הגמרא בסוגיית כבוד שבת (שבת קיג א) מביאה שלושה תחומים שבהם היא מגדירה את מצוות כבוד השבת על פי הפס' מספר ישעיהו (נ"ח,י"ג): "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר".

"וכבדתו – שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי (תרגום: וכמו שרבי יוחנן היה קורא לבגדיו- "מכבדי"). מעשות דרכיך – שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. ממצוא חפצך – חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין. (חפץ- רצון). ודבר דבר -שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. דבור – אסור, הרהור – מותר".

אם כך שלושת התחומים הם: לבוש, הליכה ודיבור.

התמקדות הגמרא בשלושתם מאפשרת לנו ליישם את הרעיון הרוחני בכלים מעשיים. אמנם יש לזכור שבמצוות כבוד שבת הכוונה היא העיקר ולא המעשה, ועלינו לכבד את השבת גם במישורים נוספים ולא רק דרך הערוצים הללו. ניתן אף לומר שכבוד שבת היא "מצווה בכיוון ההפוך"[1] – רוב המצוות מתחילות במעשה ועל גביהם מתווספות כוונות. לעומת זאת מצוות כבוד שבת מתחילה מהכוונה לכבד את השבת ולאהוב אותה (כפי שראינו בפעם שעברה) וממשיכה למעשה- לכלים המעשיים דרכם ניתן לכבד ולפאר אותה. הכללים מיישמים את הרעיון הרוחני הגדול של כבוד השבת ויש להיזהר פן ייהפכו לחוקים חיצוניים הנעשים ללא רוח וכוונה- מעין קוביות קרח ללא חום ונשמה.

כעת נתמקד בכל אחד מהתחומים:

לבוש:

ר' יוחנן בירושלמי[2] זועק: "אוי לנו מעטיפה של חול בשבת!"
לשבת יש לקנות בגדים מיוחדים. הנשמה היתרה והקדושה שלנו בשבת לא ראויה להסתובב כל היום בפיג'מה או בבגדי חול… מקובלים אף נהגו להחליף לכבוד השבת את כל פרטי הלבוש כולל אלו שלא רואים כלפי חוץ.

אלו בגדים נקראים מכובדים? האם רק בגדים בצבע לבן? (כמאמר השיר "שיירות לבנות חוזרות מבית כנסת") נראה שבגד מכובד הוא דבר סובייקטיבי. בעבור אדם מסוים חולצה לבנה מסמלת כבוד ובעבור האחר דווקא השחורה והיוקרתית מכובדת יותר מהלבנה. העיקר הוא לייחד בכנות בגד שהוא היפה והמכובד ביותר בעיני- לכבוד שבת. כמה נקנה ונשקיע מכף רגל ועד ראש בלבוש המיוחד לשבת?

הדבר תלוי במצב הביגוד הכללי שלנו. לדוג' מי שרוכשת זוג נעליים שונה לכל צבע או אירוע תוכל להשקיע ולייחד זוג אחד לשבת. מי שמצבה הכלכלי לא מאפשר לה יותר מזוג נעליים אחד תסתפק בו גם לשבת ותייחד דברים אחרים וזולים יותר לכבודה. (כמאמר ר' עקיבא[3]– "עשה שבתך חול ואל תזדקק לבריות").

הליכה:

הליכתנו בשבת צריכה להיות שונה משל יום חול. אם בטרדת ימי החול אנו רצים ופוסעים בגסות, בשבת הליכתנו צריכה להיות מכובדת, נעימה ונינוחה יותר. אמנם גם כאן הכל אחר הכוונה. כך כותבת הגמרא (ברכות ו ע"ב) שלצורך תפילה או דבר הלכה אדם יכול לרוץ אפילו בשבת כי עצם התפילה או המצווה מכבדת את השבת וראוי לרוץ לקראתה. הגמרא שם מביאה את הפס': "אחרי ה' ילכו כאריה ישאג" (הושע יא, י) המתאר כיצד ראוי להסתער כאריה לקראת דבר מצווה. וכמו שראינו בדברי הגמרא הנ"ל "ממצוא חפצך- חפציך (רצונותיך) אסורין, חפצי שמיים מותרים" – אם הריצה נעשית לשם שמיים כגון לתפילה או לדבר הלכה היא מותרת בשבת ואף רצויה אך אם היא לצורך כושר או על מנת למהר ממקום למקום- אז זוהי הליכה של חול והיא אסורה בשבת.

דיבור:

אומרת הגמרא "שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול".

דיבור שבת כולל דברי קדושה כמו תפילות, דברי תורה וזמירות שבת. אך הגמרא מדייקת- היא לא כותבת דברי תורה או דברי קדושה, אלא – דיבור שהוא לא של חול. גם שיחה זוגית או משפחתית מקרבת לבבות יכולה להיות דיבור שבת. גם כאן הכל אחר הכוונה. לדוג'- דיבור על כסף, מחירים ותכנונים לימי החול אסורים בשבת, אמנם דיבורים על כסף לצדקה או תכנון שידוכים למיניהם מותרים בשבת מכיוון שהם "צרכי שמיים".

בהמשך נראה כי בשו"ת תרומת הדש"ן [4] מובא אף מצב ששיחות פוליטיקה (על מלכי העולם) המדוברות לרוב בדרך חזרה מבית הכנסת – ייתכן ויהיו מותרות למי שמתענג מהן ולא רואה בהם צרכי חול. הדיוק בשאלה: האם הדיבורים מענגים אותי או שהם דיבורי חול חיצוניים לי הינה שאלה אישית ודורשת כנות בפני עצמי ובפני הקב"ה- בוחן כליות ולב.

על כוחו ומשמעותו של דיבור בשבת נרחיב בע"ה בפעם הבאה.

[1] בשם הרב יהודה ברנדס בשיעוריו על מסכת שבת.

[2] תלמוד ירושלמי, פאה פרק ח' הלכה ז.

[3] שבת קיח ע"א

[4] תרומת הדשן חלק א (שו"ת) סימן סא