פרשת ויקרא פותחת בדיני קרבן עולה, שמובא מבהמה – בקר או צאן, או מעוף. החזרה על המילים "אישה ריח ניחוח לה'" בשני סוגי הקרבן מביאה את רש"י לצטט את הנאמר בגמרא במסכת מנחות "נאמר בעולת בהמה "אשה ריח ניחוח" ובעולת עוף "אשה ריח ניחוח" ובמנחה "אשה ריח ניחוח" לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים".
הכלל הזה, שנמצא בחתימת המסכת, מסכם תובנה עמוקה שעולה מעבודת הקרבנות. וכך מנסח זאת הרבי מלובביץ':
הקב"ה אינו דורש שסדר ההנהגה התמידי של יהודי יהיה למסור ולהקדיש את כל אשר לו לבית המקדש, לשריפה על גבי המזבח, ואילו לעצמו לא ישייר מאומה; אך זאת תובע הקב"ה מאת כל איש ישראל – את כל לבו.
הקשר בין האדם לה' הוא קשר מוחלט, טוטאלי. אך ההתמסרות השלמה אינה מתבטאת דווקא בכמות של הרכוש שמוקדש לה', למאמץ או לזמן שמוקדש ללימוד התורה ולקיום המצוות, אלא במסירת הלב לה'. יש אדם שבכוחו להקדיש את כל היום ללימוד התורה, אדם אחר נדרש לעסוק ברוב שעותיו ביתר פרטי החיים, אך אם ליבו נתון תמיד לרצון ה', והוא שמנחה אותו בכל רגע – עבודתו עולה לריח ניחוח לה'.
יהי רצון שיהיה ליבנו נתון לה', ויעלו מעשינו לפניו לריח ניחוח.
שבת שלום!
הפטרת פרשת פרה משובבת לב . בוודאי למי שיושב על נהר כבר:
(ח) וְאַתֶּ֞ם הָרֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ עַנְפְּכֶ֣ם תִּתֵּ֔נוּ וּפֶרְיְכֶ֥ם תִּשְׂא֖וּ לְעַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֥י קֵרְב֖וּ לָבֽוֹא: (ט) כִּ֖י הִנְנִ֣י אֲלֵיכֶ֑ם וּפָנִ֣יתִי אֲלֵיכֶ֔ם וְנֶעֱבַדְתֶּ֖ם וְנִזְרַעְתֶּֽם: (י) וְהִרְבֵּיתִ֤י עֲלֵיכֶם֙ אָדָ֔ם כָּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל כֻּלֹּ֑ה וְנֹֽשְׁבוּ֙ הֶֽעָרִ֔ים וְהֶחֳרָב֖וֹת תִּבָּנֶֽינָה: (יא) וְהִרְבֵּיתִ֧י עֲלֵיכֶ֛ם אָדָ֥ם וּבְהֵמָ֖ה וְרָב֣וּ וּפָר֑וּ וְהוֹשַׁבְתִּ֨י אֶתְכֶ֜ם כְּקַדְמֽוֹתֵיכֶ֗ם וְהֵטִֽבֹתִי֙ מֵרִאשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְקֹוָֽק:… (כח) וִישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לַאֲבֹֽתֵיכֶ֑ם וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ לְעָ֔ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים: (כט) וְהוֹשַׁעְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִכֹּ֖ל טֻמְאֽוֹתֵיכֶ֑ם וְקָרָ֤אתִי אֶל־הַדָּגָן֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אֹת֔וֹ וְלֹא־אֶתֵּ֥ן עֲלֵיכֶ֖ם רָעָֽב… (לג) כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֔ק בְּיוֹם֙ טַהֲרִ֣י אֶתְכֶ֔ם מִכֹּ֖ל עֲוֹנֽוֹתֵיכֶ֑ם וְהֽוֹשַׁבְתִּי֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים וְנִבְנ֖וּ הֶחֳרָבֽוֹת… (לו) וְיָדְע֣וּ הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֣ר יִֽשָּׁאֲרוּ֘ סְבִיבוֹתֵיכֶם֒ כִּ֣י׀ אֲנִ֣י יְקֹוָ֗ק בָּנִ֙יתִי֙ הַנֶּ֣הֱרָס֔וֹת נָטַ֖עְתִּי הַנְּשַׁמָּ֑ה אֲנִ֥י יְקֹוָ֖ק דִּבַּ֥רְתִּי וְעָשִֽׂיתִי…
גאולה. תחיית הארץ; בנית החרבות; קיבוץ גלויות… והעיקר: " וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ לְעָ֔ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים". מפני חטאינו גלינו מארצנו, ועם תיקונם נוכל לשוב.
לא בדיוק.
מפני החטא גלינו: " (יז) בֶּן־אָדָ֗ם בֵּ֤ית יִשְׂרָאֵל֙ יֹשְׁבִ֣ים עַל־אַדְמָתָ֔ם וַיְטַמְּא֣וּ אוֹתָ֔הּ בְּדַרְכָּ֖ם … (יח) וָאֶשְׁפֹּ֤ךְ חֲמָתִי֙ עֲלֵיהֶ֔ם עַל־הַדָּ֖ם אֲשֶׁר־שָׁפְכ֣וּ עַל־הָאָ֑רֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶ֖ם טִמְּאֽוּהָ: (יט) וָאָפִ֤יץ אֹתָם֙ בַּגּוֹיִ֔ם וַיִּזָּר֖וּ בָּאֲרָצ֑וֹת כְּדַרְכָּ֥ם וְכַעֲלִילוֹתָ֖ם שְׁפַטְתִּֽים: מה נחוץ אם כן אם לא תיקון על מנת שנשוב? "אמר רב: כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים" (סנהדרין דף צז עמוד ב)
אלא שעיון בפרק מעלה תשובה נוספת .
(יח) וָאֶשְׁפֹּ֤ךְ חֲמָתִי֙ עֲלֵיהֶ֔ם עַל־הַדָּ֖ם אֲשֶׁר־שָׁפְכ֣וּ עַל־הָאָ֑רֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶ֖ם טִמְּאֽוּהָ:(יט) וָאָפִ֤יץ אֹתָם֙ בַּגּוֹיִ֔ם וַיִּזָּר֖וּ בָּאֲרָצ֑וֹת … (כא) וָאֶחְמֹ֖ל עַל־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֤ר חִלְּל֙וּהוּ֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ שָֽׁמָּה: ס (כב) לָכֵ֞ן אֱמֹ֣ר לְבֵֽית־יִשְׂרָאֵ֗ל כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֔ק לֹ֧א לְמַעַנְכֶ֛ם אֲנִ֥י עֹשֶׂ֖ה בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֤י אִם־לְשֵׁם־קָדְשִׁי֙ אֲשֶׁ֣ר חִלַּלְתֶּ֔ם בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אתֶם שָֽׁם:(כג) וְקִדַּשְׁתִּ֞י אֶת־שְׁמִ֣י הַגָּד֗וֹל הַֽמְחֻלָּל֙ בַּגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֥ר חִלַּלְתֶּ֖ם בְּתוֹכָ֑ם וְיָדְע֨וּ הַגּוֹיִ֜ם כִּי־אֲנִ֣י יְקֹוָ֗ק נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֔ק בְּהִקָּדְשִׁ֥י בָכֶ֖ם לְעֵינֵיהֶֽם:(כד) וְלָקַחְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הַגּוֹיִ֔ם וְקִבַּצְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִכָּל־הָאֲרָצ֑וֹת וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַתְכֶֽם:
סוגיית "שמו " של הקב"ה , מעמדו , פרסומו , דימויו בקרב העמים מלווה אותנו לאורך התורה .כשמשה מבקש להגן עלינו אחרי חטא העגל הוא אומר :" לָמָּה֩ יֹאמְר֨וּ מִצְרַ֜יִם לֵאמֹ֗ר בְּרָעָ֤ה הֽוֹצִיאָם֙…" (שמות לב יב) . ובמזמור לאסף: " (ח) אַֽל־תִּזְכָּר־לָנוּ֘ עֲוֹנֹ֪ת רִאשֹׁ֫נִ֥ים מַ֭הֵר יְקַדְּמ֣וּנוּ רַחֲמֶ֑יךָ כִּ֖י דַלּ֣וֹנוּ מְאֹֽד:" ולא כי תיקנו אותם. טרם… (ט) עָזְרֵ֤נוּ׀ אֱלֹ֮הֵ֤י יִשְׁעֵ֗נוּ עַל־דְּבַ֥ר כְּבֽוֹד־שְׁמֶ֑ךָ וְהַצִּילֵ֥נוּ וְכַפֵּ֥ר עַל־חַ֝טֹּאתֵ֗ינוּ לְמַ֣עַן שְׁמֶֽךָ…" (תהילים עט).
הידיעה כי אפשר להינצל ואפילו להיגאל כשאיננו ראויים לכך , מסעירה ומערבבת . מי לא רוצה לחיות בזכות ולא בחסד? להיות ראוי? אפילו דרדק בן שנתיים מבקש לנעול לבד את סנדליו כשהוא מתעקש: "אני . אני…." . אבל הידיעה שאפשר להינצל גם כשאין בנו כח , כשאיננו ראויים, כשאיננו מסוגלים אם מפני עצלותנו או עייפותנו או מכל סיבה אחרת , ההבנה שגם אז אפשר שיבוא הנס משלל סיבות . אם מפני זכות אבות , או מפני שמו הגדול המחולל בגויים , אם כיון ש"דיו לאבל שיעמוד באבלו" [1] או "סתם" מאהבת ה' אותנו , אהבת אב לבנים שאינה תלויה בדבר, הידיעה הזו מרוממת ומחזקת ודוחקת את אופק התקווה עד לב השמיים .
ומוסיפה ענוה .
לא הכל אנחנו . לא הכל על פי נגינת החליל שלנו שמזייף לפעמים . בסיפור הזה משתתפים שחקנים נוספים שנעלמים מעינינו וחוטים שקופים מתוחים בינינו לבין אבינו שבשמיים .
ועוד קומה.
"(כד) וְלָקַחְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הַגּוֹיִ֔ם" , אומר הנביא . "וְקִבַּצְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִכָּל־הָאֲרָצ֑וֹת וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַתְכֶֽם: (כה) וְזָרַקְתִּ֧י עֲלֵיכֶ֛ם מַ֥יִם טְהוֹרִ֖ים וּטְהַרְתֶּ֑ם מִכֹּ֧ל טֻמְאוֹתֵיכֶ֛ם וּמִכָּל־גִּלּ֥וּלֵיכֶ֖ם אֲטַהֵ֥ר אֶתְכֶֽם: (כו) וְנָתַתִּ֤י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת־לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר: (כז) וְאֶת־רוּחִ֖י אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְעָשִׂ֗יתִי אֵ֤ת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי֙ תֵּלֵ֔כוּ וּמִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶֽם:".
וְלָקַחְתִּ֤י . וְקִבַּצְתִּ֥י . וְהֵבֵאתִ֥י . וְזָרַקְתִּ֧י , . וְנָתַתִּ֤י . וַהֲסִ֨רֹתִ֜י .. וְעָשִׂ֗יתִי אֵ֤ת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי֙ תֵּלֵ֔כוּ .
ואנחנו? מה משמעותו של תיקון שכל כולו נעשה ע"י אחרים? האחר? היכן הצמיחה , ההפנמה, התיקון כשאנו כה פסיביים ומישהו אחר עושה הכל בעבורנו? כמה זמן זה יחזיק? מתי ילמד הילד לנעול את סנדליו?
"ישנם שני מעשי טהרה. האחד והוא משותף לכל הטומאות – טבילה במקווה טהרה. הטמא טובל ועולה כשהוא טהור . מיוחדת היא טומאת מת, שאין די לגביה בטבילה, אלא יש להזות על הטמא מאפר הפרה ביום השלישי וביום הרביעי, ורק אחר כך תועיל לו טבילה. מה בין טבילה להזאה?
טבילה מסורה בידי הטמא. אם לפניו ים או נהר או מקווה, הוא ביוזמתו יורד וטובל. לא כן בהזאה, שהוא זקוק למי שהוא זולתו שיזה עליו. במעשה ההזאה, השני הוא הפועל ואילו הטמא – פאסיבי. משמע : כל כך כבדה טומאת מת על הטמא, עד שקצרה ידו מלעשות לטהרתו וצריך הוא לאחר כדי שיסייע בידו להיטהר. המפגש עם המוות מותיר את האדם חסר אונים והוא זקוק לחברה כדי לשוב לאיתנו. על טהרה מעין זו השנייה מדברת ההפטרה: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" . כדרך שמצינו שתי אפשרויות טהרה מטומאת הגוף, כן ישנן שתי אפשרויות טהרה מטומאת הנפש. האחת והיא המפורסמת – תשובה. בתשובה החוטא הוא הפועל; הוא האמור להתחרט על שעשה ולתקן את מעשיו ולקבל על עצמו שלא לשוב לחטא ולהתוודות בשפתיו. עשיית תשובה כמוה כטבילה במקווה.
אולם יש והחוטא כל כך שקוע בטומאת החטאים עד שאין בידו לחלץ את עצמו והוא זקוק לסיועו הפעיל של הקב"ה. כשליבו של החוטא כבר הפך לאבן ואין הוא חש וכבר אינו מרגיש וכיצד יתקן? כלום אפשר לו לאדם להתקין בתוכו לב חדש ?
או אז קיימת האפשרות השנייה, זו המובטחת בנבואת ההפטרה: "וזרקתי עליכם מים טהורים ..נתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחוקי תלכו".[2]
ועם לב חדש ורוח חדשה , כבר אפשר לצאת למסע… שבת שלום . אסנת.
[1] סנהדרין דף צז עמוד ב : אמר רב: כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים. ושמואל אמר: דיו לאבל שיעמוד באבלו.ורש"י שם : דיו לאבל שעומד באבלו – דיו להקדוש ברוך הוא שעומד כמה ימים וימינו אחור, כלומר, אם לא יעשו תשובה אינו עומד באבלו כל הימים אלא ודאי קץ לדבר, לישנא אחרינא: דיו לאבל – דיין לישראל צער גלות, אפילו בלא תשובה נגאלין.
[2] הרב יהודה שביב , בית המדרש הוירטואלי הר עציון
(טו) וַיִּ֜פֶן וַיֵּ֤רֶד מֹשֶׁה֙ מִן־הָהָ֔ר וּשְׁנֵ֛י לֻחֹ֥ת הָעֵדֻ֖ת בְּיָד֑וֹ לֻחֹ֗ת כְּתֻבִים֙ מִשְּׁנֵ֣י עֶבְרֵיהֶ֔ם מִזֶּ֥ה וּמִזֶּ֖ה הֵ֥ם כְּתֻבִֽים:
(טז) וְהַ֨לֻּחֹ֔ת מַעֲשֵׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים הֵ֑מָּה וְהַמִּכְתָּ֗ב מִכְתַּ֤ב אֱלֹהִים֙ ה֔וּא חָר֖וּת עַל־הַלֻּחֹֽת…
(יט) וַֽיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מידו מִיָּדָיו֙ אֶת־ הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר:
(שמות לב)
הכל מסכימים ששבירת הלוחות היתה החלטתו של משה רבינו עצמו; הוא לא נצטווה בכך מפי הגבורה. מדוע החליט משה רבינו לשבור את היצירה האלוקית שהייתה בידיו? חידה זו העסיקה רבות את החכמים והמפרשים בכל הדורות. נביא מעט מדבריהם[1]. הגמרא (שבת פז,א) אומרת שמשה רבינו סבור היה שעם ישראל במצבו אינו ראוי ללוחות, כשם שערל אינו ראוי לאכול קרבן פסח:
אמר: ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות, אמרה תורה וכל בן נכר לא יאכל בו, התורה כולה כאן, וישראל משומדים – על אחת כמה וכמה!
ואולם הגמרא אינה מסבירה מהו הנזק מכך שעם ישראל יקבלו את לוחות הברית. הרמב"ן עונה תשובה פשוטה יותר. זו לשונו (בפירושו לשמות פרק לב,טז; ראו גם דברים ט,יז):
לא נמנע משה בכל זה מלשבר אותם, כי חרה לו בראותו המעשה הרע ההוא, ולא יכול להתאפק.
כמובן, זו תשובה שקשה לנו לקבל, לא רק משום שקשה לתאר את משה רבינו, נביא שלא קם כמוהו, מאבד שליטה עצמית עד כדי אבדן אוצר כה יקר שהחזיק בו, אלא גם משום שכפי שמדגיש הנצי"ב מולאז'ין, בפירושו "העמק דבר" (שמות לב,טו), משה רבינו ידע על העגל כבר בהיותו בהר סיני, ושבירת הלוחות היתה רק כשירד מן ההר, בטווח ראייה של עם ישראל; מסתבר אפוא שמשה רבינו קיבל החלטה מודעת ומושכלת, שמטרתה גרימת זעזוע בלב העם: …שמשה התחכם ולא שבר את הלוחות בהיותו בהר כשאמר לו ה' ממעשה העגל והוחלט אצלו לשברם… אלא משום שרצה משה לשבר את לבב העם ולהסעיר דעתם בראותם אשר משה משבר לעיניהם סגולה נפלאה כזו…
במדרש תנחומא יש תשובה מסוג אחר. לוחות אבנים הם, מטבעם, כבדים ביותר; משה רבינו הצליח החזיק אותם רק בנס. האותיות – מכתב אלוקים חרות על הלוחות – הם שהחזיקו את הלוחות באוויר. אולם השכינה הסתלקה מהלוחות ברגע שאלה הגיעו לטווח ראייה של החוטאים. הכתב האלוקי פרח, ושוב לא יכלו שריריו של משה רבינו לשאת את הלוחות הכבדים. כך לשון חז"ל (מדרש תנחומא פרשת כי תשא): בשעה שנתן לו הקדוש ברוך הוא את הלוחות היו סובלין את עצמן; כיון שירד וקרב אל המחנה וראה את העגל – פרח אות הכתב מעליהם ונמצאו כבדים על ידיו של משה, מיד ויחר אף משה וישלך מידו.
במדרש רבה אנו מוצאים תשובה אחרת, לפיה נועדה שבירת הלוחות לעכב את מועד כניסת הברית בן עם ישראל לבין הקב"ה לתוקף, וכך להציל את עם ישראל מעונש על העבירה שעשו (שמות רבה פרשת כי תשא פרשה מג סימן א):בשעה שעשו ישראל אותו מעשה ישב הקדוש ברוך הוא עליהם בדין לחייבם, שנא' הרף ממני ואשמידם… מה עשה משה נטל את הלוחות מתוך ידו של הקדוש ברוך הוא כדי להשיב חמתו, למה הדבר דומה לשר ששלח לקדש אשה עם הסרסור הלך וקלקלה עם אחר, הסרסור שהיה נקי מה עשה? נטל את כתובתה מה שנתן לו השר לקדשה וקרעה, אמר, מוטב שתדון כפנויה ולא כאשת איש. כך עשה משה כיון שעשו ישראל אותו מעשה נטל את הלוחות ושברן, כלומר, שאלו היו רואין עונשן לא חטאו, ועוד אמר משה מוטב נידונין כשוגגין ואל יהו מזידין, למה שהיה כתוב בלוחות (שם /שמות/ כ) אנכי ה' אלהיך ועונשו אצלו זובח לאלהים יחרם, לפיכך שבר את הלוחות.
תשובה מטיפוס אחר יש בדברי ה"משך חכמה". כבר בגמרא לדבריו הבין משה רבינו שעם העשוי לסגוד לעגל עשוי לסגוד גם ללוחות. במצב כזה אין הלוחות מועילים, וממילא הסתלקה מהם השכינה, ואין אלא לשבר אותם, כדרך שעתיד היה לעשות חזקיהו לנחש הנחושת שעשה משה. זו לשונו של בעל "משך חכמה" (שמות לב,יט):
…ועל זה צווח משה ככרוכיא:… ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים מעצמם, חלילה! השם יתברך שורה בתוך בניו; ואם "המה כאדם עברו ברית" (הושע ו, ז) – הוסר מהם כל קדושה, והמה ככלי חול, 'באו פריצים ויחללוה'. וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו ולא ניזוק (גיטין נו, ב), כי הוסר קדושתו. ויותר מזה, הלוחות – "מכתב אלקים" – גם המה אינם קדושים בעצם, רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה – המה נחשבים לנבלי חרש, ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר: אין שום ענין קדוש בעולם מיוחס לו העבודה והכניעה, ורק השי"ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת, ולו נאוה תהילה ועבודה… וזהו "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות"… הבין טעותם… ואם הביא הלוחות – היו כמחליפים עגל בלוח ולא סרו מטעותם. אולם כאשר שבר הלוחות, ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה ב"ה ותורתו הטהורה. וזהו דברי הגמרא בכמה מקומות (תענית כו, א) ומכילתא (יתרו יט, ב) שגם על עת עמידתם בהר נאמר "ובלבם יכזבו לו" – שעדיין לא נחקק בתוכם הציור האמיתי להאמין בנמצא מחוייב המציאות בלתי מושג ובלתי מצוייר, ולכך טעו בעגל. ובלוחות הראה להם לעקור מהם כל דמיון כוזב, והפליא לעשות משה רבינו בשבירת הלוחות.
תשובה אחרונה, מדהימה בתעוזתה, עונה ר' שמעון שקאפ בהקדמה לספרו "שערי יושר". הא מסביר, שלו ניתנו לעם ישראל הלוחות הראשונים, האלוקיים, אדם הלומד תורה – לא היה שוכח אותה. משה רבינו, שראה כיצד עשויים אנשים מישראל להיות חוטאים ומושחתים, ביקש למנוע מצב בו אדם מושחת ילמד תורה ולא ישכחנה. שבירת הלוחות, כך ר"ש שקאפ, מנעה אפשרות של לימוד תורה על ידי רשעים בלי שכחה: …ואפשר לבאר על פי זה ענין שבירת הלוחות, שלא ראיתי ענין זה, שבהשקפה ראשונה הוא ענין סתום, ביתכן שבשביל שמשה רבינו ע"ה היה חושב שבשביל שעשו ישראל את העגל, ישארו בלי תורה חס ושלום? והיה ראוי לו להמתין מללמדם עד שיתקנו מעשיהם אבל לא לשברם לגמרי ואחר כך להתנפל לפני ה' לבקש לוחות שניות.
והנה חז"ל קיבלו שסגולה מיוחדת היתה בלוחות הראשונות… שאם למד אדם פעם אחת, היה שמור בזכרונו לעולם. וענין זה הרגיש משה רבינו ע"ה שעלול על ידי זה להיות חלול הקודש נורא מאוד, שאפשר שיזדמן איש מושחת ומגואל במעשים רעים, בקי בכל חדרי התורה… ולכן מצא משה רבינו ע"ה שראוי שלוחות אלה ישתברו ולהשתדל לקבל לוחות אחרים, היינו דהלוחות הראשונים היו מעשה אלקים כמו גוף הכתב, כמו שמפורש בתורה, והלוחות האחרונים היו מעשה ידי אדם כמו שכתוב: "פסל לך שני לוחות אבנים".
וענין הלוחות הוא דבר המעמיד ומקיים… וכיון שהיו מעשה השם – היה עומד לעד. אבל השניות שהיו מעשה אדם – אינם מתקיימים, רק בתנאים וגדרים… רמז לכל מקבלי התורה, שיכין כל איש ישראל לוחות לעצמו לכתוב עליהם את דבר ה', וידע, שכפי הכשרתו בהכנת הלוחות – כן תהיה קבלתו… וכן גם אחרי זה, אם יתקלקלו אצלו הלוחות, אז לא תתקיים התורה… שלפי ערך מעלת האדם ביראת ה' ובמדות, שהוא לוח לבבו, לפי ערך זה ינתן לו מן השמים קנין התורה, ואם יפול אחר כך ממדרגתו, לפי ערך זה תשכח התורה ממנו.
אנו רגילים לחשוב שלימוד תורה מעדן את האדם ומביא אותו למצב של מידות טובות יותר. משה רבינו, כך מסביר ר"ש שקאפ, היה ריאלי וידע שלא תמיד זה המצב. הוא ידע שיתכן מצב של אדם הלומד תורה ונשאר רשע כפי שהיה לפני שלמד. הפתרון שמצא משה רבינו לדבר לא היה להרבות לימוד תורה; אצל אדם כזה, עדיף דווקא שישכח את התורה שלמד ולא יחלל את השם. דומה, שפירוש זה נועז לא פחות מעצם המעשה של שבירת הלוחות.
[1] חלק הארי של פרשה זו למדתי מראש חטיבת הביניים "חורב" בירושלים, הרב יוסף אליאב.
בקריאת פרשת זכור אנו מקיימים את המצווה של "זכור את אשר עשה לך עמלק". יש לשאול למה חז"ל קבעו מצוה זו דווקא בשבת? מובן הדבר למה צריך לזכור מעשה עמלק לפני פורים- שגם בו פגשנו עם המן הרשע- מזרע עמלק, אלא למה דווקא בשבת קודש?
במדרש (ילקוט שמעוני- כי תצא, תתקלח) כתוב: "כך אמר משה, הריני אומר לישראל זכור את אשר עשה לך עמלק, וכתוב זכור את יום השבת לקדשו! באיך יתקיימו זכור שבת יחד עם זכור עמלק? (פרקי דרבי אליעזר).
לכאורה שאלה מאוד חזקה- באמת איך אפשר לצרף את זכירת השבת, את הקודש, השלום ו"מעין עולם הבא", ביחד עם זכירת עמלק- הרשע והרוע שבעולם?
היינו חושבים שכדי לזכור את אשר עשה עמלק, אנחנו צריכים יום עצוב, כמו תשעה באב או יום הזיכרון, וגם אם נאמר שהזיכרון הוא על מנת להילחם בהם- הרי העידוד למלחמה אינו מתאים לזכירה דווקא בשבת קודש!
והתשובה, שיש שתי דרכים איך אפשר לבחון דבר מסויים שאנחנו רוצים להעמיק בו. אפשר להסתכל ולהעמיק בדבר עצמו וכאן כשמדובר בעמלק, המשמעות היא להתבונן על הרשע הגדול שבעולם ומתוך זה נרצה למחות את זכרו.
אבל יש דרך אחרת, דרך של 'ונהפוכו'. במקום להתבונן ברוע עצמו, אפשר להתמקד בהסתכלות על הטוב והקדוש ומתוך חיבור אמיתי וחזק אל האור, נבין את אי-האפשריות של החושך. מתוך הבנה כמה חשוב וטוב הוא הטוב, נבין כמה רע זה העדר הטוב.
מתוך 'זכור את השבת' מתוך חיבור לעם מקדשו שביעי, מתוך טעימה של מעין עולם הבא- בזה עצמו נזכור כמה יש להילחם בעמלק כדי שלא יפגע בערך העליון של הופעת השם בעולם על ידי עם ישראל.
כמה שרק נוסיף אור, נגרש את החושך.
ברכות לשבת שלום וזכירה טובה
מי הוא אותו עמלק שאנו מצווים במחייתו? מבלי להכנס לדיון ההיסטורי-גיאוגרפי עמלק הפך במהלך הדורות לסמל לעניינים רבים בעבודת ה', אשר המשותף לכולם זו ההתנגדות לקדושה. הסמל הברור והידוע ביותר הוא סמל לשונאי ישראל. הדבר מופיע בפסוק בתורה: "וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" (שמות יז, טז) ובדרשת חז"ל : "לא השם שלם, ולא הכסא שלם, עד שיאבדו זכרו של עמלק" (מדרש תהלים (בובר) מזמור ט). בכל הדורות שונאי ישראל כונו בשם עמלק גם אם לא היה ביניהם קשר ביולוגי. ולכן גם היו שקישרו בין הנאצים לעמלק.
רוב הסמלים של עמלק עוסקים בעניינים נפשיים- רוחניים. עמלק משמש סמל לקרירות בעבודת ה': "אשר קרך בדרך" פורש ע"י חז"ל והובא ברש"י שזהו עמלק שקירר את האמבטיה הרותחת שישראל היו משולים לה. וכך גם הוסבר "ויספר מרדכי להתך את כל אשר קרהו" שבכך רמז לה שהמן הוא מזרע עמלק. החסידות מיקדה את הרעיון של המדרש באדם היחיד. עבודת ה' בחום ובהתלהבות הינה אחד מעקרונות היסוד של החסידות, ואילו עמלק הוא סמל לכל מי שמקרר את האדם מלעבוד את בוראו. מה שמכונה 'משביתי שמחות'. על אותו רצף נתפס עמלק גם כסמל לעצלות, לכבדות. הדבר מבוסס על התיאור בקריאת 'זכור' "ואתה עייף ויגע". החסידות הרחיבה תיאור זה מתיאור מצב של עבדים עייפים משנות שעבוד המשרכים דרכם במדבר, וראתה בזה את הנזק שמחולל עמלק ברצון של עובד ה'. העצלות, הכבדות הם המונעים את האדם להתקדם. וכך ניסח זאת המגיד מקוזניץ: "וזה זכור את אשר עשה לך עמלק, לך ממש שעשה בקרבך ענין עמלק… אשר קרך בדרך, קרך הוא מלשון קרירות שהקר אותך מהתלהבות. שראוי להיות כל אדם בלבו כמוקד אש לפני ה' תמיד, והיצר הרע מקרר את האדם ומעצלו ובא אליו בכמה מיני פיתוים ומתנכר בלבושים ועניינים עד שמפתה את האדם ואומר לאדם מה לך תיגע לריק ותלד לבהלה הלא אתה עשית כמה עבירות עד אין מספר וכבד ממך הדבר לעשות תשובה כראוי ולסגף מה שאתה חייב, לכן למה לך ללמוד תורה ולהתפלל בכוונה… וגם מה שאתה רואה כמה אנשים מכונים בשם צדיקים וחסידים ואנשי מעשה אשר הם מיגעים את עצמם בתורה ובעבודה, אל תביט אל מראיהם… מי יודע מה מעשיהם בסתר. ועוד כהנה מדבר היצר הרע בלב האדם…" (עבודת ישראל, פרשת זכור).
"אשר קירך" מזכיר בצליל גם את המילה מקרה. וכך דרשו בספרי: "אין קרך אלא שנזדמן לך" (פסקא רצו). בעל ה'שפת אמת' הרחיב נקודה זו: "אשר קרך שעושה מהכל מקרה היפוך אמונה… וזהו שכתוב זכור בעמלק … והיינו על ידי שניטל האמונה ניטל הזכירון, שהזיכרון רק הדביקות למקור" (לקוטים משפטים). רעיון זה של מלחמת עמלק כמלחמה במקריות מתקשר גם למגילה שנראית כלפי חוץ כצרוף מקרים, ואילו היא מהלך מתוכנן ומסודר. מגילת אסתר המתארת את הנצחון על עמלק מייצגת בעומקה את הניצחון של ההשגחה על המקריות.
מכאן ברור גם כי עמלק הוא הסמל של האי וודאות. ולכן עמלק בגימטריה ספק. גם נסיבות הופעתו התקשרו בתורה ובחז"ל לספק, לתמיהה ולאי וודאות. לפני בוא עמלק התלוננו בני ישראל על העדר מים "ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' באומרם היש ה' בקרבנו אם אין" (שמות יז, ז). "וכי מה ענין זה אצל זה משל לתינוק שהיה רוכב על כתיפו של אביו וראה חבירו של אביו אמר לו ראית את אבא, אמר לו אביו אתה רוכב על כתפי ואתה שואל עלי, הריני משליכך ויבא השונא וישלוט בך, כך אמר הקב"ה לישראל אני נשאתי אתכם על ענני כבוד ואתם אומרים היש ה' בקרבנו לפיכך יבא השונא וישלוט בכם הוי ויבא עמלק" (שמות רבא, פרשת בשלח, פרשה כו).
אופי הנצחון במלחמה על עמלק באמצעות הרמת הידיים של משה נתפס כביטוי לאמונה: "וזה פירוש כאשר ירים משה את ידו, רצה לומר כוחו כי יד נקרא כח… כחו של משה היה להגביר אמונה בלב ישראל. כשגבר ידו והחזיקו באמונה גבר ישראל. וכאשר יניח ידו וגו' רצה לומר כשלא היה יכול לקבוע בלבם שורש האמונה אזי גבר עמלק. וזה שאמרו בגמרא בשעה שהיו משעבדים את לבם לאביהם שבשמים דהיינו בסוד אמונה שלימה וגבר ישראל, וכאשר נתבלבל מחשבתם רצה לומר שעשתה פעולת עמלק רושם בלבם לבא לספיקות ח"ו אזי וגבר עמלק… והנה בעוונותינו הרבים עדיין מרקד בינינו זאת הקליפה של עמלק לבטל מישראל אמונת אלוהי עולם בכל דור ודור וזוהו מלחמה לה' בעמלק מדור דור, עד שיתבררו כל הברורים ויחזיקו ישראל באמונה שלימה בה' יתברך" (ר' קלונימוס שפירא, מאור ושמש בשלח ד"ה אבל).
"ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" עמלק נתפס כסמל לנופלים בשוליים וגם לאלו שמנצלים חולשה של נופלים ומפילים אותם יותר. האנשים שנדחקו לשוליים של המחנה היו אלו שהענן היה פולטם משום מעשיהם. שבט דן שהיה המאסף לכל המחנה היה אוסף את האבידות שאיבדו ההולכים לפניו. בספרות החסידית האבידות נתפסו לא כעצמים בעלמא, אלא כאנשים שאיבדו את דרכם. היה כעין מאבק סמוי בין עמלק המזנב בנחשלים לבין שבט דן האוסף אותם. תורת ברסלב העוסקת רבות באיתור אבידות מקשרת זאת למצוות 'זכור', שהרי כדי שדבר מה לא יאבד יש לזכרו תמיד, לכן התיקון לאבידות שעמלק מזנב בהן הוא לזכור תמיד את השייכות שלהם אלינו, ובנמשל את השייכות של נשמתינו לקדושה (לקוטי הלכות, הלכות ברכת הפירות, הלכה ה). בתורת חסידות גור הדגישו את החיבור של היחיד לכלל שהוא המענה לנחשלים, לאנשי השוליים: "…כשבני ישראל נעשין אגודה אחת אין לעמלק שליטה בהם… ולכן הלשין המן עם אחד מפוזר ומפורד. שכל כח שלהם האחדות. ועתה הם מפורד. והאמת כן הי' על ידי החטאים נתעורר כח עמלק ואינו מניח להם להתאחד. ולכן נאמר כנוס כו' כל היהודים. להקהל ולעמוד על נפשם. הכל ע"י הכינוס והקהילה. ומרדכי הצדיק איחה אותם ונתאחדו ע"י כי היה לו כח האחדות כנ"ל… וכן בכל פורים מתעורר כח האחדות בכח מצוות אלו משלוח מנות ומתנות לאביונים" (שפת אמת, לפורים תרמ"א).
כל הסמלים שהוזכרו : קרירות, עצלות, כפירה, ספק וזינוב הם למעשה אותו סמל. כי קרירות מביאה בעקבותיה עצלות וכפירה ואזי נכנס הספק ונדחקים לשוליים. "סמיכת מצוות בכורים למחיית עמלק כי כל מלחמת עמלק שרוצה להפיל קרירות באיש ישראל להיות מוטבע בטבע ובמקרה שהיא בחינת זנב. אבל בני ישראל צריכין להיות תמיד דבקין בראש ולא לזנב. וכשימחה שמו של עמלק יתגלה אלוקות ית"ש בעולם" (שפת אמת , תבוא תרנ"ו).
דורות על גבי דורות אנו נלחמים בעמלק ולכן עלולים אנו ליפול בייאוש שזו מלחמה ללא תכלית. על כך מעודדנו ר' שמחה בונים מפשסיחא: "זכור את אשר עשה לך בלשון יחיד, שכל אחד יכול לנצחו לגמרי בכל שנה מחדש" (קול מבשר לפרשת זכור).
שבת שלום ופורים שמח
בספר יצירה מובא הענין הפנימי של כל חודש מחדשי השנה. נכתב בו שהנקודה של חודש אדר מתאפיינת במיוחד במידת ה”שחוק”. ובאמת מצינו שנהגו בחודש זה, ובפרט בימים הקדושים והמיוחדים שלו – ימי הפורים, לעסוק במיני עשיה של שחוק ושמחה, וכבר בארו בספרים הקדושים את המעלה הגדולה של עשיית מיני צחוק בימי אלו. וכך כותב על כך ר’ נתן מברסלב:
“כל מה שעושין ישראל מחמת פורים, אף על פי שיש בהם עניני צחוק ודרך שטות שנראה כאינו ראוי, אף על פי כן ה’ יתברך מקבל הכל באהבה, מחמת שעושין זאת מחמת שמחת פורים הגדולה מאד”
וכן כותב ר’ צדוק הכהן מלובלין:
“וכן מנהג לעשות כל מיני שחוק בפורים, ומנהג ישראל – תורה”
ננסה בקצרה להעמיק בעניינו של המושג המיוחד הזה הנקרא “צחוק”, ולהבין את מהותו בכלל, ואת עניינו לפורים בפרט, על פי השקפת התורה על ידי דברי רבותינו הקדושים.
ישנה גמרא מפורסמת במסכת שבת על צורת התנהלות השיעור כפי שרבה (אמורא בבלי, ראש ישיבת פומבדיתא במשך 22 שנים) היה נוהג להעביר לתלמידיו, וכך מספרת הגמרא: “כי הא דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן, לסוף יתיב באימתא פתח בשמעתא”. היינו שקודם תחילת השיעור היה נוהג רבה לעסוק בהתבדחות ורק לאחריה היה מתחיל לעסוק בגוף הסוגיה הנלמדת. ויש להבין מה היה העניין בזה שכך הוא נהג לעשות. ודאי לא היה בזה עניין כדי למשוך תלמידים, שהלא תלמידיו הקדושים כל אחד מהם ודאי היה שרף עצום והם היו משתוקקים למוצא פיו בתורה, אז מדוע הוא היה צריך לעכב את תחילת השיעור באמירת “מילתא דבדיחותא”?
צחוק העובר על החוק
רבנו ישראל בעל שם טוב פתח לנו שערים להבין את מעשיו של רבה ומתוך כך גם להבין בפנימיות את העניין של השחוק. וכך הוא מסביר: “עניין מלתא דבדיחותא קודם הלימוד כי החיות רצוא ושוב, האדם בסוד קטנות וגדלות וע”י השמחה ומלתא דבדיחותא יוצא מקטנות לגדלות ללמוד ולדבקה בו יתברך…” ננסה להסביר במילים פשוטות את דברי הבעש”ט.
יש מושג בפנימיות הקשור לנפש האדם הנקרא “רצוא ושוב”. ה”רצוא” מסמל את הרגעים בחיים בהם האדם מגיע לגדלות הדעת ועומד במדרגה רוחנית גבוהה. גם הסתכלותו על המציאות וגם לימוד התורה שלו נובעים מאותה נקודת גובה גדולה, והאדם מרגיש בנפשו קרבה לשלמות. אך ישנו כוח אחר שלעתים פוגש את הנפש והוא כוח ה”שֹוב”. השוב הוא הירידות שיש לאדם במשך חייו, מין זמנים שאדם מרגיש שהוא נופל ממדרגתו הרוחנית, הוא מרגיש מאד לא יוצלח. גם ההסתכלות שלו על המציאות ולימוד התורה שלו נעשים מצומצמים. נפשו מצטמצמת לד’ אמותיה וקשה להתחבר עם מה שמחוץ לה. הבעש”ט אומר לנו יסוד חשוב בחיים “האדם בסוד קטנות וגדלות”. המציאות הזאת של עליה וירידה היא מציאות נורמאלית לנפש האדם. העולם שלנו מאופיין בכך שאין עומדים במקום אחד אלא כל הזמן ישנם עליות וירידות, וצריך האדם לדעת להיות שחיין מוצלח ולנווט בין הגלים בהתקדמות מתמדת. הבעש”ט מגלה לנו שאחד הכלים המיוחדים בהם האדם יכול להוציא את עצמו ממצב של שקיעה בקטנות למצב של גובה וגדלות הוא ע”י “השמחה ומילתא דבדיחותא”. יש להבין את דבריו מדוע דווקא ע”י מלתא דבדיחותא מצליחים לצאת מהקטנות לגדלות? שמעתי פעם ש”צחוק” זה לשון “יציאה מהחוק” היינו דבר שפורץ גבולות. ובאמת כשמתבוננים במהות הצחוק תמיד הוא נובע ממשהו שיוצא מגדר הנורמלי או כלשון המהר”ל:
“הצחוק הוא דבר שאינו כמנהג המציאות, כי לכך נקרא ‘צחוק'”
כלומר דבר בלתי מציאותי. לדוגמא, כשרוצים להצחיק על דפי העיתון מציירים קריקטורה. הדבר המצחיק בקריקטורה הוא שמגזימים בה במשהו, עושים אף גדול או גוף גדול וראש קטן וכו’… היציאה מהפרופורציה הנורמאלית היא שגורמת לנו לצחוק.
להספיד כלים שבורים
אולי נביא עוד דוגמא יפה יותר בשביל להבין ענין זה מתוך ‘מעשה רב’. בספר ‘שחר אורו’ שמתאר את תולדותיו של הרב נריה זצ”ל מובא מעשה משעשע שארע בהיותו עוד ילד קטן, וכך מסופר שם: “יצירתיות וכושר הבעה עמדו לו למשה צבי בחיי היום יום. בערב פסח עבר בין הבתים רוכל שהציע למכירה את סחורתו” סיפרה הגב’ דבורה זבורובסקי. “אמא קנתה ממנו כמה כלי חרס חדשים לכבוד החג והניחה אותם על מדף עליון בארון המטבח. אחי (הרב נריה) רצה מאד לראות בעיניו את הכלים החדשים אך הוא היה נמוך קומה והארון היה גבוה. כדי להגיע למעלה לקח כסא וטיפס עליו. הוא פתח את דלתות הארון והחזיק במדף, ולפתע נשמטו כל הכלים, נפלו ונשברו. לשמע הרעש נכנסנו בבהלה למטבח וראינו את מה שקרה. הבנו שהנזק הכספי גדול וחששנו מתגובת ההורים. אחי היה מבוהל ונבוך. בינתיים הגיעה אמא למטבח. כשראה אותה, לפני שהספיקה לכעוס, רץ והביא את הטלית של אבא, בתאטרליות נעמד על הכסא, התעטף בטלית כדרכו של אבא בעת הספד, ובנעימה קורעת לב נשא הספד מרגש על הכלים השבורים. ההופעה המרשימה השכיחה את התקלה ואת הנזק, דברי ההספד היו כה מוצלחים שהעלו חיוך של נחת על שפתיה של אמא”.
אם ננתח את המקרה הנחמד הזה הרי נראה שמשה צבי הקטן נקלע לסיטואציה לא נעימה בכלל. הרי בכל רגע אמא עשויה הייתה להיכנס למטבח ולכעוס כל כך על עצם חוסר הזהירות של בנה ועל שבירת הכלים שזה עתה היא קנתה. ספק התכוון ספק לא התכוון, לקח הרב נריה את הסיטואציה של הכעס והקטנות שהייתה צריכה להיות באותם רגעים והוציא את המאורע ע”י מילתא דבדחותא לגדלות. כלומר, הרב נריה לקח את המקרה והוציא אותו מהפרופורציה שלו, שהרי באמת זה מעצבן שנשבר כלי, ובמיוחד שהושקע בו זה עתה כסף, אבל כשמסתכלים על זה במבט מוקצן שכביכול הכל חרב ומספידים בבכי את הצלחת, הרי הכעס והקטנות גם הם פורצים מהגבולות שלהם ומה שהיה נראה בין כותלי המטבח כסוף העולם, נראה כטיפשי ומצחיק. ע”י הצחוק נופלות חומות המטבח וע”י כך גם חומות הלב של אמא והאירוע נעשה מצחיק ביחס לבעיות העולם. בואו וראו מה גדול כוחו, שבמקום שיהיה זה מאורע קטנטן, כעוס ואפרורי בחיי הרב נריה שוודאי היה נשכח עם השנים, הפך על ידי עשיית הצחוק לסיפור משעשע וחינוכי שהתגלגל כעבור עשרות שנים לאתר ‘טל חיים’…
על כל פנים, אם נחזור לנקודות הצחוק הרי מתברר לנו שהצחוק מגיע מן היציאה מהגבולות.
מכאן אפשר להבין מדוע רבה היה נוהג לומר מילתא דבדיחותא קודם הלימוד, שהרי העולם שלנו הוא עולם של חומר, והנטייה של החומר הוא “עלמא דפירוד”. אי אפשר לאחד את החומר. החומר יכול להיות מודבק, יכול להיות מעורב זה בזה, אבל אי אפשר לעשות אותו למציאות אחדותית אחד עם השני ללא הרוח. זכורני ל”ג בעומר אחד, בהיות רבנו הרב טל שליט”א מתבונן באש המדורה, פתח ואמר שאי אפשר לחבר שני עצים שיהיו אחד כי הם שני גופי חומר גשמי, אבל כששורפים אותם הרי הם נעשים אש שהוא דבר רוחני יותר וממילא כבר אין כאן שני סוגי אש שהתחברו אלא להבה אחת. ואמר על כך, שכמה שנהיה רוחניים יותר כך נוכל להתחבר יותר, וכמה ששוקעים בחומר אי אפשר לחבר בין בני אדם.
ואכן בזמנים של ירידות, ובפרט בזמנים שיש להתעלות לרמות גבוהות, כגון שנגישים לעסוק בתורה הקדושה, יש להתעלות ולצאת מהקטנות כדי שנוכל לרוץ לרוחב ועומק התורה. ואם האדם נמצא במצב רוח מדוכדך ובקטנות המחשבה, הרי הוא יכול שעות לבהות בעיניים מזוגגות באותו תוספות ולא להבין מילה, בעוד שחברו, שנמצא בחיוּת ודעת רחבה, שוחה בתוך שורותיו של התוספות מתוך עונג ושמחה גדולים. לכן היה נוהג רבה לפתוח במילתא דבדיחותא כי ע”י פעולה לכאורה חיצונית זו היה מרחיב את דעת התלמידים, השיעור היה נפתח בחיוך, ממילא הכלים של האדם שהיו סגורים ע”י קירות החומר נבקעו ונפלו, ודעת האדם נעשית רחבה לקלוט ולעיין בתורה הקדושה מתוך עיון מעמיק.
המקובלים צוחקים
מסיבה זאת ממש גם נהגו לעשות מיני צחוק בפורים. הרי סיפור המגילה היה מלא פרטים, גזרות רעות, תככים בארמון המלוכה וכו’. בזמן הגזרה המן העריץ היה נראה גדול ועצום, וכולם הרגישו כה מפוחדים ממנו וממלכוּת פרס ומדי ששלטה על כל העולם, אך בסוף הסיפור הקב”ה הרים את כולם לראות איך כל פרטי הפרטים נראים מלמעלה. איך הכול כאן בעצם היה תהליך אלוקי שכל פרט ממנו קידם את התהליך. איך המן הגדול נראה כל כך קטן כשמסתכלים מלמעלה. ממילא השמחה מתמלאת והיציאה מהפרופורציה הרגילה של החיים להסתכלות גבוהה כזאת על זה העולם – ממלאת אותנו בצחוק קדוש.
ידוע גם שביום הפורים מגיעה לנו הארה גדולה כל כך. הקב”ה מאיר עלינו מאור אין סוף. ההארה הזו היא כל כך חסרת פרופורציה שאי אפשר להכיל אותה, וממילא במצב כזה פורצים בצחוק גדול. אנחנו כל כך לא יכולים להכיל את זה בצורה הרגילה של הכנת כלים כפי שאנו עושים בשאר מועדי השנה, אלא אנחנו צריכים להשתכר ולשבור את כל כלי התובנה הרגילים, ואז יכול האור הגדול להכנס. בשביל להבין את זה יותר, זכורני שבעת שיעור שהעביר רב אחד בישיבה לפני כמה שנים, הוא התחיל לדבר דברים עמוקים ופנימיים מאוד בתורת הנסתר, וכל תלמידי הישיבה פרצו בגיחוכי צחוק מתענוג על גודל הדברים. הרב עצר את השיעור ואמר: אתם רואים ככה היו נראות ישיבות המקובלים כאשר היו עוסקים בדברים עליונים. הם לא יכלו להכיל את כל העומק הנפלא והאין סופי שמתגלה בעומק תורת הנסתר, ולכן כל אשר נותר להם היה לצחוק צחוק קדוש, ולכן בתי המדרש של המקובלים היו מלאים בקולות צחוק.
שנזכה שימי הפורים הקדושים שבאים עלינו יאירו עלינו את כל ההשפעות שמגיעות על ידי השחוק הקדוש. וכלשון ר’ נתן “ועל שם זה נקרא פורים, כי אז עושין כל מיני שחוק וקטנות ומילי דשטותא, כי אז זוכין לתכלית העלייה, להשגה והארה עצומה מאד מאד… ואז נתהפכין כל הירידות וכל הביטולים וכל מילי דשטות אל תכלית העליה…”.
המקור היחיד הנמצא בדברי חז"ל אודות מספר המצוות וחלוקתן נמצא בדברי הגמרא במס' מכות דף כג עמוד ב " דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא: מאי קרא? תורה צוה לנו משה מורשה, תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי, (שש מאות ואחד עשרה ) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום". מתברר מדברי רבי שמלאי שהחלוקה בתוך התרי"ג היא רמ"ח מצוות עשה ושס"ד מצוות לא תעשה ובעקבות דברי רבי שמלאי חבר הרמב"ם את ספר המצוות. אולם הרמב"ן ובעקבותיו רבי שמעון בן צמח דוראן בפירושו זהר הרקיע על אזהרותיו של רבי שלמה אבן גבירול העירו שאמנם " לא נמצא מחלוקת לא בתלמוד ולא במדרשות על ר' שמלאי כי אף על פי שהמדרש של תורה צוה לנו' איש אינו מוסכם מהכל, אבל המספר של ר' שמלאי הוא מוסכם מהכל. ואף על פי שלא מצאו בו סמך מהכתוב, נאמר כי כך היתה קבלה בידם שכן הוא מספר המצוות, ויש לנו לומר כן לפי שראינו שנתפשט בתלמוד ובמדרשות זה המספר".
החלוקה הפשוטה בין מצוות עשה למצוות לא תעשה לא התקבלה בתקופת הגאונים כמו רבנו סעדיה גאון ור' שמעון קיירא וגאונים נוספים ולדעתם החלוקה היא אחרת . הם טוענים שישנה עוד שתי קבוצות, עונשים ופרשיות. תרי"ג המצוות מתחלקת בצורה זו, מאתים מצוות עשה המוטלות על היחידים, ומאתים ושבעים ושבעה מצוות לא תעשה שהיחידים מוזהרים אליהם. ישנם שבעים ואחד עונשים בידי אדם או בידי שמים, וששים וחמש פרשיות, שהן מצוות המסורות לצבור ובית דין, ארבעים ושמונה מהן מצוות עשה ושבע עשרה מצוות ל"ת. גדול פרשני ספר המצוות של רבנו סעדיה גאון, הגאון רבי ירוחם פרלא זצ"ל במבוא שלו כותב שאמנם " בדברי רבותינו זכרונם לברכה בתלמוד ובמכילתא ובפסיקתא ובמדרשים לא מצינו שום חלוקה אחרת זולת החלוקה לעשין וללאוין, רמ"ח עשין ושס"ה לאוין. מכל מקום הגאונים ז"ל אשר ידוע שדבריהם דברי קבלה… נראין הדברים שבודאי היה להם מקור לזה בדברי רבותינו זכרונם לברכה באיזו ברייתא קדמונית אשר נעלמה מאתנו"
הרמב"ם בהקדמתו לספר המצוות בשורש י"ד אינו מקבל את ההנחה שבתוך תרי"ג המצוות, העונש על אחת ממצוות הלא תעשה יחשב כמצוה בפני עצמה. כך הוא לשונו של הרמב"ם שם " ותמה …כמו שימנה בעל הלכות גדולות המחלל את השבת בכלל מחוייבי סקילה ואחר כן ימנה לא תעשה כל מלאכה". טענתו של הרמב"ם היא שחילול שבת ועונשו הם שני צדדים של אותו מטבע ולא ניתנים לחלוקה ולכן הלאו של אי עשיית מלאכה בשבת כולל בקרבו גם את העונש. בנושא זה האריך הרמב"ן בהשגותיו על הרמב"ם שם וכן הפרשנים נוספים התייחסו למחלוקת הזאת.
ביחס לחלוקה השניה של הגאונים אודות הפרשיות המסורות לציבור, הרמב"ם וגם הרמב"ן התלבטו מהי הכוונה האמיתית של הגאונים, אך הדים לחלוקה זו נמצאים בספרים לאחר תקופת הגאונים ואף בדברי הרמב"ם. הראשון שהתייחס לחלוקה מעין זו הוא בעל חובות הלבבות רבנו בחיי ב"ר יוסף אבן פקודה שהיה מגדולי ישראל בספרד וחי בסרגוסה, בספרד המוסלמית סביב שנת (1060) וכתב בשער י פרק ז " לפי שמנו מצוות הבורא והגיע מספר כולם תרי"ג מצוות, מהן שס"ה מצוות לא תעשה והן האזהרות, ומהן מצוות שחייבין בהן הצבור ואין היחיד חייב בהן ס"ה מצוות". גם הרמב"ם הושפע במידה מסוימת מהגישה של הגאונים וסיים את החלק העוסק במצוות עשה " וכשתסתכל כל אלו המצות שקדם זכרם, הנה תמצא מהם מצות שהם חובה על הציבור, לא לכל איש ואיש, כגון בנין בית הבחירה והקמת מלך והכרתת זרעו של עמלק, ומהם מצות שהם חובה לאיש מיוחד".
המשמעות לחלוקה זו היא שגם נשים תהיינה חייבות במצוות שהן מוטלות על הציבור כי הפטור של מצוות עשה שהזמן גרמא חל רק על המצוות המוטלות על היחיד. לכן פסק הרמב"ם שביחס למצוות בנין בית המקדש הנלמד מהפסוק בפרשתנו " ועשו לי מקדש" הוא כתב בהלכות בית הבחירה פרק א ה הלכה יב " והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר". אמנם בהתחלת הלכה זו כתב הרמב"ם " אין בונין את המקדש בלילה שנאמר וביום הקים את המשכן ביום מקימין לא בלילה," והקשו האחרונים שאם כן הוי מצות עשה שהזמן גרמא (שואל ומשיב מהדו"ת חלק ג סימן פט ועוד) והתשובה היא כדברנו הנ"ל שמצוות המסורות לציבור הן שונות ואינן נכנסות לקטגוריה של מצוות עשה שהזמן גרמא.
מאותה סברא שרבנו סעדיה גאון הכניס למנין הפרשיות שלו את מצות "ועשו לי מקדש" (פרשה נא), כך הוא הכניס למנין הפרשיות שלו גם מצוות הקהל (פרשה י). על אף שמצוות הקהל היא מצוות עשה שהזמן גרמא כי היא רק נוהגת בסוכות שלאחר שנת השמיטה, בכל אופן חייבה התורה את הנשים במצוה זו ככתוב בדברים (פרק לא פסוק יב) "הקהל את העם, האנשים והנשים והטף". כך היא גם משמעות לשון הרמב"ם בהלכות חגיגה פרק ג הלכה א " מצות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף בכל מוצאי שמיטה" וכבר הרחיב על כך הרה"ג יעקב אריאל שליט"א באהלה של תורה חלק ג סימן סא.
ע"פ הדברים אלו נראה לנו להוסיף ולומר שכל מצוה המוטלת על הציבור ישנה חובה לנשים להשתתף במצוה זו. הסברא הפשוטה אומרת שכמו שנשים היו חייבות להשתתף בבנין המשכן על אף שלא עבדו במשכן בפועל, כך עליהן מוטלת החובה שיתקיים במקומן בית הכנסת. הלכה זו שיש חובה על הציבור לדאוג שיבנה בית כנסת בכל מקום נמצא בדברי הרמב"ם (הלכות תפילה פרק ט הלכה א) " כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפלה בכל עת תפלה ומקום זה נקרא בית הכנסת". המקור להלכה זו נמצא בדברי הגמרא במסכת סנהדרין דף יז עמוד ב " כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה: בית דין מכין ועונשין, וקופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה, ובית הכנסת, ובית המרחץ, ובית הכסא, רופא, ואומן, ולבלר, (וטבח), ומלמד תינוקות". הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פרק ב הלכה א כותב " וכל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחרימין את אנשי העיר עד שמושיבין מלמדי תינוקות". מסתבר שיש גם לאשה החובה לדאוג שכל המוסדות המנוים בגמ' שם יתקיימו במקומות שלהן כמו תלמוד תורה, כי הן חובות הציבור, על אף שחלק מהן הן אינן מחויבות להשתתף בפועל. עליהן גם תהיה מוטלת החובה, למשל, שתהיה קופה ציבורית של צדקה במקומם. מכאן יש מקום לדון על מקומם של נשים במרחב הציבורי הדתי.
תובנה זו מקורה בדברי הרמב"ם שהטיל חובה על הנשים " לבנות ולסעד בעצמן ובממונם" את המשכן שהוא כבית המקדש והתקיים במדבר ארבעים שנה ובארץ ישראל כארבע מאות שנה.
הסדרת מערכת היחסים בין המדינה לבין זרים המבקשים להיות תושביה באשר לזכויותיהם וחובותיהם, גנבה מהקופה הציבורית, היחס לעובדים, ובהם עובדים זרים ועובדי קבלן יהודים, ניצול – כולם נמצאים על סדר היום במדורי החדשות בארץ בימים אלו ממש. מדינת ישראל (הצעירה) שלנו מנסה להתוות דרך מוסרית וראויה להתמודד עם האתגרים הללו, תוך שמירה על אופייה היהודי והדמוקרטי.
נראה לנו לעיתים שעלינו להמציא את הגלגל, משום שעם ישראל למעשה כמעט ולא חווה עצמאות מדינית ריבונית מאז ימי שלמה המלך. אחריו, בימי הבית הראשון, הייתה הממלכה מפוצלת לשניים, ובמשך מרבית שנות קיומה הייתה נתונה למעשה – מכל היבט מדיני – תחת מרות האימפריה האשורית, עד לחורבנה של זו בידי בבל. חמישים שנה מאוחר יותר, עלו הפרסים לשלטון, אחריהם היוונים ולבסוף הרומאים. כך, לאורך שש מאות שנות קיום בית המקדש השני, רק למשך תקופה קצרה של כשבעים שנים הייתה יהודה ישות ממלכתית בעלת עצמאות מדינית וצבאית ולא דתית בלבד, היא תקופת החשמונאים אשר בגינה אנחנו חוגגים את חג החנוכה. גם על פי אלו המותחים את מסגרת השנים הללו במקסימום – אין כאן יותר ממאה וחמישים שנות עצמאות (וגם אלה כוללות החלפות שלטון תכופות).
לאחר חורבן הבית השני בשנת 70 ובמשך כמעט אלפיים שנה, שהם למעשה כל שנות התפתחותה של התורה שבעל פה, עם ישראל חי בקהילות בניכר. המערכת ההלכתית נבנתה על בסיס ההנחה כי מדובר בקהילה יהודית החיה בגלות, על כל המשמעויות הנלוות לחיי גלות. כך למשל, קופת הקהילה לא נועדה להתמודד עם רווחתם של זרים או עם ניהול מדיניות ציבורית ממלכתית.
הרמב"ם בלבד, בהלכות מלכים שכתב, היה היוצא מכלל חכמינו לאורך הדורות, אשר בגדולתו הציב תשתית הלכתית למדינה יהודית. תשתית הלכתית זו היא קריאת כיוון הכרחית עד היום, אולם המדינה הימי-ביניימית שהרמב"ם ראה לנגד עיניו כמו גם העולם היהודי אשר מולו ניצב במאה השתיים עשרה, רחוקים משלנו מאוד. קשה לדמיין שהרמב"ם יכול היה לצפות מדינה יהודית שרוב אזרחיה היהודים אינם מגדירים את עצמם שומרי מצוות. קשה לדמיין שהרמב"ם יכול היה לצפות זהות ישראלית הנבדלת מהזהות היהודית של יהודים רבים רבים.
וכך, בבואנו לנסות למסד תפישה יהודית-הלכתית להסדרת ההתנהלות המדינית שלנו, נראה שהפער ההיסטורי, התרבותי והדתי הוא עצום ובלתי ניתן לגישור. זו התפישה המקובלת ביחס למפגש שבין יהדות ודמוקרטיה: מפגש בין שני מושגים סותרים.
כאן אני מבקשת לעצור, על מנת לסקור את הנושאים בהם עוסקת פרשת משפטים. פרשה זו מופנית כולה למי שאמון על מערכת המשפט: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶֽם". הפרשה עוסקת בסדרי דין אזרחיים ופליליים, רובם במרחב הציבורי: חובות הילדים להוריהם, פגיעה של אדם בגוף או ברכוש, רצח, האחריות לנזק עקיף לרכוש (בע"ח שנפל לבור), גנבה, הצתות, ניצול מיני, היחס לגרים בארץ, דיני עדים, ועוד.
אז היכן הקושי? כיצד מתעורר הקונפליקט? הלא לכאורה, אלו הם כמעט אחד לאחד הנושאים שעל סדר היום הציבורי שלנו היום במדינת ישראל (ולא רק במדינת ישראל)!
הסיבה לתפיסה השגויה, בעיני, של קונפליקט או סתירה בין חוקי התורה לחוקיה של מדינה דמוקרטית נובעת מפעולות כמו זו של ליצמן, שר הבריאות שהפך לסגן שר, אשר מביאים למסקנה רווחת: מי שההלכה חשובה ויקרה לו, אינו יכול לקחת חלק באחריות הציבורית להנהגת המדינה. לקיחת אחריות ציבורית במדינה שלנו נתפשת כסותרת את עולם ההלכה, ועל כן נאלץ ליצמן, בהנחית הרבי מגור, לסגת למעמד של סגן שר ובלבד שלא ישתמע שהוא לוקח אחריות בשאלות ממלכתיות. תפיסה זו באה לידי ביטוי מאז ממשלות ישראל הראשונות, כאשר כיהן הרב יצחק מאיר לוין כשר הסעד מטעם מפלגת אגודת ישראל, עד שסיעתו עזבה את הממשלה בשנת תשי"ג. את הפרישה נימק הרב לוין כך: "לא יכולנו לשאת עוד באחריות, כי השקפתנו ברורה, שמדינת ישראל, שחיכינו לה כל כך הרבה, לא תוכל להתקיים בלי שתיבנה כולה על יסודות התורה והאמונה" (מתוך נאום ביום ד' טבת תשי"ג (22.12.52) (דברי הכנסת כרך 13, עמ' 304).
האמנם סותרים יסודות התורה והאמונה את הדמוקרטיה המערבית?
הנושאים בהם עוסקת פרשת משפטים הם הם הנושאים שעל סדר היום הציבורי שלנו במדינת ישראל היום, והם עולים, בדרך כלל, בקנה אחד עם הרצון שלנו לראות את מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית. כך נמצא בפרשה את האיסור על הטיית משפט, את החובה להעיד אמת, ודינים נוספים המסדירים מערכת משפטית שעניינה חתירה לצדק באופן השלם ביותר, לפחות כמו הצדק ששופטי הבג"ץ עמלים לחתור אליו. היחס לזרים היושבים בארצנו ולאוכלוסיות חלשות מופיע בפרשה בשורת דינים המהדהדים את האופן בו נרצה להתייחס לערבים ומיעוטים אחרים החיים בתוכנו: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן."
בעיני, כיהודייה דתית וציונית, לא זו בלבד שאין כאן סתירה, אלא ההפך הוא הנכון: יש לשמר ולחזק את זהותה היהודית של מדינת ישראל, כפי שהיא יונקת מהמסורת היהודית בת אלפי השנים, כיוון שההשלכות של חיזוק כזה אינן ויתור על אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל. נראה לי כי ככל שנעמיק את זהותה היהודית של מדינת ישראל, היא תהיה בעלת אופי דמוקרטי יותר, שכן ערכים כמו כבוד האדם, שוויון ורגישות חברתית מצויים כולם בתורה. רק במעט מקרי קצה, המפגש יוצר קונפליקט שקשה למצוא לו מענה שיספק הן את מי שאוחז ברצון למדינה בעלת זהות יהודית והן במי שרואה בדמוקרטיה את חזות הכל.
התוצאה של הנחת היסוד הזאת היא שעלינו לחתור למדינה יהודית דמוקרטית שאין בה כפיה. יש להתבונן במציאות כפי שהינה כיום, ולהגיב אליה בעיניים שאינן מכחישות אותה. כלומר, בנושאים המהווים מוקד לקונפליקט כמו שבת וכשרות, אין על היהודי הדתי בעל האחריות לשאול: האם ההלכה מתירה לי בתפקידי (כשר, ראש עיר, או כל בעל תפקיד ממלכתי) לחתום על פתיחת חנויות בשבת. יש לשאול: בהינתן עם ישראל על ריבוי גווניו, היושב כיום בארצו, ובהסתכלות רחבה, מה יסייע לשבת להיות יום שביתה ממלאכה ומנוחה; אין לשאול האם נוכל לכפות הסדר על הרבנות בנושא כשרות, אלא באיזה אופן נוכל לסייע למספר הרב ביותר של יהודים לאכול אוכל כשר, וכן הלאה.
כמו כן, יש מקום לשאלות נוספות: האם קידום אווירה יהודית הוא שיקול? מצאנו בתורה ש'דרכיה דרכי נועם', כיצד נכון לממש זאת? מהו תוקפה של אחריות לאומית על חילול שבת בידי אנשים שאינם מעוניינים לשמור אותה?
נראה לי שמהר מידי הסקנו כי הערכים הדמוקרטיים והליברליים שלאורם אנחנו חיים היום, אינם מצויים בתורה. ההפך הוא הנכון, החזרה לפרשת משפטים מלמדת אותנו שאמות המידה המוסריות והרצויות המצויות בתורה הן אלה שהעולם המערבי חותר אליהן במאות השנים האחרונות, והן נר לרגלינו היום.
בדרך זה נזכה לחוש בעינינו גם את סופה של הפרשה שקראנו היום, המסיימת בכריתת ברית בין ה' ועמו ובקבלת הלוחות. זכינו.
חז"ל השוו בין שני אישים מיוחדים שהתגיירו, בזמן היציאה ממצרים, ובזמן הכניסה לארץ ישראל- יתרו ורחב: "בשעה שישראל עושים רצונו של הקב"ה, מחזר בכל העולם כולו, ורואה אי זה צדיק באומות העולם ומביאו ומדבקו לישראל, כגון: יתרו ורחב" (ירושלמי ברכות ב, ח). שמותיהם של יתרו ורחב מבטאים רעיון דומה: יתר, רוחב, משהו כוללני ומקיף.
יתרו ורחב הגיעו למעלתם המיוחדת לאחר שהם נמצאו במקומות אחרים לגמרי, והדמיון ביניהם הוא רב. על יתרו נאמר: " 'עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים' (שמות יח, יא)…אמרו: לא הניח יתרו עבודה זרה בכל העולם שלא חזר עליה ועבדה, שנאמר: 'מכל האלהים' " (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דעמלק פרשה א). על רחב נאמר: "אמר מר: אין לך כל שר ונגיד שלא בא על רחב הזונה. אמרו: בת עשר שנים היתה כשיצאו ישראל ממצרים, וזנתה [כל] ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, אחר חמישים שנה נתגיירה" (זבחים קטז ע"א). שנים רבות של חיפוש אחר כל עבודה זרה שבעולם, וארבעים שנה של זנות עם כל שר ונגיד שסופם גרות והתחברות מוחלטת ע"י נישואין עם מנהיגי עם ישראל משה ויהושע.
ר' אליעזר אף השווה בין המניעים לרצונם להתגייר ולהצטרף לעם ישראל. " 'וישמע יתרו כהן מדין' – מה שמועה שמע ובא ונתגייר? …ר' אליעזר אומר: קריעת ים סוף שמע ובא, שנאמר: 'ויהי כשמוע כל מלכי האמורי' (יהושע ה, א), ואף רחב הזונה אמרה לשלוחי יהושע: 'כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף' (הושע ב, י)" (זבחים שם).
יתרו ורחב משמשים דגם ללימוד זכות על הגוים ביום הדין בראש השנה: "שמואל אמר: מי שהוא דן את ישראל, הוא דן את האומות. מה מקיים שמואל 'ידין לאומים במישרים' (תהילים ט, ט)? דנן ככשירים שבהן. מזכיר להם מעשה יתרו, מזכיר להן מעשה רחב הזונה" (ירושלמי ראש השנה א, ג).
יתרו היה אדם גדול שחיפש אמת ואמונה במקומות אחרים, ולבסוף לאחר חיפוש מקיף, הגיע לאמונה בה' והתחבר לעם דרך ציפורה בתו שנישאה למשה רבנו. על צאצאיו נאמר: "מבני בניו של יתרו ישבו בלשכת הגזית" (סוטה יא ע"א). לשכת הגזית אילו הם חברי הסנהדרין. הרב צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק – שמות, עמ' קכג) כתב בשם האר"י הקדוש שר' עקיבא היה מיוצאי חלציו של יתרו, שבא מסיסרא על ידי יעל אשת חבר הקיני. הרב יעקב משה חרל"פ (מי מרום- שמות, עמ' קכז-קכח), מוסיף שתפקיד הגרות הוא לגלות את התורה שבע"פ ועל כן "כולהו אליבא דר' עקיבא" (סנהדרין פו ע"א). התורה שבעל פה פורצת ומחדשת, ועל כן היא באה ממי שקבל ברצון את עול התורה והמצוות, בלא כפיית הר כגיגית. בקבלה שלמה כזו, של כפית הר כגיגית יחד קבלה ברצון, "קיימו וקבלו – הדר קבלוה בימי אחשורוש" (שבת פח ע"א), בזמן תחילת פריחתה של התורה שבע"פ בתחילת ימי הבית השני, אז "אפשר לאורות תורה שבעל פה להתגלות במלוא זוהרן".
רחב התגוררה ביריחו, שהיתה עיר מרכזית שלכל מלכי כנען היה חלק בה. את רחב כבשו כל שר ונגיד. בזמן שהמרגלים הגיעו לביתה, היא עלתה מהתחתית כלפי מעלה, אל הגג: "והיא העלתם הגגה … והמה טרם ישכבון והיא עלתה עליהם על הגג. ותאמר אל האנשים ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ … כי ה' אלוקיכם הוא אלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" (יהושע ב, ו-יא). שם בגג, במקום הגבוה, נאמרו דברים גדולים מפיה של אשה שחייה היו במקום אחר לחלוטין. יהושע בן נון כובש הארץ, נשא אותה לאשה, ולאחר דורות יצאו מצאצאיה אישים גדולים: "שמונה נביאים והם כהנים יצאו מרחב הזונה, ואלו הן: נריה, ברוך, ושריה, מחסיה, ירמיה, חלקיה, חנמאל, ושלום. רבי יהודה אומר: אף חולדה הנביאה מבני בניה של רחב הזונה היתה" (מגילה יד ע"א)
יתרו ורחב הם אישים בעלי עוצמות רוחניות ואמוניות גדולות, שתרו וחפשו כל אחד לפי דרכו אחר האמת, והם הקיפו הכל, ולבסוף מהמקום התחתי ביותר הם הגיען לפסגה להתחבר לעם ישראל, ואף להוציא מכוחותיהם שלהם לבנין האומה – נביאים, מלכים, יושבי לשכת הגזית, חברי הסנהדרין, מורי התורה שבע"פ.
גם אחרי יתרו ורחב היו גרים מיוחדים שהגיעו למקומות גבוהים מאד בעבודת ה'. נשמות גדולות, שמכח החיפוש המקיף שלהם, נכנסו פנימה ותרומתם היא ממקום אחר, לא מהסדר הרגיל. כך היתה רות המואביה שפרצה את הסדר הרגיל בקשריה עם בועז, ומשם נבנתה מלכות בית דוד. אונקלוס הגר, ועוד דמויות רבות.
שאלת הגיור בזמננו צפה ועולה לעיתים קרובות. הדיון נסוב על הליך הגרות, על הקלות, על האלטרנטיבה החברתית אם לא יגיירו אזרחים רבים שמתגוררים בינינו ומעורבים בכל. נשמעת נימה של חוסר ברירה מפני פצצה חברתית. מוצנע חלקם של אותם גרים וגיורות מיוחדים ומיוחדות שעשו דרך ארוכה מאד ולאחר בירור מעמיק עם עצמם למול סביבתם והם שמעו שמועה ובאו והתגיירו כמו יתרו ורחב, בהם יש ברכה ותרומה לדורות רבים. נרצה לגלות מבין המתגיירים שבזמננו גם כן כאלה בעלי נשמות גבוהות, שמוסיפים מכוחם עוד רוחב דעת ואמונה, יתר ויתרון בהצטרפותם לעם ישראל.
אחד האותות שניתנים למשה במעמד הסנה היה הפיכת המטה לנחש (פר' ד', ב- ה') "וַיּאמֶר אֵלָיו ה' (מַזֶּה) [מַה-זֶּה] בְיָדֶךָ וַיּאמֶר מַטֶּה: וַיּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס משֶׁה מִפָּנָיו: וַיּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק-בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ: לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי-נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' אֱלֹהֵי אֲבתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקב" מה משמעות האות של הנחש?
בשמות רבה פרש' ג' אחת הדעות היא "אמר רבי אליעזר לכך נהפך המטה לנחש כנגד פרעה שנקרא נחש שנאמר (יחזקאל כט, ג) התנים הגדול ואמר (ישעיה כז, א) על לויתן נחש בריח, לפי שהיה נושך את ישראל אמר לו הקדוש ברוך הוא ראית פרעה שהוא כנחש עתיד אתה להכותו במטה וסוף הדברים הוא יעשה כעץ מה המטה אינו נושך כך הוא לא ישך". ע"פ המדרש האות מכוון כלפי ישראל והוא מרמז על פרעה ובא להרגיע את בנ"י כי פרעה בסוף התהליך לא יוכל להכותם אלא לשחררם. אך מדוע דווקא בבואו אל פרעה ה' מצווה אותו לעשות מופת עם תנין ולא עם הנחש? כדברי הכתוב בפרשה (פרק ז ח'-י') "וַיּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה וְאֶל-אַהֲרן לֵאמר: כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעה לֵאמר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל-אַהֲרן קַח אֶת-מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי-פַרְעה יְהִי לְתַנִּין: וַיָּבא משֶׁה וְאַהֲרן אֶל-פַּרְעה וַיַּעֲשׂוּ-כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרן אֶת-מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין".
רש"י מפרש במקום לתנין. נחש: ע"פ פירוש זה של רש"י התנין הוא הנחש מהאות הקודם.
אך רש"י בבראשית (פרק א פסוק כא) מפרש: התנינם. דגים גדולים שבים. ע"פ פירוש זה התנין שונה מהנחש, אם כן מדוע הנחש באות הראשון הופך אצל פרעה לתנין? עלינו לחפש משמעויות אחרות לאותות של הנחש והתנין. אור החיים הקדוש בפירושו מקשר את הנחש לנחש הקדמוני ולהתמודדות עם יצר הרע. "ויהי לנחש וגו'. כוונת אות זה … תתייחס לנחש, וצא ולמד מנחש הקדמוני (הנחש שבגן עדן)… ורמז לו כי באמצעות ידי משה בכוחו העצום מאבד כח הנחש ויהיה לעץ יבש וכשירף ידו ממנו ומשליכו יהיה לנחש עד שנס משה מפניו".
את דבריו אלו מפתח ה"שפת אמת": "הענין הוא כי הגלות בא לברר התערובות טוב ורע שנעשה ע"י החטא מעץ הדעת טוב ורע …והוא עצמו ענין היפוך הנחש למטה ומטה לנחש. כי רצונו ית"ש הי' להיות דביקות האדם בעץ החיים". למעשה האות בפרשה הקודמת מרמזת כי עיקר העבודה הנדרשת מישראל הוא בירור הרע מהטוב ולכן גם ניתן להבין את האות כמבשר את מגמת יציאת מצרים של בנ"י לתקן את חטא האדם הראשון בגן עדן שנגרם בעטיו של הנחש. אך כאשר משה ואהרון באים אל פרעה, כאן התנין מרמז ללא כל ספק על פרעה, כדברי יחזקאל אשר מובאים בהפטרתנו (פרק כט') "א בַּשָּׁנָה הָעֲשִׂרִית בָּעֲשִׂרִי בִּשְׁנֵים עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמר: ב בֶּן-אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ עַל-פַּרְעה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וְהִנָּבֵא עָלָיו וְעַל-מִצְרַיִם כֻּלָּהּ: ג דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כּה-אָמַר אֲדנָי ה' הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרבֵץ בְּתוֹךְ יְארָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְארִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי: ד וְנָתַתִּי (חַחִיים) [חַחִים] בִּלְחָיֶיךָ וְהִדְבַּקְתִּי דְגַת-יְארֶיךָ בְּקַשְׂקְשׂתֶיךָ וְהַעֲלִיתִיךָ מִתּוֹךְ יְארֶיךָ וְאֵת כָּל-דְּגַת יְארֶיךָ בְּקַשְׂקְשׂתֶיךָ תִּדְבָּק: ה וּנְטַשְׁתִּיךָ הַמִּדְבָּרָה אוֹתְךָ וְאֵת כָּל-דְּגַת יְארֶיךָ עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה תִּפּוֹל לֹא תֵאָסֵף וְלֹא תִקָּבֵץ לְחַיַּת הָאָרֶץ וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם נְתַתִּיךָ לְאָכְלָה:"
ניתן להבין לפי זה כי פרעה מהווה סמל לרשעה, לא מדובר כאן ביצר הרע פשוט של כל אדם (המבוטא ע"י הנחש) אלא ברשעה בהתגלמותה. אך גם רשעה זו תשלט ע"י אהרון ומשה כדברי ה"כלי יקר" בפרשתנו: "אבל עדיין לא ראינו שום מופת, שאהרן יהיה רודה ומושל בפרעה וכל עמו. ע"כ צוה ה' לפני פרעה להשליך מטהו של אהרן ויהי לתנין שחמתו גדול מחמת סתם נחש, כי בזה הורה שגם אהרן יהיה רודה ומושל בפרעה שנקרא תנין".
יציאת מצרים מבשרת לכל העולם כולו כי הרשעה ניתנת לשליטה ולמיגור, ומעתה יש סיכוי לעולם טוב יותר ונעים יותר.