פורום המדרשות התורניות לבנות

על המחילה / יום כיפור

פורסם ב: 21:15 מאת yaaray

 

בהלכות ערב יום הכיפורים עוסק המחבר בספר שולחן ערוך בתפקיד המוטל על האדם הפוגע: "עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסנו; אפילו לא הקניטו אלא בדברים, צריך לפייסו…" (סימן תרו). בשל התמקדותו בפוגע ובחובת התהפכותו להיות מפייס הוא עוסק רק בו. הרמ"א שם מאיר את התפקיד המוטל על המתפייס: "והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול". הדברים מהווים קריאה לכולנו להשתייך לתנועת המוחלים.

ומדוע? למה יהיה זה נכון למחול למי שפגע בנו? מדוע שלא ימשיך לשאת על משא הפגיעה, והחובה לכאוב את הבגידה שנבגדנו תוטל על המתפייס? בין שאר הנימוקים לעיקרון זה מופיע נימוקו של בעל המשנה ברורה: "דכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, ואם הוא לא ירצה למחול גם לא ימחלו לו". ניתן לקרוא את דברי המשנה ברורה כשני נימוקים העומדים בפני עצמם, אם כי כנראה לא התכוון לכך.

ראשון בנימוקים הוא המפתח ליחסים שבין אדם למקום. בשעה שאנו עצמנו עומדים ביום הכיפורים ומבקשים מריבונו של עולם למחול לנו על מה שאנחנו הכתמנו לאורך השנה – כיצד אנו מסוגלים לבוא למעמד מיוחד זה אם אנו עצמנו איננו מוכנים להיות בין המוחלים על מה שהכתימו אותנו לאורך השנה כולה? יכולתו של אדם לנוע לקראת הא-לוהים מותנית בנכונות שלו לנוע כלפי חבירו.


במקום בו רוח הבריות נוחה הימנו – רוח המקום נוחה הימנו; במקום בו הוא דן לכף זכות – המקום דן אותו לכף זכות; במקום בו מוכן אדם למחול על הכאב שהוא נפגע ממנו – הוא רשאי לבוא בשערי בקשת המחילה מול ריבונו של עולם. אולם אם הוא עצמו אוטם את עצמו, ומבקש להמשיך ולשאת את הטינה והחסימה, הכאב והשנאה – כיצד יבוא בשערי המחילה. נדגיש כי אין מדובר בעבירות שלא-ראוי למחול עליהן. בהמשך הדיון אנו למדים על הרשות שלא למחול במקומות מסוימים, ואף על הזהירות שלא להעניק פרס לנבל ולאפשר לו להמשיך את דרכו. אולם אימוץ תנועה פנימית של מחילה היא היא דרך המלך ביכולת להתייצב מול ריבונו של עולם ולמבקש את מחילתו.

כאמור, אפשר שיש במשנה ברורה גם נימוק נוסף, והוא מחובר יותר לענייני בין אדם לחבירו: ישאל המסרב למחול את עצמו באיזו חברה הוא מבקש לחיות – בחברה בה נותרות המריבות והמהלומות על מכונן, וממשיכות להכאיב ולחסום, או בחברה בה מאומצת שפת מחילה וסליחה והתפייסות? הרינו כולנו גם נפגעים אך גם פוגעים, ובשל כך – אם אנו לא נסכים למחול אנו מעצימים את האטמוספרה הכללית של בניין חברה כועסת וחסומה, נוטרת ונוקמת, ואז אנו עצמנו מגלים שיכולת התיקון שלנו עצמנו נבלמת, והכעסים שכועסים עלינו נותרו על כנם.

על כן, מוטב לנו לאמץ את הדרכת הרמ"א ולהיות מהמוחלים. אימוץ המחילה פותח לנו שערי שמיים ויכולת לעמוד מול ריבונו של עולם ולייחל למחילתו, והוא גם תרומתנו לבניין עוד נדבך בחברה שהיא פותחת את ליבותיה, מנקה את סתימותיה, ופונה לשנה חדשה של קשרים עמוקים שבין אדם לחבירו, שמאפשרים לבוא בשערי האהבה והרעות, ולחיות חיים מאירים המלכדים אותנו כאחד. מתוך המחילה עולה אור גדול של סליחה וכפרה מול שמיים ומול בני אדם אחרים, ומוארת דרך מקרבת.


 

 

 

 

 

 

תשובה הדרגתית או פתאומית? / יום כיפור

פורסם ב: 20:59 מאת yaaray

יום הכיפורים, היום הקדוש בשנה, בו הקב"ה מוחל לנו על כל עוונותינו ואנחנו עומדים בקדושה ובטהרה לפני הקב"ה ללא כל עיסוק בענייני החומר ובענייני גשמיות, אלא עסוקים בתפילה, בהתעלות ובדבקות עליונה.

"כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ…

וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה…" (ויקרא ט"ז).

איזו חזרה בתשובה עדיפה? חזרה בתשובה של התעלות והתקדשות פתאומית, מעבר חד מהמצב בו היינו קודם לכן לבין המצב החדש של טהרה עליונה, או שאולי עדיפה דווקא התשובה האיטית, ההדרגתית, שלב אחרי שלב?


בספרו 'אורות התשובה', מתאר הרב קוק את שני סוגי התשובה:

"לְגַבֵּי מֶשֶׁךְ זְמַנָּהּ, הַתְּשׁוּבָה מִתְחַלֶּקֶת לִשְׁנֵי חֲלָקִים: תְּשׁוּבָה פִּתְאוֹמִית, וּתְשׁוּבָה הַדְרָגִית.

הַפִּתְאוֹמִית בָּאָה מִתּוֹךְ אֵיזֶה בָּרָק רוּחָנִי הַנִּכְנָס בַּנְּשָׁמָה, בְּפַעַם אַחַת מַכִּיר הוּא אֶת הָרַע וְאֶת הַכִּעוּר שֶׁל הַחֵטְא וְנֶהְפָּךְ לְאִישׁ אַחֵר, וּכְבָר מַרְגִּישׁ הוּא בְּקִרְבּוֹ הִשְׁתַּנּוּת גְּמוּרָה לְטוֹבָה. תְּשׁוּבָה זוֹ בָּאָה עַל יְדֵי אֵיזוֹ הוֹפָעָה שֶׁל סְגֻלָּה פְּנִימִית, עַל יְדֵי אֵיזוֹ הַשְׁפָּעָה נִשְׁמָתִית גְּדוֹלָה, שֶׁרָאוּי לְחַפֵּשׂ אֶת נְתִיבוֹתֶיהָ בְּעִמְקֵי תַּעֲלוּמָה.

וְיֶשְׁנָהּ תְּשׁוּבָה הַדְרָגִית. לֹא בְּרִיקָה הִבְרִיקָה בְּקִרְבּוֹ לְהִתְהַפֵּךְ מִן הָעֹמֶק שֶׁל הָרַע אֶל הַטּוֹב, אֶלָּא מַרְגִּישׁ הוּא שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת הוֹלֵךְ וּמֵטִיב דְּרָכָיו וְאָרְחוֹת חַיָּיו, רְצוֹנוֹ, הֲלָךְ–מַחְשְׁבוֹתָיו, וּבְמַהֲלָכוֹ זֶה הוֹלֵךְ הוּא וְכוֹבֵשׁ לְאַט לְאַט אֶת דַּרְכֵי הַיֹּשֶׁר, מְתַקֵּן אֶת הַמִּדּוֹת, מֵטִיב אֶת הַמַּעֲשִׂים, מְלַמֵּד אֶת עַצְמוֹ אֵיךְ לְהִתְכַּשֵׁר יוֹתֵר וְיוֹתֵר, עַד שֶׁהוּא בָּא לְמַעֲלָה רָמָה שֶׁל זִכּוּךְ וְתִקּוּן".

בכל סוג של תשובה יש יתרון. יש יתרון במהלך חד פעמי, כי כך אתה דוחה את הרע בבת אחת ולא נותן לו עוד מקום. אך כפי פתאומיות התשובה, כך יכולה לבוא גם הנפילה. לעומת זאת, התשובה ההדרגתית נותנת בינתיים עוד מקום לחטא, אך מצד שני התהליך הוא הדרגתי, מתוך שיקול דעת, שלב אחר שלב, כל נבנה בניין יציב וחזק יותר.


הרב קוק מסביר שהתשובה העליונה לא מגיעה מאיזו הבקרה או חוויה חד פעמית, אלא מראיית המציאות המופלאה שברא הקב"ה, הבנת הטוב הכללי שבמציאות, ומתוך הבנת הכלל- מחבר האדם הפרטי את עצמו אל הכלל הזה, להיות שייך אל הקב"ה.

איך שלא נסתכל על זה, יום כיפור הוא יום של התעלות פתאומית. אמנם יש הדרגתיות מר"ח אלול, אך עדיין הקפיצה ביום כיפור היא חדה. אכן, מיד עם סיום הצום בתחילת תפילת ערבית אנחנו ישר אומרים: "והוא רחום יכפר עוון…", חזרנו למצב של חטא, להיותנו אדם שבטבעו הוא חוטא. אמנם כן התעלינו וכן התקדמנו, אך הנחיתה שלאחר יום כיפור היא קשה.

התורה מחנכת אותנו לתשובה הדרגתית, שבאה מתוך שיקול דעת ומתוך התבוננות. תשובתם של אנשי נינווה הייתה מהירה מאוד, ואף קיצונית (צום גם לילדים ולבהמות). אמנם אנחנו למדים מזה שאף תשובה כזאת הקב"ה רוצה ומקבל, אך בכל זאת לפי הילקוט שמעוני, ארבעים יום בלבד לאחר תשובתם, חזרו אני נינווה למעשיהם הקודמים.

תהליך התשובה החל כבר ארבעים יום לפני יום הכיפורים, בתחילת חודש אלול. סליחות, תקיעת שופר, 'לדוד ה' אורי וישעי'. לאחר מכן עמדנו בראש השנה, הגענו לעשרת ימי תשובה, ומתוך תהליך הדרגתי הגענו ליום הכיפורים. גם יום זה אינו 'תחנה אחרונה', שהרי יש את סוכות, הושענא רבה ושמיני עצרת שאז נחתם הדין ואנחנו יוצאים מצוידים בכוחות רוחניים חדשים לשנה החדשה.

וידועים דברי חז"ל: 'פתחו לי פתח כחודה של מחט, ואפתח לכם פתח כפתחו של אולם', וכן 'הבא לטהר, מסייעין אותו'. אנחנו עושים מאמץ קטן מצדנו ואז הקב"ה עוזר, ואז אנחנו שוב עושים עוד צעד מצדנו, וחוזר חלילה. בהדרגתיות, שלב אחר שלב. כך נבנה בניין יציב, חזק ואיתן של תשובה, של דבקות בה'.