בפרשתנו, פרשת "ואתחנן", ממשיך משה רבנו בנאומו הגדול, נאום הפרידה והכניסה לארץ ישראל. אחת הפרשיות הבולטות בנאומו זה, היא פרשת "שמע ישראל", אותה אנו מצווים לומר מידי יום.

ננסה להעמיק מעט בציווי הנמצא בלב הפרשיה, אהבת ה', בדרכו של "אור החיים" הקדוש.

"כי בא הכתוב לשער שיעור האהבה שמחוייב כל איש ישראל לאהוב הבורא, ואמר שהוא בשיעור ההרגש אשר יבוא בלב האדם, בעת אשר תשיג ידו לג' דברים כאחד-כמו שתאמר אדם שהיה חשוך בנים, ועני, ונטה למות, ובא נביא בדבר ה' ובשרו כי יקום מחוליו, גם אמר אליו 'הנה אשתך הרה ויולדת בן', וכי רווח גדול נזדמן לו להעשיר בו- מאדם כזה, מה מאד יפליא אהבת האדון באין שיעור, ותהיה האהבה מורגשת בליבו בחשק מופלא, על אשר הטיב עמו כמה מעלות טובות- כמו כן יצווה ה' על כל איש ישראל עשות באהבתו תמיד".

כדי לזכות לאהבת ה' באמת, עלינו להתבונן ולהפנים עד כמה קרבת אלוקים יקרה לנו, "כי טוב יום בחצריך מאלף, בחרתי הסתופף בבית אלוקי מדור באהלי רשע". ככל שנבין יותר את היחס הנכון בין חיי עולם לחיי שעה- כך נזכה לחוש בבהירות רבה יותר את אהבתנו לרבש"ע.

ממשיך "אור החיים" הקדוש, ומביא משל נפלא בעניין זה. "והמשלתי דבר זה לאדם גדול ומופלא בנכסים, שרצה ללכת למקום רחוק, לצד סכנת מקום שהיה בו. אסף כל נכסיו, בקניית מרגלית גדולה באלף אלפי דינרי זהב, ושם לדרך פעמיו לעיר רחוקה, אשר שם נכון ליבו בטוח בממונו והונו. קודם שהגיע לעיר אשר פנה בדעתו ללכת שמה- כלתה צידתו, ואין דינר בכיסו, והיה מסתפק בדלות ובעוני גדול, ושפלות רב- כי אפס כסף. והנה, זה האיש, הגם שהוא מתהלך בדוחק וצער- עם כל זה ליבו שמח, וכליותיו עלצים(=שמחות), כי רב אונו והונו, וייצא ממקום המסתכן, ובוא יבוא ברינה נושא האבן הגדולה יקרת הערך. כן הדבר הזה- אדם שזכה בדבקותו יתברך, ובו קיבץ כל ממונו והונו, ויבז בעיניו קנות דבר בעולם הזה…ולקח לו ה' לאלוקים- אין לך קניה בעולם כקניין זה, למעלה מהאבן היקרה שבמשל, כי מי ידמה לו ומי ישווה לו? ואדם כזה, לו יהיה שיהיה דחוק ומצטער בימים מועטים אשר לו בעולם הזה, נכון ליבו בטוח בה' אור עולם, וישמח ליבו ויגל כבודו, ובהגיע למחוז חפצו, שהוא העולם הבא, הקיים והבטוח- הנה שכרו איתו".

יהי רצון שנזכה לאהבת ה' שלמה, ומתוך כך נזכה לכל הברכות הנשפעות לאוהבי ה'- בני, חיי ומזוני, בגשמיות וברוחניות, אמן.

שבת שלום ומבורך!

ספר דברים מכיל את נאומו הגדול של משה הנמשך מראשון לחודש שבט ועד למותו של משה המתרחש על פי חז"ל בז' אדר. הניסיון להבין את מבנה הנאום ולזהות את חלקיו אינו קל. הקושי העיקרי מצוי בפרקים הראשונים בנאום, פרקים א-י"א, הנעים קדימה ואחורה בזמן ובקריאה ראשונה גם יוצרים את הרושם שהנושאים הנידונים בהם חוזרים על עצמם (החל מפרק י"ב פותח משה את חלק המצוות בנאום הנמשך עד לפרק כ"ו).

למרות הקושי לחלק את הנאום נדמה שניתן לראות בפרקים א -ג יחידה אחת המתייחסת לעבר. היא פותחת בעבר הרחוק – היציאה מחורב, ומסתיימת בעבר הקרוב – כיבושי עבר הירדן המזרחי. פרק ד בפרשתנו נראה כמו פתיחת יחידה חדשה בנאום המתייחסת לעתיד. ביחידה זו פונה משה לישראל ומדבר על החוקים והמשפטים אותם צווה ה' לקיים בארץ אליה הם עתידים להיכנס: "ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות…" (ד,א).

בין סיכום ההתייחסות לעבר לבין תחילת המבט לעתיד מספר משה על תחינתו לה' להיכנס לארץ.

הקב"ה לא נענה לבקשת משה ובטרם מצטט משה את סירובו של ה' הוא מקדים ומבאר את הסיבה לסירוב: "ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי" (ג, כו). בפסוק זה חוזר משה על טענה שכבר הושמעה בפיו בפרק א בצמוד לתיאור עונשם של המרגלים: "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שמה… יהושע בן נון הוא יבוא שמה" (פסוק לז).

והרי משה נענש בחטאו ומדוע הוא מאשים את ישראל בעונשו?

המדרש בבראשית רבה מבאר עניין זה באופן הבא:

אמר לו הקב"ה למשה: באיזה פנים אתה מבקש ליכנס לארץ? משל לרועה שיצא לרעות צאנו של מלך ונשבית הצאן. ביקש הרועה ליכנס לפלטרין של מלך. אמר לו המלך: אם אתה נכנס עכשיו, מה יאמרו הבריות שאתה השבית הצאן. אף כאן אמר לו הקב"ה למשה: שבחך הוא שהוצאת ששים ריבוא וקברתם במדבר ואתה מכניס דור אחר…? אלא תהא בצדם ותבוא עימהם (במדבר רבה [וילנא] יט יג)

מן הדברים עולה שגורלו של המנהיג הוא כגורל העם אותו הוא מנהיג. לא יעלה על הדעת שהדור יוותר מאחור בשל חטאו בעוד המנהיג ממשיך הלאה. העם ומנהיגו קשורים קשר בל ינתק זה מזה.

כך, תחינתו של משה, המוצבת בתפר שבין העבר לעתיד, מהווה סיפור החותם את סיפורי העבר של דור המדבר. תורתו של משה תכנס לארץ ותלווה את עם ה' לנצח נצחים אולם המנהיג משה יוותר מאחור – עם הדור אותו הנהיג.

שבת פרשת דברים מכונה שבת חזון על שם ההפטרה הנקראת בשבת זו החלה תמיד לפני תשעה באב: "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה" (ישעיהו א/א).

בדבריו מוכיח ישעיהו את העם קשות על הקלקולים הדתיים והמוסריים שפשו בקרבו, מוכיח אותם על ההתרחקות מהקב"ה ועל אטימות הלב והאכזריות שבין איש לרעהו. הוא מוכיח את שדרת המנהיגות שסרחה ועיוותה משפט ואת האדם הפרטי שהרבה גם הוא להרע.  הנביא קורא להם "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" (פס' טז-יז). אם זאת תעשו – "טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ".

ישעיהו, המנבא כ-250 שנה לפני חורבן בית ראשון, מוכיח במילים קשות וחריפות את יהודה על הזוועות שהוא רואה בה אך גם מקונן עליה בלשון הקינה "איכה", לשון שתהפוך בימי החורבן בפיו של ירמיהו לסמל לכל הקינות כולן: ישעיהו אומר: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים" וירמיהו אחריו מקונן:  "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס" (איכה א/א).

לשניהם קדם משה בפרשתנו באמרו: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (דברים א/א).

חז"ל במדרש איכה (פרשה א, א) הצביעו על שלוש ה'איכות' באמרם: "שלושה נתנבאו בלשון איכה". והם מסבירים למה הדבר דומה: "א"ר לוי משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין אחד ראה אותה בשלותה ואחד ראה אותה בפחזותה ואחד ראה אותה בניוולה כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר איכה אשא לבדי טרחכם ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר איכה היתה לזונה ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר איכה ישבה".

ישעיהו שרואה אותם בפחזותם מקונן "איכה היתה לזונה קריה נאמנה". ירמיהו שמנבא על החורבן ומנסה בכל כוחו להשיב את העם בתשובה ולמנוע את החורבן נאלץ בסופו של דבר לקונן על ניוולם "איכה ישבה בדד…". אך משה שראה אותם בשלוותם – מדוע הוא משתמש בלשון הקינה "איכה"?

נתבונן ברצף הפסוקים בפרשת דברים:

(ט) וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם: (י) ד' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב: (יא) ד' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם: (יב) אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם: (יג) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם: (יד) וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת:

לאור העיון בפסוקים השאלה רק מתחזקת! משה דווקא פותח בברכה על קיום הבטחת הריבוי שנתן ד' לאבות ומנמק בכך את אי יכולתו לשאת לבדו בנטל. מדוע מתגנבת לפסוק יב נימה אחרת? גם של קינה (איכה אשא) וגם של טורח (טרחכם)?

דברי רש"י אולי יבהירו את העניין:

ותענו אותי וגו' – חלטתם את הדבר להנאתכם. היה לכם להשיב: רבינו משה ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך? לא ממך שנצטערת עליה?

אלא ידעתי מחשבותיכם שהייתם אומרים: עכשיו יתמנו עלינו דיינין הרבה, אם אין מכירנו אנו מביאין לו דורון והוא נושא לנו פנים:

טענה קשה בפי רש"י: ישראל שמחים על מינוי השופטים מפני שזה פותח פתח לעיוות משפט. משה מזהה את הנימה הזאת ורומז עליה בלשון הקינה "איכה". המדרש אם כן משרטט כאן קו עמוק המוביל מימיה הראשונים של כינון מערכת המשפט בימי משה, אל זעקתו של ישעיהו על מערכת המשפט שהצדק נעלם ממנה "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים". משם קצרה הדרך לקינתו של ירמיהו על העונש שנגזר עליהם גם בעקבות הפיכת המשפט למשפח: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס".

את נבואתו מסיים ישעיהו בהבטחה לכונן מחדש משפט צדק כמו זה שאליו כיוון משה:

וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ: וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה (ישעיהו א/כה-כז).

אמן כן יהי רצון.

שבת שלום וצום קל ומועיל.

לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה [במדבר ל,ג]. בתורת החסידות מוסבר העניין עד כמה ראוי להתייחס ברצינות אל כח הדיבור שלנו. בדיבור יש עוצמה רוחנית גדולה ובאפשרותנו לרוממו ובאפשרותנו להורידו לדיוטה תחתונה. ככל שאדם מקדש את דיבורו לבל יצאו ממנו דיבורים לבטלה או דיבור ירוד של גנאי ורכילות, הרי לדיבורו יש יותר כח ואמירתו מתממשת לטובה.

כאן מתפרשות המילים "לא יחל דברו" היינו שלא יעשה את דיבורו חול. אמנם אלו מדרגות גבוהות אך כשאדם יודע את האידיאל של דיבור מתוקן יכול הוא להתקרב לכך אפילו במידה יחסית וזה כבר משמעותי ביותר. אומר על כך בעל העבודת ישראל מקוזניץ: "מי שנזהר בדיבורו לבל תחולל שום מילה היוצאת מפיו ולא תהיה לבטלה, כל היוצא מפיו יעשה – ברכותיו מתקיימות וכל דיבור שלו נחשב כגזרה שיש למלאה".

הבן איש חי לקח את אותו פסוק בו פתחנו ולמד מהמילים לא יחל דברו במובן של המתנה בטרם דיבור וכך כתב : "האדם אינו צריך להתחיל מיד עם הדיבור, אלא יחשוב מקודם אם אין בזה דיבורים אסורים".

הגורלות על חלוקת הארץ

הגורל מוזכר במקרא אך ורק בשני הקשרים: שני השעירים ביום הכיפורים (ויקרא, טז, ח-ט) וחלוקת הארץ. בפרשתנו התורה מצווה אותנו על חלוקת הארץ, ועל שימוש בגורל לצורך החלוקה. הגורל מוזכר בתורה ביחס לחלוקת הארץ בארבע פרשיות, וכולן בספר במדבר. בפרשה שלנו (במדבר כו, נה-נו), אנו מוצאים:

אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ: עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט.

החלוקה הבסיסית על פי הגורל היתה של חלקי הארץ לשבטים. היתה גם חלוקה בתוך כל שבט למשפחות השונות, שלרוב הדעות גם היא התנהלה על פי גורל (כנלמד מהמילה "למשפחותיכם").[1]

רש"י (כו, נד) מתאר את תהליך ההגרלה לשבטים על פי חז"ל:[2]

לרב תרבה נחלתו – לשבט שהיה מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב, ואף על פי שלא היו החלקים שוים, שהרי הכל לפי רבוי השבט חלקו החלקים, לא עשו אלא ע"י גורל, והגורל היה על פי רוח הקודש, כמו שמפורש בבבא בתרא (קכב א) אלעזר הכהן היה מלובש באורים ותומים, ואומר ברוח הקדש אם שבט פלוני עולה, תחום פלוני עולה עמו. והשבטים היו כתובים בי"ב פתקין, וי"ב גבולים בי"ב פתקין, ובללום בקלפי והנשיא מכניס ידו לתוכה ונוטל שני פתקין, עולה בידו פתק של שם שבטו, ופתק של גבול המפורש לו, והגורל עצמו היה צווח ואומר אני הגורל עליתי לגבול פלוני, לשבט פלוני, שנאמר על פי הגורל, ולא נתחלקה הארץ במדה, לפי שיש גבול משובח מחברו, אלא בשומא, בית כור רע כנגד בית סאה טוב, הכל לפי הדמים:

המטרה היתה להתאים חלק בארץ לכל שבט, כאשר החלוקה של הארץ ל-12 חלקים כבר היתה נתונה מראש. באופן טבעי היינו מצפים שיהיו 12 פתקים על חלקים בארץ, וכל נשיא שבט יוציא פתק אחד שיקבע מהו החלק שיקבל השבט שלו. אך מסתבר שעשו מערכת כפולה ובעייתית: היו 12 פתקים עם חלקים ו-12 פתקים עם שמות שבטים. כל נשיא ניגש לקלפי ומוציא שני פתקים, באחד היה כתוב שם שבטו ובשני היה מופיע החלק בארץ. זוהי מערכת בעייתית, שכן לכאורה מתבקש שכאשר נשיא יוציא פתק לא יופיע בו שם השבט שלו דווקא, ובפרט הדבר תמוה לאור העובדה שניתן היה לעשות זאת באופן יותר ברור ובטוח, אם כל נשיא יוציא רק פתק אחד עם הנחלה שעלתה בגורל שלו.

מטרת הגורל

מדוע הדבר נעשה באופן כזה? מסתבר שהסיבה היא שהמטרה היתה להראות שהחלקים הללו אינם עולים מהקלפי באופן אקראי, אלא ישנו חלק שמיועד לכל שבט מלמעלה. לכן נזקקו לנס שכל נשיא שבט יוציא באופן אקראי פתק ובו שם שבטו שלו. צירוף המקרים שכל נשיא העלה את הפתק של שבטו הוא שהוכיח כי תוצאות הגורל נקבעו מלמעלה.

ניתן לשאול אם המשחק 'מכור' מדוע בכלל לעשות זאת בגורל? מדוע שהתורה לא תקבע בעצמה את החלקים השונים לכל שבט ללא הגרלה. אנו מבינים בדרך כלל את ההגרלה ההוגנת כמשהו שמבוסס על אקראיות גמורה (בפיקוח רו"ח ואנשי ציבור), שאל"כ יש חשש להטייה. כל מטרת ההגרלה היא ההגינות שבאקראיות. אם אין מטרה כזו, והכל מתנהל מלמעלה וקבוע מראש, אז מדוע בכלל לגשת לתהליך של הגרלה? מסתבר שהגורל הוא אמצעי שדרכו הקב"ה אומר את דברו כאשר הוא לא מתגלה אלינו ישירות.

האם זו המטרה של כל גורל?

בהלכה נעשים גורלות בכל מיני מצבים (ראה למשל ב"ב קו ע"ב ועוד. לסיכום ראה אנצי"ת ע' 'גורל').[3] מדובר בעיקר בשאלות של חלוקה, כאשר אין אפשרות לבצע חלוקה שווה בפועל. מדוע נדרש גורל? בפשטות הסיבה דומה לסיבה של הגרלות שנעשות גם בשאר מרחבי חיינו. מטרתן של הגרלות היא להותיר את ההכרעה לאקראיות, כאשר זהו הפתרון ההוגן. מדובר במצב שאין חלוקה/הכרעה עניינית ושוויונית במצב שבפנינו. לדוגמה, כאשר יש לנו רכוש לחלק בין שותפים או יורשים, אבל אין דרך לחלק אותו באופן שווה בין כולם.

אם המוריש הותיר אחריו עשרים אלף ₪ לשני יורשים קל לחלק אותם בשווה, כלומר לתת עשרת אלפים לכל אחד מהם. אבל מה נעשה אם המוריש השאיר אחריו חתול ומגפיים? במצב כזה אי אפשר לחלק את הירושה באופן שווה בין שניהם (לצורך הפשטות נתעלם מהאפשרות למכור ולחלק את הכסף). לכן עושים הגרלה בין שניהם מי יקבל את החתול ומי את המגפיים. מה תפקידה של ההגרלה? במקום לחלק את הרכוש מחלקים את הסיכוי לזכות בו. זהו סוג אחר של שוויון. במונחים כלכליים ניתן לראות בזה שוויון בהזדמנויות במקום חלוקה שוויונית של הרכוש בפועל.

יש לציין שבהגרלות כאלה אין מטרה לגלות אמת כלשהי. הן מיועדות למצוא פתרון אופטימלי של חלוקה או הכרעה כשאין כל דרך להגיע, ואף לא להתקרב, לחלוקה שוויונית, כלומר לאמת. ההגרלה היא תחליף לאמת.

יש מהמפרשים שמציעים לראות כל גורל בהלכה כמכשיר לגילוי האמת, כפי שראינו למעלה לגבי חלוקת הנחלות. לשיטתם הגורל הוא אמצעי להוציא לפועל את דבר ה', כלומר התוצאות של כל הגרלה הן מעשה ידיו של הקב"ה. לפי זה יוצא שתפקיד ההגרלה ההלכתית שונה מן ההגרלות הרגילות אותן אנו מכירים. אם הן מיועדות להציע שוויון וצדק חלוקתי אלטרנטיבי כשאי אפשר לחלק בשווה, ההגרלה ההלכתית חושפת את רצון ה', כלומר את האמת. ההגרלה ההלכתית לא נעשית כדי ליצור שוויון אלא כדי לחשוף ולהוציא לפועל את האמת. יש לכך סיוע מכמה מקורות, ובפרט הגורל שהוטל לגבי עכן. שם הכתוב מתאר בפירוש שהגורל היה אמצעי לחשוף את האמת ולא ליצור הזדמנויות שוות. כך הוא גם לגבי הגורל שהטילו המלחים בספר יונה כשהחליטו להטילו המימה. זו כמובן היתה התפיסה שביסוד הגורל שהוטל בעקבות נפילת לוחמי שיירת הל"ה בדרך לגוש עציון הנצור, שם ניהל ר' אריה לוין גורל (גורל הגר"א) שמטרתו היתה לזהות את הגופות.[4] גם שם הגורל היה גורל חושף ולא מכניזם ליצירת שוויוניות כמובן.

תפיסה אלטרנטיבית של הגורל ההלכתי[5]

אבל נראה לעניות דעתי שתפיסה גורפת זו של הגורל בהלכה היא שגויה. בפשטות גם בהלכה הגורל בדרך כלל מתפקד באותה צורה כמו שראינו למעלה. כאשר אי אפשר לחלק את הרכוש בצורה שווה עושים זאת בגורל כדי ליצור הוגנות אלטרנטיבית. ראיה ברורה לכך היא הצורך להקפיד על הגינותו של הגורל. אם הכל מכוון מלמעלה אין סיבה לדאוג להגינות, שהרי הקב"ה כבר ייתן את מה שהוא רוצה למי שירצה. הדרישה שהגורל ייערך באופן הגון פירושה שאנחנו באמת רואים אותו כתהליך אקראי ולא הוצאה לפועל של רצון אלוקי.

ואולי הצורה המיוחדת שבה בוצע הגורל על הנחלות בארץ, גם היא מעידה על כך. הצורה המיוחדת של הגורל כאן אולי מלמדת שהגורל הזה אכן היה מפוקח מלמעלה, זאת לעומת הגורלות הרגילים שהם תהליכים אקראיים באמת. גם בהלכה כשמתבצע גורל לחלוקת רכוש הכוונה היא ליצור צדק אלטרנטיבי ולא להוציא לפועל רצונות של הקב"ה.

אביא כעת שתי השלכות להצעתי.

1. תפיסת ההשגחה

ראשית, הדברים קשורים כמובן לתפיסה כללית יותר של השגחת הקב"ה על העולם. מקובל לחשוב שכל מה שקורה כאן הוא הוצאה לפועל של רצון ה'. אבל אם אכן התפיסה המוצעת כאן נכונה, משמעות הדברים היא שיש אירועים שמתרחשים כאן שאינם מנוהלים מלמעלה אלא מתנהלים כדרכו של עולם, על פי חוקי הטבע והאקראיות.

2. הגרלה בסילודין

שנית, יש בתפיסה התורנית חשש גדול משימוש מופרז בגורלות. למשל, יש שמביאים מספר חסידים איסור לבצע גורל על נפשות (אמנם במאמרי בתחומין כה הראיתי שמדובר בטעות פרשנית). גם גורל הגר"א שנעשה על ידי ר' אריה לוין נעשה בסילודין ועם הכנות מיוחדות באווירה מאד כבדה ורצינית. מקובל שגורל כזה אמור להיעשות רק על ידי צדיקים שראויים לכך.[6]

הפסוק (במדבר לד, א-ב) אומר:

וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ:

פסוק זה נדרש על ידי חז"ל בפסיקתא זוטרתא (שם) כך:

להזהיר בית דין על כך שלא יוציאו לעז על הגורלות.

גם הגמרא בסנהדרין מג ע"ב דורשת:

אמר לו יהושע לעכן: בבקשה ממך אל תוציא לעז על הגורלות, שעתידה ארץ ישראל שתתחלק בגורל.

בשו"ת הגאונים (קושטא, שלה, סי' ס; ווילנא, תרמה, סי' נז) כתב:

אין רשות לאדם מישראל לעבור על הגורל, שאין הגורל אלא מפי שמים, שנאמר: "על פי הגורל תיחלק הארץ". והעובר על הגורל כעובר על עשרת הדברות.

וכן כותב בשו"ת חוות יאיר, סי' סא, מייד אחרי שהוא מביא את תשובת הגאונים הנ"ל:

כי ראינו מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים שסמכו על הגורל באשר נעשה בלי מחשבות אדם ופעולת אנוש מצד התחכמות אך בגורל תחלק הארץ וכן סמכו על הגורל במיתת עכן ויונתן לולי שפדאוהו העם לא מצד הודאתו ונאמר בחיק יוטל הגורל ומה' כל משפטו ואפילו בא"ה היה מקובל זה כמו גבי יונה והמן הרשע לפשטי' דקרא +ע' תשו' בעל יד דוד בתשו' מגד שמים סימן י"ד שדחה דברי המחבר משום שעכן הודה מעצמו, ועוד דהתם עפ"י הדיבור הוי.+ מפני שקרוב הדבר שאם הגורל כהוגן ידבק בו השגחה עליונה כמ"ש הבה תמים

החוו"י כותב שיסוד האמון בגורל הוא שנעשה בלי התערבות אנושית, ואז יד ההשגחה שולטת בזה. בהמשך דבריו הוא מוסיף שגורל מקולקל אפשר לא לציית לו, בטענה שאם היה נעשה כהוגן אולי היה יוצא אחרת.

אבל מדבריי למעלה עולה שכל זה אמור רק ביחס לגורל חושף. גורל של חלוקת רכוש שמיועד להשיג צדק אלטרנטיבי אינו מהסוג הזה. הוא לא דורש הכנות מיוחדות, ולא קשור ליראת שמים או תפילות שהוא יעלה כהוגן. שם צריך רק להקפיד על הגינות (פיקוח של רואה חשבון ואישי ציבור) כדי שבאמת יושג שוויון הזדמנויות, הא ותו לא.

---

[1] יש בזה סתירה בדברי הראב"ד, שכנראה חזר בו. ראה שטמ"ק ב"ב קכא ע"ב וקי"ז ע"א בשמו. וראה גם רמב"ן במדבר כו, נה, ובשו"ת דבר אברהם סי' י, שהאריך בזה.

[2] ראה עוד בבבלי ב"ב קכב ע"א ובירושלמי יומא פ"ד ה"א.

[3] ראה גם מג"א סי' קלב סק"ב לגבי אמירת קדיש, וכן לגבי פייסות של כהנים שמחלקים את העבודה (יומא כב ע"א, וירושלמי יומא פ"ב ה"א, ורמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ד ה"א וה"ג). ובחלוקת מנותיהם (ראה משנה שבת קמח ע"ב, ורמב"ם הל' יו"ט פ"ד ה"כ).

[4] ראה על כך בספרו של שמחה רז, איש צדיק היה, עמ' 111-117

[5] ראה על כך מאמרי במידה טובה לפרשת פנחס, תשסז.

[6] ראה גם נתיבות המשפט סי' קנד סק"ו שכותב שאין דין גורל אלא במקום שחולקים את גוף הקרקע, שזה למדנו מחלוקת הארץ. אבל במחלוקת בדיני שכנים אין להכריע באמצעות גורל, ואין להם עצה אלא לעשות פשרה ביניהם. וכן בפתחי תשובה סי' קעג סק"ב הביא מהשבות יעקב (ח"ג סי' קסב) שגורל מועיל רק במקום שיש חלוקה שלא נעשית בסדר קווי. כלומר אם שותפים רוצים לחלוק באופן שכל מי שעולה ראשון בגורל יכול לבחור לו את חלקו, זה לא מועיל. רק בחלוקה כמו בחלוקת הארץ, כלומר שבכל עת שעולה שמו של שבט עולה גם חלקו עמו, שם מועיל גורל. אמנם כאן נראה שהבעייה היא גמירות הדעת של המשתתפים, ועדיין מסתבר שאם הכל הוחלט ונקבע מלמעלה גמירות הדעת לא אמורה להטריד אותנו. ראה דיון על כך למשל בשו"ת האלף לך שלמה (לר"ש קלוגר) או"ח סי' סב ועוד. ראה גם מאמרי הנ"ל במידה טובה.

השבוע נציין את תענית י"ז בתמוז שנקבעה על חמישה דברים שארעו לאבותינו (תענית, פ"ד משנה ו). לפני הכל יש לשאול, האם לא התענינו מספיק זמן עבור אותם דברים? עד מתי יהיה עלינו לזכור ולבָכּות אירועים הסטוריים רחוקים?

את השאלה הזו הזכירו כבר הפוסקים: "דהא [=שהרי] צער על העבר הוא פועל הבל, וגם יש לקבל דין שמים ויסורים מאהבה?!" (בספר "מחצית השקל" על השו"ע (סימן תקמ"ט) בשם השל"ה) דהיינו מדוע אנו "נתקעים" כל-כך בעבר, עלינו להרפות ממנו! וכן, הרי לימדונו חז"ל כי עלינו לקבל הכל באהבה, אז מדוע לצום ולהתייסר על הפורענויות?

באופן אחר, ישנם כאלו ששואלים בימינו: האם עלינו להמשיך לצום אחרי שזכינו להקים את המדינה ולבנות את ירושלים החרבה? מבחינתם התעניות לזכר חורבן שני המקדשים הוא מוגזם ולא שייך במציאות הנוכחית.

---

נפרש בדרכו של המהר"ל.

המקדש הוא לא "בית", אפילו לא היכל למשכן הא-ל. כך הוא אצל הגויים. עבורנו המקדש הוא מדרגה רוחנית שהקרינה אור קודש עליון במציאות כולה, למן האדם המדבר ועד לדוממים. שכינת ה' היורדת וחופפת בתוך עולמו של האדם, ממש בתוככי המציאות האנושית, לא הצטמצמה בקירות הבית בלבד אלא השרתה השראה עליונה על הכל, ורבות הן התוצאות הרוחניות והגשמיות שהשיגו הברואים בזמן שהמקדש היה קיים. המקדש היה ערוץ הקשר בין שמים וארץ, בין מציאות האדם ומציאות ה', הוא חיבר את שני הקטבים הללו והוכיח כי החיים האנושיים הם מרוממים, האדם יכול לממש את הצלם האלוקי שבו ולפגוש בה' בעיצומם של חייו, וכפי שאנו אומרים בפיוט י-ה רבון "אתר די ביה יחדון רוחין ונפשין" [=המקום בו מתאחדות הרוחות והנפשות]. הצד הרוחני השליך גם על הצד הלאומי של עמ"י: מימשנו את היותנו עם סגולה. הברית האלוקית – שאנו כה משתוקקים לה בימינו – נגלתה לעיני כל חי, עניין שהביא לנו כבוד לאומי ולא פחות מכך כבוד עצמי…

מי שמחובר לקודש וכוסף להתגלות אור ה' בעולם מבין כי מציאותנו חסרה את שורשיה הרוחניים והוא איננו מסתפק בבניין החומרי של ארצנו הקדושה אלא ממשיך לתבוע – מתוך תיקון עצמי וענוה מלאה – את גילוי אור ה' בעולמו כימי אהבת קדומים.

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ (זכריה ח)

שקט במחנה ישראל. עוד יום  רגיל, כמו אלו שקדמו לו וכמו אלו שיהיו אחריו. עדיין ממתינים לקראת הכניסה לארץ , עוד מעט, עוד פחות משנה.

ובינתיים חיי מחנה שגרתיים. אוספים מן בבוקר , לומדים תורה אצל משה, במשכן עובדים הכהנים, שבט שבט חונה על מקומו, ואשה מבקרת את שכנתה שזה עתה ילדה. שגרת מדבר.

ובצוק ממול, משקיפים שניים. מנסים בכל כוחם למצוא  פגע, ידית אחיזה קטנה שדרכה יוכלו להטיל את כל הרעל שנמצא בתוכם, חור קטן שדרכו יפעפע הארס ויתפשט. הם שם למטה לא יודעים איזו סכנה נוראית נשקפת להם מן הישימון. אם היו יודעים, ודאי היו מתכנסים לתפילה, היו מכריזים צום ועצרה, היו מתכנסים סביב משה ומבקשים שיתפלל עבורם, שלא יעזוב מלקרוא אל ה' בשעה הקשה הזו. אולי הקשה ביותר שהייתה להם עד כה.

אך הם לא יודעים. ולכן הם ממשיכים בשגרת חיים רגילה.

ובצוק ממול מסתובבים השניים בונים שבעה מזבחות ומקריבים שבעה פרים. עולם הטבע  מקבל את קרבנותיו. הם בטוחים שזה רק עניין של זמן, או של זווית הסתכלות, ותיכף תמצא הפרצה, הרגע הבודד ביום שבו אבא כועס על ילדו,  שבני זוג רבים, שויכוח גולש לשנאה וכעס מלווה בקצת עין רעה שודאי קיימת, או אולי  הצצה קטנה של קנאה לחצרו של השכן, דברים שהשגרה מלאה מהם. כך טבע הדברים.  ודרך שם כבר יהיה אפשר לחדור ולקלל. להרחיב את הרגע הזה ולהפוך אותו לקללה מתמשכת, למציאות.

ואין.

ארבעים שנה עם משה, עם תורה, לקחו עם ששגרת חייו הייתה העבדות הארורה, והפכו אותו לעם ששגרת חייו היא ללא פגם. אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו.

והם אפילו לא ידעו שהם כאלו. הם לא ידעו ששגרת חייהם מלאה באהבת ה', בדבקות בו, בסדרים מתוקנים, בצניעות ועין טובה, זה היה נראה להם טבעי ומובן מאליו שהפתחים לא מכוונים אחד מול השני, וכי אפשר אחרת?

---

וכיוון שאינם יודעים, אז צריך להודיע להם, לספר להם את שבחה של השגרה שלהם , וגם את כוחה ועוצמתה, וכמה שיש בה כדי להגן מכל מיני משקיפים בעלי עין רעה ולב חורש מזימות.

אז משה מספר להם ' וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלֲלֶךָּ:

וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹקיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹקיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה

לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹקיךָ:

אותנו רצו לקלל?? מתי? אז כשהיינו מול הרי מואב??  ולא הצליחו?   וכל כך הקב"ה אוהב אותנו, שלא כעס כלל  באותם ימים, והפך לנו קללות לברכות? ישתבח שמו לעד.

אבל משה יודע את כל האמת, והוא מקריא להם אחת לאחת את ברכותיו של בלעם,  וגם את כוונותיו. פיו מלא קללה, עינו הימנית סתומה וכולו רואה רק בשמאל. אך מול שגרת מחנה פשוטה של ישראל, שגרה בה האוהלים בנויים בצורה קרובה , אך יחד עם זאת צנועה. איש אינו מסתכל במה שאינו שייך לו, איש לא מחפש רעת חבירו, הפתחים לא מכוונים אל מקומו של השכן. שגרת מדבר , מול שגרה זו הוא נמס ומתמוטט, פיו כבר אינו ברשותו, והלשון מתנועעת מאליה, ממלמלת את מה שמורה לה בוראה, שבח והלל ורוממות לאומה ששגרת חייה הפשוטה, ניצחה את הקוסם העולמי בעל העין הרעה.

---

בפרשתנו, פרשת "בלק", מתרחש מפגש בין שני כוחות מנוגדים- הטהרה והצניעות של ישראל, מול הטומאה והפריצות של בלעם הרשע. בלעם, שנשכר על ידי בלק מלך מואב כדי לקלל את ישראל ולהחלישם, ערב הכניסה לארץ, נכנע בסופו של דבר לקב"ה ומברך את ישראל. בניסיונו השלישי, מברך בלעם את ישראל בברכה מיוחדת, שבהמשך נתקנה כחלק מהתפילה: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל. כנחלים נטיו, כגנות עלי נהר, כאהלים נטע ה', כארזים עלי מים".

מה פשר כל הדימויים הללו? ננסה להעמיק מעט בעקבות "אור החיים" הקדוש.

"מה טובו אוהליך יעקב – לפי שיש בישראל כת שקובעים עתים לתורה, וכת שעוסקים בה 'יתד התקועה', כנגד בעלי עתים אמר 'מה טובו אוהליך יעקב' – כאוהל זה, שאינו קבוע. וכנגד כת התקועה אמר 'משכנותיך ישראל'."

קללתו של בלעם הרשע, בעל העין הרעה, נחסמת במפגש עם עולם התורה בישראל. האוהל, מבטא חיבור ארעי, מזדמן, אך עדיין משמש כמגן ומחסה. האוהל מסמל את אנשי המעשה בישראל, הקובעים עתים לתורה. לעומתו, מסמל המשכן את תלמידי החכמים שתורתם אומנותם, המקדישים את כל עיתותם ללימוד התורה. הם אלה המחברים את השכינה לישראל באופן יציב וקבוע. נראה כי כל משכן זקוק לאוהל מסביבו, תלמידי החכמים זקוקים לקובעי העתים, אשר משמשים כתשתית וכמעטפת לאנשי "היתד התקועה", כלשונו של "אור החיים" הקדוש.

---

בהמשך הפסוק, מתפרטים הדברים. "כנחלים נטיו, כגנות עלי נהר, כאהלים נטע ה', כארזים עלי מים". מבאר "אור החיים" הקדוש: "ואפשר לפרש הכתוב על זה הדרך, שהכתוב מדבר כנגד ארבע כתות הצדיקים שבעם ה'. אחת- הוא כשמואל הנביא, שהיה מסבב כל ארץ ישראל ללמד ישראל תורה ומצוות בכל שנה ושנה. שניה- כת הצדיקים הקבועים לתלמוד תורה, ללמוד וללמד ולהורות משפט, והיא כת העומדים בלשכת הגזית, העוסקת בתורה ובהוראה…כת שלישית- כת הלומדת תורה לשמה לעצמה, להשכיל ולהבין אמרי נעם…רביעית- כת המחזקת ידי הלומדים, ויוצאת למלאכתם…וכנגד כתו של שמואל אמר 'כנחלים נטיו'- שנוטל מימיו ממקום למקום לשתות ממנו, כמו כן כת זו, שטורחין בעצמם להשקות לצמא מים חיים. וכנגד כת שניה אמר 'כגנות עלי נהר'- כגן הזה שהוא נטוע, וכל הרוצה ליהנות יבוא ויהנה, כמו כן הם כת זו, נטועה בלשכת הגזית…שהבאים לשם מתחכמין מהם, ויוצאים להשקות צמאי תורה, וכן כתיב 'כי מציון תצא תורה'. וכנגד כת השלישית, הלומדת לעצמן, ואין בהם כח להשפיע לזולת- אמר 'כאהלים נטע ה', ואמר לשון נטיעה, כנטיעה הזו, שכל שהיא מתיישנת- מוסיף שורשים ואחיזה ביניקתה, כמו כן- לומדי תורה, כל זמן שמאריךבעסק התורה, תוסיף להשתרש נפשו בה. וכנגד כת הרביעית- אמר 'כארזים עלי מים', רמז לעשירי עם, בעלי קומה, בעלי כח וגבורה בעולם הזה, אבל אין עושים פירות בתורה, לפי שאינם לומדים בתורה, וכבר כתבתי בכמה מקומות, כי פרי התורה הוא לבדו ייקרא פרי…אך לפי שמחזיקים ידי האנשים הלומדים בתורה, שנמשלה למים- יהנו מהמים עצמם, כי המחזיק ידי לומדי תורה, חולק עמם שכר כידוע".

כל 4 הקבוצות – הלומדים ומלמדים בכל מקומות הישוב, הלומדים ומלמדים במקומם, הלומדים ולא מלמדים, והתומכים בעמלי תורה, כולם הם חלק מהאוהל והמשכן מהם מתפעל בלעם. כל אחד מהמעגלים הללו שותף בבניין התורה בישראל, איש איש לפי כישרונותיו ומעלתו. זהו החידוש הגדול שבעם ישראל – כולנו שייכים לתורה. לא יחידי סגולה, לא אנשי רוח נזירים, עם שלם אשר חי ומתקיים מהשייכות לדבר ה'.

---

כך אכן מסיים "אור החיים" הקדוש: "והכוונה בכל המאמר, לומר שכל ישראל עומדים בשורש הקדושה, זאת התורה, ואפילו העוסקים בעניין עולם הזה".

אשרינו שזכינו להיות חלק מהבשורה העצומה הזו, בשורת השייכות לדבר ה'- בלימוד התורה, בהפצתה, ובחיזוק לומדיה. "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל"!

שבת שלום ומבורך!

יש רק מקרים בודדים שרבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, מפרש במשנה עצמה אירועים המוזכרים בתורה. המשנה במסכת ראש השנה פרק שלישי  אומרת:

" כיוצא בדבר אתה אומר עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי, וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים – היו מתרפאין, ואם לאו היו נימוקים".

החידוש של רבי יהודה הנשיא הוא שלא הסתכלותם  או מבטם אל הנחש גרמה לרפואתם, אלא הנחש היה האמצעי שדרכו  שעבדו את לבם לאביהם שבשמים וכתוצאה מכך נתרפאו.

---

השפת אמת בפרשתנו (שנת תרל"ו) מסביר שהמסר של פרשנות זו באה ללמדנו שגם בשעה שבני ישראל היו עסוקים ברפואה הגשמית (הנחש), עומק העניין הוא שהרפואה האמתית באה מלמעלה. בכדי להתרפא ממחלות, על האדם ליטול  תרופות = ההסתכלות בנחש-  בו בזמן ההסתכלות – יהיה לבו לשמים.  תובנה זו של השפת אמת מתאים לתפיסתו הכללית של בעל העמק דבר בהקדמתו לספר במדבר המסביר שבשנת הארבעים לשהותם של עם ישראל במדבר " ההשגחה מכוסה,  ורק המביט בעין יפה היה מרגיש בה כמו ההולך בחשכת לילה". אדם המתבונן מן הצד חושב שהנחש "ממית או מחיה" אך האמת היא "ששעבוד הלב" הוא "המחיה"………

אך נשאלת השאלה מהי הסבה שרבי יהודה הנשיא מחדש את החידוש הזה דווקא במסכת ראש השנה במקום הזה. מסביר רבי מנחם המאירי בספרו בית הבחירה : "מתוך שהיה מדבר בעניין כוונת הלב הביא ענין זה להודיע שכל הדברים בכוונת הלב הם תלויים" ובעקבותיו כך הסביר ר"ע מברטנורא. כוונתם לומר מכיוון שבמשנה הקודמת נכתב " אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא", לכן צירף  רבי יהודה הנשיא את המשנה הזאת למשנה הקודמת.

הרמב"ם בפירושו על המשנה הוסיף משפט מעניין וכך כתב : "כל זה ברור לפי מה שצריך כאן, בעניין שאנחנו בו ולפי מטרת הספר". הרמב"ם השתמש בשני ביטויים, " בעניין שאנחנו בו" והשני " ולפי מטרת הספר". "ה"ענין שאנחנו בו" קשור לעניין הכוונה וכמו שכתב המאירי, אך מה הרמב"ם התכוון באומרו "ולפי מטרת הספר"? (הרב עמיטל זצ"ל במאמרו בספר " בהיותו קרוב " התייחס גם לנקודה זו) .

כנראה שהרמב"ם הבין שמטרת הספר הוא "ענין ראש השנה"  על אף שחלק גדול מהמסכת עוסק בהלכות קידוש החודש. במורה הנבוכים פרק חלק ג פרק מג הוא כתב : " ראש השנה יום אחד, מפני שהוא יום תשובה והערת בני אדם משכחתם, ומפני זה יתקע בו בשופר כמו שבארנו במשנה תורה". הוא הפנה את הקוראים לדבריו בהלכות תשובה  פרק ג הלכה ד:

 "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק….."

החטא המרכזי של האדם לדעת הוא "שכחת האמת בהבלי הזמן " ולכן עליו להיזכר תמיד מהי מטרת האדם בעולם הזה.

הרמב"ם עסק בנושא זה רבות ונציין את דבריו בסוף הלכות מזוזה פרק ו הלכה יג:

"חייב אדם להיזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ב"ה ויזכור אהבתו וייעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים"

ביום הראשון של השנה על האדם לשחזר ולהפנים שנה אחר שנה,  את עיקר עבודתו עלי אדמות והיא " לשעבד את לבו לאביו שבשמים". כל המצוות שאדם מקיים,  מכוונים למטרה הזאת של שעבוד הלב. כל מה שקורה לאדם וגם בשעה שהוא נוטל תרופות, עליו להפנים שהתרופה היא אמצעי להוביל אותו לשעבוד הלב.

בשעה שאנו מסיימים את שנת הלימודים, נתפלל שנמשיך גם בימי החופשה את מה שהתחלנו בחודש אלול "לזכור את בוראנו" ונצליח לשעבד את לבנו לאבינו שבשמים.

השבת נקרא בפרקי אבות :

"בן זומא אומר: איזהו חכם הלומד מכל אדם, שנאמר: מכל מלמדי השכלתי…" (ד, א). ופירש רבינו יונה:

"שכל כך אוהב החכמה ומתאוה אליה ששואל לכל אדם ואף מי שאינו יודע כי אם דבר אחד ילמד ממנו ואז יצליח דרכו ואז ישכיל".

על רקע ההנחיה החינוכית לימודית של בן זומא, שידע לקחת פסוק ולדרוש אותו עד שאמרו עליו: "משמת בן זומא בטלו הדרשנים" (סוטה ט, טו). אביא את אחד מהסבריו של האדמו"ר ממודז'יץ זצ"ל לחטאו של קרח.

לדעת ה"אמרי אש", קרח סבר שכולם שווים בדרגתם והוא אינו צריך בלימוד התורה לשאול ולדרוש אצל תלמידי חכמים אחרים. ניתן ללמוד זאת מדבריו " כִּ֤י כָל – הָָֽעֵדָ ה֙ כֺּלָָּ֣ם קְד ֹ שׁים", ומפירושו של רש"י: "כלם שמעו דברות בסיני מפי הגבורה".

ומסביר ה"אמרי אש" את דברי ריש לקיש "…ויקח [קרח]… שלקח מקח רע לעצמו" (סנהדרין קט, ע"ב): למדנו , שקרח לקח היינו למד תורה שהיא בבחינת "מקח" לעצמו, בלי לשאול אחרים. חוקי הקניין חלים על התורה, כפי שאומר התנא : "התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים" (אבות ו, ה). על כן "בדומה לעסקי מסחר שבהם אדם הולך ודורש אפילו אצל סוחרים קטנים ממנו.. כן הוא על אחת כמה וכמה בענייני עסק התורה הקדושה דטוב סחרה מכל סחורה".

אחת מארבעים ושמונה דרכי הקניין היא הענווה, ועל כן האדם צריך "להשפיל עצמו לדרוש ולחקור אצל תלמידי חכמים… כמאמר 'עשה לך רב' (אבות א, ו)… אם יפול בעצת היצר לגאות והתנשאות, בזה קונה לעצמו מקח רע". התורה מציינת ש"קרח בן יצהר". אומר ה"אמרי אש": "יצהר היינו שמן, ושמן ירמוז לגאוה… וזהו מקח רע לעצמו… כי הוא מעורב בגאות והתנשאות".

ומסיים ה"אמרי אש" במסר ברור ללומדי התורה:

"ויסוד גדול הוא להצלחה בתורה, שינהג בעניוות ולא יתנשא בעצמו לומר, הן יודע ספר אני בעצמי ומה לי לילך להתייעץ עם תלמידי חכמים אחרים…. ואדרבה, ישתדל תמידין כסדרן לשאול ולהתייעץ עם תלמידי חכמים אחרים, ובכך מובטח לו סייעתא דשמיא שלא יבוא לידי מכשול בקוצו של יו"ד".

איזה כוח יש לדמעות להמיס את חומות הברזל ולקרבנו לאבינו ‏שבשמים, להפוך את העולם למקום שהשכינה תחזור לשרות בו, ‏להפוך את עצמינו לפינה נקיה ונעימה בה השכינה תרצה לשכון?‏

נכנסנו לחודש שהדמעות בו הן דבר מרכזי. ‏

האר"י הקדוש זי"ע גילה לנו שהחודשים תמוז ואב הם כנגד שתי ‏העיניים שלנו, ועתה כאשר בית המקדש חרב הם בבחינת "עיני ‏עיני יורדה מים". ‏

אנו יודעים שיש לבכות, יש להשתוקק בחודשים אלו במיוחד ‏לתיקון העולם, לבניין בית קדשנו ותפארתנו, שיחזור ויתגלה ‏אלינו. כדברי הגמרא, שמיום שחרב הבית נפרסה מחיצה של ‏ברזל בינינו לבין אבינו שבשמים. כלומר, שיש כעת מציאות ‏מסוימת של הסתר פנים בעולם של גלות וריחוק. ‏

---

אבל מצד שני חכמים לימדונו ש"שערי דמעה לא ננעלו". יש כוח ‏לדמעות להמיס את חומות הברזל ולקרבנו לאבינו שבשמים, עד ‏כדי פגישה עימו. והקב"ה סופר את דמעותינו ומסתירם תחת ‏כנפיו בנאד מיוחד בו אסופות כל דמעותינו. בחודשים אלו יש ‏דרישה מיוחדת מאיתנו להזיל על לחיינו מהדמעות החמות ‏הללו.‏

מצד נוסף, כשמתבוננים בספרים רואים שהחודש הזה הוא חודש ‏של ביקורת על בכיה שלילית. כידוע בחודש זה הייתה עיקר ‏ההליכה של המרגלים בארץ ישראל, והם הסתכלו על הארץ ‏בצורה שלילית והחלו להתבכיין. לאחר מכן בחודש אב הם ‏נפגשו עם עם ישראל והוציאו את דיבת הארץ רעה, עד שכל עם ‏ישראל בכו בליל תשעה באב. ואז לילה זה נקבע לדורות: "אמר ‏להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חינם ­ ואני קובע ‏לכם בכיה לדורות". כלומר שבגלל בכיה לא טובה החודש הזה ‏נהפך לנו לחודש של אבל.‏

אז יש פה צד, שבכי יכול להיות מאוד שלילי – ומאידך ראינו ‏כמה גדול כוחן של דמעות מבחינה חיובית.‏ אז מה רוצים ללמד אותנו?‏

אלא שיש שני סוגי בכי ודמעות: ‏

יש בכי שמוריד ומנמיך את האדם, בכי של התבכיינות; ‏

ויש בכי שונה, שמעלה את האדם, בכי שפורק את מועקת ‏הלב, מנקה אותו ונוסך בו כוחות חדשים.‏

אחד הדברים שאנחנו הכי לא אוהבים זה לפגוש אנשים ‏‏"מתבכיינים", מתלוננים על כל דבר, עצובים מכל דבר. אנשים ‏כאלה משרים מיד אוירה שלילית, אוירה שמורידה את המציאות ‏למקום חשוך ונמוך. ‏

כך גם ה' יתברך, להבדיל, לא אוהב 'התבכיינות'. ההתבכיינות ‏נובעת מחוסר אמון ואמונה, שיש מישהו שמנהל אותנו, מוביל ‏אותנו ודואג לנו.‏

אבל יש בכי שמעורר, ואותו ה' אוהב – זה כאשר אנו לוקחים ‏כאב והופכים אותו למוליד כוח. לפעמים רק כאב אמיתי הוא זה ‏שיכול להוליד בנו כוח לשנות את המציאות, לשנות את עצמינו ‏ולשאוף לשנות את העולם כולו.‏

---

בחודשים אלו אנו גם נכנסים ל'שלשת השבועות', עם החיסרון ‏הגדול של בית המקדש, נבואה, סנהדרין, מלכות ושאר הדברים ‏החשובים שהיו לישראל ונעלמו מאיתנו – והקב"ה רוצה ‏שנתרגש! שנוליד בתוכנו כאב, שנוליד דמעות שרוצות לשנות, ‏להפוך את עצמינו למתוקנים יותר, שדורשות להפוך את העולם, ‏להפוך את העולם למקום שהשכינה שוב תחזור לשרות בו, ‏להפוך את עצמינו לפינה נקיה ונעימה בה השכינה תרצה למצוא ‏מנוח לכף רגלה.‏

אני רוצה לאחל לכולן שנזכה לבכות את הבכי הנכון, בכי שבא ‏מתוך אהבה והתרוממות, כמו שאומר רבי נחמן שבכיה היא ‏ראשי תיבות "בשמך יגילון כל היום".‏

ונזכה עוד בחודש זה לראות כיצד בזכות דמעותינו ה' יתברך ‏ימחה דמעה מעל כל פנים, באור ובחמימות של גאולתנו ‏השלימה.‏

חודש טוב,‏

זאביק

בפרשתנו, פרשת בהעלותך, מתרחש אחד המעברים הדרמטיים בתולדות עם ישראל. הנהגת האומה, שהיתה מרוכזת בידיו של משה רבנו, עוברת להיות תחת 70 איש מזקני ישראל, שבהמשך ייקראו הסהדרין. "וירדתי, ודברתי עמך שם, ואצלתי מן הרוח אשר עליך, ושמתי עליהם, ונשאו איתך במשא העם, ולא תשא אתה לבדך".

ואכן, מעבר זה מרחיב מאד את מעגל הנבואה בישראל, עד כדי כך שגם אותם שניים אשר לא נבחרו לסנהדרין, זוכים להתנבא במחנה. לכאורה, זו קריאת תיגר על ייחודו של משה, וכך אכן טוען יהושע, ומבקש ממשה: "אדוני משה, כלאם!" אך משה, ברוב ענוותנותו, משיב: "המקנא אתה לי?! ומי יתן כל עם ה' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם!"

מעבר זה, טומן בחובו אתגר גדול לעם ישראל- האם ישכילו להבין עדיין את ייחודו של משה? האם יבחינו בהבדל היסודי בינו לבין כל שאר הנביאים?

בסיומה של הפרשה, אנו מתוודעים לתקלה חמורה בהקשר זה. "ותדבר מרים ואהרן במשה, על אודות האשה הכושית אשר לקח, כי אשה כושית לקח. ויאמרו: הרק אך במשה דיבר ה'? הלא גם בנו דיבר! וישמע ה'. והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".

בהמשך הפרשיה, מברר הקב"ה לאהרן ולמרים, את מעלתו הייחודית של משה- "בכל ביתי נאמן הוא". דברי הקב"ה מחדדים את הפער היסודי שבין משה לכל שאר הנביאים, בדורו ובעתיד. דוקא בשלב בו התרחבה הנבואה בישראל, והתפשטה על 70 הזקנים, יש צורך להעמיק את ההבנה במעלת משה ובהירות הנבואה לה זכה, בחינת אספקלריא מאירה.

ננסה להתבונן מעט במידת הענווה של משה רבנו, בדרכו של "אור החיים" הקדוש. הדברים נכתבו בהקשר של קירון עור פני משה, לו זכה ברדתו מהר סיני.

"ובמדרש 'ר' יהודה בר נחמן אמר- כשכתב משה התורה, נשתייר בקולמוס קמעא, והעבירו על ראשו, ומשם נעשה קרני הוד'. ודבריהם ז"ל סתומים וחתומים".

על פי המדרש, הדיו שנותרה בקולמוס, כאשר כתב משה את התורה, היא שגרמה לסגולה נפלאה זו. אך מה פשר הדבר? מדוע הניח הקב"ה דיו מיותר בקולמוס?! אדם, שאינו יודע לכוון במדוייק את כמות הדיו הנדרשת, שם בקסת מעט יותר מהנצרך. אך הקב"ה לא זקוק ל"טווח ביטחון" שכזה!

לכן, מבאר "אור החיים" הקדוש ביאור נפלא: "ואולי שיכוונו לומר, כי מצינו שמידת הענוה למעלה מכל…ומצינו שהעידה התורה על משה שעניו מאד מכל האדם, וכשאמר ה' לכתוב הדברים(-את הפסוק העוסק בענוותנותו של משה עצמו)- מצינו שלא כתב 'עניו' אלא 'ענו', חסר יו"ד, ואף זה מן הענוה, ובשכר זה זכה לקרני הוד…והוא מה שרמז ר' יהודה, באומרו 'נשתייר בקולמוס קמעא', והוא אות יו"ד שהיה צריך לכתוב, ולא כתב לרוב ענוותו, וממנה זכה כנזכר…ואולי, כי חזרה עטרה ליושנה בבחינת פניו, על דרך אמרם ז"ל 'בספרו של ר' מאיר כתוב כתנות אור', כמו כן משה- נעשה עור פניו אור".

ענוותנותו של משה, גרמה לו לכתוב על עצמו ועל מעלת ענוותנותו, מתוך ענוה. משה מחוייב לכתוב את התורה על פי ה', אך מנסה לצמצם את עצמו, ולא "לתפוס נוכחות" ככל האפשר. לכן, מהאות שהחסיר משה נשתייר הדיו האלוקי בקולמוס, וממנו נוספה למשה מעלה עצומה של קירון עור פניו.

---

ממשה רבנו, אנו לומדים מהי ענוות אמת. ענוה היא היכולת להיות מודע לכוחות בהם ניחנתי, מתוך ייחוס הכוחות אל מקורם האלוקי. ענוה כזו, מביאה לתוספת שפע וברכה, כיוון שהיא קושרת את המקבל אל המקור, אל השורש ממנו נובעים הכוחות.

יהי רצון שנזכה להאיר בנו ממידתו של משה רבנו, ומתוך כך נזכה לברכת ה', "יאר ה' פניו אליך ויחונך", אמן.

שבת שלום ומבורך!