בפעם שעברה עסקנו בעיקר בעונג הגשמי על אופניו הרבים (אכילה, שינה, משחק וכו'). הפעם נדבר על עונג רוחני ועל האיזון ביניהם בשבת.

כך כותב הטור:[1]

ואחר השינה קובעין מדרש כדאיתא (כמובא) במדרש-

'אמרה תורה לפני הקב"ה

רבש"ע כשיכנסו ישראל לארץ זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו

ואני מה תהא עלי?

אמר לה יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו

שהם בטלים ממלאכתם ויכולין לעסוק בך…'

המדרש מבטא את זעקתה של התורה שחוששת על מקומה בעולם ארצי של עשייה, פרנסה וגידול משפחה. הקב"ה משדך לה בת זוג – בשבת בטלים כולם ממלאכתם ויכולים לעסוק רק בך. איך כל זה מסתדר עם העונג הגשמי שראינו? האם עונג גשמי כגון שינה ואכילה לא בא על חשבון לימוד התורה בשבת? איפה עומד לימוד התורה ביחס למצוות עונג שבת?

ניתן לומר שלימוד התורה מבטא ערך עצמאי שאולי מנוגד לעיתים לעונג שבת ואף על פי כן יש לפנות לו מקום וזמן על מנת לשמר את מקומה של התורה בחיינו העמוסים ולהרבות לימוד תורה לעם קדוש בזמן קדוש- השבת.

כך כותב הבית יוסף:[2]

"ויקהל משה –  אמר להם הקב"ה לישראל

אם אתם נקהלים בכל שבת ושבת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות

וקורין בתורה ובנביאים מעלה אני עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי

שכן ישעיהו הנביא מפרש (מג יב) ואתם עדי נאם ה' ואני א-ל

אתם מעידים עלי שאני א-לוק בעולם, עד כאן.

ומכאן סמכו בכל תפוצות הגולה להתקבץ בבתי כנסיות

לקרות מקרא ולדרוש בדברי אגדה אחר סעודת שחרית".

יש ערך וחשיבות להתכנס ללימוד משותף ולהקהיל קהילות של תורה. אדם העובר ליד בית הכנסת וממנו בוקעים קולות של לימוד, חברותות , שיעורים, ילדים מזמרים תהילים וכו' מרגיש את נוכחות הקב"ה ותורתו, בכך אנו כביכול ממליכים את הקב"ה בעולמו ואין יותר מתאים לכך מזמן מקודש כמו השבת.

אמנם ניתן לראות את לימוד התורה לא רק כערך עצמאי אלא כחלק מהותי מעונג שבת. האדם כאדם מורכב מכמה חלקים – בתורת חב"ד מכנים אותם כנפש בהמית (טבעית- אנושית) ונשמה א-לוקית. בשבת עלינו לענג את כל חלקי נפשנו. את הנפש הבהמית (אנושית)- באכילה, שינה וכו'. אך אל לנו לשכוח את הנפש הא-לוקית שהתורה והתפילה היא העונג הצרוף שלה.

"שימו לב אל הנשמה"[3]– הנשמה הא-לוקית ששוכנת בנו, זו ש"מכסא כבוד חוצבה"

צמאה לא-ל חי ומתענגת בתורה, בתפילה, בניגון של קדושה.

העונג השלם מגיע כאשר הוא נותן מקום לכל חלקי הנפש שלנו ולא מזניח שום צד בה. היכולת הייחודית שלנו כבני אדם המכילים נפש בהמית (אנושית) ונשמה א-לוקית  (בניגוד לבהמות המכילים רק נפש בהמית ולמלאכים המכילים רק נשמה אלו-קית) היא להתענג על ה' ממקום שלם. עונג גשמי ורוחני כאחד.

"השבת נעם הנשמות

והשביעי עונג הרוחות

ועדן הנפשות להתענג באהבתך וביראתך

שבת קודש נפשי חולת אהבתך".[4]

החיבור המיוחד בשבת בין תענוגות הנפש הרוח והנשמה

מביא למקום שלם של "להתענג באהבתך וביראתך… נפשי חולת אהבתך".

כיצד נחלק את הזמן בין עונג גשמי לרוחני? בין שינה ואכילה לתפילה ולימוד תורה?

הגמ'  בפסחים סח ע"ב קובעת כלל בשם רבי יהושע:

"חציו לכם וחציו לה'- חציו לאכילה ושתיה, חציו לבית המדרש".

ניתן להבין כפשוטו ולמדוד באופן מדויק חצי מהזמן לכך ולכך.

אך ניתן להבין את דברי רבי יהושע- כנתינת מקום וחשיבות בנפש לענג את שני החלקים הקיימים בנו ולאו דווקא למדידת זמן מדויקת.

כמובן שחלוקת הזמן תלויה באדם, ביכולותיו ובשלב בחייו. (כגון אמא לילדים קטנים אשר העיסוק בהם, ב"ה אינו מתבטל בשבת.. בעבורה אפילו תפילה קצרה או כמה פסוקים יהיו שקולים ל"חציו לה'".. לעומת נערה או אישה מבוגרת שפנויה יותר להקדיש זמן לתפילה ולימוד תורה)

כמו כן הרמ"א על השו"ע[5] מציין שתלמידי חכמים העוסקים כל השבוע בלימוד תורה ירבו יותר באכילה ושתיה, ולעומתם – בעלי בתים ירבו בשבת בלימוד תורה. משתמע מכך שהחלוקה בין עונג גשמי לרוחני בשבת משתנה בין אדם לאדם בהתאם למצבו בחיים, עיסוקו במשך השבוע וכו'.

נסיים בדבריו של ר' בונם מפשיסחא  המתאר באופן הרמוני ומופלא את המעברים הטבעיים בין גוף לרוח המתאפשרים בזמן מיוחד ושלם כמו השבת:

"הרבי ר' בונם ז"ל אמר,

מאד היה ישר בעיני, להיות ב'סאלע' [טרקלין] גדולה עם מטות ו'קנאפעס'

[ספות קטיפה יקרות], ושולחנות ערוכים עם יין וצלי ו'אינדיקעס' [תרנגולי הודו],

ולומר מעט תורה. ומי שמבקש לישון – שישן קצת, ויאכל צלי וישתה יין,

ולומר עוד דברי תורה מעט..

ואפשר, זה הפירוש של 'נשמה יתירה'.

כי שבת הוא ענין כזה, שהכל בא למקום הראוי. ממילא, הנשמה מתרת את עצמה ואינה קשורה ומסוגרת. בכל השבוע, הנשמה לא תוכל לסבול עניני הגוף, ובשבת, נעשה הכל חד. וזה, רוחב הלב…".

המעבר מתפילה- לקידוש, קפה ועוגה.

מסעודה ללימוד תורה

מחברותא ל"שינה משובחת"

ממאכלים טובים לדברי תורה וזמירות שבת

אותו מעבר חלק, מתוק ונעים מתאפשר בזמן בו הנשמה היתרה מותרת מכבליה

ומתאחדת עם הגוף והנפש וזה, רוחב הלב.

וכמאמר הגמ': "כל המענג את השבת- נותנים לו נחלה בלי מצרים (גבולות וכבלים)"[6]

שנזכה להתענג בתענוגים- גשמיים ורוחניים.

[1] טור אורח חיים סימן רצ

[2] בית יוסף אורח חיים סימן רצ

[3] מתוך פיוט " אודה לא-ל" לר' שמעיה קוסון המאה ה-16

[4] מתוך פיוט י-ה אכסוף לר' אהרון מקרלין

[5] שולחן ערוך אורח חיים סימן רצ סעיף ב:

"אחר סעודת שחרית קובעים מדרש לקרות בנביאים ולדרוש בדברי אגדה…

הגה: ופועלים וב"ב שאינן עוסקים בתורה כל ימי שבוע, יעסקו יותר בתורה בשבת מת"ח העוסקים בתורה כל ימי השבוע, והת"ח ימשיכו יותר בעונג אכילה ושתייה קצת, דהרי הם מתענגים בלמודם כל ימי השבוע"

[6] מתוך סוגית עונג שבת- בבלי שבת קיח ע"א

אורחים מכובדים מגיעים לשבת.

המפה היפה ביותר על השולחן, הסכו"ם היוקרתי יצא מהארון. סט הצלחות המיוחד. מפיות מעוצבות וכלי הגשה יפים ומרהיבים. האוכל כמובן – מושקע ומיוחד מהסלטים עד למנה העיקרית, והקינוחים… כיאה לאורחים חשובים.
גם בגמרא (שבת קיט.) מסופר לנו על אורחים מפתיעים:

רבה בר רב הונא איקלע  לבי  רבה בר רב נחמן

קריבו ליה תלת סאוי טחיי

א"ל מי הוה ידעיתון דאתינא?

אמרו ליה מי עדיפת לן מינה?!

תרגום: רבה בר רב הונא נזדמן לביתו של רבה בר רב נחמן. הביאו לפניו שלוש סאים רקיקין שמרחו אותם בשומן יקר. אמר להם: איך ידעתם שאבוא (שהכנתם לכבודי מאכל משובח הראוי לאורחים?). אמרו לו: האם אתה עדיף לנו ממנה? (מן השבת?).

רבה בר רב הונא מגיע כאורח בהפתעה ולא מבין כיצד ידעו על בואו והכינו לכבודו תבשיל משובח שמכינים עבור אורחים חשובים. עונים לו בני ביתו של רבה בר רב נחמן: כלום אתה חשוב לנו יותר ממנה- מן השבת?

---

האורחת המכובדת והחשובה ביותר מגיעה לפתחנו כל שבוע- שבת שמה. היחס והכבוד שלנו לקראת בואה ראוי להיות לפחות כמו לאורחים חשובים.

ההשקעה באוכל, בעיצוב, בהגשה – לכבוד שבת קודש.

אולי בהשראת סיפור תלמודי זה כתבה המשוררת רבקה אליצור את שירה היפה:

שלום לך אורחת

שלום לך שבת

חיכינו חיכינו סוף סוף הנה באת

הבית שטפנו

פרחים לך קטפנו

פרסנו מפה לבנה על שולחן

הנרות מאירים

כל הבית מוכן

---

ביטוי הלכתי להכנה ולציפייה לקראת שבת ניתן לראות בדברי הרמב"ם [1]

"איזהו כבוד זה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת מפני כבוד השבת ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש מיחל להקבלת פני השבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך". האדם מתכונן, מתרחץ וממתין בהתרגשות לבואה ואף יוצא לקראתה.

ולסיום- אולי ניתן לדמות את אותם מלאכים, שאנו מקבלים בשירת "שלום עליכם" לשומרי הראש המלווים את האורחת החשובה:

"שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. ואם לאו – מלאך רע אומר: יהיה רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו".[2]

שומרי הראש – המלאכים, מתלווים אליה ובודקים בכל בית ובית – האם כיבדוה כראוי? האם הבית מואר, השולחן ערוך? המיטה מוצעת? האם השקענו, המתנו, ציפינו וייחלנו?

בתפילה שנזכה לכבד כל שבוע ושבוע את האורחת מתוך שמחה, התחדשות ואהבה.

[1] הלכות שבת פרק ל הלכה ב.

[2] תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קיט, עמוד ב

הגמרא בסוגיית כבוד שבת (שבת קיג א) מביאה שלושה תחומים שבהם היא מגדירה את מצוות כבוד השבת על פי הפס' מספר ישעיהו (נ"ח,י"ג): "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר".

"וכבדתו – שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי (תרגום: וכמו שרבי יוחנן היה קורא לבגדיו- "מכבדי"). מעשות דרכיך – שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. ממצוא חפצך – חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין. (חפץ- רצון). ודבר דבר -שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. דבור – אסור, הרהור – מותר".

אם כך שלושת התחומים הם: לבוש, הליכה ודיבור.

התמקדות הגמרא בשלושתם מאפשרת לנו ליישם את הרעיון הרוחני בכלים מעשיים. אמנם יש לזכור שבמצוות כבוד שבת הכוונה היא העיקר ולא המעשה, ועלינו לכבד את השבת גם במישורים נוספים ולא רק דרך הערוצים הללו. ניתן אף לומר שכבוד שבת היא "מצווה בכיוון ההפוך"[1] – רוב המצוות מתחילות במעשה ועל גביהם מתווספות כוונות. לעומת זאת מצוות כבוד שבת מתחילה מהכוונה לכבד את השבת ולאהוב אותה (כפי שראינו בפעם שעברה) וממשיכה למעשה- לכלים המעשיים דרכם ניתן לכבד ולפאר אותה. הכללים מיישמים את הרעיון הרוחני הגדול של כבוד השבת ויש להיזהר פן ייהפכו לחוקים חיצוניים הנעשים ללא רוח וכוונה- מעין קוביות קרח ללא חום ונשמה.

כעת נתמקד בכל אחד מהתחומים:

לבוש:

ר' יוחנן בירושלמי[2] זועק: "אוי לנו מעטיפה של חול בשבת!"
לשבת יש לקנות בגדים מיוחדים. הנשמה היתרה והקדושה שלנו בשבת לא ראויה להסתובב כל היום בפיג'מה או בבגדי חול… מקובלים אף נהגו להחליף לכבוד השבת את כל פרטי הלבוש כולל אלו שלא רואים כלפי חוץ.

אלו בגדים נקראים מכובדים? האם רק בגדים בצבע לבן? (כמאמר השיר "שיירות לבנות חוזרות מבית כנסת") נראה שבגד מכובד הוא דבר סובייקטיבי. בעבור אדם מסוים חולצה לבנה מסמלת כבוד ובעבור האחר דווקא השחורה והיוקרתית מכובדת יותר מהלבנה. העיקר הוא לייחד בכנות בגד שהוא היפה והמכובד ביותר בעיני- לכבוד שבת. כמה נקנה ונשקיע מכף רגל ועד ראש בלבוש המיוחד לשבת?

הדבר תלוי במצב הביגוד הכללי שלנו. לדוג' מי שרוכשת זוג נעליים שונה לכל צבע או אירוע תוכל להשקיע ולייחד זוג אחד לשבת. מי שמצבה הכלכלי לא מאפשר לה יותר מזוג נעליים אחד תסתפק בו גם לשבת ותייחד דברים אחרים וזולים יותר לכבודה. (כמאמר ר' עקיבא[3]– "עשה שבתך חול ואל תזדקק לבריות").

הליכה:

הליכתנו בשבת צריכה להיות שונה משל יום חול. אם בטרדת ימי החול אנו רצים ופוסעים בגסות, בשבת הליכתנו צריכה להיות מכובדת, נעימה ונינוחה יותר. אמנם גם כאן הכל אחר הכוונה. כך כותבת הגמרא (ברכות ו ע"ב) שלצורך תפילה או דבר הלכה אדם יכול לרוץ אפילו בשבת כי עצם התפילה או המצווה מכבדת את השבת וראוי לרוץ לקראתה. הגמרא שם מביאה את הפס': "אחרי ה' ילכו כאריה ישאג" (הושע יא, י) המתאר כיצד ראוי להסתער כאריה לקראת דבר מצווה. וכמו שראינו בדברי הגמרא הנ"ל "ממצוא חפצך- חפציך (רצונותיך) אסורין, חפצי שמיים מותרים" – אם הריצה נעשית לשם שמיים כגון לתפילה או לדבר הלכה היא מותרת בשבת ואף רצויה אך אם היא לצורך כושר או על מנת למהר ממקום למקום- אז זוהי הליכה של חול והיא אסורה בשבת.

דיבור:

אומרת הגמרא "שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול".

דיבור שבת כולל דברי קדושה כמו תפילות, דברי תורה וזמירות שבת. אך הגמרא מדייקת- היא לא כותבת דברי תורה או דברי קדושה, אלא – דיבור שהוא לא של חול. גם שיחה זוגית או משפחתית מקרבת לבבות יכולה להיות דיבור שבת. גם כאן הכל אחר הכוונה. לדוג'- דיבור על כסף, מחירים ותכנונים לימי החול אסורים בשבת, אמנם דיבורים על כסף לצדקה או תכנון שידוכים למיניהם מותרים בשבת מכיוון שהם "צרכי שמיים".

בהמשך נראה כי בשו"ת תרומת הדש"ן [4] מובא אף מצב ששיחות פוליטיקה (על מלכי העולם) המדוברות לרוב בדרך חזרה מבית הכנסת – ייתכן ויהיו מותרות למי שמתענג מהן ולא רואה בהם צרכי חול. הדיוק בשאלה: האם הדיבורים מענגים אותי או שהם דיבורי חול חיצוניים לי הינה שאלה אישית ודורשת כנות בפני עצמי ובפני הקב"ה- בוחן כליות ולב.

על כוחו ומשמעותו של דיבור בשבת נרחיב בע"ה בפעם הבאה.

[1] בשם הרב יהודה ברנדס בשיעוריו על מסכת שבת.

[2] תלמוד ירושלמי, פאה פרק ח' הלכה ז.

[3] שבת קיח ע"א

[4] תרומת הדשן חלק א (שו"ת) סימן סא

שולחן שבת ערוך, מפה לבנה וכלים יפים. המשפחה מקדשת ויושבת לסעוד.

בני המשפחה נזהרים ומקפידים על קלה כבחמורה: להיזהר ממלאכת "טוחן" בחיתוך הסלט, ממלאכת "בונה" בסידור החומוס וממלאכת "בורר" בהוצאת העצמות מהעוף… ואז מתחילות השיחות.

בתחילה אלו השבתיות ובהדרגה גם אלו שלא… כמה עלתה לך השמלה? מה אתם מתכננים מוצ"ש? לאיזה קורסים תלכי באוניברסיטה השנה? דיונים בין האחים הנשואים על גודל המשכנתא ואיך אפשר למחזר אותה… ואם כבר כולם כאן אז בואו נתכנן את המפגש המשפחתי בחופש…

 מהי מצוות כבוד שבת? האם אני זוכה באמת לכבד את השבת? בדיבור, בלבוש, בהליכה? בהלך הרוח המשפחתי? ואיך ישעיהו הנביא יכול ללמד אותנו על השבת שלנו?

סוגיית כבוד שבת (שבת קיג) בוחרת להביא את פרק נ"ח בישעיהו כמקור למצוות כבוד שבת.[1]

הפרק בישעיהו, המשמש גם הפטרה ביוה"כ, עוסק בצום שאיננו רצוי לפני ה'. כאשר אנשים צמים ומתפללים אבל מתייחסים אחד לשני בזלזול וחוסר אכפתיות הצום נהפך לקליפה ריקה, מעין תפוח סדום- מעשה חיצוני ללא תוכן פנימי. כך גם בשבת.

כאשר אנו זוכים לשמור את השבת על כל פרטיה ודקדוקיה אנו עלולים לשכוח את "אור היקרות" שלה ולהישאר רק בפרטי ההלכה. "אור יקרות קיפאון" אומר הנביא זכריה (פרק יד) – אור יקרות חם ובוער עלול להפוך לקיפאון קר ומנוכר כאשר הוא נותר עם מעשה חיצוני חסר תוכן. כללים ללא רוח, חוק ללא אהבה, גוף ללא נשמה.

---

סיפור מדהים על שיחתם של האדמו"ר רבי יצחק מאיר[2] ונכדו ממחיש לנו כמה חשובה אותה נקודה פנימית ובוערת בשבת שלנו בפרט ובעבודת ה' בכלל :

"פעם אחת באחד מערבי סוף הקיץ התהלך רבי יצחק מאיר עם נכדו בחצר בית המדרש… אחר כך התחיל מדבר: "כשנעשה אדם למנהיג, מן הצורך הוא שיהיו מוכנים כל הדברים, בית מדרש וחדרים ושולחנות וספסלים, ואחר נעשה גבאי ואחר נעשה משמש וכיוצא בזה. ואחר כך בא השטן וחוטף את הנקודה הפנימית, אבל הוא משאיר את כל השאר, והגלגל מתגלגל, ורק הנקודה הפנימית חסרה". והרים הרבי את קולו: "אבל יושיענו השם: יש למנוע זאת!"[3]

המעשים החיצוניים יכולים להמשיך ולהתקיים ומן החוץ הכל נראה אותו הדבר. אך אם לא נשמור על אותה להבה פנימית בוערת בעבודת ה' שלנו היא עלולה להעלם ולהשאיר אותנו ריקים וחלולים.

אותה נקודה פנימית בשבת טמונה גם בכבודה. ביחס שלי אליה, לקדושתה. בהשתוקקות ובצפייה שלי לקראתה.  בביטוי אהבתי אליה- בלבוש יפה, בהליכה נאה ובדיבורי קדושה (על הביטויים המעשיים של שלושת אלו ועוד נרחיב אי"ה בפעם הבאה). בתפילה לאש תמיד שתוקד על מזבחנו, לא תכבה.

ויהי חלקנו מאוהבי שבתות, וטועמיה חיים זכו.

[1] תודה לרב יהודה ברנדס על הארת הקשר העמוק בין הפרק בישעיהו למהות מצוות כבוד שבת.

[2] מייסד חסידות גור, בעל חידושי הרי"ם.

[3] מרטין בובר, אור הגנוז, ירושלים ותל אביב: שוקן, תשס"ה, עמ' 422,