פרשת חוקת פותחת את שנת הארבעים של ישראל במדבר. גם בשלב הזה התלונות לא פסקו בו בזמן, שנאלצו להקיף את אדום מתארת התורה את רגע השבירה: 'וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.' כאשר העם מתריס כנגד הקב"ה לא זו בלבד, שאינו מקבל את מבוקשו אלא אף סופג עונש על דיבתו. הקב"ה שולח נחשים שרפים הנושכים את העם. בנחשים לקו ובנחשים התרפאו. סוד הרפואה באמצעות נחש הנחושת מופיע במשנה  ראש השנה (ג, ח):'וכי נחש ממית או נחש מחיה? א

לא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נימוקים.' לפי חז"ל הנחש על נס (מוט) מהוה אמצעי להשתעבדותו של המוכה לאביו שבשמים. אולם מדוע הדבר צריך להיעשות דוקא על ידי נחש?

הרמב"ן מסביר שיש כאן נס בתוך נס וכך הוא כותב: 'והנראה בעיני בסוד הדבר הזה, כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס, תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחלה… וידוע מדרכי הרפואות, שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם, עד כי נשוכי הכלב השוטה וכן שאר הבהמות השוטות אם יביטו במים יראה להם שם בבואת הכלב או המזיק וימותו, כמו שכתוב בספרי הרפואות ומוזכר בגמרא במסכת יומא (פד א). וכן ישמרו אותם הרופאים מהזכיר בפניהם שם הנושך, שלא יזכרו אותם כלל כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תפרד ממנה כלל עד שתמית אותם … וצוה הקב"ה למשה לעשות להם דמות שרף, הוא הממית אותם'.

הקב"ה ביקש לרפא את ישראל דווקא בדרך הפוכה ולא מקובלת, שכן את הנחש הממית דווקא יש להרחיק מהחולה. רק דרך רפואה נסית תשפיע על הבנתו של העם, שהקב"ה מכה והקב"ה מרפא. הסברה הפשוטה שהקב"ה מכה את העם דווקא בנחשים היא משום דיבתם הרעה והתרסתם כנגד הקב"ה. אולם הרש"ר הירש סבור שיש כאן לימוד על השגחתו של הקב"ה בחיי השגרה. לדעתו הקב"ה לא עשה כאן מעשה היוצא מגדר הטבע ולא ברא 'יש מאין' נחשים. הקב"ה אסף את כל הנחשים שהיו במדבר ושילח אותם בישראל. בדרך זו למד העם, שהכל תחת השגחתו יתברך.

גם כאשר ההליכה במדבר נראית טבעית, ביטחונו של העם  מוענק על ידי הקב"ה. לאחר שהנחשים פגעו בישראל, נוצרה הזדמנות חינוכית להרגיל את העם למחשבה שונה. העם שהורגל בניסים גלויים, נדרש להבין שהנהגתו של הקב"ה היא גם במה שסמוי מהעין. הנשוך שרואה את הנחש מולו, זוכר  שהקב"ה שומר עליו בכל רגע ורגע. וכך כותב  הרש"ר הירש: 'כך ירגיש תמיד בקיומן של הסכנות שהגנת ה' מעבירה אותנו על פניהן, בכל יום ובכל שעה, בלא שנהיה מודעים להם. ונמצא, שכל נשימה בחיינו תהיה מתנת ה' וטובו ונהיה בכל עת נצולים'.

דבריו של הרש"ר הירש נתמכים מדברי חז"ל השואלים במשנה: "וכי נחש ממית? וכי חז"ל אינם יודעים שנחש נושך וממית, והרי משנה מפורשת: 'נחש מועד לעולם'? חז"ל מבקשים להדגיש לנו שלא הנחש ממית אלא החטא ממית. פרשתנו מכריעה במחלוקת שבין רבי חנינא בן דוסא ותלמידי בית המדרש. בעוד שרבי חנינא בן דוסא נוטל את הערוד (נחש) על כתיפו לבית המדרש ואומר: "לא הערוד ממית אלא החטא ממית". משיבים התלמידים: 'אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא.' רבי חנינא מנסה לשכנע את תלמידי בית המדרש כי אין הנחש ממית אדם אלא אם כן הוא חוטא, וכך מותו של הנחש אינו אלא תוצאה טבעית שלנתקף (רבי חנינא)  אין בו רבב. תלמידי בית המדרש חלקו עליו והעדיפו לפרש את הריגת הנחש כאות לכוחו המַגי של ר' חנינא. פרשתנו הכריעה שהחטא הוא ממית והקב"ה מרפא. אם כן, בכל רגע ורגע מתרחש נס.

דווקא בתקופה מודרנית בשעה שהעוצמה האנושית נמצאת בפריחה, צריך להכיר שכל נשימה שאנו נושמים וכל תנועה של גופנו, היא מתנת בורא עולם.  וכך אנו אומרים מדי יום ביומו –  'ועל נסיך שבכל יום'.

בתחילת פרשת קרח נחשפות הקבוצות השונות, שמרכיבות את האופוזיציה כנגד משה ואהרון: 'וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם'.

כיצד דתן ואבירם השייכים לשבט ראובן מצטרפים למחלוקת אודות הכהונה, מה לשבט ראובן ולכהונה?

רש"י מזהה את דתן ואבירם כנספחים לקורח ועדתו. הצטרפותם נובעת משכנותם לקרח  שכן מוצאם משבט ראובן והם היו שכנים של בני קהת, שחנו אף הם בדרום  –  'אוי לרשע אוי לשכנו'.  אולם  ניתן להבין אחרת, יתכן ששכנותם לקרח היא הזדמנות נוספת מבחינתם  לפגוע במעמדו של משה.  דהיינו, לא מדובר בנספחים תמימים אלא ההיפך, אוי לרשע – דתן ואבירם , ואוי לשכנו קרח ועדתו. התורה  מציינת את דתן ואבירם בהזדמנויות שונות. בכל פעם שדתן ואבירם מוזכרים במקרא מדגיש הכתוב, שהאדמה פצתה את פיה ובלעה אותם.  כאשר נערך מפקד העם בשנת הארבעים נאמר (כו, ט – י) : 'וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם  קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה'  וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם'. וכן, בספר דברים (יא,ו) המתאר את המאורעות שהתרחשו במדבר: 'וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם …' וכן בספר תהילים (קו,א): 'תִּפְתַּח אֶרֶץ וַתִּבְלַע דָּתָן וַתְּכַס עַל עֲדַת אֲבִירָם'.

הרושם המתקבל, שעיקר העונש של פתיחת פי האדמה היה כדי לבלוע את דתן ואבירם ויתכן שכך הבין אבן עזרא (במדבר כו,יא) שמסיק, שרעת דתן ואבירם קשה מרעת קורח. אמנם רש"י מסביר שהיוזם המחלוקת הוא קרח ודתן ואבירם הצטרפו כשכנים ונספחים – 'אוי לרשע ואוי לשכנו' אבל מצד שני מתוך הפסוקים האחרים בתנ"ך המתעדים את מחלוקת קרח ועונשם של המתקוממים נראה, שדווקא דתן ואבירם הם אלה שהיו ממובילי המאבק.

חז"ל מזהים את דתן ואבירם כצמד, הפועל בעקביות כנגד הקב"ה ומשה. כאשר ירד המן היו שסירבו לקבל את התנאים כפי שנאמר (שמות טז,כ) : 'וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה'. אותם אנשים  היו דתן ואבירם (רש"י שם) וכן שני האנשים העברים, שפגש משה בצאתו מהארמון (שמות ב,יג): 'וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים' (תנחומא שמות י). דתן ואבירם מורדים במשה לכל אורך הדרך. רצונם  להמריד את העם לחזור למצרים ולא לחלום על  ארץ ישראל. כאשר קורח החל במחלוקת ראו בכך דתן ואבירם הזדמנות לקדם את האג'נדה שלהם. לא מדובר בזוג תמימים שנקלע למחלוקת והצטרף כפי שעשה און בן פלת שלבסוף התחרט. דתן ואבירם הם צמד רשעים שמלווה, את משה עוד מימים שעברו. הם מתנכלים למשה מרגע יציאתו מהארמון בכל הזדמנות אפשרית. דתן ואבירם מייצגים את המחלוקת הכי מסוכנת וההרסנית  יתכן שזה גם פשט המשנה: 'כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו'.

מדוע לא חתמה המשנה, שמחלוקת שאינה לשם שמים היא מחלוקת עדת קרח ומשה? מסביר ה'נועם אלימלך', שקרח היה חולק עם עדתו, שהם בעצמם גם כן היו שונאים זה את זה, וכל אחד רצה להיות ראש, רק מפני שרצו לחלוק על משה רבינו ואהרן – עשו שלום לפי שעה. וזהו מחלוקת קרח וכל עדתו – שבין קרח ועדתו היה גם כן מחלוקת'.

רוב החולקים מבקשים כהונה ודתן ואבירם לא רוצים להגיע לארץ ישראל. קולם של דתן ואבירם התעצם מכך, שיש להם אופוזיציה רחבה וכר נרחב להביע את דעתם, שצריך לחזור למצרים. הם מבקשים לפגוע במשה באופן ישיר בעזות מצח כאשר הם ניצבים בפתח אהליהם.

נראה שההגדרה הטובה ביותר למעשיהם מצויה בפרשת הפקודים בספר במדבר שצטטנו לעיל: '(כו, ט – י) : 'וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם  קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה'  וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם'. קורח וחבריו בקשו כהונה רצו לעבוד את ה' אולם דתן ואבירם חיללו שם שמים מחרפים ומגדפים את ריבונו של עולם. רק תמול שלשום נענש העם על מאיסת ארץ חמדה ודתן ואבירם ממשיכים לפתוח את הפה כנגד ארץ ישראל על כן עונשם לא אחר לבוא: 'וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם' (במדבר טז ,לב).  מי שהוציא דיבה על הארץ ומחלל שם שמים תבוא כנגדו הארץ ותפתח את פיה כדי לדרוש את כבוד השם על הארץ.

הזיקה שקיימת בין ההפטרה לבין הפרשה ברורה. שתיהן עוסקות בשליחת מרגלים לארץ ישראל. אולם כאשר נקרא את הפרשה וההפטרה בסמיכות בעודנו מנסים לעכל את החוויה הטראומטית של פרשת המרגלים וסופה המר, קשה להבין כיצד יהושע השריד, שנותר מהמרגלים מחליט לשלוח מרגלים לארץ שעה קלה לפני הכניסה אליה. כיצד יהושע שהיה חלק מהמשלחת, שיצאה לרגל ונכח בעצמו במהומה הגדולה וחזה בתוצאותיה הקשות,  חוזר ושולח מרגלים דבר שעלול לעכב פעם נוספת את כניסת העם לארץ?!

ננסה לברר את הדומה והשונה שבין השליחויות. בשתי המשימות הודגש כי מטרתם של המרגלים היא לראות את הארץ כולה, 'לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ' (יהושע ב', א). אך בעוד שמטרת מרגלי משה הייתה להעצים את המוטיבציה של העם לעלות אל הארץ, הרי שמרגלי יהושע נשלחו במובהק למטרה צבאית בלבד.  יהושע אינו מצרף  למרגלים שאלון דיווח על ביצורם של הערים ועל ההיקף והטיב של תנובת הארץ. ברור היה לכולם, שנכנסים לארץ אך נכון לדעת את מבואותיה לקראת הכיבוש. בעוד שהמרגלים שנשלחו על ידי משה היו מהסגל הבכיר של העם והשליחות היתה אף מיוזמתו של העם (על פי התיאור בספר דברים) הרי, שיהושע  שולח בסתר אנשים אנונימיים – ' שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ'. בעוד שמרגלי משה דיווחו לעם כולו מרגלי יהושע מסרו לו דיווח אישי ודיסקרטי (ב,כג): 'וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם'.

כך נמנעה כל אפשרות שתגרום לחולשת העם. חז"ל זיהו את המרגלים וסברו, שמדובר בפנחס וכלב שני אנשים ראויים ונאמנים שיהושע סומך על אחריותם בדיווח (תנחומא שלח א). גם לאחר שחזרו מהשליחות ניכר ההבדל בין שתי המשלחות.  בעוד שעל מרגלי משה נאמר 'אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ' (דברים א', כח), רחב מספרת על יושבי הארץ 'וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ' (יהושע ב', יא); מרגלי משה אמרו 'וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם' (יג, לג) לעומתם  לומדים מרגלי יהושע מרחב 'כִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם' (ב', ט); אל מול איומם של מרגלי משה המתארים ש'הֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד' (יג, כח), מוצאים מרגלי יהושע את הפרצה שבחומה, ואת מוראם של יושביה – 'כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת' (ב', טו). בעוד שמרגלי משה מביעים ספקנות בכך שה' יתן לישראל את הארץ – קובעת רחב בפסקנות 'יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ' (ב', ט) ובעקבות כך מרגלי יהושע מביעים את עמדתם הנחרצת בו בזמן שפגשו את יהושע : 'כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ' (ב', כד).

גם אם נבין שיהושע בחר בטקטיקה נכונה בשליחת המרגלים, עדין תמוה הדבר שהמרגלים שבים לארץ לאחר שהם ביקרו בבית אחד בקצה העיר יריחו. לכאורה הם נשלחו על מנת לראות את הארץ כולה ובקושי הספיקו להיות בבית החיצוני של העיר. האם המרגלים ביצעו את משימתם?  יתכן ויהושע אינו שולח את המרגלים על מנת למצוא את הדרך, שבאמצעותה יכבשו את הארץ. יהושע מעוניין לדעת את הלך הרוחות של האנשים. הם נשלחו לכל הארץ על מנת לזהות את קולות התושבים ביחס לעם ישראל.  כבר בתחילת השליחות רחב טורפת את הקלפים  כאשר היא מדווחת בנאמנות ובמסירות אודות הפחד, שקיים בארץ. רחב  מעניקה נאום  אמוני חוצב להבות אש. המרגלים  הבינו שתפקידם הסתיים בבית הראשון של העיר יריחו ואין צורך להסתובב במרחבי הארץ. הם חוזרים ומדווחים ליהושע, שהגיע העת להיכנס לארץ ולכבוש אותה.

רחב המתוארת בתחילת הפרק כאשה זונה היא גיבורת הסיפור. רחב הכניסה את עצמה לסכנה גדולה בשעה שהצפינה את המרגלים, כי לו לא היו מאמינים לה שלוחי המלך היתה עלולה להיענש באופן חמור ביותר. רחב בטוחה בניצחונם של ישראל ונימוקה עמה. תחושות יושבי כנען קשות, השמועה על קריעת ים סוף שהיתה לפני שנים רבות עדיין מהדהדת באוזני יושבי הארץ. וגם השמועה על מלחמות סיחון ועוג הכתה גלים: ' וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱלֹקיכֶם הוּא אֱלֹקים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת' (ב,יא).

קולות האמונה, ששמעו מפיה גרמו למרגלים להשתכנע שהניצחון מובטח. שמא זו הסיבה שרחב הזונה הועצמה בספרות חז"ל כאשר סברו שבעתיד  יצאו ממנה נביאים (מגילה יד ע"ב) ההכרזה וההכרה בהקב"ה הביאה לאמונה גדולה בקרב המרגלים, שדיווחו על כך ליהושע ובכך הצליחו במשימתם לכבוש את הארץ.  יהושע יוצא למשימה שהסתיימה מוקדם מהצפוי בזכות שיחת האמונה של האשה מיריחו. דוקא הצופה מבחוץ כמו רחב יודע להתבונן במציאות בעין אחרת ממי שמצוי בתוכה.

א.

מוסרים בשם 'אחד העם' (אשר צבי גינצברג) את האמירה המפורסמת ש'קל יותר להוציא את היהודי מהגלות מאשר את הגלות מהיהודי'. נדמה לי שמשפט זה מתאר יפה את קורותיו של יעקב אבינו בפרשת וישלח. בשבוע שעבר פגשנו את יעקב מתחיל במסעו חזרה לארץ כנען, הוא מצליח לאסוף את עצמו ואת משפחתו ורכושו ולצאת כנגד לבן. אך בפרשתנו אנו רואים שהתהליך הזה של חזרה אל הארץ, ואל כל מה שהוא ברח ממנו, איננו פשוט כלל.

חולשתו של יעקב מתחילה להיחשף בפנינו בהכנות למפגש עם עשו- במשלוח נדיב ביותר של מתנות וריצויים, תפילות ומלחמה. ויש להדגיש שההכנות למלחמה אינן למלחמה התקפית, אלא לבריחה ומנוסה! "אִם־יָבוֹא עֵשָׂו אֶל־הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה:". לאחר מיכן ממשיכה הפרשה לתאר את ההתמודדות הפלאית של "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר", ומגיעה אל שיאה במפגש המתרפס של יעקב עם עשו-  "וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד־גִּשְׁתּוֹ עַד־אָחִיו".

ועל מנת לחתום את תמונה העגומה הזו, אפשר שהתורה גם מתארת בפנינו מהן התוצאות של חולשה זו- העינוי של דינה! וכשבני יעקב מכים בשכם וחמור ובני עירם, יעקב נתקף חרדה, הוא לא טוען טענות מוסריות כנגד בניו, אלא מתאר את חששו "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־שִׁמְעוֹן וְאֶל־לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי:". [כאן בולט הניגוד בין יעקב לבניו, 'בני הדור השני', שלעומת הפחד והחששות של יעקב הם עונים ממקום בטוח וערכי-אידיאולוגי: "וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת־אֲחוֹתֵנוּ"].

חז"ל ופרשנים שונים נתנו דעתם לזה, אביא כאן מעט מזעיר ממקורות אלו:

זוהר כרך א (בראשית) פרשת וישלח דף קעא עמוד ב

והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו ר' אלעזר פתח ואמר (שמות  ל"ד) כי לא תשתחוה לאל אחר כי יי' קנא שמו, וכי יעקב דאיהו שלימא דאבהן דאתבריר  חולקא שלימתא לקודשא בריך הוא ואיהו אתקריב לגביה יתיר (ס"א ואשתלים לעילא ולתתא)  היך סגיד ליה לההוא רשע דעשו דאיהו בסטרא דאל אחר ומאן דסגיד ליה סגיד לאל אחר…

בראשית רבה (וילנא) פרשה עה ד"ה יא ד"א וישלח

באותה שעה שקרא יעקב לעשו אדוני אמר לו הקב"ה אתה השפלת עצמך וקראת לעשו אדוני ח'  פעמים חייך אני מעמיד מבניו שמנה מלכים קודם לבניך, שנאמר (בראשית לו) ואלה המלכים אשר מלכו וגו',

רשב"ם בראשית פרק לב

ויקם בלילה הוא –  נתכוין לברוח דרך אחרת ולפיכך עבר הנחל בלילה, כמו שמצינו  בדוד בברחו מפני אבשלום בדרכים הללו של ירדן ומחנים שעבר יעקב ובלילה, כמו כן  ויאמרו אל דוד קומו עברו [מהרה] את המים וגו' ויקם דוד וכל העם אשר אתו ויעברו את  הירדן עד אור הבוקר עד אחד לא נעדר אשר לא עבר את הירדן וגו' ודוד בא מחנים  ואבשלום עבר את הירדן וגו':

ב.

למעלה תיארנו את הקושי הגיאו-פוליטי והפסיכולוגי של יעקב לחזור על הארץ, ואולי לעבור ממצב של מובל למצב של מוביל, התהליך המפרך של רכישת ביטחון  ועצמאות. ביטוי מעניין לתהליך זה ניתן לראות מתוך השוואה בין טקסט אחד של המהר"ל מפראג (1520-1609) לבין טקסט אחד של הראי"ה קוק (1865-1935).

המהר"ל (בספר נצח ישראל פרק ט"ז) מסביר בדרכו את המשמעות הרוחנית של הצליעה של יעקב על ירכו לאחר שהוא הוכה בגיד הנשה במפגש הלילי, וכה דבריו:

…ענין זה מה שהיה צולע יעקב, שהוא מורה על חסרון דבר מה. ואילו היה יעקב שלם – לא היה יכול לו המלאך, ולא היה נוגע בו המלאך בכף ירכו, ואז לא היה אפשר לעשו לשלוט בו לעולם,

…כי היה לעשו עולם הזה, ולכך כל מה שראוי אל עולם הזה – היה לעשו, ולא היה ליעקב אלא עולם הנבדל מן הגשמי… כי ראוי אל עשו שיהיה האדם שלם, כאשר יש לו לעשו העולם הזה, לכך לא היה ראוי שיהיה לו חסרון כלל בעולם הזה. ולא כן יעקב, שאין ראוי לו עולם הזה, ולכך היה חגר ברגליו. והיה צולע על ירכו, דוקא על ירכו כמו שהתבאר, כי יעקב היה מיוחד אל הדבר שהוא אלקי ולא גשמי, ואין דבר שהוא גשמי כמו הירך… אבל לעשו לא היה רק הדברים החשובים בעולם הזה, לא דבר הנבדל אלקי:

המהר"ל מתאר את צליעתו של יעקב כביטוי לנקודת חולשה של היהודי בכלל. על פי דבריו, היהודי איננו שייך לעולם הזה, הרגלים, מבטאים את האחיזה בקרקע, את השייכות לגשמי, לפיסי, ובנקודה זו היהודי חלש וחסר. חשוב לציין שלא נראה שהמהר"ל מייצר על מצב הדברים הזה, אלא להיפך- העולם הזה, הגשמי, שייך לעשוויות (לעשיו ושכמותו) והעולם הרוחני שייך לישראליות. זהו מצב הדברים הנכון והקבוע.

בניגוד למהר"ל הנ"ל, הראי"ה קוק, בספרו אורות התחיה, פרק ל', מתאר את צליעתו של יעקב כמצב חולה, גלותי, וזמני, מצב שעתיד וחייב להשתנות בבוא הגאולה:

הנני רואה בעיני, אור חיי אליהו עולה, כחו לאלהיו הולך ומתגלה, הקודש שבטבע פורץ גדריו, הולך הוא בעצמו להתאחד עם הקודש שלמעלה מן הטבע הגס, עם הקודש הלוחם בטבע. לחמנו בטבע ויצאנו בנצחון, הטבע המגושם עשה אותנו לבעלי מומים, נגע בכף ירכנו, אבל השמש הלא לנו זרחה לרפאותנו מצלעתנו. היהדות של העבר, ממצרים ועד הנה, מלחמה ארוכה היא נגד הטבע, בצדו הכעור, של טבע האנושי הכללי, אפילו טבע האומה וטבעו של כל יחיד. לחמנו בטבע כדי לנצחו כדי לרדותו בתוך ביתו, הוא נכנע בפנינו, העולמות הולכים ומתבשמים, בעצם עומק הטבע תביעה גדולה מתגברת לקדושה ולטהרה, לעדינות נפש ולזיכוך החיים, אליהו בא לבשר שלום ובנשמתה הפנימית של האומה זרם חיים של טבע מתפרץ, והוא הולך ומתקרב אל הקודש. זכירת יציאת מצרים הולכת ונעשית לזכירת יציאת שעבוד מלכיות ההולכת ומתרקמת, והננו כולנו הולכים ומתקרבים אל הטבע והוא מתקרב אלינו, הולך הוא ונכבש לפנינו ודרישותיו הולכות ומתתאמות עם דרישותינו האציליות ממקור הקודש. הרוח הצעיר התובע את ארצו, שפתו, חרותו וכבודו, ספרותו וכחו, רכושו, רגשותיו, נזרמים הם ע"י שטף של טבע, שבתוכיותו מלא הוא אש קודש.

הרב קוק, כאן כמו במקומות רבים אחרים, מתאר את תהליך הגאולה כתהליך בו היהודי חוזר אל האדמה, אל הגשמיות, ללא פחד וללא וויתור על הקודש והרוח.

יודעים אנו בעצמנו כמה אתגרים וכמה התמודדויות אנו חווים במאמצינו לקיים בתוכנו את החיבור בין ענייני עולם הזה לבין ענייני עולם הבא, בין חיי הרוח לבין חיי הגוף. מודעים אנו היטב למחירים שאנו משלמים לעיתים בקודש וברוחניות, אך קריאתו של הרב קוק תובעת מאתנו לא לחשוש ולא לסגת. אנחנו חלק מתנועה רוחנית שהתחילה לפני כמה דורות, תנועה שמבקשת להפסיק להילחם בטבע ולנסות לחבר חיבורים. להפסיק לעשות אידיאולוגיה מהרוח הסולדת בגוף. נראה לי שחשוב לראות לנגד עיננו את דבריו של המהר"ל, דברים שמזכירים לנו מהן הסכנות האורבות לנו, זאת על מנת שנדע להישמר. אך עם זאת לא לשכוח את דבריו של הרב קוק שמכוונים אותנו אל המטרה.