:

במשל הראשון הדברים ברורים, השם מושיע את האדם, אך המשל השני קשה. האדם מאיר לא-להיו?

רבי נחמיה משבח ומדגיש עובדה יסודית מאד ביהדות, השם לא מחפש רובוטים או חנפנים שתמיד ילכו אחריו ויסבירו ויצדיקו אותו. דווקא אברהם, שבוודאי היה ירא וכנוע לפני הא-להים (ע"ע עקדת יצחק…), שידע לעמוד מול השם ולדון לפניו על סדום ועל הגר, דווקא הוא נבחר להיות אבי האומה.

באופן אסוציאטיבי, ההעדפה של אברהם על נח קשורה גם למחאה ולתרעומות כלפי בוני מגדל בבל. בפשוטו של מקרא לא ברור שיש כאן חטא, ולא ברור כל כך על מה הכעס והעונש, אם יש כאלו. אביא כאן דעותיהם של שני רבנים חשובים, בני המאה ה-19, ושניהם כוונו לדבר אחד:

"…'וירד ה' לראות..'. ה' ביקש 'לראות' בטרם יפסוק את הדין. ומכאן שעצם בניית העיר והמגדל לא היה בה משום חטא. אמור מעתה: הם חטאו בכוונה שפעלו בה, בתכלית שלשמה בנו… ובכן, הציבור התאסף בבקעה, שם ביקשו ליצור יש מאין – בכח אדם ובעוצם ידו, שם ראו מה רב כוחו של ציבור… ושם החליטו ליצור יצירה לדורות, תהיה זו מזכרת עולם לכוחו של ציבור וחשיבותו על פני היחיד… היחיד יאמין, שלא חי לשוא, אם מסר את נפשו לטובת הציבור… יפלו אלפים ורבבות – הציבור מתנחם על נקלה ומוסיף נדבכים על בניין התפארת… לא בזהב ולא בתענוגות, אלא בסרט בדש המעיל ייפתו ההמונים להתמסר למנהיגם… אך עתיד האנושות תלוי במעמד הפרט, בערכו המוסרי ובכבודו שלא ניתן לערעור, ולעתיד הזה היתה צפויה סכנה ממחשבת לבו של הדור ומנהיגיו… הם מדברים על תהילת הכלל ומתכוונים לתהילתו של שליט יחידי, הם מדברים על תהילת הכלל ומתכוונים לשעבוד הכלל "
הרש"ר הירש בפירושו לתורה, (1808-1888, גרמניה)

"ודברים אחדים, לא ביאר הכתוב הדברים אלא ברמז… אבל לא פירשן הכתוב מה המה כי אם שהיו דברים אחדים, וללמדנו דלא משום איכות הדברים [תוכן] התעורר הקב"ה, כי אם בשביל שהיו אחדים, יהיו מה שיהיו… אמנם יש להבין מה חששו אם יצאו כמה לארץ אחרת, ומובן שזה היה שייך לדברים אחדים שהיה בינהם, ובאשר אין דעות בני האדם שוים, חששו שלא יצאו בני אדם מדעה זו, ויהיו במחשבה אחרת. על כן היו משגיחים שלא יצא איש מישוב שלהם, ומי שסר מדברים אחדים שביניהם היה משפטו לשריפה, כאשר עשו לאברהם אבינו, נמצא היו דברים אחדים שביניהם לרועץ, שהחליטו להרוג את מי שלא יחשוב כדעתם…"
ר' נפתלי צבי יהודה ברלין מוולוזין, בפירושו על התורה (1817-1892)

שאלה לסיום- כיצד הסבירו הרש"ר הירש והנצי"ב מוולוזין את הבעיה שהתגלתה במגדל בבל? כמו כן הסבירי, מדוע, על פי הדברים שאמרנו למעלה, אפשר לומר שסיפור מגדל בבל הוא הקדמה להופעה של אברהם?

שבת שלום

שי