פרשתנו, פרשת מטות, עוסקת בין השאר במלחמת מדין. הקב"ה מצווה את משה: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים, אחר תאסף אל עמך". אמנם, בציווי של משה לבני ישראל מתוארת מלחמת מדין כ"נקמת ה' במדין". בכל אופן, המלחמה במדין היא מלחמת הטהרה הישראלית בטומאת מדין, מלחמת הצניעות בפריצות. לכן, כה חשוב שמשה רבינו יקח חלק במלחמה, ולא יסתלק מן העולם לפני "סגירת החשבון" עם הרשעות המדיינית, כפי שמבאר הנצי"ב: "כי במקום שנענשו בשביל החטא- צריך השתדלות רבה להינצל בשעת הסכנה מן העונש…כך באותו מעשה, שמעשה פעור קטרג הרבה…על כן היו בסכנה, שלא יהיו כמה יחידים ניזוקים. משום הכי, היה נצרך שיהיה דווקא בחייו של משה רבינו, ותפילתו היתה מגנת הרבה, ומשום הכי הזהירו הקב"ה שיהא בחיי משה".

לאחר הניצחון על מדין, מצווה התורה לחלוק את השלל בין אנשי הצבא לשאר ישראל, כאשר לאחר החלוקה – אנשי הצבא מפרישים, מהמחצית אותה קיבלו, אחד מחמש מאות לאלעזר הכהן. שאר ישראל, שזכו למחצית מהשלל – מפרישים אחד מחמישים ללויים שומרי משמרת משכן ה'. מיהם אותם הלויים, ומדוע הם מכונים כך? מבאר הנצי"ב: "שהם שומרים, מה שהיה משכן ה' מְשָמֵר בישראל, היינו שהיו עוסקין בתורה…והמה (הלויים) מורים ומדריכים את ישראל, ושומרים את ישראל מכל ריב וכל נגע, כמו שהיה משכן ה', שהיתה בו שכינת ה', משמרת לישראל".

תפקיד הלויים – לשמור על גחלת התורה בישראל, ולהאיר את אור התורה בכלל האומה. מתוך כך, הם זוכים לקבל סוג של "מעשר" מהציבור, הפרשה מהשפע בו זוכה עם ישראל כולו.

מדוע הלוחמים מפרישים משלהם לכהן הגדול, והציבור הכללי ללויים?

ממשיך הנצי"ב: "ונכתבה פרשה זו, שהיתה לשעה בתורה, ללמדנו לדורות, שמי שהולך למלחמה ונדרש לתפילה שלא יקרנו רעה ועונש בשעת הסכנה- הרי הוא צריך למי שעוסק בעבודה, ותפילתו זכה ביותר, משום הכי ציווה הקב"ה ליתן מחלק אנשי הצבא לכהן הגדול, שהוא המכפר על בני ישראל ועוסק בעבודה… מה שאין כן היושבים במנוחה בביתם, המה יש להם להפריש מהטוב שמגיע להם חלק לשומרי תורה ועמליה, שבזכות תלמידי חכמים המה נשמרים מכל רע, ובהם (בזכותם) המה מודרכים בהליכות עולם– על כן יש להם להפריש חלק מכל הטוב, לעמלי תורה".

יסוד זה מאיר את דרכנו לדורות – כאשר הקב"ה מזכה אותנו בשפע טוב, עלינו לזכור כי הכרת התודה שלנו כלפי רבש"ע, היא להמשיך את השפע לכבודו. אין כבוד  לקב"ה בעולמו, יותר מהכבוד שאנו חולקים לתלמידי חכמים ועמלי תורה, שבלימוד התורה שהם לומדים – מחזיקים את האומה כולה ומזכים את הרבים. זוהי משמעות הפסוק "עץ חיים היא למחזיקים בה" – זוהי הזכות הגדולה של כולנו, להשתתף במשימה הלאומית של הגדלת התורה באומה כולה.

יהי רצון, שבזכות היחס הנכון לתלמידי החכמים שבדור, בזכות ההערכה שלנו והשותפות שלנו עם עמלי התורה שבדור, נזכה לראות בישועת ה' עלינו, ובנקמת ה' כנגד כל הקמים עלינו לרעה, שמתוכה, ולאורה, תתרומם קרן ישראל וקרנו של משיח צדקנו בעולם, אמן.

שבת שלום ומבורך!

בפרשתנו, פרשת פינחס, מתרחש תחילתו של מעבר ההנהגה בעם ישראל, מהנהגת משה – "פני חמה", להנהגת יהושע – "פני לבנה". משה פונה לה' ומבקש: "יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר, איש על העדה. אשר ייצא לפניהם, ואשר יבוא לפניהם, ואשר יוציאם, ואשר יביאם, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה".

מהי משמעות הביטוי "אלוקי הרוחות לכל בשר"? מדוע כך בוחר משה לתאר את עם ישראל? מבאר הנצי"ב: "לכל בשר – שרוח שלו רך ונפתה (מועד להתפתות) כמו בשר שהוא רך".

הרוח הלאומית הטבעית של ישראל, עלולה להשתנות ולנשוב לכיוונים שונים, גם אלה הפחות רצויים. כדי לשמור על רוח איתנה ומכוונת לטוב וליושר – יש לבחור מנהיג שיידע לנתב במדוייק את הכוחות הצפונים באומה, ולהתאים אותם אל הייעוד האלוקי שלה.

בהמשך, מוסיף הנצי"ב ביאור שני: "לכל בשר – שהרוח דומה לבשר, להיות נמשך אחר הנאת עצמו, והרי זה כמו תענוג בשרים… וכל אדם – רוחו, שהיא דעתו, נמשכת לפי הנאתו. משום הכי, קשה להנהיג את ישראל באמת, אלא איש אשר דעתו עזה, בלי שום הנאת עצמו". על המנהיג להיות נקי מכל מגמה למצוא חן בעיני אחרים, דעתו של המנהיג צריכה להיות יציבה וחזקה, כדי להחזיק עמדה כנגד הרוחות הזרות הנושבות לעיתים בציבור, וכנגד אינטרסים צרים המנסים להטות את שיקול הדעת הכללי.

תשובתו של הקב"ה לבקשת משה מגיעה מיד. "קח את יהושע בן נון, איש אשר רוח בו, וסמכת את ידך עליו…על פיו ייצאו, ועל פיו יבואו, הוא וכל בני ישראל איתו, וכל העדה".  ומבאר הנצי"ב: "רוח בו-רוחו, היינו דעתו, עומדת בפני עצמה, ואינה נמשכת אחר נטיה רצונית להנאת עצמו או אחרים. וסמכת את ידך עליו – שתהא לו סייעתא דשמיא לכוון האמת ודעת ישרה… דאפילו איש שראוי לזה, נדרש לסיוע מן השמיים לכוון האמת…ומזה נקיש(-נלמד) סמיכה להוראה, דלא מועילה אלא לראוי לזה".

מנהיג נדרש להיות "איש אשר רוח בו". כדי להוביל את עם ה', יש להיות נאמן אך ורק לאמת, לרצון האלוקי. מנהיג שכפוף מנטאלית לרצון הציבור ולמאוויים הנמוכים שבחברה, ומנסה למצוא חן בעיני העם – לא יוכל בשום אופן למלא את תפקידו ולרומם את הציבור. לעיתים, נדרש מנהיג לומר, ואף לפעול, בניגוד לרוח הנושבת בציבור. כך מדריך אותנו הלל הזקן, שכיהן כנשיא: "בשעת המכנסים – פזר, בשעת המפזרים – כנס", ומבאר הרב קוק: "בראות איש אשר רוח בו בדורו, שיש נטיה עצומה ויתירה בו אל הכינוס (עבודה פרטית), אז יפזר – יעורר רוח בני הדור לעסוק בפיזור כוחותיהם הטובים לתקנת הכלל כולו… ובעת שיעבור זמן רשום, וההתעוררות תהיה חזקה להתעסק בעניינים כלליים, תיקון הכלל החומרי והרוחני, ישפלו הידיים בעסקי הפרטים, ותתמעט החכמה והצדק והעושר הפרטי, החומרי והרוחני, עד שמזה תגיע מגרעת גדולה – לא רק לפרטים שהם עמודי הכלל, כי אם גם באוצר השלימות הכללי ישולח רזון. אז, בעת המפזרים יותר מדי – ראוי לעורר לכנס, להתעסק בשלימות היחידית טרם ייצא להשלים את זולתו, לבל ילָמֶד טרם ילְמָד, ובל יקשוט אחרים טרם יקשט עצמו…זאת היא העצה הנכונה תמיד לאיש אשר ליבו ער, להשכיל אל מצב ההפרזה שבדור, ולהשלים את החסר".

זכה דורנו להיות דור של תחיה, דור בו שבה האומה אל מקומה ולארצה, דור בו אנו חוזרים לחיים שלמים ובונים את אומתנו בכל המישורים. דוקא בדור כזה, נדרשים מנהיגי הציבור להיות בבחינת "איש אשר רוח בו", לומר את האמת ולחנך מתוך נאמנות לדבר ה', גם כאשר הוא לא תואם בהכרח את הרוח הנושבת בשדרות הנמוכות של החברה. לאורם של מנהיגים אמיצים, שאינם מפחדים ומתקפלים מול רוחות רעות, נוכל לצמוח כציבור ולהיות נאמנים לייעודנו האמיתי – "והייתם לי סגולה מכל העמים", אמן.

שבת שלום ומבורך!

פרשת בלק מפגישה אותנו עם נצחיותם של ישראל, חרף כל העצות והמזימות שחורשים עלינו מבקשי רעתנו. חז"ל מבארים, כי "ביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע". כה יסודית פרשה זו, עד שהיא ראויה להיות נקראת פעמיים ביום, יחד עם קבלת עול מלכות שמיים ועול מצוות. כך מבאר הרב קוק: "כשם שיסוד התורה הוא קבלת עול מלכות שמיים, דהיינו אחדותו יתברך, ועול מלכות שמיים ועול מצוות הם תלויים זה בזה, כי המוציא לאור תכלית אחדותו הוא רק עול מצוות, כמו כן הוא יסוד תורי, חוסנם ומעוזם ותוקפם של ישראל. כי בהיות תכלית המצוות- אחדות ה' יתברך, ואחדותו ית' אינה נודעת בעולם כי אם על ידי ישראל, על כן- המצוות הן מקימות את ישראל לפניו לעם. ומה שישראל הם חיים וקיימים ועומדים לעד, זה יוביל אל תכלית של אחדות ידיעת ה' בעולם. אם כן, שייכת מאד לקריאת שמע פרשת בלק, שהיא הקשר שמאחד יסוד אחדות ה' עם עול מצוות."

בברכתו האחרונה, מתאר בלעם את מחנה ישראל: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל. כנחלים נטיו, כגנות עלי נהר. כאהלים נטע ה', כארזים עלי מים". מה פשר המושג "אהליך יעקב"? מבאר הנצי"ב: "שני אוהלים של המון יעקב, היינו אוהלי נשים ואוהלי אנשים. "משכנותיך ישראל" – משכן הוא אסיפה של ראשי העם, והמה בשני אופנים: אסיפה של קריאי מועד לצרכי ציבור בענייני העולם, ואסיפה של גדולי ישראל לתורה ולתעודה".

אם כן, ברכת בלעם מתייחסת לארבעה קהלים: אוהלי הנשים, אוהלי האנשים, ראשי אנשי הציבור, וגדולי התורה.

בפסוק הבא, מתאר בלעם את הברכה שמיועדת לכל אחד מהקהלים. "כנחלים נטיו, כגנות עלי נהר, כאהלים נטע ה', כארזים עלי מים". נבאר את שתי הברכות הראשונות, בדרכו של הנצי"ב: "ואמר המשל 'כנחלים נטיו'- על אוהלי הנשים. והעניין, דידוע שנשים מקרבא הנייתן (מרבות בחסד)  לעניים, וכדומה בצדקה וחסד, שנמשל לנחל שוטף צדקה, באשר הוא נמשך להיטיב לזולתו כמו נחל. והמובחר שבחסדי נשי ישראל, הוא אם מביאות על ידי זה את אחרים לתורה ועבודה…וזהו שמשבח לנשי ישראל באופן היותר נפלא, דכמו 'נחל' – אפילו אם אינו כשר לטבילה… גם כן הרבה נהנין ממנו, מכל מקום טוב יותר אם הוא 'נטה' למעין או נהר גדול להשלים הכשרו, ומביא לידי קדושה – כך מעשי נשים, שבאות לעזר אדם, אפילו אינו מיוחד לצורך קדושה, הרי זה טוב כנחל צדקה, אבל עוד 'מה טובו' שהמה 'כנחלים נטיו' – להביא לידי קדושת תורה ועבודה".

עניינן ותפקידן של הנשים בעם ישראל – להיות ממזכי הרבים, להרבות חסד ברוחניות ובגשמיות, ולהוות מנוע ומדחף רוחני לקדושה.

ממשיך הנצי"ב: "כגנות עלי נהר – הוא משל על אוהלי אנשי יעקב. והנה, משונה גידולי גינה משדה, דשדה אינו נזרע אלא מין אחד או שניים, מה שאין כן זרעוני גינה המה רבים, מכל מקום כל גן יש בו מין אחד שהוא העיקר, אלא שסביביו נזרעים עוד הרבה מינים, מעט מעט. כך, כל איש ישראל מלא מצוות ה', אבל כל אחד ואחד- יש לו מצווה אחת בייחוד, להיות נזהר בה ביותר…אמנם גינה שאינה על הנהר, ממהרת לשנות צורתה, ועלי ירקות נובלים מהר ונראין כמושים, אבל שעל הנהר – בכל בוקר מתחדשת ומתחזקת ביופי גידול כל ירק. כך האדם, שאינו מתחזק בכל יום – מעצמו יורד מעט מעט ממעמדו בעבודת ה'. על כן המשיל מה שראה, אנשים שנמשלו כגנות עלי נהר- שמתחזקים ומתחדשים בכל יום".

ברכה זו מבטאת את הצורך לצמוח "על המים", להיות מחוברים למקור החיים, ומתוכו לפרוח ולהוציא לפועל את החלק המיוחד לכל אחד ואחד בתורה ובעבודת ה'.

יהי רצון שנזכה לגלות בנו בפועל את ברכתו של בלעם "כנחלים נטיו, כגנות עלי נהר", להאיר ולזכות את כלל ישראל, מתוך חיבור פנימי עמוק אל נהר ה', אל בית המדרש שמרעיף עלינו רעננות וכוחות חיים.

שבת שלום ומבורך!

כיון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים לזכרים ולא לנקבות, נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה. אמרו: לא כרחמי בשר ודם  רחמי המקום, בשר ודם רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות. אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא רחמיו על הזכרים ועל הנקבות רחמיו על הכל. שנאמר: טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו  (שם /תהלים/ קמה ט)  [ספרי במדבר פיסקא קלג ד"ה (קלג) ותקרבנה]

את חוסר האונים של משה רבנו פגשנו כבר בסוף הפרשה הקודמת, שם משה בוכה לנוכח מעשה זמרי, עד אשר קם פנחס ועושה מעשה. אצל בנות צלפחד ממשיכה התנועה הזו, כאשר נתעלמה הלכה ממשה, הלכה שמתחדשת על ידי הבנות.

 (א) וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן־חֵפֶר בֶּן־גִּלְעָד בֶּן־מָכִיר בֶּן־מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן־יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה:

(ב) וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל־הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל־מוֹעֵד לֵאמֹר:**

התמונה כאן מעצימה את המרחק השורר בין בנות צלפחד, ה'מתקרבות' מרחוק, לבין הגברדיה היושבת בפתח אוהל מועד ('ותעמדנה לפני… ולפני… ולפני…'). מגיעות חמש 'בחורות' ונעמדות במקום שלא כל כך מקובל ורגיל עבורן. ושמעתי משמו של אבשלום קור, ששמות חמשת בנות צלפחד מזכירות כולן תנועה- לחוג, לנוע, לרוץ, ללכת ולחול (מלשון מחול). ורמז יש בדבר זה שהן יוצרות תנועה חדשה. תנועה מהפריפריה החברתית אל המרכז. תנועה 'מלמטה למעלה'.

בהקשר זה מעניינת במיוחד סמיכות הפרשיות שיש כאן, שמיד לאחר סיפור המעשה וההלכה שמתחדשת על ידי בנות צלפחד, נקרא משה למנות את יהושע תחתיו. משום שהקרבה אל הארץ מעוררת בעם רצון חדש, והתנועה הרגילה של משה רבנו, אדון הנביאים, שכל כולו אתערותא דלעילא, כבר אינה מספיקה, ותנועה חדשה של רצון מלמטה מתחילה להתעורר.

יש הקבלה מעניינת בין בנות צלפחד לבין הטמאים בפרשת פסח שני (במדבר פרק ט). בשני המקומות מגיעים אנשים 'מהפריפריה' החברתית והדתית (ובמדבר יש זהות בין שני אלו), הטמאים ו(להבדיל) הבנות. אלו גם אלו לא נמצאים במרכז המחנה, ליד אוהל מועד, כדבר שבהרגל. והם מגיעים ומבקשים חלק ושייכות, 'למה נגרע'. חלק בקורבנות וחלק בארץ.

בשני המקרים נסתרת ההלכה ממשה רבנו. ובסמיכות לשתי הפרשות הללו גם מתחילה התעוררת ורמיזה להחלפתו של משה (בפרשת בהעלותך זה עניין המתאווים ואלדד ומידד). וכפי שנראה בדברי השפת אמת, אין זה דבר שבמקרה.

התנועה מהמדבר, מהר סיני, אל הארץ, מאפשרת ומחייבת שינוי תפיסתי. בדומה ליציאה של בחור ישיבה או בת מדרשה מהעולם הדתי המוגן, ההרמטי וההרמוני אל הרחוב והחיים. האופציה המועדפת היא שהוא והיא יצליחו להגיע לאינטגרציה של תחומי העשייה שלהם, כך שגם אזורים שעד היום לא היו שייכים או מחוברים לקודש, יהיו גם הם בעלי עניין וזיקה לקדושה, וההתחדשות וההתפתחות יהיו נפלאים. בוודאי יש בזה סיכון גדול, אך זוהי התכלית והתיקון.

זכינו גם אנחנו לשוב אל הארץ, וגם בדורות האחרונים שלנו יש התעוררות גדולה להתחדשות תורנית, והמתח (או ההפריה) הזה שבין 'מרכז רבני' לבין 'פריפריה' עולה וצף ומתעורר מדי פעם בפעם. והמבוכה רבה. ובשבוע האחרון שוב חווינו את ההתנגשות הזו שבין התנועה הרבנית השמרנית (בבחינת 'מלמעלה למטה') לבין התנועה המתחדשת ותובעת (בבחינת 'מלמטה למעלה'), ואנחנו נבוכים.

יהי רצון שהשם יאיר עיננו, והמפגש המחדש הזה שבין מרכז רוחני לפריפריה יצליח ליצור תנועה של קודש ושל תיקון.

שבת שלום

להלן מובאות מספר פסקאות- שתיים מהשפת אמת על הפרשה. שמבאר את סדר הפרשיות. ואחת מהרב קוק.

שנת תר"מ:

סמיכות פרשיות הללו כהונת פינחס וצרור את המדינים והמנין ופטירת משה רבינו ע"ה. הענין הוא כי עתה התחיל להיות הנהגה אחרת של דור באי הארץ. לכן הי' מנין חדש. וכמו בדור המדבר ניתן להם אהרן הכהן כך בדור זה הי' כהונת פנחס. רק מקודם הי' במעלה עליונה למעלה מהטבע בכחו של מרע"ה ולכן כהונת אהרן הי' מתנה משמים. ופנחס בדין זכה לכהונתו כי הי' לפי השתנות הדור שהתחיל עתה להיות עבודת האדם והתעוררות שלמטה בחי' תורה שבע"פ. וזה עצמו ענין קנאין פוגעין בו. שהוא אינו בר מות בסנהדרין שעפ"י הדין א"י להמיתו, ורק מי שמקנא לה' נשתנה הדין להורגו שכן דין התורה. נמצא שבנ"י משנים במעשיהם כל הנהגות התורה. וזה ענין תורה שבע"פ שהכל ניתן מסיני רק שבנ"י צריכין להוציאו מכח אל הפועל. ומה שמרע"ה לא הרג את זמרי רק פינחס לא הי' פחיתות למרע"ה רק שבא פינחס ונטל את שלו ובאמת דורו של משה רבינו ע"ה ע"י שהיו גבוהים מאוד לא הי' ההנהגה בכח האנשים רק בהנהגה עליונה. שבטל שכל וכח השגת האדם במדריגה רמה כזו. ואח"כ שנשפלו הדורות ניכר ונצרך התעוררות התחתונים כנ"ל. וכמו שנתבטל מאור הלבנה כלפי השמש. ולכן כתיב צרור את המדינים כו'. עליכם לאייב אותם. כלומר שהי' הכאת המדינים בצירוף שנאת בנ"י. הן הדברים שכתבנו שהתחיל התנהגות בהתעוררות התחתונים. ומלחמות הראשונות הי' הכל רק בנפלאות הבורא בלבד. ואדרבא כתיב ואתם תחרישון [וי"ל בזה ג"כ הפי' וידבר משה ואלעזר כו' צריכים אתם להמנות. פי' שהמנין הי' ע"י התעוררות עצמות נפשותיהם כנ"ל]:

שנת תרמ"ב

…. ודור המדבר הי' בחי' נשמע. ועתה התחיל בחי' נעשה. ורצה הקדוש ברוך הוא שע"י משה רבינו ע"ה יהי' חיבור בחי' תורה ותפלה. כענין מאמר חז"ל עד שאתה מצוני על בני צוה בני עלי כנ"ל. שבחי' מרע"ה הי' המשכת רצון מלמעלה למטה. ועתה התחיל השתוקקות מתחתונים למעלה כנ"ל. [ובזה פרשנו מאמרם ז"ל ע"י שאמר משה והדבר אשר יקשה כו' תקריבון אלי ושמעתיו הראה לו דין בנות צלפחד. ותימה הלא האיש משה עניו מאוד. וגם הא אמר ושמעתיו ולא תלה הגדולה בעצמו ח"ו. אכן הוא הדבר אשר דיברנו כי משה רבינו ע"ה היו כל מעשיו עפ"י הנהגה שבשמים כאשר חכמים הגידו אין מרע"ה אומר כלום רק מפי הגבורה. ועתה התחיל התחדשות ההנהגה עפ"י עבדי ה' שהיא בחי' תורה שבע"פ. כאשר היה במעשה פינחס קנאין פוגעין. אח"כ כן בנות צלפחד דוברות. דלכאורה מיותר דהול"ל נתן תתן כו'. רק להודיע כי ע"י דיבורם נעשה כך. ואח"כ כן כו' בני יוסף דוברים. וכן בבני גד ובני ראובן כו' שהתחיל בחי' התחדשות התחתונים. ובודאי בחי' מרע"ה הי' למעלה יותר אבל אין כל הדורות זוכין להתמשך אחר הנהגה עליונה ואין להאריך יותר]:

הראי"ה קוק, אורות התחיה, ל':

הנני רואה בעיני, אור חיי אליהו עולה, כחו לאלהיו הולך ומתגלה, הקודש שבטבע פורץ גדריו, הולך הוא בעצמו להתאחד עם הקודש שלמעלה מן הטבע הגס, עם הקודש הלוחם בטבע. לחמנו בטבע ויצאנו בנצחון, הטבע המגושם עשה אותנו לבעלי מומים, נגע בכף ירכנו, אבל השמש הלא לנו זרחה לרפאותנו מצלעתנו. היהדות של העבר, ממצרים ועד הנה, מלחמה ארוכה היא נגד הטבע, בצדו הכעור, של טבע האנושי הכללי, אפילו טבע האומה וטבעו של כל יחיד. לחמנו בטבע כדי לנצחו כדי לרדותו בתוך ביתו, הוא נכנע בפנינו, העולמות הולכים ומחבסמים, בעצם עומק הטבע תביעה גדולה מתגברת לקדושה ולטהרה, לעדינות נפש ולזיכוך החיים, אליהו בא לבשר שלום ובנשמתה הפנימית של האומה זרם חיים של טבע מתפרץ, והוא הולך ומתקרב אל הקודש. זכירת יציאת מצרים הולכת ונעשית לזכירת יציאת שעבוד מלכיות ההולכת ומתרקמת, והננו כולנו הולכים ומתקרבים אל הטבע והוא מתקרב אלינו, הולך הוא ונכבש לפנינו ודרישותיו הולכות ומתתאמות עם דרישותינו האציליות ממקור הקודש. הרוח הצעיר התובע את ארצו, שפתו, חרותו וכבודו, ספרותו וכחו, רכושו, רגשותיו, נזרמים הם ע"י שטף של טבע, שבתוכיותו מלא הוא אש קודש.

פרשת בלק מספרת לנו סיפור פנטסטי על נביא גוי שמתבקש ע"י מלך לקלל את אויביו (עם ישראל) מתוך אמונה שהקללה תסייע לו במלחמתו עם ישראל. באופן מפתיע מתברר שלנביא הגוי יש תקשורת עם הקב"ה לא פחות ממשה רבינו נביאם של ישראל. וכן במהלך הסיפור אנו מוצאים שהנביא מנהל שיחה ערה עם אתונו דבר מוזר כשלעצמו (בתורה אנו מכירים סיפור דומה כשהנחש מדבר עם אדם וחווה) וכשהנביא מנסה לקלל תמיד יוצאת לו ברכה.

חז"ל התלבטו בשאלה מהיכן הגיע סיפור זה? מי כתבו? (האם משה רבינו כתבו "משה רבינו כתב את ספרו פרשת בלעם וספר איוב…."בבא בתרא דף י"ד ע"ב) ובעקבותיהם התלבטו הפרשנים האם הסיפור היה מציאותי? כדברי הרמב"ם במו"נ ח"ב פרק מ"ב".. וכן ענין בלעם כולו 'בדרך' ודברי ה'אתון' – הכול 'במראה הנבואה'" או כדברי ר' יסף אבן כספי: "ויתייצב מלאך ה' היה זה בתנומה כי התנמנם בלעם עת מה ברכבו, כמנהג רבים מבני אדם כל שכן בעבור שהשכים בבוקר….והגיע לו כל הדמיון הנזכר…".  בין אם הסיפור היה מציאותי או לא היה. יש לנו "סיפור" שבתוך הסיפור בלעם נושא "משלים"("וישא את משלו"….). כפי שידוע לנו, משל הוא סוג של סיפור שמטרתו ללמד אותי על רעיון אחר וכך אנו פוגשים סיפור בתוך סיפור -חגיגה של פנטזיה.

מה רוצה התורה ללמדנו בחגיגה הזאת?

חז"ל לימדו אותנו שההבדל בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידי בלעם זוהי "העין"(הראיה). תלמידי אברהם אבינו בעלי "עין טובה" ותלמידי בלעם "עין רעה". הבחנה זאת מלמדת אותנו תובנה פוסט מודרנית. על סמך זה ניתן לטעון שאין במציאות אובייקטיביות היסטורית, אלא הכול שאלה של אופן ההתבוננות על המציאות, ואיך המתבונן מספר את הסיפור.

אם יש למתבונן עין טובה, הוא יספר את הסיפור מתוך ראיה חיובית ואז הרי שהמציאות חיובית ואם הוא יביט בעין לא טובה, הוא יוצר מציאות שלילית. בלעם היה אומנם נביא אבל הוא ניסה ליצור מציאות שלילית ("סתום העין").

מתברר מכך גם שלכוח הראיה והסיפור יש יכולת לשנות את המציאות ולברוא תכנים פנטסטיים היוצרים מציאות מחודשת שהשמים שלה הם תחילת הגבול.

שבת שלום

בפרשת חוקת עומד עם ישראל על סף הכניסה לארץ ישראל, בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים. מתי מדבר כבר כלו, והדור השני עובר את ההכנות האחרונות לקראת המעבר להנהגה טבעית, ב"ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה".

כאשר מבקש עם ישראל לעבור דרך ארץ סיחון מלך האמורי, יוצא סיחון למלחמה, מלחמה שבסופה כובש עם ישראל את כל ארץ האמורי. התורה מציינת כי העיר חשבון, עיר המלוכה של סיחון מלך האמורי, נכבשה על ידי סיחון ממואב. "כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא, והוא נלחם במלך מואב הראשון, ויקח את כל ארצו מידו, עד ארנון…כי אש יצאה ממואב, להבה מקרית סיחון, אכלה ער מואב, בעלי במות ארנון. אוי לך מואב, אבדת עם כמוש, נתן בניו פליטים ובנותיו בשבית למלך אמורי סיחון"

לכאורה, לא ברור מדוע מפרטת התורה את "מורשת חשבון", את השירים ששרו לכבודו של סיחון, שכבש את ארץ מואב.

מבאר הנצי"ב: "והנה, לא בחינם נשאו מושלי ישראל דבריהם על הנעשה במואב, אם לא להעיר מוסר כמה יש להיזהר מאש המחלוקת, אשר אפילו יחזו מקצת אנשים נכוחות יותר ממי שתקיף מהם, בכל זאת, אם ירצו להתחזק על דרכם על ידי חברת מרעים- לעולם לא ישיגו תכלית מבוקשם, כי רק יביאו שואה, לא ידעו ולא רצו שחרה(-מלשון לשחֵר, לקוות). והביאו המשל הזה, כי באשר לא רצו המעט בהנהגת המלך, ולא יכלו להתגבר על הרוב אשר הקימוהו למלך- מה עשו, קראו לסיחון לבוא חשבון, והוא העלה 'שואה' על המדינה, והחריב העיר ובנאה לעצמו".

לדברי הנצי"ב, כיבוש חשבון על ידי סיחון, היה תוצאה של סכסוך פנימי במואב. המיעוט, שהתנגד למלך הראשון, פנה לסיחון מלך האמורי כדי שיסייע להם להפיל את מלכם, אך בסופו של דבר, לא זו בלבד שסיחון לא סיפק את מבוקשם, אלא כבש לעצמו את חשבון ובנותיה.

ממשיך הנצי"ב ומבאר את הלקח המוסרי: "אפילו הוא מושל ביצרו, ומכוון אך לשם שמיים- עדיין עליו לבוא 'חשבונו של עולם', אם כדאי 'הפסד מצוה' שיגיע על ידי שיעשה, 'כנגד שכרה', כי יכול להיות שההפסד שיגיע על ידי המחלוקת רב על השכר ממנה…ובאו חז"ל לזה המוסר, בדבר שאירע כמו כן באנשי מואב, שכוונו לטובת הכלל, אבל לא באו 'חשבונו של עולם' מה שיהיה יוצא מזה".

מדברי הנצי"ב אנו למדים יסוד חשוב. מחלוקת היא אש. כאשר אדם, או ציבור, מחליטים להבעיר אש- צריך לשקול היטב היטב את כל ההשלכות והסכנות העלולות לצוץ כתוצאה מכך. לא תמיד ניתן לשלוט בגובה הלהבות, ולא תמיד האש מתפשטת במדוייק כפי התכנון. לעיתים, האש חוזרת ושורפת את המבעיר עצמו.

בוודאי שבמישור הכללי, הלאומי, נכונים הדברים כפל כפליים. עלינו להיזהר ולכלכל צעדינו בזהירות רבה ובשום שכל, מתוך ראיית הנולד ומתוך תשומת לב מדוייקת לכל ההשלכות הצפויות מכל צעד ופעולה.

יהי רצון שנזכה להיות מהמושלים ביצרם, המשליטים את השכל על הרצון, עליהם דרשו חז"ל את הפסוק "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון", אמן.

שבת שלום ומבורך!

פרשת חוקת פותחת את שנת הארבעים של ישראל במדבר. גם בשלב הזה התלונות לא פסקו בו בזמן, שנאלצו להקיף את אדום מתארת התורה את רגע השבירה: 'וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.' כאשר העם מתריס כנגד הקב"ה לא זו בלבד, שאינו מקבל את מבוקשו אלא אף סופג עונש על דיבתו. הקב"ה שולח נחשים שרפים הנושכים את העם. בנחשים לקו ובנחשים התרפאו. סוד הרפואה באמצעות נחש הנחושת מופיע במשנה  ראש השנה (ג, ח):'וכי נחש ממית או נחש מחיה? א

לא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נימוקים.' לפי חז"ל הנחש על נס (מוט) מהוה אמצעי להשתעבדותו של המוכה לאביו שבשמים. אולם מדוע הדבר צריך להיעשות דוקא על ידי נחש?

הרמב"ן מסביר שיש כאן נס בתוך נס וכך הוא כותב: 'והנראה בעיני בסוד הדבר הזה, כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס, תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחלה… וידוע מדרכי הרפואות, שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם, עד כי נשוכי הכלב השוטה וכן שאר הבהמות השוטות אם יביטו במים יראה להם שם בבואת הכלב או המזיק וימותו, כמו שכתוב בספרי הרפואות ומוזכר בגמרא במסכת יומא (פד א). וכן ישמרו אותם הרופאים מהזכיר בפניהם שם הנושך, שלא יזכרו אותם כלל כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תפרד ממנה כלל עד שתמית אותם … וצוה הקב"ה למשה לעשות להם דמות שרף, הוא הממית אותם'.

הקב"ה ביקש לרפא את ישראל דווקא בדרך הפוכה ולא מקובלת, שכן את הנחש הממית דווקא יש להרחיק מהחולה. רק דרך רפואה נסית תשפיע על הבנתו של העם, שהקב"ה מכה והקב"ה מרפא. הסברה הפשוטה שהקב"ה מכה את העם דווקא בנחשים היא משום דיבתם הרעה והתרסתם כנגד הקב"ה. אולם הרש"ר הירש סבור שיש כאן לימוד על השגחתו של הקב"ה בחיי השגרה. לדעתו הקב"ה לא עשה כאן מעשה היוצא מגדר הטבע ולא ברא 'יש מאין' נחשים. הקב"ה אסף את כל הנחשים שהיו במדבר ושילח אותם בישראל. בדרך זו למד העם, שהכל תחת השגחתו יתברך.

גם כאשר ההליכה במדבר נראית טבעית, ביטחונו של העם  מוענק על ידי הקב"ה. לאחר שהנחשים פגעו בישראל, נוצרה הזדמנות חינוכית להרגיל את העם למחשבה שונה. העם שהורגל בניסים גלויים, נדרש להבין שהנהגתו של הקב"ה היא גם במה שסמוי מהעין. הנשוך שרואה את הנחש מולו, זוכר  שהקב"ה שומר עליו בכל רגע ורגע. וכך כותב  הרש"ר הירש: 'כך ירגיש תמיד בקיומן של הסכנות שהגנת ה' מעבירה אותנו על פניהן, בכל יום ובכל שעה, בלא שנהיה מודעים להם. ונמצא, שכל נשימה בחיינו תהיה מתנת ה' וטובו ונהיה בכל עת נצולים'.

דבריו של הרש"ר הירש נתמכים מדברי חז"ל השואלים במשנה: "וכי נחש ממית? וכי חז"ל אינם יודעים שנחש נושך וממית, והרי משנה מפורשת: 'נחש מועד לעולם'? חז"ל מבקשים להדגיש לנו שלא הנחש ממית אלא החטא ממית. פרשתנו מכריעה במחלוקת שבין רבי חנינא בן דוסא ותלמידי בית המדרש. בעוד שרבי חנינא בן דוסא נוטל את הערוד (נחש) על כתיפו לבית המדרש ואומר: "לא הערוד ממית אלא החטא ממית". משיבים התלמידים: 'אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא.' רבי חנינא מנסה לשכנע את תלמידי בית המדרש כי אין הנחש ממית אדם אלא אם כן הוא חוטא, וכך מותו של הנחש אינו אלא תוצאה טבעית שלנתקף (רבי חנינא)  אין בו רבב. תלמידי בית המדרש חלקו עליו והעדיפו לפרש את הריגת הנחש כאות לכוחו המַגי של ר' חנינא. פרשתנו הכריעה שהחטא הוא ממית והקב"ה מרפא. אם כן, בכל רגע ורגע מתרחש נס.

דווקא בתקופה מודרנית בשעה שהעוצמה האנושית נמצאת בפריחה, צריך להכיר שכל נשימה שאנו נושמים וכל תנועה של גופנו, היא מתנת בורא עולם.  וכך אנו אומרים מדי יום ביומו –  'ועל נסיך שבכל יום'.

בתחילת פרשת קרח נחשפות הקבוצות השונות, שמרכיבות את האופוזיציה כנגד משה ואהרון: 'וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם'.

כיצד דתן ואבירם השייכים לשבט ראובן מצטרפים למחלוקת אודות הכהונה, מה לשבט ראובן ולכהונה?

רש"י מזהה את דתן ואבירם כנספחים לקורח ועדתו. הצטרפותם נובעת משכנותם לקרח  שכן מוצאם משבט ראובן והם היו שכנים של בני קהת, שחנו אף הם בדרום  –  'אוי לרשע אוי לשכנו'.  אולם  ניתן להבין אחרת, יתכן ששכנותם לקרח היא הזדמנות נוספת מבחינתם  לפגוע במעמדו של משה.  דהיינו, לא מדובר בנספחים תמימים אלא ההיפך, אוי לרשע – דתן ואבירם , ואוי לשכנו קרח ועדתו. התורה  מציינת את דתן ואבירם בהזדמנויות שונות. בכל פעם שדתן ואבירם מוזכרים במקרא מדגיש הכתוב, שהאדמה פצתה את פיה ובלעה אותם.  כאשר נערך מפקד העם בשנת הארבעים נאמר (כו, ט – י) : 'וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם  קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה'  וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם'. וכן, בספר דברים (יא,ו) המתאר את המאורעות שהתרחשו במדבר: 'וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם …' וכן בספר תהילים (קו,א): 'תִּפְתַּח אֶרֶץ וַתִּבְלַע דָּתָן וַתְּכַס עַל עֲדַת אֲבִירָם'.

הרושם המתקבל, שעיקר העונש של פתיחת פי האדמה היה כדי לבלוע את דתן ואבירם ויתכן שכך הבין אבן עזרא (במדבר כו,יא) שמסיק, שרעת דתן ואבירם קשה מרעת קורח. אמנם רש"י מסביר שהיוזם המחלוקת הוא קרח ודתן ואבירם הצטרפו כשכנים ונספחים – 'אוי לרשע ואוי לשכנו' אבל מצד שני מתוך הפסוקים האחרים בתנ"ך המתעדים את מחלוקת קרח ועונשם של המתקוממים נראה, שדווקא דתן ואבירם הם אלה שהיו ממובילי המאבק.

חז"ל מזהים את דתן ואבירם כצמד, הפועל בעקביות כנגד הקב"ה ומשה. כאשר ירד המן היו שסירבו לקבל את התנאים כפי שנאמר (שמות טז,כ) : 'וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה'. אותם אנשים  היו דתן ואבירם (רש"י שם) וכן שני האנשים העברים, שפגש משה בצאתו מהארמון (שמות ב,יג): 'וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים' (תנחומא שמות י). דתן ואבירם מורדים במשה לכל אורך הדרך. רצונם  להמריד את העם לחזור למצרים ולא לחלום על  ארץ ישראל. כאשר קורח החל במחלוקת ראו בכך דתן ואבירם הזדמנות לקדם את האג'נדה שלהם. לא מדובר בזוג תמימים שנקלע למחלוקת והצטרף כפי שעשה און בן פלת שלבסוף התחרט. דתן ואבירם הם צמד רשעים שמלווה, את משה עוד מימים שעברו. הם מתנכלים למשה מרגע יציאתו מהארמון בכל הזדמנות אפשרית. דתן ואבירם מייצגים את המחלוקת הכי מסוכנת וההרסנית  יתכן שזה גם פשט המשנה: 'כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו'.

מדוע לא חתמה המשנה, שמחלוקת שאינה לשם שמים היא מחלוקת עדת קרח ומשה? מסביר ה'נועם אלימלך', שקרח היה חולק עם עדתו, שהם בעצמם גם כן היו שונאים זה את זה, וכל אחד רצה להיות ראש, רק מפני שרצו לחלוק על משה רבינו ואהרן – עשו שלום לפי שעה. וזהו מחלוקת קרח וכל עדתו – שבין קרח ועדתו היה גם כן מחלוקת'.

רוב החולקים מבקשים כהונה ודתן ואבירם לא רוצים להגיע לארץ ישראל. קולם של דתן ואבירם התעצם מכך, שיש להם אופוזיציה רחבה וכר נרחב להביע את דעתם, שצריך לחזור למצרים. הם מבקשים לפגוע במשה באופן ישיר בעזות מצח כאשר הם ניצבים בפתח אהליהם.

נראה שההגדרה הטובה ביותר למעשיהם מצויה בפרשת הפקודים בספר במדבר שצטטנו לעיל: '(כו, ט – י) : 'וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם  קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה'  וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם'. קורח וחבריו בקשו כהונה רצו לעבוד את ה' אולם דתן ואבירם חיללו שם שמים מחרפים ומגדפים את ריבונו של עולם. רק תמול שלשום נענש העם על מאיסת ארץ חמדה ודתן ואבירם ממשיכים לפתוח את הפה כנגד ארץ ישראל על כן עונשם לא אחר לבוא: 'וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם' (במדבר טז ,לב).  מי שהוציא דיבה על הארץ ומחלל שם שמים תבוא כנגדו הארץ ותפתח את פיה כדי לדרוש את כבוד השם על הארץ.

הזיקה שקיימת בין ההפטרה לבין הפרשה ברורה. שתיהן עוסקות בשליחת מרגלים לארץ ישראל. אולם כאשר נקרא את הפרשה וההפטרה בסמיכות בעודנו מנסים לעכל את החוויה הטראומטית של פרשת המרגלים וסופה המר, קשה להבין כיצד יהושע השריד, שנותר מהמרגלים מחליט לשלוח מרגלים לארץ שעה קלה לפני הכניסה אליה. כיצד יהושע שהיה חלק מהמשלחת, שיצאה לרגל ונכח בעצמו במהומה הגדולה וחזה בתוצאותיה הקשות,  חוזר ושולח מרגלים דבר שעלול לעכב פעם נוספת את כניסת העם לארץ?!

ננסה לברר את הדומה והשונה שבין השליחויות. בשתי המשימות הודגש כי מטרתם של המרגלים היא לראות את הארץ כולה, 'לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ' (יהושע ב', א). אך בעוד שמטרת מרגלי משה הייתה להעצים את המוטיבציה של העם לעלות אל הארץ, הרי שמרגלי יהושע נשלחו במובהק למטרה צבאית בלבד.  יהושע אינו מצרף  למרגלים שאלון דיווח על ביצורם של הערים ועל ההיקף והטיב של תנובת הארץ. ברור היה לכולם, שנכנסים לארץ אך נכון לדעת את מבואותיה לקראת הכיבוש. בעוד שהמרגלים שנשלחו על ידי משה היו מהסגל הבכיר של העם והשליחות היתה אף מיוזמתו של העם (על פי התיאור בספר דברים) הרי, שיהושע  שולח בסתר אנשים אנונימיים – ' שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ'. בעוד שמרגלי משה דיווחו לעם כולו מרגלי יהושע מסרו לו דיווח אישי ודיסקרטי (ב,כג): 'וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם'.

כך נמנעה כל אפשרות שתגרום לחולשת העם. חז"ל זיהו את המרגלים וסברו, שמדובר בפנחס וכלב שני אנשים ראויים ונאמנים שיהושע סומך על אחריותם בדיווח (תנחומא שלח א). גם לאחר שחזרו מהשליחות ניכר ההבדל בין שתי המשלחות.  בעוד שעל מרגלי משה נאמר 'אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ' (דברים א', כח), רחב מספרת על יושבי הארץ 'וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ' (יהושע ב', יא); מרגלי משה אמרו 'וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם' (יג, לג) לעומתם  לומדים מרגלי יהושע מרחב 'כִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם' (ב', ט); אל מול איומם של מרגלי משה המתארים ש'הֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד' (יג, כח), מוצאים מרגלי יהושע את הפרצה שבחומה, ואת מוראם של יושביה – 'כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת' (ב', טו). בעוד שמרגלי משה מביעים ספקנות בכך שה' יתן לישראל את הארץ – קובעת רחב בפסקנות 'יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ' (ב', ט) ובעקבות כך מרגלי יהושע מביעים את עמדתם הנחרצת בו בזמן שפגשו את יהושע : 'כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ' (ב', כד).

גם אם נבין שיהושע בחר בטקטיקה נכונה בשליחת המרגלים, עדין תמוה הדבר שהמרגלים שבים לארץ לאחר שהם ביקרו בבית אחד בקצה העיר יריחו. לכאורה הם נשלחו על מנת לראות את הארץ כולה ובקושי הספיקו להיות בבית החיצוני של העיר. האם המרגלים ביצעו את משימתם?  יתכן ויהושע אינו שולח את המרגלים על מנת למצוא את הדרך, שבאמצעותה יכבשו את הארץ. יהושע מעוניין לדעת את הלך הרוחות של האנשים. הם נשלחו לכל הארץ על מנת לזהות את קולות התושבים ביחס לעם ישראל.  כבר בתחילת השליחות רחב טורפת את הקלפים  כאשר היא מדווחת בנאמנות ובמסירות אודות הפחד, שקיים בארץ. רחב  מעניקה נאום  אמוני חוצב להבות אש. המרגלים  הבינו שתפקידם הסתיים בבית הראשון של העיר יריחו ואין צורך להסתובב במרחבי הארץ. הם חוזרים ומדווחים ליהושע, שהגיע העת להיכנס לארץ ולכבוש אותה.

רחב המתוארת בתחילת הפרק כאשה זונה היא גיבורת הסיפור. רחב הכניסה את עצמה לסכנה גדולה בשעה שהצפינה את המרגלים, כי לו לא היו מאמינים לה שלוחי המלך היתה עלולה להיענש באופן חמור ביותר. רחב בטוחה בניצחונם של ישראל ונימוקה עמה. תחושות יושבי כנען קשות, השמועה על קריעת ים סוף שהיתה לפני שנים רבות עדיין מהדהדת באוזני יושבי הארץ. וגם השמועה על מלחמות סיחון ועוג הכתה גלים: ' וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱלֹקיכֶם הוּא אֱלֹקים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת' (ב,יא).

קולות האמונה, ששמעו מפיה גרמו למרגלים להשתכנע שהניצחון מובטח. שמא זו הסיבה שרחב הזונה הועצמה בספרות חז"ל כאשר סברו שבעתיד  יצאו ממנה נביאים (מגילה יד ע"ב) ההכרזה וההכרה בהקב"ה הביאה לאמונה גדולה בקרב המרגלים, שדיווחו על כך ליהושע ובכך הצליחו במשימתם לכבוש את הארץ.  יהושע יוצא למשימה שהסתיימה מוקדם מהצפוי בזכות שיחת האמונה של האשה מיריחו. דוקא הצופה מבחוץ כמו רחב יודע להתבונן במציאות בעין אחרת ממי שמצוי בתוכה.

א.

מוסרים בשם 'אחד העם' (אשר צבי גינצברג) את האמירה המפורסמת ש'קל יותר להוציא את היהודי מהגלות מאשר את הגלות מהיהודי'. נדמה לי שמשפט זה מתאר יפה את קורותיו של יעקב אבינו בפרשת וישלח. בשבוע שעבר פגשנו את יעקב מתחיל במסעו חזרה לארץ כנען, הוא מצליח לאסוף את עצמו ואת משפחתו ורכושו ולצאת כנגד לבן. אך בפרשתנו אנו רואים שהתהליך הזה של חזרה אל הארץ, ואל כל מה שהוא ברח ממנו, איננו פשוט כלל.

חולשתו של יעקב מתחילה להיחשף בפנינו בהכנות למפגש עם עשו- במשלוח נדיב ביותר של מתנות וריצויים, תפילות ומלחמה. ויש להדגיש שההכנות למלחמה אינן למלחמה התקפית, אלא לבריחה ומנוסה! "אִם־יָבוֹא עֵשָׂו אֶל־הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה:". לאחר מיכן ממשיכה הפרשה לתאר את ההתמודדות הפלאית של "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר", ומגיעה אל שיאה במפגש המתרפס של יעקב עם עשו-  "וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד־גִּשְׁתּוֹ עַד־אָחִיו".

ועל מנת לחתום את תמונה העגומה הזו, אפשר שהתורה גם מתארת בפנינו מהן התוצאות של חולשה זו- העינוי של דינה! וכשבני יעקב מכים בשכם וחמור ובני עירם, יעקב נתקף חרדה, הוא לא טוען טענות מוסריות כנגד בניו, אלא מתאר את חששו "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־שִׁמְעוֹן וְאֶל־לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי:". [כאן בולט הניגוד בין יעקב לבניו, 'בני הדור השני', שלעומת הפחד והחששות של יעקב הם עונים ממקום בטוח וערכי-אידיאולוגי: "וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת־אֲחוֹתֵנוּ"].

חז"ל ופרשנים שונים נתנו דעתם לזה, אביא כאן מעט מזעיר ממקורות אלו:

זוהר כרך א (בראשית) פרשת וישלח דף קעא עמוד ב

והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו ר' אלעזר פתח ואמר (שמות  ל"ד) כי לא תשתחוה לאל אחר כי יי' קנא שמו, וכי יעקב דאיהו שלימא דאבהן דאתבריר  חולקא שלימתא לקודשא בריך הוא ואיהו אתקריב לגביה יתיר (ס"א ואשתלים לעילא ולתתא)  היך סגיד ליה לההוא רשע דעשו דאיהו בסטרא דאל אחר ומאן דסגיד ליה סגיד לאל אחר…

בראשית רבה (וילנא) פרשה עה ד"ה יא ד"א וישלח

באותה שעה שקרא יעקב לעשו אדוני אמר לו הקב"ה אתה השפלת עצמך וקראת לעשו אדוני ח'  פעמים חייך אני מעמיד מבניו שמנה מלכים קודם לבניך, שנאמר (בראשית לו) ואלה המלכים אשר מלכו וגו',

רשב"ם בראשית פרק לב

ויקם בלילה הוא –  נתכוין לברוח דרך אחרת ולפיכך עבר הנחל בלילה, כמו שמצינו  בדוד בברחו מפני אבשלום בדרכים הללו של ירדן ומחנים שעבר יעקב ובלילה, כמו כן  ויאמרו אל דוד קומו עברו [מהרה] את המים וגו' ויקם דוד וכל העם אשר אתו ויעברו את  הירדן עד אור הבוקר עד אחד לא נעדר אשר לא עבר את הירדן וגו' ודוד בא מחנים  ואבשלום עבר את הירדן וגו':

ב.

למעלה תיארנו את הקושי הגיאו-פוליטי והפסיכולוגי של יעקב לחזור על הארץ, ואולי לעבור ממצב של מובל למצב של מוביל, התהליך המפרך של רכישת ביטחון  ועצמאות. ביטוי מעניין לתהליך זה ניתן לראות מתוך השוואה בין טקסט אחד של המהר"ל מפראג (1520-1609) לבין טקסט אחד של הראי"ה קוק (1865-1935).

המהר"ל (בספר נצח ישראל פרק ט"ז) מסביר בדרכו את המשמעות הרוחנית של הצליעה של יעקב על ירכו לאחר שהוא הוכה בגיד הנשה במפגש הלילי, וכה דבריו:

…ענין זה מה שהיה צולע יעקב, שהוא מורה על חסרון דבר מה. ואילו היה יעקב שלם – לא היה יכול לו המלאך, ולא היה נוגע בו המלאך בכף ירכו, ואז לא היה אפשר לעשו לשלוט בו לעולם,

…כי היה לעשו עולם הזה, ולכך כל מה שראוי אל עולם הזה – היה לעשו, ולא היה ליעקב אלא עולם הנבדל מן הגשמי… כי ראוי אל עשו שיהיה האדם שלם, כאשר יש לו לעשו העולם הזה, לכך לא היה ראוי שיהיה לו חסרון כלל בעולם הזה. ולא כן יעקב, שאין ראוי לו עולם הזה, ולכך היה חגר ברגליו. והיה צולע על ירכו, דוקא על ירכו כמו שהתבאר, כי יעקב היה מיוחד אל הדבר שהוא אלקי ולא גשמי, ואין דבר שהוא גשמי כמו הירך… אבל לעשו לא היה רק הדברים החשובים בעולם הזה, לא דבר הנבדל אלקי:

המהר"ל מתאר את צליעתו של יעקב כביטוי לנקודת חולשה של היהודי בכלל. על פי דבריו, היהודי איננו שייך לעולם הזה, הרגלים, מבטאים את האחיזה בקרקע, את השייכות לגשמי, לפיסי, ובנקודה זו היהודי חלש וחסר. חשוב לציין שלא נראה שהמהר"ל מייצר על מצב הדברים הזה, אלא להיפך- העולם הזה, הגשמי, שייך לעשוויות (לעשיו ושכמותו) והעולם הרוחני שייך לישראליות. זהו מצב הדברים הנכון והקבוע.

בניגוד למהר"ל הנ"ל, הראי"ה קוק, בספרו אורות התחיה, פרק ל', מתאר את צליעתו של יעקב כמצב חולה, גלותי, וזמני, מצב שעתיד וחייב להשתנות בבוא הגאולה:

הנני רואה בעיני, אור חיי אליהו עולה, כחו לאלהיו הולך ומתגלה, הקודש שבטבע פורץ גדריו, הולך הוא בעצמו להתאחד עם הקודש שלמעלה מן הטבע הגס, עם הקודש הלוחם בטבע. לחמנו בטבע ויצאנו בנצחון, הטבע המגושם עשה אותנו לבעלי מומים, נגע בכף ירכנו, אבל השמש הלא לנו זרחה לרפאותנו מצלעתנו. היהדות של העבר, ממצרים ועד הנה, מלחמה ארוכה היא נגד הטבע, בצדו הכעור, של טבע האנושי הכללי, אפילו טבע האומה וטבעו של כל יחיד. לחמנו בטבע כדי לנצחו כדי לרדותו בתוך ביתו, הוא נכנע בפנינו, העולמות הולכים ומתבשמים, בעצם עומק הטבע תביעה גדולה מתגברת לקדושה ולטהרה, לעדינות נפש ולזיכוך החיים, אליהו בא לבשר שלום ובנשמתה הפנימית של האומה זרם חיים של טבע מתפרץ, והוא הולך ומתקרב אל הקודש. זכירת יציאת מצרים הולכת ונעשית לזכירת יציאת שעבוד מלכיות ההולכת ומתרקמת, והננו כולנו הולכים ומתקרבים אל הטבע והוא מתקרב אלינו, הולך הוא ונכבש לפנינו ודרישותיו הולכות ומתתאמות עם דרישותינו האציליות ממקור הקודש. הרוח הצעיר התובע את ארצו, שפתו, חרותו וכבודו, ספרותו וכחו, רכושו, רגשותיו, נזרמים הם ע"י שטף של טבע, שבתוכיותו מלא הוא אש קודש.

הרב קוק, כאן כמו במקומות רבים אחרים, מתאר את תהליך הגאולה כתהליך בו היהודי חוזר אל האדמה, אל הגשמיות, ללא פחד וללא וויתור על הקודש והרוח.

יודעים אנו בעצמנו כמה אתגרים וכמה התמודדויות אנו חווים במאמצינו לקיים בתוכנו את החיבור בין ענייני עולם הזה לבין ענייני עולם הבא, בין חיי הרוח לבין חיי הגוף. מודעים אנו היטב למחירים שאנו משלמים לעיתים בקודש וברוחניות, אך קריאתו של הרב קוק תובעת מאתנו לא לחשוש ולא לסגת. אנחנו חלק מתנועה רוחנית שהתחילה לפני כמה דורות, תנועה שמבקשת להפסיק להילחם בטבע ולנסות לחבר חיבורים. להפסיק לעשות אידיאולוגיה מהרוח הסולדת בגוף. נראה לי שחשוב לראות לנגד עיננו את דבריו של המהר"ל, דברים שמזכירים לנו מהן הסכנות האורבות לנו, זאת על מנת שנדע להישמר. אך עם זאת לא לשכוח את דבריו של הרב קוק שמכוונים אותנו אל המטרה.