שקט במחנה ישראל. עוד יום  רגיל, כמו אלו שקדמו לו וכמו אלו שיהיו אחריו. עדיין ממתינים לקראת הכניסה לארץ , עוד מעט, עוד פחות משנה.

ובינתיים חיי מחנה שגרתיים. אוספים מן בבוקר , לומדים תורה אצל משה, במשכן עובדים הכהנים, שבט שבט חונה על מקומו, ואשה מבקרת את שכנתה שזה עתה ילדה. שגרת מדבר.

ובצוק ממול, משקיפים שניים. מנסים בכל כוחם למצוא  פגע, ידית אחיזה קטנה שדרכה יוכלו להטיל את כל הרעל שנמצא בתוכם, חור קטן שדרכו יפעפע הארס ויתפשט. הם שם למטה לא יודעים איזו סכנה נוראית נשקפת להם מן הישימון. אם היו יודעים, ודאי היו מתכנסים לתפילה, היו מכריזים צום ועצרה, היו מתכנסים סביב משה ומבקשים שיתפלל עבורם, שלא יעזוב מלקרוא אל ה' בשעה הקשה הזו. אולי הקשה ביותר שהייתה להם עד כה.

אך הם לא יודעים. ולכן הם ממשיכים בשגרת חיים רגילה.

ובצוק ממול מסתובבים השניים בונים שבעה מזבחות ומקריבים שבעה פרים. עולם הטבע  מקבל את קרבנותיו. הם בטוחים שזה רק עניין של זמן, או של זווית הסתכלות, ותיכף תמצא הפרצה, הרגע הבודד ביום שבו אבא כועס על ילדו,  שבני זוג רבים, שויכוח גולש לשנאה וכעס מלווה בקצת עין רעה שודאי קיימת, או אולי  הצצה קטנה של קנאה לחצרו של השכן, דברים שהשגרה מלאה מהם. כך טבע הדברים.  ודרך שם כבר יהיה אפשר לחדור ולקלל. להרחיב את הרגע הזה ולהפוך אותו לקללה מתמשכת, למציאות.

ואין.

ארבעים שנה עם משה, עם תורה, לקחו עם ששגרת חייו הייתה העבדות הארורה, והפכו אותו לעם ששגרת חייו היא ללא פגם. אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו.

והם אפילו לא ידעו שהם כאלו. הם לא ידעו ששגרת חייהם מלאה באהבת ה', בדבקות בו, בסדרים מתוקנים, בצניעות ועין טובה, זה היה נראה להם טבעי ומובן מאליו שהפתחים לא מכוונים אחד מול השני, וכי אפשר אחרת?

---

וכיוון שאינם יודעים, אז צריך להודיע להם, לספר להם את שבחה של השגרה שלהם , וגם את כוחה ועוצמתה, וכמה שיש בה כדי להגן מכל מיני משקיפים בעלי עין רעה ולב חורש מזימות.

אז משה מספר להם ' וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלֲלֶךָּ:

וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹקיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹקיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה

לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹקיךָ:

אותנו רצו לקלל?? מתי? אז כשהיינו מול הרי מואב??  ולא הצליחו?   וכל כך הקב"ה אוהב אותנו, שלא כעס כלל  באותם ימים, והפך לנו קללות לברכות? ישתבח שמו לעד.

אבל משה יודע את כל האמת, והוא מקריא להם אחת לאחת את ברכותיו של בלעם,  וגם את כוונותיו. פיו מלא קללה, עינו הימנית סתומה וכולו רואה רק בשמאל. אך מול שגרת מחנה פשוטה של ישראל, שגרה בה האוהלים בנויים בצורה קרובה , אך יחד עם זאת צנועה. איש אינו מסתכל במה שאינו שייך לו, איש לא מחפש רעת חבירו, הפתחים לא מכוונים אל מקומו של השכן. שגרת מדבר , מול שגרה זו הוא נמס ומתמוטט, פיו כבר אינו ברשותו, והלשון מתנועעת מאליה, ממלמלת את מה שמורה לה בוראה, שבח והלל ורוממות לאומה ששגרת חייה הפשוטה, ניצחה את הקוסם העולמי בעל העין הרעה.

---

בפרשתנו, פרשת "בלק", מתרחש מפגש בין שני כוחות מנוגדים- הטהרה והצניעות של ישראל, מול הטומאה והפריצות של בלעם הרשע. בלעם, שנשכר על ידי בלק מלך מואב כדי לקלל את ישראל ולהחלישם, ערב הכניסה לארץ, נכנע בסופו של דבר לקב"ה ומברך את ישראל. בניסיונו השלישי, מברך בלעם את ישראל בברכה מיוחדת, שבהמשך נתקנה כחלק מהתפילה: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל. כנחלים נטיו, כגנות עלי נהר, כאהלים נטע ה', כארזים עלי מים".

מה פשר כל הדימויים הללו? ננסה להעמיק מעט בעקבות "אור החיים" הקדוש.

"מה טובו אוהליך יעקב – לפי שיש בישראל כת שקובעים עתים לתורה, וכת שעוסקים בה 'יתד התקועה', כנגד בעלי עתים אמר 'מה טובו אוהליך יעקב' – כאוהל זה, שאינו קבוע. וכנגד כת התקועה אמר 'משכנותיך ישראל'."

קללתו של בלעם הרשע, בעל העין הרעה, נחסמת במפגש עם עולם התורה בישראל. האוהל, מבטא חיבור ארעי, מזדמן, אך עדיין משמש כמגן ומחסה. האוהל מסמל את אנשי המעשה בישראל, הקובעים עתים לתורה. לעומתו, מסמל המשכן את תלמידי החכמים שתורתם אומנותם, המקדישים את כל עיתותם ללימוד התורה. הם אלה המחברים את השכינה לישראל באופן יציב וקבוע. נראה כי כל משכן זקוק לאוהל מסביבו, תלמידי החכמים זקוקים לקובעי העתים, אשר משמשים כתשתית וכמעטפת לאנשי "היתד התקועה", כלשונו של "אור החיים" הקדוש.

---

בהמשך הפסוק, מתפרטים הדברים. "כנחלים נטיו, כגנות עלי נהר, כאהלים נטע ה', כארזים עלי מים". מבאר "אור החיים" הקדוש: "ואפשר לפרש הכתוב על זה הדרך, שהכתוב מדבר כנגד ארבע כתות הצדיקים שבעם ה'. אחת- הוא כשמואל הנביא, שהיה מסבב כל ארץ ישראל ללמד ישראל תורה ומצוות בכל שנה ושנה. שניה- כת הצדיקים הקבועים לתלמוד תורה, ללמוד וללמד ולהורות משפט, והיא כת העומדים בלשכת הגזית, העוסקת בתורה ובהוראה…כת שלישית- כת הלומדת תורה לשמה לעצמה, להשכיל ולהבין אמרי נעם…רביעית- כת המחזקת ידי הלומדים, ויוצאת למלאכתם…וכנגד כתו של שמואל אמר 'כנחלים נטיו'- שנוטל מימיו ממקום למקום לשתות ממנו, כמו כן כת זו, שטורחין בעצמם להשקות לצמא מים חיים. וכנגד כת שניה אמר 'כגנות עלי נהר'- כגן הזה שהוא נטוע, וכל הרוצה ליהנות יבוא ויהנה, כמו כן הם כת זו, נטועה בלשכת הגזית…שהבאים לשם מתחכמין מהם, ויוצאים להשקות צמאי תורה, וכן כתיב 'כי מציון תצא תורה'. וכנגד כת השלישית, הלומדת לעצמן, ואין בהם כח להשפיע לזולת- אמר 'כאהלים נטע ה', ואמר לשון נטיעה, כנטיעה הזו, שכל שהיא מתיישנת- מוסיף שורשים ואחיזה ביניקתה, כמו כן- לומדי תורה, כל זמן שמאריךבעסק התורה, תוסיף להשתרש נפשו בה. וכנגד כת הרביעית- אמר 'כארזים עלי מים', רמז לעשירי עם, בעלי קומה, בעלי כח וגבורה בעולם הזה, אבל אין עושים פירות בתורה, לפי שאינם לומדים בתורה, וכבר כתבתי בכמה מקומות, כי פרי התורה הוא לבדו ייקרא פרי…אך לפי שמחזיקים ידי האנשים הלומדים בתורה, שנמשלה למים- יהנו מהמים עצמם, כי המחזיק ידי לומדי תורה, חולק עמם שכר כידוע".

כל 4 הקבוצות – הלומדים ומלמדים בכל מקומות הישוב, הלומדים ומלמדים במקומם, הלומדים ולא מלמדים, והתומכים בעמלי תורה, כולם הם חלק מהאוהל והמשכן מהם מתפעל בלעם. כל אחד מהמעגלים הללו שותף בבניין התורה בישראל, איש איש לפי כישרונותיו ומעלתו. זהו החידוש הגדול שבעם ישראל – כולנו שייכים לתורה. לא יחידי סגולה, לא אנשי רוח נזירים, עם שלם אשר חי ומתקיים מהשייכות לדבר ה'.

---

כך אכן מסיים "אור החיים" הקדוש: "והכוונה בכל המאמר, לומר שכל ישראל עומדים בשורש הקדושה, זאת התורה, ואפילו העוסקים בעניין עולם הזה".

אשרינו שזכינו להיות חלק מהבשורה העצומה הזו, בשורת השייכות לדבר ה'- בלימוד התורה, בהפצתה, ובחיזוק לומדיה. "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל"!

שבת שלום ומבורך!

יש רק מקרים בודדים שרבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, מפרש במשנה עצמה אירועים המוזכרים בתורה. המשנה במסכת ראש השנה פרק שלישי  אומרת:

" כיוצא בדבר אתה אומר עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי, וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים – היו מתרפאין, ואם לאו היו נימוקים".

החידוש של רבי יהודה הנשיא הוא שלא הסתכלותם  או מבטם אל הנחש גרמה לרפואתם, אלא הנחש היה האמצעי שדרכו  שעבדו את לבם לאביהם שבשמים וכתוצאה מכך נתרפאו.

---

השפת אמת בפרשתנו (שנת תרל"ו) מסביר שהמסר של פרשנות זו באה ללמדנו שגם בשעה שבני ישראל היו עסוקים ברפואה הגשמית (הנחש), עומק העניין הוא שהרפואה האמתית באה מלמעלה. בכדי להתרפא ממחלות, על האדם ליטול  תרופות = ההסתכלות בנחש-  בו בזמן ההסתכלות – יהיה לבו לשמים.  תובנה זו של השפת אמת מתאים לתפיסתו הכללית של בעל העמק דבר בהקדמתו לספר במדבר המסביר שבשנת הארבעים לשהותם של עם ישראל במדבר " ההשגחה מכוסה,  ורק המביט בעין יפה היה מרגיש בה כמו ההולך בחשכת לילה". אדם המתבונן מן הצד חושב שהנחש "ממית או מחיה" אך האמת היא "ששעבוד הלב" הוא "המחיה"………

אך נשאלת השאלה מהי הסבה שרבי יהודה הנשיא מחדש את החידוש הזה דווקא במסכת ראש השנה במקום הזה. מסביר רבי מנחם המאירי בספרו בית הבחירה : "מתוך שהיה מדבר בעניין כוונת הלב הביא ענין זה להודיע שכל הדברים בכוונת הלב הם תלויים" ובעקבותיו כך הסביר ר"ע מברטנורא. כוונתם לומר מכיוון שבמשנה הקודמת נכתב " אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא", לכן צירף  רבי יהודה הנשיא את המשנה הזאת למשנה הקודמת.

הרמב"ם בפירושו על המשנה הוסיף משפט מעניין וכך כתב : "כל זה ברור לפי מה שצריך כאן, בעניין שאנחנו בו ולפי מטרת הספר". הרמב"ם השתמש בשני ביטויים, " בעניין שאנחנו בו" והשני " ולפי מטרת הספר". "ה"ענין שאנחנו בו" קשור לעניין הכוונה וכמו שכתב המאירי, אך מה הרמב"ם התכוון באומרו "ולפי מטרת הספר"? (הרב עמיטל זצ"ל במאמרו בספר " בהיותו קרוב " התייחס גם לנקודה זו) .

כנראה שהרמב"ם הבין שמטרת הספר הוא "ענין ראש השנה"  על אף שחלק גדול מהמסכת עוסק בהלכות קידוש החודש. במורה הנבוכים פרק חלק ג פרק מג הוא כתב : " ראש השנה יום אחד, מפני שהוא יום תשובה והערת בני אדם משכחתם, ומפני זה יתקע בו בשופר כמו שבארנו במשנה תורה". הוא הפנה את הקוראים לדבריו בהלכות תשובה  פרק ג הלכה ד:

 "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק….."

החטא המרכזי של האדם לדעת הוא "שכחת האמת בהבלי הזמן " ולכן עליו להיזכר תמיד מהי מטרת האדם בעולם הזה.

הרמב"ם עסק בנושא זה רבות ונציין את דבריו בסוף הלכות מזוזה פרק ו הלכה יג:

"חייב אדם להיזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ב"ה ויזכור אהבתו וייעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים"

ביום הראשון של השנה על האדם לשחזר ולהפנים שנה אחר שנה,  את עיקר עבודתו עלי אדמות והיא " לשעבד את לבו לאביו שבשמים". כל המצוות שאדם מקיים,  מכוונים למטרה הזאת של שעבוד הלב. כל מה שקורה לאדם וגם בשעה שהוא נוטל תרופות, עליו להפנים שהתרופה היא אמצעי להוביל אותו לשעבוד הלב.

בשעה שאנו מסיימים את שנת הלימודים, נתפלל שנמשיך גם בימי החופשה את מה שהתחלנו בחודש אלול "לזכור את בוראנו" ונצליח לשעבד את לבנו לאבינו שבשמים.

השבת נקרא בפרקי אבות :

"בן זומא אומר: איזהו חכם הלומד מכל אדם, שנאמר: מכל מלמדי השכלתי…" (ד, א). ופירש רבינו יונה:

"שכל כך אוהב החכמה ומתאוה אליה ששואל לכל אדם ואף מי שאינו יודע כי אם דבר אחד ילמד ממנו ואז יצליח דרכו ואז ישכיל".

על רקע ההנחיה החינוכית לימודית של בן זומא, שידע לקחת פסוק ולדרוש אותו עד שאמרו עליו: "משמת בן זומא בטלו הדרשנים" (סוטה ט, טו). אביא את אחד מהסבריו של האדמו"ר ממודז'יץ זצ"ל לחטאו של קרח.

לדעת ה"אמרי אש", קרח סבר שכולם שווים בדרגתם והוא אינו צריך בלימוד התורה לשאול ולדרוש אצל תלמידי חכמים אחרים. ניתן ללמוד זאת מדבריו " כִּ֤י כָל – הָָֽעֵדָ ה֙ כֺּלָָּ֣ם קְד ֹ שׁים", ומפירושו של רש"י: "כלם שמעו דברות בסיני מפי הגבורה".

ומסביר ה"אמרי אש" את דברי ריש לקיש "…ויקח [קרח]… שלקח מקח רע לעצמו" (סנהדרין קט, ע"ב): למדנו , שקרח לקח היינו למד תורה שהיא בבחינת "מקח" לעצמו, בלי לשאול אחרים. חוקי הקניין חלים על התורה, כפי שאומר התנא : "התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים" (אבות ו, ה). על כן "בדומה לעסקי מסחר שבהם אדם הולך ודורש אפילו אצל סוחרים קטנים ממנו.. כן הוא על אחת כמה וכמה בענייני עסק התורה הקדושה דטוב סחרה מכל סחורה".

אחת מארבעים ושמונה דרכי הקניין היא הענווה, ועל כן האדם צריך "להשפיל עצמו לדרוש ולחקור אצל תלמידי חכמים… כמאמר 'עשה לך רב' (אבות א, ו)… אם יפול בעצת היצר לגאות והתנשאות, בזה קונה לעצמו מקח רע". התורה מציינת ש"קרח בן יצהר". אומר ה"אמרי אש": "יצהר היינו שמן, ושמן ירמוז לגאוה… וזהו מקח רע לעצמו… כי הוא מעורב בגאות והתנשאות".

ומסיים ה"אמרי אש" במסר ברור ללומדי התורה:

"ויסוד גדול הוא להצלחה בתורה, שינהג בעניוות ולא יתנשא בעצמו לומר, הן יודע ספר אני בעצמי ומה לי לילך להתייעץ עם תלמידי חכמים אחרים…. ואדרבה, ישתדל תמידין כסדרן לשאול ולהתייעץ עם תלמידי חכמים אחרים, ובכך מובטח לו סייעתא דשמיא שלא יבוא לידי מכשול בקוצו של יו"ד".

בפרשתנו, פרשת בהעלותך, מתרחש אחד המעברים הדרמטיים בתולדות עם ישראל. הנהגת האומה, שהיתה מרוכזת בידיו של משה רבנו, עוברת להיות תחת 70 איש מזקני ישראל, שבהמשך ייקראו הסהדרין. "וירדתי, ודברתי עמך שם, ואצלתי מן הרוח אשר עליך, ושמתי עליהם, ונשאו איתך במשא העם, ולא תשא אתה לבדך".

ואכן, מעבר זה מרחיב מאד את מעגל הנבואה בישראל, עד כדי כך שגם אותם שניים אשר לא נבחרו לסנהדרין, זוכים להתנבא במחנה. לכאורה, זו קריאת תיגר על ייחודו של משה, וכך אכן טוען יהושע, ומבקש ממשה: "אדוני משה, כלאם!" אך משה, ברוב ענוותנותו, משיב: "המקנא אתה לי?! ומי יתן כל עם ה' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם!"

מעבר זה, טומן בחובו אתגר גדול לעם ישראל- האם ישכילו להבין עדיין את ייחודו של משה? האם יבחינו בהבדל היסודי בינו לבין כל שאר הנביאים?

בסיומה של הפרשה, אנו מתוודעים לתקלה חמורה בהקשר זה. "ותדבר מרים ואהרן במשה, על אודות האשה הכושית אשר לקח, כי אשה כושית לקח. ויאמרו: הרק אך במשה דיבר ה'? הלא גם בנו דיבר! וישמע ה'. והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".

בהמשך הפרשיה, מברר הקב"ה לאהרן ולמרים, את מעלתו הייחודית של משה- "בכל ביתי נאמן הוא". דברי הקב"ה מחדדים את הפער היסודי שבין משה לכל שאר הנביאים, בדורו ובעתיד. דוקא בשלב בו התרחבה הנבואה בישראל, והתפשטה על 70 הזקנים, יש צורך להעמיק את ההבנה במעלת משה ובהירות הנבואה לה זכה, בחינת אספקלריא מאירה.

ננסה להתבונן מעט במידת הענווה של משה רבנו, בדרכו של "אור החיים" הקדוש. הדברים נכתבו בהקשר של קירון עור פני משה, לו זכה ברדתו מהר סיני.

"ובמדרש 'ר' יהודה בר נחמן אמר- כשכתב משה התורה, נשתייר בקולמוס קמעא, והעבירו על ראשו, ומשם נעשה קרני הוד'. ודבריהם ז"ל סתומים וחתומים".

על פי המדרש, הדיו שנותרה בקולמוס, כאשר כתב משה את התורה, היא שגרמה לסגולה נפלאה זו. אך מה פשר הדבר? מדוע הניח הקב"ה דיו מיותר בקולמוס?! אדם, שאינו יודע לכוון במדוייק את כמות הדיו הנדרשת, שם בקסת מעט יותר מהנצרך. אך הקב"ה לא זקוק ל"טווח ביטחון" שכזה!

לכן, מבאר "אור החיים" הקדוש ביאור נפלא: "ואולי שיכוונו לומר, כי מצינו שמידת הענוה למעלה מכל…ומצינו שהעידה התורה על משה שעניו מאד מכל האדם, וכשאמר ה' לכתוב הדברים(-את הפסוק העוסק בענוותנותו של משה עצמו)- מצינו שלא כתב 'עניו' אלא 'ענו', חסר יו"ד, ואף זה מן הענוה, ובשכר זה זכה לקרני הוד…והוא מה שרמז ר' יהודה, באומרו 'נשתייר בקולמוס קמעא', והוא אות יו"ד שהיה צריך לכתוב, ולא כתב לרוב ענוותו, וממנה זכה כנזכר…ואולי, כי חזרה עטרה ליושנה בבחינת פניו, על דרך אמרם ז"ל 'בספרו של ר' מאיר כתוב כתנות אור', כמו כן משה- נעשה עור פניו אור".

ענוותנותו של משה, גרמה לו לכתוב על עצמו ועל מעלת ענוותנותו, מתוך ענוה. משה מחוייב לכתוב את התורה על פי ה', אך מנסה לצמצם את עצמו, ולא "לתפוס נוכחות" ככל האפשר. לכן, מהאות שהחסיר משה נשתייר הדיו האלוקי בקולמוס, וממנו נוספה למשה מעלה עצומה של קירון עור פניו.

---

ממשה רבנו, אנו לומדים מהי ענוות אמת. ענוה היא היכולת להיות מודע לכוחות בהם ניחנתי, מתוך ייחוס הכוחות אל מקורם האלוקי. ענוה כזו, מביאה לתוספת שפע וברכה, כיוון שהיא קושרת את המקבל אל המקור, אל השורש ממנו נובעים הכוחות.

יהי רצון שנזכה להאיר בנו ממידתו של משה רבנו, ומתוך כך נזכה לברכת ה', "יאר ה' פניו אליך ויחונך", אמן.

שבת שלום ומבורך!

מצוות עשה מיוחדת המופיעה בפרשתנו היא מצוות התקיעה בחצוצרות. מידי יום בבית המקדש היו עומדים שני כהנים, ולפי הרמב"ם היו אלה לויים, ותוקעים בחצוצרות בשעת הקרבת הקורבנות. במצווה זו כלולה גם החובה לתקוע בשעת היציאה למלחמה כמאמר הפסוק: "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרת ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאיביכם".

מה משמעותה של תקיעת החצוצרות? מדוע איחדה התורה במצווה אחת את החובה היום-יומית במקדש לתקוע בחצוצרות בשעת הקרבת הקורבנות ואת המצווה לתקוע בשעת מלחמה על אף שנראה כי יש לתקיעות הללו מטרות שונות לחלוטין בעבודת המקדש ובשעת היציאה למלחמה?

בעל ספר החינוך בשרשי מצווה זו מסביר כי מטרת התקיעה בחצוצרות היא הכוונה, כאשר אדם שומע את התקיעה מוסחת דעתו מכל דבר אחר והוא עסוק בשמיעת הקול החזק של החצוצרה ש"הוא הקול הגדול מכל כלי הניגון". הן בעבודת המקדש והן ביציאה למלחמה נדרשת מן האדם כוונה זכה ומיוחדת ועל כן מתלוות אליה תקיעת החצוצרות וכך כותב בעל ספר החינוך:

"לפי שבשעת הקרבן היו צריכין לכוון דעתם יפה בענינו כמו שידוע שהוא נפסל במחשבות ידועות, וגם כן צריך הקרבן כוונה שלמה לפני אדון הכל שציונו עליו, וגם כן בעת הצרה צריך האדם כיוון גדול בהתחננו לפי בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו… ואין דבר יעוררהו כמו קולות הנגון"

מצווה זו מסבירה את הצורך בתקיעת שופר בשעת מעמד הר סיני. חלק מתהליך קבלת התורה הוא כוונת הלב ודיוק המחשבה שנעשה גם על ידי אמצעים חיצוניים של קול שופר הולך וחזק מאד וכך גם כותבת המשנה באבות (פרק ו משנה ה)  שאחד מהדברים שהתורה נקנית בהם הוא "שמיעת האוזן" משום שהשמיעה מאפשרת ומחדדת את הכוונה בניגוד להרהור בלבד שאינו מפעיל את כח השמיעה וממילא את הכוונה השלימה של האדם.

---

בפרק החותם את ספר תהילים, פרק קנ, מופיעים כלי שיר וניגונים רבים שעל ידם מהללים את שם ה' "הללוהו בתקע שופר הללוהו בנבל וכנור הללוהו במנים ועוגב.." האלשיך הקדוש מסביר שבפרק זה ישנה הדרגה מקולות חלושים לקולות גבוהים בהתחלה נבל וכינור שקולם רך וענוג ולאחר מכן תוף ומחול שקולם עבה ונשמע בקול גדול ולבסוף בצלצלי תרועה ש"לגמור בקול, שעם היותו קול רם הוא בדרך תרועה והכנעה"

הגבהת הקול ההדרגתית מקול נמוך לקול גבוה יוצרת הכנעה אצל השומע ועם התגברת ההילול גם מתגברת ההכנעה אצל האדם.

ישנו קשר הדוק בין החוויה החיצונית של שמיעת החצוצרות לבין ההתכוונות הפנימית במחשבותיו של השומע ועל כן הן בשעת עבודת המקדש והקרבת הקורבן בה נדרשת טהרת המחשבה והן בשעת היציאה למלחמה והתפילה בעת צרה באות החצוצרות ומסייעות ביד האדם בקולם הרם לכוון את מחשבותיו ולעורר אצלו את הכוונה וההכנעה הנדרשים למילוי השליחות והתפקיד שהוטלו עליו.

בפרשתנו פרשת נשא אנו נפגשים עם שבר משפחתי עמוק וכואב דרך פרשיית אישה סוטה. התורה מתארת בפנינו תסבוכת נוראה של חוסר אמון ופגם במעמד הברית שבין איש ואישתו. באופן טבעי המרחב דרכו ניתן בע"ה להגיע לבירור והשלמה הוא בית המקדש, בית של אהבה ושלום. אך המקום לא מספיק. השבר הגדול דורש התערבות עליונה – שם השם המפורש מושלך אל המים.

מחד מוכיחה מחיקת השם עד כמה יקר הבירור שבין אישה לאיש, ומאידך דרך מחיקת שם שמיים אנו מתחילים להבין עד כמה עמוק ותהומי פגם הברית שבחוסר האמון והכנות המשפחתי.

התורה מערבבת במכוון בין המשל והנמשל, בין קדושת הזוגיות לקדושת השם המפורש מה מלמד על מה, או מה מוביל למה? לשאלה זו אין תשובה, האחדות שבין שמים לארץ היא המשמעות המיוחדת שעולה מהפסוקים, בדיוק כמציאות הכרובים בקודש הקודשים.

פרשות במדבר, נשא ובהעלותך (עד סוף פרק י') הן אולי המקום הבולט בתורה שבו נשתבחו ישראל בעיני המקום – מחנה ישראל עומד על תילו סביב המשכן. כל אחד ואחת יודעים את מקומם בשעת החנייה והמסע. הכוהנים והלווים מתוודעים לתפקידיהם כלפי שמיא בעבודתם במשכן וכלפי כל ישראל. ישראל מבקשים להתעלות ולעשות הרבה מעבר למחויבויות שלהם– הנשיאים, נציגי שבטי ישראל, מתנדבים להביא מתנות לכבוד חנוכת המשכן, בני ישראל אינם מוותרים על מצווה שהפסידו (פרשת פסח שני) והקב"ה מכתיר את מסע המחנה בתארים מחמיאים "עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה" (במדבר ט, כג). דברי ירמיהו על דור המדבר עולים ומתרקמים כנגד עיננו בפרשות הללו: "כֹּה אָמַר יְקֹוָק זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו לא, ב). הנצי"ב רואה בפרקים הללו את ימי האור של תקופת המדבר שהלכו ונחשכו מאוחר יותר עם יציאתם לדרך (בהקדמת הנצי"ב לחומש במדבר).

גם המצוות השזורות בתוך הפרשיות הללו אינן אלא בבואה של אותם ימים נשגבים – הציווי על הכוהנים לברך את ישראל ולהדליק באופן קבוע את מנורת המשכן, ובפרט פרשת הנזיר, הנותנת ביטוי לשאיפתו של כל איש ואישה מישראל להתקדש מעבר לחובות המוטלים עליו ולהגיע לדרגת כהן גדול. כשם שכהן גדול אסור בשתיית יין בשעת עבודתו כך הנזיר אסור ביין; כשם שכהן גדול אסור לו ליטמא למת, ואף לקרוביו, כך לנזיר אסור ליטמא למת; כשם שכהן הגדול נאמר עליו: "כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי ה'" (ויקרא כא, יב), כך הנזיר נאמר עליו: "כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ" (במדבר ו, ז).

לכאורה פרשת האישה הסוטה חורגת מאותה רוח גדולה של התרוממות רוח המאפיינת את הפרשות הללו – אישה החשודה בניאוף, מובלת דרך ביזיון ועוברת תהליך ציבורי משפיל של בירור. מה לפרשה זו ולרוממות אותם ימי זוהר?

---

מפירושו של רמב"ן ניתן למצוא טעם לפרשייה זו בחלק הזה של התורה. בפירושו לפסוק ו טוען רמב"ן שפרשת הסוטה היא ניגודה של פרשת הנזיר. ואילו בהמשך, בפירושו לפסוק כ הוא מטעים בכיוון אחר:

והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי העניין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום, כי חפץ למען צדקו ליסר הנשים שלא תעשינה כזימת יתר העמים, ולנקות ישראל מן הממזרות שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם. ולפיכך פסק העניין הזה משעה שנתקלקלו בעבירות, כמו שאמרו 'משרבו הנואפים פסקו מי סוטה' (בבלי סוטה מז ע"א)…

ואין הכתוב אומר שתהיינה הנשים הנואפות פטורות מן העוון בעבור שבעליהן נואפים, רק שלא יעשה בהן הנס הגדול הזה שהוא נעשה להם לכבודם ולהיותם עם קדוש, והם לא יבינו בטובה הזאת ולא יחפצו בה (רמב"ן, במדבר ה, כ)

יוצא אם-כך שרמב"ן רואה את פרשת הסוטה כדין ייחודי המבשר על רוח גדולה – זו מצווה יחידה בכל התורה שתלויה בנס, והיא מעידה על מעלתם של ישראל, שהקב"ה משנה את חוקי הטבע עבורם. הנס הקבוע הזה מתאים לתקופה שבה "רובם עושים רצונו של מקום". שינוי טבעו של עולם מתאים רק לתקופה ייחודית כדוגמת התקופה שבין פרק א' לפרק י' בבמדבר.  לדבריו, אין לקרוא אותה רק כפרשייה של תיקון חטא, אלא כפרשייה התלויה בדרגתם של ישראל. וממילא, ברבות הימים, פסקו לנהוג בה, כי הוא דורשת מעלה מיוחדת שהייתה קיימת בישראל רק באותם ימים.

הפסוק "עֹמדות היו רגלינו בשעריך ירושלם… ירושלים הבנויה כעיר שחֻברה לה יחדו" (תהילים, קכ"ב, ב-ג) קיבל בשנות קיומה של מדינת ישראל משמעות גיאופוליטית הקשורה להיסטוריה של מדינת ישראל; ירושלים החצויה עד מלחמת ששת הימים, וירושלים השלמה לאחר שחרורה.

לפסוק זה ניתנו משמעויות שונות: ר' יהושע בן לוי דורש אותו במשמעות הלכתית: "עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים" (ירושלמי, חגיגה פ"ג, ה"ו, וראו שם פני משה: "שיהיו נאמנים על הטהרות"). רבי יוחנן הסביר חיבור זה במשמעות רוחנית, חיבורה של ירושלים של מעלה עם ירושלים של מטה (בבלי, תענית ה, ע"א). דרשנים רבים נתנו  למימרא של ר' יהושע בן לוי משמעות חברתית – כפשט הפסוק. נראה לי שעיון במזמור מאמת את ההסבר החברתי של פסוק זה, וזהו ייחודה של ירושלים.

---

הגמרא במסכת בבא קמא (דף פב) מציינת: "עשרה דברים נאמרו בירושלים" וביניהם: אין עושין בה זיזין וגזוסטראות, אין עושין בה אשפתות, אין עושין בה כבשונות, אין מגדלין בה תרנגולים ועוד. תקנות אלו הן תקנות מוניציפליות, ובלשון ימינו – חוקי עזר עירוניים. ואכן כך! תקנות אלו קשורות לקדושתה המיוחדת של ירושלים, לנויה של העיר ותקנות הקשורות לעולי הרגל הבאים לירושלים בהמוניהם..

בין עשרת הדברים שאינם חלים בירושלים ישנה קבוצה נוספת, מפתיעה: לא חלים בה דיני טומאת צרעת הבתים, לא תקפים בה דיני עגלה ערופה, וגם אם ח"ו יתקיימו בה הקריטריונים של עיר הנידחת – לא יבוצע בה ההליך של עיר הנידחת. והרי לכאורה דווקא בעיר הקודש יש להחמיר בנושאים אלו, ולא להקל, ומדוע לא תקפים בה הדינים הללו?

הנימוק המופיע בגמרא והמשותף לקבוצה זו היא העובדה שירושלים לא נתחלקה לשבטים, לדעת תנא קמא (יומא יב, ע"א). בשלושת המקרים –  צרעת הבית, עגלה ערופה ועיר הנידחת – אחד הקריטריונים הוא הבעלות. בצרעת הבית נאמר: "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחֻזתכם" (ויק' י"ד, לד), וירושלים אינה אחוזתו של אף אדם, וכן בשאר. וכיוון שירושלים לא נתחלקה לשבטים הרי לא ניתן לממש בה בעלות, ולכך דינים אלו אינם תקפים בה.

ויש לעיין מהי המשמעות הרעיונית בהלכה שירושלים לא נתחלקה לשבטים? בפשטות המשמעות היא שירושלים היא נחלתם של כלל ישראל, ולכן הראשון מביו עשרת הדברים המנויים בברייתא הוא הדין "שאין הבית חלוט בה". ברם נראה שיש לכך משמעות נוספת.

בחינת דין זה מורה על שני מרכיבים:

מבחינה קניינית: ירושלים אינה קניינו של שבט אחד, וכמובן שאין היא קניינו ורכושו  של אדם פרטי. זהו המקור לדברי הגמרא במסכת יומא (שם) האומרת: "אין משכירין בתים בירושלים לפי שאינה שלהן".

מבחינה רעיונית: עם ישראל מורכב משנים עשר שבטים, שלכל אחד מהם ישנו אופי ייחודי משלו כמו שהתורה מתארת בברכות יעקב לבניו ובברכות משה לשבטים. העובדה שירושלים לא נתחלקה לשבטים מקנה לה ממד של אחדות. אחדות זו אינה מתוך שלילת השונה אלא להפך, קבלת השונה, ומתוך כך יצירת שלמות, כעין  החושן המורכב משנים עשר גוונים שונים, כנגד שבטי ישראל.

נראה ששתי בחינות אלו שבירושלים, הקניינית והרעיונית, יש בהן לעשות את כל ישראל חברים, וכל שבט וכל יחיד יכול להביא בה לידי ביטוי את אופיו הייחודי.

---

לאור הדברים דלעיל נמצא שהאמירה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" עדין אקטואלית בחיזוק החיבור הגאוגרפי, ובחיבור החברתי. בתקופתנו שומה עלינו להדגיש במיוחד את הפן החברתי שירושלים לא נתחלקה לשבטים, ויש להתעלות מעל שיקולים כיתתיים האומרים ירושלים שלי,  וכוונתם – שלי ולא של האחר. בכוחה של ירושלים לעשות את כולם לחברים ע"י יישום סיומו של המזמור: "יהי שלום בחילך שלווה בארמנותיך למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, למען בית ה' א-להינו אבקשה טוב לך" (קכב, ח-ט).

הסיפור 'איש התוכחה' פרי עטה של דבורה בארון (סופרת מתקופת העליה השניה) עוסק בדמותו של נחום לייב, עני מרוד שהתפרנס מאיסוף מלפפונים אצל הגויים, תוך כדי שהם היו זורקים עליו אבנים. בשל מעמדו הנחות לא זכה לעליה לתורה מלבד בפרשת  התוכחה, ומכאן כינויו 'איש התוכחה'. בעת קריאת פרשות התוכחה כל באי בית הכנסת התחבאו בתוך כסאותיהם והוא הרגיש כי הקללות נזרקות עליו כמו אבני הגויים.

הרגשה זו מקורה בקללות החמורות מאוד המופיעות בתורה הכוללות: מחלות קשות, בצורת, רעב קשה, מלחמות, גלות ופחד קיומי. גם מספרן של הקללות גדול בהרבה  ממספרן של הברכות. ואכן בהרבה מקהילות ישראל היו שנמנעו מלעלות לקריאה זו, בפרט בפרשת 'כי תבוא', משום שבה הקללות נאמרות בלשון יחיד. במקומות אלו היו מעלים את פשוטי העם כמו נחום לייב שהוזכר.

אולם פרשת הקללות בפרשתינו ובפרשת 'כי תבוא' יכולה להתפרש באופן הפוך לחלוטין. הקללות אינן איומות כפי שנראות ויתירה מכך הן ברכות.

---

מגמה פרשנית זו מצויה כבר אצל חז"ל, אשר מסבירים במדרש (תנחומא (ורשא) פרשת ראה סימן ד) כי הברכות בפרשתינו יתירות על הקללות לא במספר, אלא בכך שהן פותחות באות א (אם בחוקותי תלכו) ומסיימות בת'ו (ואולך אתכם קוממיות). ואילו הקללות פותחות באות ו'ו(ואם לא תשמעו) ומסיימות באות ה'א (ביד משה), ובין ו'ו לה'א אין כלום. פרשנות זו נמצאת גם בזהר (זהר חדש פרשת כי תבא מאמר הבטחות ונחמות שבקללות דמשנה תורה). במקור זה מובא סיפור על ר' שמעון בר יוחאי אשר בזמן היותו במערה התכתב עם חבריו באמצעות יונת דואר. תוכן המכתב עסק בהבדל בין בפרשת 'בחוקותי' שבה מובעת נחמה, לעומת פרשת 'כי תבוא' שהתוכחה אינה מסתיימת בנחמה. תוך כדי עיסוק בשאלה זו מתגלה אליהו לרשב"י ואומר לו: "כל הבטחות ונחמות של ישראל באותן קללות הן כתובות" ובהמשך דבריו מפרט כיצד כל הקללות הן למעשה ברכות. לדוגמא: התיאור כי בעקבות הגלות עם ישראל יוצע למכירה  לעבדים, אולם המצב יהיה כל כך גרוע שאף אחד לא ירצה לקנות אותם: "והתמכרתם שם לאויבך לעבדים ולשפחות ואין קונה (דברים, כח סח), ונמכרתם לא כתיב, אלא והתמכרתם, בלבבכם תחשבו שאתם נמכרים, ולא כך, שהרי ואין קונה כתוב, אין מי שיכול לשלוט עליכם".

מעניין שאותה גישה מיישם רשב"י על אלעזר בנו. הגמרא (מסכת מועד קטן דף ט ע"א – ע"ב. המקור בארמית) מספרת על ר' אלעזר שהלך בעצת אביו לבקש ברכה מחכמים. ברכתם היתה: "יהי רצון שתזרע ולא תקצור, תכניס ולא תוציא, תוציא ולא תכניס, שיחרב ביתך ויתיישב בית הארחתך, יבולבל שולחנך, ולא תראה שנה חדשה. כשבא אצל אביו אמר לו לא די שלא ברכוני אלא שעוד ציערוני. אמר לו מה אמרו לך? כך וכך אמרו לי. אמר לו הכל ברכות: תזרע ולא תקצור –  תוליד בנים ולא ימותו. תכניס ולא תוציא – תכניס כלה לביתך ולא ימותו בניך שתצאנה כלותיך. תוציא ולא תכניס – תוליד בנות ולא ימותו בעליהן שיחזרו אצלך. יחרב ביתך ויתיישב אורחך -שהעולם הזה הוא בית הארחה והעולם הבא הוא בית. ולא תראה שנה חדשה – שלא תמות אשתך ולא תישא אישה אחרת ותתחייב בדין נקי יהיה לביתו שנה אחת".

החסידות שדגלה באופן גורף בכלל "אין רע יורד מהשמים", העצימה מאוד פרשנות זו לפרשות התוכחה. יחד עם זאת נתנה את דעתה לשאלה העולה מתוך הדברים: למה בכל זאת הקללות לא מתקבלות אצלנו כברכות? תורת החסידות הציעה שלושה כיווני פתרון.

---

א. הגדרות קללה וברכה הינן סובייקטביות ולא אובייקטיביות. הדרך שבה אדם יסתכל ויקבל את מה שעובר עליו, היא אשר תקבע האם זו קללה או ברכה.(ר' יהושע מאפטא, ספר אוהב ישראל – פרשת ראה).

מעניין שגישה זו מצויה גם אצל הרב עובדיה הדאיה "ושמעתי שישנם מקומות שמתחרים אחד עם השני לקנותם [הכוונה לעליות בפרשות התוכחה], והזוכה בהם עושה סעודה גדולה לכל הקהל שבבית הכנסת. וישנם מקומות שיש חזקה למי שהחזיק לעלות בהם, ואין רשות לאחר לקחת לו חזקתו זאת. והנה ברור שכל שמחזיק אותם לברכות, הנה שכרו אתו להתקיים בו כל הברכות הכמוסים בהם. וההיפך למי שמחזיק אותם לקללות ח"ו, הרי הוא מביא על עצמו אותם הקללות בבחינת אל יפתח אדם פיו לשטן(שו"ת ישכיל עבדי, ח, או"ח טז ז).

ב. במקור, גם הקללה היתה ברכה. אולם משום שלבריות אין יכולת להכיל את השפע הוא הופך אצלםלקללה.  כלומר הטוב עבר צמצום, הגבלה וזה נתפס כרע, כקללה.  הדוגמא הבולטת לכך היא במבול. המים שהם שפע וחיים הפכו לקללה, משום שלבריות לא היתה יכולת לקלוט את שפע המים העצום ולכן הם נהפכו לכח הרסני (ר' מנחם נחום מטשרנוהיל, מאור עיניים, פרשת משפטים)

ג. הקללות למעשה מעידות על קרבת ה', שכן דרשו חז"ל "כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל", ואמרו ז"ל (ספרי שם), "אף על פי שהם טמאים – שכינה שרויה ביניהם". בדרך זו הסביר גם ר' שמואל מסוכוטשוב בעל "בני יששכר" את  תיקנו של עזרא לקרוא את פרשת התוכחה שבויקרא לפני שבועות, ואת פרשת כי תבוא לפני ר"ה. זאת כדי להוציא מפרשיות אלו את הטוב הטמון בתוכן,  והפנימיות החיובית המוסתרת  בהן ואזי הקללות החיצוניות יתבטלו מאליהן וישאר התוך הפנימי, וזוהי ההכנה הרוחנית המתאימה לקראת חג השבועות ולקראת ר"ה.

הספור על 'איש התוכחה', שאתנו פתחנו מסתיים בכך שתמיד לאחר אחת מפרשות התוכחה, שמש ביכנ"ס שילם לנחום לייב את כל החוב הכספי שהיה לו כלפיו, כעין שכר על הסכמתו לעלות לתורה בפ' התוכחה. ו'איש התוכחה' קנה בכסף זה אוכל מזין לילדיו ובבית ש"חשכתו נצחית התנצנצו כשברירי שמש – אורות באופל".

העיסוק הרב בתורת הכוהנים ועבודת בית המקדש שאותו אנו אמורים ללמוד מקריאת ספר ויקרא ובמיוחד בפרשת אמור ובהפטרתה מעורר בי את הצורך להבין כיצד התנהלו חיי היום יום בהר הבית  ובבית המקדש. ואיני מכוון  לעבודת הקרבנות.  על זה יש לנו משניות ומסכתות ברורות בתלמודים ואנו לומדי התורה עוסקים בהם רבות תוך כדי לימוד התלמוד כולו. אלא דווקא במנהל היום יומי אשר קיים את סדרי העבודה הכל כך מדוקדקים המחויבים על פי ההלכה בעבודת בית ה'. מי ניצח על כל הסדר הגדול והמדויק הזה, כיצד ידע כל כהן ולוי את מקומו ותפקידו המדויק  בכל אחד מימות החול ובוודאי בשבתות ובמועדות לאורך כל ימות השנה.

עבודת בדיקה כזו מחייבת עיון נרחב בכל הספרות של ימי התנאים והמסורת התלמודית.  צריך להוסיף ולומר שזו מלאכה מורכבת כי עלינו לעשות הבחנה ברורה בין המקורות של החכמים שראו בעיניהם את סדרי הבית לבין החכמים גם מבין חכמי ספרות המשנה שהסתמכו על מסורות שונות  ובוודאי כשאנו עוסקים במקורות התלמודיים השונים.  הדבר מחייב מחקר גדול ומשמעותי ועלים ממנו אני מבקש להציג בפניכם במאמר קצר זה.

עבודת בית המקדש נתקיימה על ידי משמרות הכהונה. המסורת מדברת על עשרים וארבעה משמרות כהונה. מן התוספתא (מסכת תענית (ליברמן) פרק ג הלכה ב) למדנו ששמנה משמרות תיקן משה לכהונה ושמנה ללוייה. אמנם התלמודים הבבלי והירושלמי לא מזכירים שמשה התקין משמרות לוייה אבל העניין נזכר בהחלט בספרות התנאית. בירושלמי  בפרק ד' של תענית הוסיף ואמר ארבעה משל אלעזר וארבעה משל איתמר. משעמד דוד ושמואל הרואה עשאום עשרים וארבע משמרות כהונה ועשרים וארבע משמרות לויה שנאמר : "המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם" (דברי הימים א'  ט') אילו משמרות כהונה ולויה . עמדו נביאים שבירושלם וקבעו שם עשרים וארבעה עמודים כנגד עשרים וארבע משמרות כהונה ולויה שנ' צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי אי איפשר לומ' כל ישראל אלא מלמד ששלוחו של אדם כמותו.

אם משמרות הכהונה היו מתחלפים בכל שבוע הרי שהממונים שנהלו את עבודת המשמרת היו קבועים במקדש.  כך יש ללמוד מדבריו של אבא שאול המובאים במסכת פסחים (נ"ז עמוד א'):

"אבא שאול אומר: קורות של שקמה היו ביריחו, והיו בעלי זרועות נוטלין אותן בזרוע. עמדו בעלים והקדישום לשמים. עליהם ועל כיוצא בהם אמר אבא שאול בן בטנית משום אבא יוסף בן חנין: אוי לי מבית בייתוס אוי לי מאלתן, אוי לי מבית חנין אוי לי מלחישתן, אוי לי מבית קתרוס אוי לי מקולמוסן, אוי לי מבית ישמעאל בן פיאכי אוי לי מאגרופן. שהם כהנים גדולים, ובניהן גיזברין, וחתניהם אמרכלין, ועבדיהן חובטין את העם במקלות".

עדות זו של אבא שאול מלמדת שמשרות השונות בבית המקדש היו תפוסות בידי  בני המשפחות של הכהנים הגדולים. אכן אף שהיו ממונים קבועים לתפקידים שונים בבית המקדש כל משמרת הייתה כנראה ממנה ממונים מטעמה לחלוקת העבודה בבית המקדש שהרי היה צורך להסדיר את עבודת בית  ה' בתוך אנשי המשמרת לבתי האב השונים של אנשי המשמרת. על כן המקורות התנאיים מדברים על ראש המשמר ועל זקני בית אב. כדוגמא נזכיר את המשנה (יומא פרק ג משנה ט).

"בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו"

וכן המשנה (מידות פרק א משנה ח):

"בית המוקד כיפה ובית גדול היה מוקף רובדין של אבן וזקני בית אב ישנים שם ומפתחות העזרה בידם ופרחי כהונה איש כסתו בארץ". ממשנה זו אפשר להתחיל גם ללמוד על חלוקת התפקידים בבית המקדש ,כמו העובדה  שמפתחות העזרה  היו נמסרים לבית האב  העובד באותו היום . מסירת העבודה לבית אב כללה גם מסירת  מפתחות העזרה. אך ביום הכפורים נמסר בידי ראש בית האב ללוות את הכהן הגדול משמאלו, כאשר הסגן היה מימין לכהן הגדול והשלשה ניגשים לבצע את ההגרלה על שני השעירים , עבודה חשובה ומשמעותית ביום הקדוש הזה.

בין בעלי התפקידים המתחלפים מצוי גם ראש המעמד וגם לו תפקיד נכבד בעבודה השוטפת של בית ה'. כך רואים אנו לדוגמא ב משנה (מסכת תמיד פרק ה משנה ו')

"הגיעו בין האולם ולמזבח נטל אחד את המגרפה וזורקה בין האולם ולמזבח אין אדם שומע קול חברו בירושלים מקול המגרפה ושלשה דברים היתה משמשת כהן ששומע את קולה יודע שאחיו הכהנים נכנסים להשתחוות והוא רץ ובא ובן לוי שהוא שומע את קולה יודע שאחיו הלוים נכנסים לדבר בשיר והוא רץ ובא וראש המעמד היה מעמיד את הטמאים בשער המזרח".

מדובר פה בשלשה בעלי תפקיד. האחד הכהן המייצג את משמר הכוהנים השני מבין משמר הלויים והשלישי כנראה ישראל המייצג את המעמד התורן של ישראלים בבית המקדש והוא מכין כנראה את הטמאים החייבים בקרבנות לטהרתם  ומעמידם הכן ליד שער המזרח הוא שער ניקנור של בית המקדש.

אכן סידור עבודה זה קשה להבנה משום משום שהעמדתם של הטמאים לקראת הקרבת קרבנם לטהרה מסור במקרא עצמו לידי כהן,(ויקרא י"ד ): "והעמיד הכהן המטהר את האיש המיטהר  לפני ה'".  אפשר אולי לשער שאכן הבא ליטהר היה נמסר בידי ראש המעמד שעבד באותו שבוע והוא מסרו בידי הכהן האחראי באותו יום לקרבנות המיטהרים.  לטעמי נקודה זו עדיין צריכה בירור ולא מצאתי לה מקור ברור בספרות התנאית או האמוראית העוסקת בסדרי המינהל של בית המקדש.

אנו יכולים מכל מקום להניח שבכל שבוע ובכל יום נתמנו ממונים אחראיים מבין המשמרות העובדים לניהולה של עבודת המשמרת באותו שבוע. כבר ראינו שהממונים הללו קרויים בלשון המשנה זקני בית אב והם שהיו ישנים בבית המוקד ומשמרים את מפתחות העזרה ומשמע שבפועל הם קיבלו לידם את הניהול המעשי של בית המקדש בימי עבודת בית האב שלהם.  ביטוי נרחב ושם שהיה לממונים הללו נוכל ללמוד מתוך דברי התוספתא  במסכת שקלים (ליברמן) פרק ב הלכה טו).

"שבעה אמרכלין מה הן עושין שבעה מפתחות העזרה בידן רצה אחד מהן לפתוח אין יכול עד שיתכנסו כולן נתכנסו כולן אמרכלין פותחין וגזברין נכנסין ויוצאין ולפי כבוד היו נכנסין והיו יוצאין אמ' ר' יהודה למה נקרא שמו אמרכל מפני שמר על הכל היו כשרים בכהנים בלוים בישראל מי שיש לו בן בן קודם אח אח קודם כל הקודם בנחלה קודם בשררות ובלבד שינהג כמנהג אבותיו".

כבר כתב רש"י  לספר מלכים ב' (י"ב  פסוק י') (ציין לדבריו הר"ש ליברמן זצ"ל בתוספתא כפשוטה) שהכהנים שומרי הסף ,ספי העזרה, הממונים על מפתחות העזרה הם הנקראים האמרכלים. וכן הובא בתרגום יונתן "אמרכליא" , וציין להערתו המחכימה של אברהם ביכלר בספרו בגרמנית פריעסטער עמוד 94).  השערה זו מתאשרת על פי המדרש  בויקרא רבה על הפסוק אם הכהן המשיח יחטא והדרשן קובע שהמדובר בשבנא המוזכר בספר ישעיהו כמי שהיה על הבית. רבי אליעזר אומר כהן גדול היה  ורבי יהודה ברבי אומר אמרכל היה. המחלוקת היא בין החכמים האם היה שבנא הכהן הגדול התפקיד הרוחני הגדול בבית המקדש או שמא היה הפקיד הממונה על אוצרות המקדש (ועיין שם בדבריו של ר' מרדכי מרגליות מפרש הויקרא רבה).

אם אנו נבקש להתאים את האמור במשנה ובתוספתא בסוף ימי הבית האמרכלין היו מקבלין את מפתחות בית המקדש והיו אחראין ראשיים לניהולו התקין של הבית. בצדם של האמרכלים פעלו גם הגזברים. אלה מוזכרים בין היתר במשנת שקלים. (פרק ה משנה ב): "אין פוחתין משלשה גזברין ומשבעה אמרכלין ואין עושין שררה על הציבור בממון פחות משנים חוץ מבן אחיה שעל חולי מעיים ואלעזר שעל הפרכות שאותן קיבלו רוב הצבור עליהן".

קרוב לוודאי שבצדם של האמרכלין פעלו הגזברים והיו ממונים על הציוד היקר שהיה מצוי בבית ה' והיה נחוץ לקיום סדר העבודה  של בית ה'. איני יודע להסביר מדוע היה צורך במספר גדול יותר של אמרכלין בבית המקדש מאשר מספר הגזברין. אולי היה זה משום שהיו כאלה ששמו עיניהם על אוצרות בית ה' . אבל זו כמובן השערה בלבד.

על כל פנים ראינו בפרק זה שבין המינויים שהיו מתמנים תדיר בבית המקדש נמסרו התפקידים החשובים לראשי המשמרות לראשי בתי האב לאמרכלין ולגזברים. ראוי אולי לסכם קטע זה בדברי מדרש האגדה בסוף מסכת תענית (דף כט עמוד א):

"תנו רבנן: משחרב הבית בראשונה נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה, ומפתחות ההיכל בידן, ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו: רבונו של עולם! הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים – יהיו מפתחות מסורות לך, וזרקום כלפי מעלה. ויצתה כעין פיסת יד וקיבלתן מהם, והם קפצו ונפלו לתוך האור. ועליהן קונן ישעיה הנביא משא גיא חזיון מה לך אפוא כי עלית כלך לגגות תשאות מלאה עיר הומיה קריה עליזה חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה. אף בהקדוש ברוך הוא נאמר מקרקר קר ושוע אל ההר".

שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול.

"… אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא בעמיו…".

הכהנים מצווים לשמור על רמת קדושה גבוהה ביותר, וזאת מכיוון שהם נציגיו של עם ישראל במשכן ובבית המקדש. לכן מצווה כאן התורה את הכהנים על האיסור להיטמא למת. עם ישראל הינם ככהנים באומות העולם. עם ישראל נמצא במדרגת קדושה גבוהה יותר משאר האומות, וכן גם עליו לשמור על רמת קדושה וטהרה גבוהה יותר. עם ישראל הוא נציג האומות לקשר האלוקי ברמה בגבוהה ביותר. האומות מקבלות את השפע האלוקי דרך עם ישראל.

אמנם האיסור להיטמא למת ממש לא קיים לגבי בני ישראל, אבל בכל זאת הרעיון קיים, עם ישראל צריכים להתרחק מהטומאה, להתרחק מאיסורי עריות, ממאכלות אסורות ולהיות קדושים- "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' אלוקיכם". כיצד נטהרים מאותה טומאת מת, אם כן נטמאים בה?

---

אפר פרה אדומה הוא המטהר מטומאת מת. חלק מתהליך הכנת אפר פרה אדומה הוא לקיחת הפרה ושחיטתה אל מול פני אוהל מועד. יש ערך בעצם העמידה, אף במקום מרוחק מאוהל מועד, אל מול פתח אוהל מועד, אל מול קודש הקדשים. טומאת המת מגיעה מחיסרון מסוים הקיים כרגע מבחינת ההסתכלות שלנו בני האדם בכך שהסתלקו חיים מהעולם. העמידה אל מול אוהל מועד, אל מול חיי הנצח היא המטהרת את האדם מטומאת המת. כאשר האדם מסיר מבטו מההסתכלות אל הרגע, אז מבינים שאותו מוות שבגלל באה הטומאה הוא רק מצידנו, הוא לא שייך אל הנצח, הנשמה ממשיכה את חייה בעוצמה ורק הגוף הזמני הוא שהסתלק, אז האדם נטהר מטומאת המת.

עברנו לאחרונה את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אומה שלמה נכנסו אל תוך טומאת המת הזאת. הכהנים מצווים "לנפש לא יטמא", אך עם ישראל, כהנים באומות, נטמאנו בטומאת המת, בגלות, בשואה, במשרפות. איך נטהרים מאותה טומאת מת? איך ממשיכים הלאה ונטהרים?

ציינו גם את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, טומאת המת שבאה ממסירות נפש על מדינת ישראל, על חיים יהודיים בארץ ישראל. כיצד נטהרים מטומאת המת הזאת?

"אל מול פני אוהל מועד". אם נביט אל הנצח, אל האמונה שהייתה לאבותינו לאורך כל הדורות, נטהר מהטומאה!

המוות, האובדן, הוא קשה מאוד. הן במובן הפרטי והן במובן הלאומי. גם לכאב יש מקום חשוב.

כאשר אנחנו מביטים אל הנצח אנחנו בוטחים בהקב"ה שכל התהליכים שהוא מוביל מכוונים אל הגאולה. שגם את השואה, וגם את האבדן של חללי צה"ל הקב"ה הוא שמוביל ומכוון אל הנצח, אל המטרה, אל הקדושה. כיצד? אנחנו באמת לא יודעים, אבל אנחנו כן יודעים שלשם זה מוביל.

העמידה אל מול פני אוהל מועד, אל נצח עם ישראל, היא אותה עמידה של שמחה המחויבת לבוא ביום העצמאות על מדינתנו, המחייבת אותנו להודות לה' על הנס הגדול שעשה איתנו בהקמת המדינה ובכך נצלנו מהצרות ומהרדיפות, והקמנו מדינה כאן בארץ ישראל עם שלטון ריבוני יהודי. הסתכלות על הרגע, על הזמניות, על חצי הכוס הריקה היא הטומאה. בכדי להטהר מהטומאה הזאת חייבים להביט אל הנצח.

רק מי שמבין שיש כאן נצח, וגם הטומאה היא חלק מהתהליך, מסוגל להודות מעומק הלב להקב"ה ביום העצמאות.