הנצח שבתפארת
היום 18 ימים לעומר שהם שני שבועות וארבעה ימים.
*
תגידי, מה באמת מחזיק הרמוניה בזוגיות? הרבה פעמים אנחנו מחכות לרגעים המושלמים, לאיזון המדויק, לשיח הזורם והנעים. אבל האמת היא שקשר לא נבנה רק מהרגעים המאוזנים, הוא נבנה גם בהתמדה, ובעיקר ברגעים שבהם האיזון מופר. היום אנחנו בנצח שבתפארת, וזה שיעור עמוק על היכולת לשמר יופי והרמוניה לאורך זמן.
תפארת היא איזון, רוך, שילוב נכון בין נתינה לגבולות. אבל נצח שבתפארת מזכיר לנו שהאיזון הזה לא קורה מעצמו. הוא דורש התמדה. הוא נמדד דווקא כשקל לאבד את הסבלנות, כשהשיח נהיה מורכב, כשיש פערים ואת מרגישה שההרמוניה מתערערת. נצח שבתפארת זה הכוח לא לוותר על היופי שבקשר. זה להמשיך לבחור באיזון גם כשהוא דורש מאמץ. זה להישאר נאמנה לאמת הפנימית שלך, אבל בדרך נעימה ומכבדת.
כדי שזה יעבוד, אנחנו צריכות שני כלים: תפארת שבתפארת ונצח שבתפארת. תחשבי על זה ככה: התפארת היא הלב. היא שואפת להרמוניה, לאיזון, לאמת רכה שמחברת. הנצח לעומתה הוא ההתמדה. הוא זה שלא מוותר על הדרך, שלא נותן לאכזבות או לעייפות לפרק את האיזון שבנינו. כשמחברים ביניהם, נוצרת זוגיות שהיא גם יפה וגם יציבה לאורך זמן.
אז הנה המשימה שלך להיום: שימי לב לרגע שבו האיזון מתערער. אולי זה חוסר הבנה, אולי מילה שנאמרה לא נכון. בדיוק שם, תבחרי להישאר מחוברת לתפארת שלך. תגובה מדויקת, מילה שקולה, או פשוט נשימה לפני תגובה. בהתמדה הזאת, בבחירה לשמר הרמוניה גם כשלא קל, מתגלה הנצח שבתפארת שלך.
בהצלחה!

*הנצח שבגבורה*
היום 11 ימים לעומר שהם שבוע אחד וארבעה ימים לעומר.

שלום חברות, איזה כיף יש לי ביום המיוחד הזה, הנצח שבגבורה יום הולדת 🥳, אז בוא נראה מה כ"כ מיוחד ביום הזה.

התחלנו השבוע את המסע דרך החסד שבגבורה, שם למדנו להעריך את היופי שבעוצמה הפנימית, אבל עכשיו אנחנו מגיעים לשלב קריטי של איזון. יש בנו אנרגיה אדירה של גבורה ורצון לשנות את העולם, אך ללא שליטה וארגון, שהם המהות של ספירת הנצח, הכוח הזה עלול להפוך למסוכן.
המושג נצח שבגבורה מלמד אותנו שהניצחון האמיתי הוא היכולת לסדר ולתעל את העוצמה כך שלא תשבור את הכלים.
בעולם הקבלה מתואר עולם התוהו שנחרב בדיוק בגלל אורות עוצמתיים מדי שהכלים לא יכלו להכיל, ממש כמו זרם חשמל גבוה ששורף את המערכת.

בניהול כוחות הנפש שלנו, עלינו לזכור שהגוף והאישיות המוגבלת הם הכלים של הנשמה. אם ננסה לבטא את עוצמת הנשמה ללא ריסון, אנחנו עלולים להעמיס על עצמנו מעבר ליכולת הקיבול. עם זאת, השליטה הנדרשת היא דו-כיוונית. בדיוק כפי שמהירות מופרזת בכביש היא מסוכנת, כך גם נסיעה איטית מדי מעכבת את התנועה. אם נצמצם ונסתיר את חיוניות הנשמה שלנו יותר מדי, לא יהיה לנו מספיק אור כדי לחיות חיים פעילים ופוריים.

האיזון הזה נכון גם במערכות יחסים עם ילדים או תלמידים, שם עלינו להיזהר מדרישות גבוהות ששוברות את הכלי, אך בו זמנית לשמור על מתח בריא שמניע להתקדמות. התרגיל המעשי שלנו היום הוא לבחון את מידת השימוש בכוחות שלנו. כדאי לזהות רגעים שבהם אנחנו מעמיסים על עצמנו יותר מדי ומתנהגים כגיבורי על מעבר למידתנו, ומנגד לזהות מתי אנחנו דורשים מעצמנו פחות מדי מתוך פחד. המטרה היא להיות בני אדם שלמים שחיים בתוך עולם התיקון, שבו הכוחות מאוזנים ופועלים בהרמוניה. בהצלחה !

גילי אשכנזי, ראש מדרשת באור פניך, יועצת אישית זוגית ומינית. עו"ד ומגשרת, מייסדת ומנכ"לית עמותת באור פניך.

לפעמים שגרת החיים נראית לנו אפרורית ומשמימה, אך ביהדות, גם המעשים הקטנים שאנו עושים, הם חלק מדרך נפלאה ומשמעותית

אני נוסע עם הרכב בכביש עמוס לעייפה, אחד הכבישים החוצים את תל אביב, מרים את העיניים ורואה מעל ראשי פרסומת ענקית לטיסה לחו"ל: אדם יושב בערסל עם חיוך מרוח מאוזן לאוזן, מחזיק בידו כוס מיץ פירות עסיסי (שמישהו בהפקה של הפרסומת הכין לו) ומולו נוף עוצר נשימה של אי טרופי. בכותרת שכנראה בנתה עבורו הקופירייטורית של חברת הנסיעות, שמנסה למכור את הטיסה הזאת, היה כתוב הסלוגן: "גם אתה יכול להרגיש את החיים".

הרעיון הזה, שבעצם אנחנו חיים באפרוריות, אבל שם על הערסל נמצאים החיים האמתיים – זה משהו שנעוץ בתרבות המערבית שסובבת אותנו. ששם, ברכב החדש יש טעם של חיים, ששם, במקום אחר, במשהו אחר, יש משהו אמתי וטוב. לא כמו במציאות שלי…

---

אבל בעיניים של התורה הקדושה המבט הוא אחר לגמרי. אנחנו נמצאים עכשיו בימים הנפלאים של ספירת העומר. הרמב"ן מגדיר את זה כמו חול-המועד אחד ארוך, בין פסח לחג השבועות, שאותו אנו סופרים יום יום עד שמגיעים לשבועות.

אנחנו יודעים שבאופן פשוט הספירה מבטאת את התשוקה שלנו להגיע למעמד קבלת התורה. שהיציאה לחירות בפסח אינה חירות, אם לא יוצקים לתוכה את התוכן של תורתנו הקדושה שבשבילה נברא העולם, ובשבילה נבראנו אנו.

הרב פינקוס זצ"ל מאיר נקודה חשובה. הוא אומר שבתשוקה היהודית ישנו דבר מיוחד. בדרך כלל כשמחכים מאוד למשהו, סופרים לאחור עד שהוא מגיע. ואילו בספירת העומר אנו לא אומרים 'עוד חמישה עשר יום שבועות' אלא 'היום חמישה עשר יום לעומר, שהם שני שבועות ויום אחד'. כלומר, כל יום שאני סופר יש לו משמעות עצמית, משמעות יקרה. זה לא שאנחנו מדלגים על הימים הקטנים בשביל להגיע ליום הגדול. אנחנו סופרים כל יום, או כפי שנהוג להגיד בשפה המודרנית – כל יום "סופרים אותו", מתחשבים בו, ומתוכו מגיעים לחג השבועות.

בדומה לזה, הקב"ה במדבר לא זכר לנו רק את ה'נעשה ונשמע' שאמרנו תחת הר סיני אלא זכר גם את עצם ההליכה שלנו אחריו יום יום בין חולות המדבר בדרך להר סיני: "כה אמר ה' – זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".

אנו שואפים להגיע לפסגות גבוהות, אנו משתוקקים להרגיש את האור, הערפל והלפידים על פסגת הר סיני – אבל אנחנו סופרים גם את הדרך ומשקיעים בה. שם נמצא עיקר החיים שלנו. והיהלומים הקטנים שמפוזרים בדרך – הם יעלו אותנו לפסגות הגבוהות.

הטעם של החיים לא נמצא על הערסל באי. הטעם נמצא בשגרה, ברכב שאתה יושב בו תוך כדי הפקק ומסתכל נכון על הזמן, כשהמחשבות מכוונות ואתה חי עוד פיסת חיים בצורה נכונה. הטעם של החיים נמצא בשטיפת כלים בבית ובסידור הסלון מתוך שמחת הלב ותפילה על השפתיים.

זה טעם של חיים!

הערסל הוא טעם של בריחה מהם.