איזה כוח יש לדמעות להמיס את חומות הברזל ולקרבנו לאבינו ‏שבשמים, להפוך את העולם למקום שהשכינה תחזור לשרות בו, ‏להפוך את עצמינו לפינה נקיה ונעימה בה השכינה תרצה לשכון?‏

נכנסנו לחודש שהדמעות בו הן דבר מרכזי. ‏

האר"י הקדוש זי"ע גילה לנו שהחודשים תמוז ואב הם כנגד שתי ‏העיניים שלנו, ועתה כאשר בית המקדש חרב הם בבחינת "עיני ‏עיני יורדה מים". ‏

אנו יודעים שיש לבכות, יש להשתוקק בחודשים אלו במיוחד ‏לתיקון העולם, לבניין בית קדשנו ותפארתנו, שיחזור ויתגלה ‏אלינו. כדברי הגמרא, שמיום שחרב הבית נפרסה מחיצה של ‏ברזל בינינו לבין אבינו שבשמים. כלומר, שיש כעת מציאות ‏מסוימת של הסתר פנים בעולם של גלות וריחוק. ‏

---

אבל מצד שני חכמים לימדונו ש"שערי דמעה לא ננעלו". יש כוח ‏לדמעות להמיס את חומות הברזל ולקרבנו לאבינו שבשמים, עד ‏כדי פגישה עימו. והקב"ה סופר את דמעותינו ומסתירם תחת ‏כנפיו בנאד מיוחד בו אסופות כל דמעותינו. בחודשים אלו יש ‏דרישה מיוחדת מאיתנו להזיל על לחיינו מהדמעות החמות ‏הללו.‏

מצד נוסף, כשמתבוננים בספרים רואים שהחודש הזה הוא חודש ‏של ביקורת על בכיה שלילית. כידוע בחודש זה הייתה עיקר ‏ההליכה של המרגלים בארץ ישראל, והם הסתכלו על הארץ ‏בצורה שלילית והחלו להתבכיין. לאחר מכן בחודש אב הם ‏נפגשו עם עם ישראל והוציאו את דיבת הארץ רעה, עד שכל עם ‏ישראל בכו בליל תשעה באב. ואז לילה זה נקבע לדורות: "אמר ‏להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חינם ­ ואני קובע ‏לכם בכיה לדורות". כלומר שבגלל בכיה לא טובה החודש הזה ‏נהפך לנו לחודש של אבל.‏

אז יש פה צד, שבכי יכול להיות מאוד שלילי – ומאידך ראינו ‏כמה גדול כוחן של דמעות מבחינה חיובית.‏ אז מה רוצים ללמד אותנו?‏

אלא שיש שני סוגי בכי ודמעות: ‏

יש בכי שמוריד ומנמיך את האדם, בכי של התבכיינות; ‏

ויש בכי שונה, שמעלה את האדם, בכי שפורק את מועקת ‏הלב, מנקה אותו ונוסך בו כוחות חדשים.‏

אחד הדברים שאנחנו הכי לא אוהבים זה לפגוש אנשים ‏‏"מתבכיינים", מתלוננים על כל דבר, עצובים מכל דבר. אנשים ‏כאלה משרים מיד אוירה שלילית, אוירה שמורידה את המציאות ‏למקום חשוך ונמוך. ‏

כך גם ה' יתברך, להבדיל, לא אוהב 'התבכיינות'. ההתבכיינות ‏נובעת מחוסר אמון ואמונה, שיש מישהו שמנהל אותנו, מוביל ‏אותנו ודואג לנו.‏

אבל יש בכי שמעורר, ואותו ה' אוהב – זה כאשר אנו לוקחים ‏כאב והופכים אותו למוליד כוח. לפעמים רק כאב אמיתי הוא זה ‏שיכול להוליד בנו כוח לשנות את המציאות, לשנות את עצמינו ‏ולשאוף לשנות את העולם כולו.‏

---

בחודשים אלו אנו גם נכנסים ל'שלשת השבועות', עם החיסרון ‏הגדול של בית המקדש, נבואה, סנהדרין, מלכות ושאר הדברים ‏החשובים שהיו לישראל ונעלמו מאיתנו – והקב"ה רוצה ‏שנתרגש! שנוליד בתוכנו כאב, שנוליד דמעות שרוצות לשנות, ‏להפוך את עצמינו למתוקנים יותר, שדורשות להפוך את העולם, ‏להפוך את העולם למקום שהשכינה שוב תחזור לשרות בו, ‏להפוך את עצמינו לפינה נקיה ונעימה בה השכינה תרצה למצוא ‏מנוח לכף רגלה.‏

אני רוצה לאחל לכולן שנזכה לבכות את הבכי הנכון, בכי שבא ‏מתוך אהבה והתרוממות, כמו שאומר רבי נחמן שבכיה היא ‏ראשי תיבות "בשמך יגילון כל היום".‏

ונזכה עוד בחודש זה לראות כיצד בזכות דמעותינו ה' יתברך ‏ימחה דמעה מעל כל פנים, באור ובחמימות של גאולתנו ‏השלימה.‏

חודש טוב,‏

זאביק

בפרשתנו, פרשת בהעלותך, מתרחש אחד המעברים הדרמטיים בתולדות עם ישראל. הנהגת האומה, שהיתה מרוכזת בידיו של משה רבנו, עוברת להיות תחת 70 איש מזקני ישראל, שבהמשך ייקראו הסהדרין. "וירדתי, ודברתי עמך שם, ואצלתי מן הרוח אשר עליך, ושמתי עליהם, ונשאו איתך במשא העם, ולא תשא אתה לבדך".

ואכן, מעבר זה מרחיב מאד את מעגל הנבואה בישראל, עד כדי כך שגם אותם שניים אשר לא נבחרו לסנהדרין, זוכים להתנבא במחנה. לכאורה, זו קריאת תיגר על ייחודו של משה, וכך אכן טוען יהושע, ומבקש ממשה: "אדוני משה, כלאם!" אך משה, ברוב ענוותנותו, משיב: "המקנא אתה לי?! ומי יתן כל עם ה' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם!"

מעבר זה, טומן בחובו אתגר גדול לעם ישראל- האם ישכילו להבין עדיין את ייחודו של משה? האם יבחינו בהבדל היסודי בינו לבין כל שאר הנביאים?

בסיומה של הפרשה, אנו מתוודעים לתקלה חמורה בהקשר זה. "ותדבר מרים ואהרן במשה, על אודות האשה הכושית אשר לקח, כי אשה כושית לקח. ויאמרו: הרק אך במשה דיבר ה'? הלא גם בנו דיבר! וישמע ה'. והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".

בהמשך הפרשיה, מברר הקב"ה לאהרן ולמרים, את מעלתו הייחודית של משה- "בכל ביתי נאמן הוא". דברי הקב"ה מחדדים את הפער היסודי שבין משה לכל שאר הנביאים, בדורו ובעתיד. דוקא בשלב בו התרחבה הנבואה בישראל, והתפשטה על 70 הזקנים, יש צורך להעמיק את ההבנה במעלת משה ובהירות הנבואה לה זכה, בחינת אספקלריא מאירה.

ננסה להתבונן מעט במידת הענווה של משה רבנו, בדרכו של "אור החיים" הקדוש. הדברים נכתבו בהקשר של קירון עור פני משה, לו זכה ברדתו מהר סיני.

"ובמדרש 'ר' יהודה בר נחמן אמר- כשכתב משה התורה, נשתייר בקולמוס קמעא, והעבירו על ראשו, ומשם נעשה קרני הוד'. ודבריהם ז"ל סתומים וחתומים".

על פי המדרש, הדיו שנותרה בקולמוס, כאשר כתב משה את התורה, היא שגרמה לסגולה נפלאה זו. אך מה פשר הדבר? מדוע הניח הקב"ה דיו מיותר בקולמוס?! אדם, שאינו יודע לכוון במדוייק את כמות הדיו הנדרשת, שם בקסת מעט יותר מהנצרך. אך הקב"ה לא זקוק ל"טווח ביטחון" שכזה!

לכן, מבאר "אור החיים" הקדוש ביאור נפלא: "ואולי שיכוונו לומר, כי מצינו שמידת הענוה למעלה מכל…ומצינו שהעידה התורה על משה שעניו מאד מכל האדם, וכשאמר ה' לכתוב הדברים(-את הפסוק העוסק בענוותנותו של משה עצמו)- מצינו שלא כתב 'עניו' אלא 'ענו', חסר יו"ד, ואף זה מן הענוה, ובשכר זה זכה לקרני הוד…והוא מה שרמז ר' יהודה, באומרו 'נשתייר בקולמוס קמעא', והוא אות יו"ד שהיה צריך לכתוב, ולא כתב לרוב ענוותו, וממנה זכה כנזכר…ואולי, כי חזרה עטרה ליושנה בבחינת פניו, על דרך אמרם ז"ל 'בספרו של ר' מאיר כתוב כתנות אור', כמו כן משה- נעשה עור פניו אור".

ענוותנותו של משה, גרמה לו לכתוב על עצמו ועל מעלת ענוותנותו, מתוך ענוה. משה מחוייב לכתוב את התורה על פי ה', אך מנסה לצמצם את עצמו, ולא "לתפוס נוכחות" ככל האפשר. לכן, מהאות שהחסיר משה נשתייר הדיו האלוקי בקולמוס, וממנו נוספה למשה מעלה עצומה של קירון עור פניו.

---

ממשה רבנו, אנו לומדים מהי ענוות אמת. ענוה היא היכולת להיות מודע לכוחות בהם ניחנתי, מתוך ייחוס הכוחות אל מקורם האלוקי. ענוה כזו, מביאה לתוספת שפע וברכה, כיוון שהיא קושרת את המקבל אל המקור, אל השורש ממנו נובעים הכוחות.

יהי רצון שנזכה להאיר בנו ממידתו של משה רבנו, ומתוך כך נזכה לברכת ה', "יאר ה' פניו אליך ויחונך", אמן.

שבת שלום ומבורך!

מצוות עשה מיוחדת המופיעה בפרשתנו היא מצוות התקיעה בחצוצרות. מידי יום בבית המקדש היו עומדים שני כהנים, ולפי הרמב"ם היו אלה לויים, ותוקעים בחצוצרות בשעת הקרבת הקורבנות. במצווה זו כלולה גם החובה לתקוע בשעת היציאה למלחמה כמאמר הפסוק: "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרת ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאיביכם".

מה משמעותה של תקיעת החצוצרות? מדוע איחדה התורה במצווה אחת את החובה היום-יומית במקדש לתקוע בחצוצרות בשעת הקרבת הקורבנות ואת המצווה לתקוע בשעת מלחמה על אף שנראה כי יש לתקיעות הללו מטרות שונות לחלוטין בעבודת המקדש ובשעת היציאה למלחמה?

בעל ספר החינוך בשרשי מצווה זו מסביר כי מטרת התקיעה בחצוצרות היא הכוונה, כאשר אדם שומע את התקיעה מוסחת דעתו מכל דבר אחר והוא עסוק בשמיעת הקול החזק של החצוצרה ש"הוא הקול הגדול מכל כלי הניגון". הן בעבודת המקדש והן ביציאה למלחמה נדרשת מן האדם כוונה זכה ומיוחדת ועל כן מתלוות אליה תקיעת החצוצרות וכך כותב בעל ספר החינוך:

"לפי שבשעת הקרבן היו צריכין לכוון דעתם יפה בענינו כמו שידוע שהוא נפסל במחשבות ידועות, וגם כן צריך הקרבן כוונה שלמה לפני אדון הכל שציונו עליו, וגם כן בעת הצרה צריך האדם כיוון גדול בהתחננו לפי בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו… ואין דבר יעוררהו כמו קולות הנגון"

מצווה זו מסבירה את הצורך בתקיעת שופר בשעת מעמד הר סיני. חלק מתהליך קבלת התורה הוא כוונת הלב ודיוק המחשבה שנעשה גם על ידי אמצעים חיצוניים של קול שופר הולך וחזק מאד וכך גם כותבת המשנה באבות (פרק ו משנה ה)  שאחד מהדברים שהתורה נקנית בהם הוא "שמיעת האוזן" משום שהשמיעה מאפשרת ומחדדת את הכוונה בניגוד להרהור בלבד שאינו מפעיל את כח השמיעה וממילא את הכוונה השלימה של האדם.

---

בפרק החותם את ספר תהילים, פרק קנ, מופיעים כלי שיר וניגונים רבים שעל ידם מהללים את שם ה' "הללוהו בתקע שופר הללוהו בנבל וכנור הללוהו במנים ועוגב.." האלשיך הקדוש מסביר שבפרק זה ישנה הדרגה מקולות חלושים לקולות גבוהים בהתחלה נבל וכינור שקולם רך וענוג ולאחר מכן תוף ומחול שקולם עבה ונשמע בקול גדול ולבסוף בצלצלי תרועה ש"לגמור בקול, שעם היותו קול רם הוא בדרך תרועה והכנעה"

הגבהת הקול ההדרגתית מקול נמוך לקול גבוה יוצרת הכנעה אצל השומע ועם התגברת ההילול גם מתגברת ההכנעה אצל האדם.

ישנו קשר הדוק בין החוויה החיצונית של שמיעת החצוצרות לבין ההתכוונות הפנימית במחשבותיו של השומע ועל כן הן בשעת עבודת המקדש והקרבת הקורבן בה נדרשת טהרת המחשבה והן בשעת היציאה למלחמה והתפילה בעת צרה באות החצוצרות ומסייעות ביד האדם בקולם הרם לכוון את מחשבותיו ולעורר אצלו את הכוונה וההכנעה הנדרשים למילוי השליחות והתפקיד שהוטלו עליו.

בפרשתנו פרשת נשא אנו נפגשים עם שבר משפחתי עמוק וכואב דרך פרשיית אישה סוטה. התורה מתארת בפנינו תסבוכת נוראה של חוסר אמון ופגם במעמד הברית שבין איש ואישתו. באופן טבעי המרחב דרכו ניתן בע"ה להגיע לבירור והשלמה הוא בית המקדש, בית של אהבה ושלום. אך המקום לא מספיק. השבר הגדול דורש התערבות עליונה – שם השם המפורש מושלך אל המים.

מחד מוכיחה מחיקת השם עד כמה יקר הבירור שבין אישה לאיש, ומאידך דרך מחיקת שם שמיים אנו מתחילים להבין עד כמה עמוק ותהומי פגם הברית שבחוסר האמון והכנות המשפחתי.

התורה מערבבת במכוון בין המשל והנמשל, בין קדושת הזוגיות לקדושת השם המפורש מה מלמד על מה, או מה מוביל למה? לשאלה זו אין תשובה, האחדות שבין שמים לארץ היא המשמעות המיוחדת שעולה מהפסוקים, בדיוק כמציאות הכרובים בקודש הקודשים.

פרשות במדבר, נשא ובהעלותך (עד סוף פרק י') הן אולי המקום הבולט בתורה שבו נשתבחו ישראל בעיני המקום – מחנה ישראל עומד על תילו סביב המשכן. כל אחד ואחת יודעים את מקומם בשעת החנייה והמסע. הכוהנים והלווים מתוודעים לתפקידיהם כלפי שמיא בעבודתם במשכן וכלפי כל ישראל. ישראל מבקשים להתעלות ולעשות הרבה מעבר למחויבויות שלהם– הנשיאים, נציגי שבטי ישראל, מתנדבים להביא מתנות לכבוד חנוכת המשכן, בני ישראל אינם מוותרים על מצווה שהפסידו (פרשת פסח שני) והקב"ה מכתיר את מסע המחנה בתארים מחמיאים "עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה" (במדבר ט, כג). דברי ירמיהו על דור המדבר עולים ומתרקמים כנגד עיננו בפרשות הללו: "כֹּה אָמַר יְקֹוָק זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו לא, ב). הנצי"ב רואה בפרקים הללו את ימי האור של תקופת המדבר שהלכו ונחשכו מאוחר יותר עם יציאתם לדרך (בהקדמת הנצי"ב לחומש במדבר).

גם המצוות השזורות בתוך הפרשיות הללו אינן אלא בבואה של אותם ימים נשגבים – הציווי על הכוהנים לברך את ישראל ולהדליק באופן קבוע את מנורת המשכן, ובפרט פרשת הנזיר, הנותנת ביטוי לשאיפתו של כל איש ואישה מישראל להתקדש מעבר לחובות המוטלים עליו ולהגיע לדרגת כהן גדול. כשם שכהן גדול אסור בשתיית יין בשעת עבודתו כך הנזיר אסור ביין; כשם שכהן גדול אסור לו ליטמא למת, ואף לקרוביו, כך לנזיר אסור ליטמא למת; כשם שכהן הגדול נאמר עליו: "כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי ה'" (ויקרא כא, יב), כך הנזיר נאמר עליו: "כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ" (במדבר ו, ז).

לכאורה פרשת האישה הסוטה חורגת מאותה רוח גדולה של התרוממות רוח המאפיינת את הפרשות הללו – אישה החשודה בניאוף, מובלת דרך ביזיון ועוברת תהליך ציבורי משפיל של בירור. מה לפרשה זו ולרוממות אותם ימי זוהר?

---

מפירושו של רמב"ן ניתן למצוא טעם לפרשייה זו בחלק הזה של התורה. בפירושו לפסוק ו טוען רמב"ן שפרשת הסוטה היא ניגודה של פרשת הנזיר. ואילו בהמשך, בפירושו לפסוק כ הוא מטעים בכיוון אחר:

והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי העניין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום, כי חפץ למען צדקו ליסר הנשים שלא תעשינה כזימת יתר העמים, ולנקות ישראל מן הממזרות שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם. ולפיכך פסק העניין הזה משעה שנתקלקלו בעבירות, כמו שאמרו 'משרבו הנואפים פסקו מי סוטה' (בבלי סוטה מז ע"א)…

ואין הכתוב אומר שתהיינה הנשים הנואפות פטורות מן העוון בעבור שבעליהן נואפים, רק שלא יעשה בהן הנס הגדול הזה שהוא נעשה להם לכבודם ולהיותם עם קדוש, והם לא יבינו בטובה הזאת ולא יחפצו בה (רמב"ן, במדבר ה, כ)

יוצא אם-כך שרמב"ן רואה את פרשת הסוטה כדין ייחודי המבשר על רוח גדולה – זו מצווה יחידה בכל התורה שתלויה בנס, והיא מעידה על מעלתם של ישראל, שהקב"ה משנה את חוקי הטבע עבורם. הנס הקבוע הזה מתאים לתקופה שבה "רובם עושים רצונו של מקום". שינוי טבעו של עולם מתאים רק לתקופה ייחודית כדוגמת התקופה שבין פרק א' לפרק י' בבמדבר.  לדבריו, אין לקרוא אותה רק כפרשייה של תיקון חטא, אלא כפרשייה התלויה בדרגתם של ישראל. וממילא, ברבות הימים, פסקו לנהוג בה, כי הוא דורשת מעלה מיוחדת שהייתה קיימת בישראל רק באותם ימים.

הפסוק "עֹמדות היו רגלינו בשעריך ירושלם… ירושלים הבנויה כעיר שחֻברה לה יחדו" (תהילים, קכ"ב, ב-ג) קיבל בשנות קיומה של מדינת ישראל משמעות גיאופוליטית הקשורה להיסטוריה של מדינת ישראל; ירושלים החצויה עד מלחמת ששת הימים, וירושלים השלמה לאחר שחרורה.

לפסוק זה ניתנו משמעויות שונות: ר' יהושע בן לוי דורש אותו במשמעות הלכתית: "עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים" (ירושלמי, חגיגה פ"ג, ה"ו, וראו שם פני משה: "שיהיו נאמנים על הטהרות"). רבי יוחנן הסביר חיבור זה במשמעות רוחנית, חיבורה של ירושלים של מעלה עם ירושלים של מטה (בבלי, תענית ה, ע"א). דרשנים רבים נתנו  למימרא של ר' יהושע בן לוי משמעות חברתית – כפשט הפסוק. נראה לי שעיון במזמור מאמת את ההסבר החברתי של פסוק זה, וזהו ייחודה של ירושלים.

---

הגמרא במסכת בבא קמא (דף פב) מציינת: "עשרה דברים נאמרו בירושלים" וביניהם: אין עושין בה זיזין וגזוסטראות, אין עושין בה אשפתות, אין עושין בה כבשונות, אין מגדלין בה תרנגולים ועוד. תקנות אלו הן תקנות מוניציפליות, ובלשון ימינו – חוקי עזר עירוניים. ואכן כך! תקנות אלו קשורות לקדושתה המיוחדת של ירושלים, לנויה של העיר ותקנות הקשורות לעולי הרגל הבאים לירושלים בהמוניהם..

בין עשרת הדברים שאינם חלים בירושלים ישנה קבוצה נוספת, מפתיעה: לא חלים בה דיני טומאת צרעת הבתים, לא תקפים בה דיני עגלה ערופה, וגם אם ח"ו יתקיימו בה הקריטריונים של עיר הנידחת – לא יבוצע בה ההליך של עיר הנידחת. והרי לכאורה דווקא בעיר הקודש יש להחמיר בנושאים אלו, ולא להקל, ומדוע לא תקפים בה הדינים הללו?

הנימוק המופיע בגמרא והמשותף לקבוצה זו היא העובדה שירושלים לא נתחלקה לשבטים, לדעת תנא קמא (יומא יב, ע"א). בשלושת המקרים –  צרעת הבית, עגלה ערופה ועיר הנידחת – אחד הקריטריונים הוא הבעלות. בצרעת הבית נאמר: "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחֻזתכם" (ויק' י"ד, לד), וירושלים אינה אחוזתו של אף אדם, וכן בשאר. וכיוון שירושלים לא נתחלקה לשבטים הרי לא ניתן לממש בה בעלות, ולכך דינים אלו אינם תקפים בה.

ויש לעיין מהי המשמעות הרעיונית בהלכה שירושלים לא נתחלקה לשבטים? בפשטות המשמעות היא שירושלים היא נחלתם של כלל ישראל, ולכן הראשון מביו עשרת הדברים המנויים בברייתא הוא הדין "שאין הבית חלוט בה". ברם נראה שיש לכך משמעות נוספת.

בחינת דין זה מורה על שני מרכיבים:

מבחינה קניינית: ירושלים אינה קניינו של שבט אחד, וכמובן שאין היא קניינו ורכושו  של אדם פרטי. זהו המקור לדברי הגמרא במסכת יומא (שם) האומרת: "אין משכירין בתים בירושלים לפי שאינה שלהן".

מבחינה רעיונית: עם ישראל מורכב משנים עשר שבטים, שלכל אחד מהם ישנו אופי ייחודי משלו כמו שהתורה מתארת בברכות יעקב לבניו ובברכות משה לשבטים. העובדה שירושלים לא נתחלקה לשבטים מקנה לה ממד של אחדות. אחדות זו אינה מתוך שלילת השונה אלא להפך, קבלת השונה, ומתוך כך יצירת שלמות, כעין  החושן המורכב משנים עשר גוונים שונים, כנגד שבטי ישראל.

נראה ששתי בחינות אלו שבירושלים, הקניינית והרעיונית, יש בהן לעשות את כל ישראל חברים, וכל שבט וכל יחיד יכול להביא בה לידי ביטוי את אופיו הייחודי.

---

לאור הדברים דלעיל נמצא שהאמירה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" עדין אקטואלית בחיזוק החיבור הגאוגרפי, ובחיבור החברתי. בתקופתנו שומה עלינו להדגיש במיוחד את הפן החברתי שירושלים לא נתחלקה לשבטים, ויש להתעלות מעל שיקולים כיתתיים האומרים ירושלים שלי,  וכוונתם – שלי ולא של האחר. בכוחה של ירושלים לעשות את כולם לחברים ע"י יישום סיומו של המזמור: "יהי שלום בחילך שלווה בארמנותיך למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, למען בית ה' א-להינו אבקשה טוב לך" (קכב, ח-ט).

הסיפור 'איש התוכחה' פרי עטה של דבורה בארון (סופרת מתקופת העליה השניה) עוסק בדמותו של נחום לייב, עני מרוד שהתפרנס מאיסוף מלפפונים אצל הגויים, תוך כדי שהם היו זורקים עליו אבנים. בשל מעמדו הנחות לא זכה לעליה לתורה מלבד בפרשת  התוכחה, ומכאן כינויו 'איש התוכחה'. בעת קריאת פרשות התוכחה כל באי בית הכנסת התחבאו בתוך כסאותיהם והוא הרגיש כי הקללות נזרקות עליו כמו אבני הגויים.

הרגשה זו מקורה בקללות החמורות מאוד המופיעות בתורה הכוללות: מחלות קשות, בצורת, רעב קשה, מלחמות, גלות ופחד קיומי. גם מספרן של הקללות גדול בהרבה  ממספרן של הברכות. ואכן בהרבה מקהילות ישראל היו שנמנעו מלעלות לקריאה זו, בפרט בפרשת 'כי תבוא', משום שבה הקללות נאמרות בלשון יחיד. במקומות אלו היו מעלים את פשוטי העם כמו נחום לייב שהוזכר.

אולם פרשת הקללות בפרשתינו ובפרשת 'כי תבוא' יכולה להתפרש באופן הפוך לחלוטין. הקללות אינן איומות כפי שנראות ויתירה מכך הן ברכות.

---

מגמה פרשנית זו מצויה כבר אצל חז"ל, אשר מסבירים במדרש (תנחומא (ורשא) פרשת ראה סימן ד) כי הברכות בפרשתינו יתירות על הקללות לא במספר, אלא בכך שהן פותחות באות א (אם בחוקותי תלכו) ומסיימות בת'ו (ואולך אתכם קוממיות). ואילו הקללות פותחות באות ו'ו(ואם לא תשמעו) ומסיימות באות ה'א (ביד משה), ובין ו'ו לה'א אין כלום. פרשנות זו נמצאת גם בזהר (זהר חדש פרשת כי תבא מאמר הבטחות ונחמות שבקללות דמשנה תורה). במקור זה מובא סיפור על ר' שמעון בר יוחאי אשר בזמן היותו במערה התכתב עם חבריו באמצעות יונת דואר. תוכן המכתב עסק בהבדל בין בפרשת 'בחוקותי' שבה מובעת נחמה, לעומת פרשת 'כי תבוא' שהתוכחה אינה מסתיימת בנחמה. תוך כדי עיסוק בשאלה זו מתגלה אליהו לרשב"י ואומר לו: "כל הבטחות ונחמות של ישראל באותן קללות הן כתובות" ובהמשך דבריו מפרט כיצד כל הקללות הן למעשה ברכות. לדוגמא: התיאור כי בעקבות הגלות עם ישראל יוצע למכירה  לעבדים, אולם המצב יהיה כל כך גרוע שאף אחד לא ירצה לקנות אותם: "והתמכרתם שם לאויבך לעבדים ולשפחות ואין קונה (דברים, כח סח), ונמכרתם לא כתיב, אלא והתמכרתם, בלבבכם תחשבו שאתם נמכרים, ולא כך, שהרי ואין קונה כתוב, אין מי שיכול לשלוט עליכם".

מעניין שאותה גישה מיישם רשב"י על אלעזר בנו. הגמרא (מסכת מועד קטן דף ט ע"א – ע"ב. המקור בארמית) מספרת על ר' אלעזר שהלך בעצת אביו לבקש ברכה מחכמים. ברכתם היתה: "יהי רצון שתזרע ולא תקצור, תכניס ולא תוציא, תוציא ולא תכניס, שיחרב ביתך ויתיישב בית הארחתך, יבולבל שולחנך, ולא תראה שנה חדשה. כשבא אצל אביו אמר לו לא די שלא ברכוני אלא שעוד ציערוני. אמר לו מה אמרו לך? כך וכך אמרו לי. אמר לו הכל ברכות: תזרע ולא תקצור –  תוליד בנים ולא ימותו. תכניס ולא תוציא – תכניס כלה לביתך ולא ימותו בניך שתצאנה כלותיך. תוציא ולא תכניס – תוליד בנות ולא ימותו בעליהן שיחזרו אצלך. יחרב ביתך ויתיישב אורחך -שהעולם הזה הוא בית הארחה והעולם הבא הוא בית. ולא תראה שנה חדשה – שלא תמות אשתך ולא תישא אישה אחרת ותתחייב בדין נקי יהיה לביתו שנה אחת".

החסידות שדגלה באופן גורף בכלל "אין רע יורד מהשמים", העצימה מאוד פרשנות זו לפרשות התוכחה. יחד עם זאת נתנה את דעתה לשאלה העולה מתוך הדברים: למה בכל זאת הקללות לא מתקבלות אצלנו כברכות? תורת החסידות הציעה שלושה כיווני פתרון.

---

א. הגדרות קללה וברכה הינן סובייקטביות ולא אובייקטיביות. הדרך שבה אדם יסתכל ויקבל את מה שעובר עליו, היא אשר תקבע האם זו קללה או ברכה.(ר' יהושע מאפטא, ספר אוהב ישראל – פרשת ראה).

מעניין שגישה זו מצויה גם אצל הרב עובדיה הדאיה "ושמעתי שישנם מקומות שמתחרים אחד עם השני לקנותם [הכוונה לעליות בפרשות התוכחה], והזוכה בהם עושה סעודה גדולה לכל הקהל שבבית הכנסת. וישנם מקומות שיש חזקה למי שהחזיק לעלות בהם, ואין רשות לאחר לקחת לו חזקתו זאת. והנה ברור שכל שמחזיק אותם לברכות, הנה שכרו אתו להתקיים בו כל הברכות הכמוסים בהם. וההיפך למי שמחזיק אותם לקללות ח"ו, הרי הוא מביא על עצמו אותם הקללות בבחינת אל יפתח אדם פיו לשטן(שו"ת ישכיל עבדי, ח, או"ח טז ז).

ב. במקור, גם הקללה היתה ברכה. אולם משום שלבריות אין יכולת להכיל את השפע הוא הופך אצלםלקללה.  כלומר הטוב עבר צמצום, הגבלה וזה נתפס כרע, כקללה.  הדוגמא הבולטת לכך היא במבול. המים שהם שפע וחיים הפכו לקללה, משום שלבריות לא היתה יכולת לקלוט את שפע המים העצום ולכן הם נהפכו לכח הרסני (ר' מנחם נחום מטשרנוהיל, מאור עיניים, פרשת משפטים)

ג. הקללות למעשה מעידות על קרבת ה', שכן דרשו חז"ל "כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל", ואמרו ז"ל (ספרי שם), "אף על פי שהם טמאים – שכינה שרויה ביניהם". בדרך זו הסביר גם ר' שמואל מסוכוטשוב בעל "בני יששכר" את  תיקנו של עזרא לקרוא את פרשת התוכחה שבויקרא לפני שבועות, ואת פרשת כי תבוא לפני ר"ה. זאת כדי להוציא מפרשיות אלו את הטוב הטמון בתוכן,  והפנימיות החיובית המוסתרת  בהן ואזי הקללות החיצוניות יתבטלו מאליהן וישאר התוך הפנימי, וזוהי ההכנה הרוחנית המתאימה לקראת חג השבועות ולקראת ר"ה.

הספור על 'איש התוכחה', שאתנו פתחנו מסתיים בכך שתמיד לאחר אחת מפרשות התוכחה, שמש ביכנ"ס שילם לנחום לייב את כל החוב הכספי שהיה לו כלפיו, כעין שכר על הסכמתו לעלות לתורה בפ' התוכחה. ו'איש התוכחה' קנה בכסף זה אוכל מזין לילדיו ובבית ש"חשכתו נצחית התנצנצו כשברירי שמש – אורות באופל".

"אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת " (ויקרא כו, יג).

אומרת הגמרא במסכת בבא בתרא (דף עה.) בהסבר המילה 'קוממיות' שבפסוק- 'שתי קומות'. גם בתפילה אנחנו מבקשים מהקב"ה 'ותוליכנו קוממיות לארצנו'. מה הכוונה בבקשה זו?

קוממיות, כדברי הגמרא – שתי קומות. אומר השפת אמת שהאדם כמו שאנחנו רואים אותו לפנינו הוא רק לבוש חיצוני לאור האלוקי שקיים בקרבו ואלו הן שתי הקומות, קומה רוחנית וקומה גשמית. לאחר שהאדם מתקן את קומתו הטבעית הגופנית, אז הוא מצליח לתקן גם את קומת הרוח שבתוכו.

---

בניסיוננו להבין את דרכי הקב"ה ואת תורתו יש חלק שהוא גלוי לפנינו ויש חלק שהוא סתום ונסתר. בכדי לגלות את סודותיה הנסתרים של התורה ושל מציאות ה' בעולם עלינו לעמול קשה. כך גם האדם הישראלי שקיימת בו נשמת אלוקים, יש בו חלק ארצי, טבעי, גלוי ויש חלק שנשגב ממנו. אבל על ידי עמל רב אנחנו יכולים לגלות מאותה מציאות ה' שקיימת בתוכנו, הרי בסופו של דבר הקב"ה ברא בנו את שתי הקומות הללו בכדי שנדע לטפס שלב אחר שלב ולגלות את הקומה הרוחנית שנסתרת בבריאה ואפילו בנו. על כך אנחנו מבקשים מהקב"ה שיוליכנו קוממיות לארצנו ונזכה לחיי חברה, מוסר, משפט וצדק בדרך ה' וכך נקיים חיים טבעיים שהם הכרחיים בתור בסיס ויסוד לבניינה של הקומה הרוחנית שבניינה יבוא על גבי הקומה הטבעית.

כך גם תינוק שנולד, בונה קודם כל את חייו הטבעיים, באכילה, שינה וכו' ואח"כ צריך לדעת לבנות גם את הקומה הרוחנית. לא ניתן להישאר בקומה הראשונה שאמנם היא הבסיס אבל לא עיקר שאיפתנו. יש אנשים שגדלים בגיל שלהם, אך שאיפותיהם יכולות להיות כמו של ילדים, רק בגדול יותר. במקום סוכריה, אז המבורגר גדול…

אפשר לומר שאולי כל המשברים שקיימים במדינה מונחים על גבי דברים חשובים אלו- היו שקראו למלחמת השחרור 'מלחמת הקוממיות', כאילו כבר תמה המלאכה ובהקמת המדינה כבר תוקנו שתי הקומות, הטבעית והרוחנית, וכעת כשהגענו כבר אל השלמות כביכול, ניתן רק להתרחב יותר ולהתקדם אבל לא בצורה כל כך משמעותית.

לכן, אולי, יש נטייה לוותר על חלקים מארץ ישראל, על אידיאולוגיות מסוימות, בכדי לשמור לפחות על המסגרת המצומצמת. כאן מונחת הטעות, כיוון שבהקמת המדינה הקמנו תשתית חברתית, מעשית של חיי עם בארצו, שזאת קומה חשובה מאוד, אבל עדיין לא תמה הדרך. כאשר נשכיל להבין שלפנינו עוד דרך ארוכה של בניית קומה רוחנית שלימה אז נוכל להיות מאוחדים בתוכנו ואף להאיר לעולם מאור ה'- ולכן עדיין נמשיך להתפלל "ותוליכנו קוממיות לארצנו", "ולירושלים עירך ברחמים תשוב… את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח… המחזיר שכינתו לציון".

בפעם שעברה עסקנו בעיקר בעונג הגשמי על אופניו הרבים (אכילה, שינה, משחק וכו'). הפעם נדבר על עונג רוחני ועל האיזון ביניהם בשבת.

כך כותב הטור:[1]

ואחר השינה קובעין מדרש כדאיתא (כמובא) במדרש-

'אמרה תורה לפני הקב"ה

רבש"ע כשיכנסו ישראל לארץ זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו

ואני מה תהא עלי?

אמר לה יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו

שהם בטלים ממלאכתם ויכולין לעסוק בך…'

המדרש מבטא את זעקתה של התורה שחוששת על מקומה בעולם ארצי של עשייה, פרנסה וגידול משפחה. הקב"ה משדך לה בת זוג – בשבת בטלים כולם ממלאכתם ויכולים לעסוק רק בך. איך כל זה מסתדר עם העונג הגשמי שראינו? האם עונג גשמי כגון שינה ואכילה לא בא על חשבון לימוד התורה בשבת? איפה עומד לימוד התורה ביחס למצוות עונג שבת?

ניתן לומר שלימוד התורה מבטא ערך עצמאי שאולי מנוגד לעיתים לעונג שבת ואף על פי כן יש לפנות לו מקום וזמן על מנת לשמר את מקומה של התורה בחיינו העמוסים ולהרבות לימוד תורה לעם קדוש בזמן קדוש- השבת.

כך כותב הבית יוסף:[2]

"ויקהל משה –  אמר להם הקב"ה לישראל

אם אתם נקהלים בכל שבת ושבת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות

וקורין בתורה ובנביאים מעלה אני עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי

שכן ישעיהו הנביא מפרש (מג יב) ואתם עדי נאם ה' ואני א-ל

אתם מעידים עלי שאני א-לוק בעולם, עד כאן.

ומכאן סמכו בכל תפוצות הגולה להתקבץ בבתי כנסיות

לקרות מקרא ולדרוש בדברי אגדה אחר סעודת שחרית".

יש ערך וחשיבות להתכנס ללימוד משותף ולהקהיל קהילות של תורה. אדם העובר ליד בית הכנסת וממנו בוקעים קולות של לימוד, חברותות , שיעורים, ילדים מזמרים תהילים וכו' מרגיש את נוכחות הקב"ה ותורתו, בכך אנו כביכול ממליכים את הקב"ה בעולמו ואין יותר מתאים לכך מזמן מקודש כמו השבת.

אמנם ניתן לראות את לימוד התורה לא רק כערך עצמאי אלא כחלק מהותי מעונג שבת. האדם כאדם מורכב מכמה חלקים – בתורת חב"ד מכנים אותם כנפש בהמית (טבעית- אנושית) ונשמה א-לוקית. בשבת עלינו לענג את כל חלקי נפשנו. את הנפש הבהמית (אנושית)- באכילה, שינה וכו'. אך אל לנו לשכוח את הנפש הא-לוקית שהתורה והתפילה היא העונג הצרוף שלה.

"שימו לב אל הנשמה"[3]– הנשמה הא-לוקית ששוכנת בנו, זו ש"מכסא כבוד חוצבה"

צמאה לא-ל חי ומתענגת בתורה, בתפילה, בניגון של קדושה.

העונג השלם מגיע כאשר הוא נותן מקום לכל חלקי הנפש שלנו ולא מזניח שום צד בה. היכולת הייחודית שלנו כבני אדם המכילים נפש בהמית (אנושית) ונשמה א-לוקית  (בניגוד לבהמות המכילים רק נפש בהמית ולמלאכים המכילים רק נשמה אלו-קית) היא להתענג על ה' ממקום שלם. עונג גשמי ורוחני כאחד.

"השבת נעם הנשמות

והשביעי עונג הרוחות

ועדן הנפשות להתענג באהבתך וביראתך

שבת קודש נפשי חולת אהבתך".[4]

החיבור המיוחד בשבת בין תענוגות הנפש הרוח והנשמה

מביא למקום שלם של "להתענג באהבתך וביראתך… נפשי חולת אהבתך".

כיצד נחלק את הזמן בין עונג גשמי לרוחני? בין שינה ואכילה לתפילה ולימוד תורה?

הגמ'  בפסחים סח ע"ב קובעת כלל בשם רבי יהושע:

"חציו לכם וחציו לה'- חציו לאכילה ושתיה, חציו לבית המדרש".

ניתן להבין כפשוטו ולמדוד באופן מדויק חצי מהזמן לכך ולכך.

אך ניתן להבין את דברי רבי יהושע- כנתינת מקום וחשיבות בנפש לענג את שני החלקים הקיימים בנו ולאו דווקא למדידת זמן מדויקת.

כמובן שחלוקת הזמן תלויה באדם, ביכולותיו ובשלב בחייו. (כגון אמא לילדים קטנים אשר העיסוק בהם, ב"ה אינו מתבטל בשבת.. בעבורה אפילו תפילה קצרה או כמה פסוקים יהיו שקולים ל"חציו לה'".. לעומת נערה או אישה מבוגרת שפנויה יותר להקדיש זמן לתפילה ולימוד תורה)

כמו כן הרמ"א על השו"ע[5] מציין שתלמידי חכמים העוסקים כל השבוע בלימוד תורה ירבו יותר באכילה ושתיה, ולעומתם – בעלי בתים ירבו בשבת בלימוד תורה. משתמע מכך שהחלוקה בין עונג גשמי לרוחני בשבת משתנה בין אדם לאדם בהתאם למצבו בחיים, עיסוקו במשך השבוע וכו'.

נסיים בדבריו של ר' בונם מפשיסחא  המתאר באופן הרמוני ומופלא את המעברים הטבעיים בין גוף לרוח המתאפשרים בזמן מיוחד ושלם כמו השבת:

"הרבי ר' בונם ז"ל אמר,

מאד היה ישר בעיני, להיות ב'סאלע' [טרקלין] גדולה עם מטות ו'קנאפעס'

[ספות קטיפה יקרות], ושולחנות ערוכים עם יין וצלי ו'אינדיקעס' [תרנגולי הודו],

ולומר מעט תורה. ומי שמבקש לישון – שישן קצת, ויאכל צלי וישתה יין,

ולומר עוד דברי תורה מעט..

ואפשר, זה הפירוש של 'נשמה יתירה'.

כי שבת הוא ענין כזה, שהכל בא למקום הראוי. ממילא, הנשמה מתרת את עצמה ואינה קשורה ומסוגרת. בכל השבוע, הנשמה לא תוכל לסבול עניני הגוף, ובשבת, נעשה הכל חד. וזה, רוחב הלב…".

המעבר מתפילה- לקידוש, קפה ועוגה.

מסעודה ללימוד תורה

מחברותא ל"שינה משובחת"

ממאכלים טובים לדברי תורה וזמירות שבת

אותו מעבר חלק, מתוק ונעים מתאפשר בזמן בו הנשמה היתרה מותרת מכבליה

ומתאחדת עם הגוף והנפש וזה, רוחב הלב.

וכמאמר הגמ': "כל המענג את השבת- נותנים לו נחלה בלי מצרים (גבולות וכבלים)"[6]

שנזכה להתענג בתענוגים- גשמיים ורוחניים.

[1] טור אורח חיים סימן רצ

[2] בית יוסף אורח חיים סימן רצ

[3] מתוך פיוט " אודה לא-ל" לר' שמעיה קוסון המאה ה-16

[4] מתוך פיוט י-ה אכסוף לר' אהרון מקרלין

[5] שולחן ערוך אורח חיים סימן רצ סעיף ב:

"אחר סעודת שחרית קובעים מדרש לקרות בנביאים ולדרוש בדברי אגדה…

הגה: ופועלים וב"ב שאינן עוסקים בתורה כל ימי שבוע, יעסקו יותר בתורה בשבת מת"ח העוסקים בתורה כל ימי השבוע, והת"ח ימשיכו יותר בעונג אכילה ושתייה קצת, דהרי הם מתענגים בלמודם כל ימי השבוע"

[6] מתוך סוגית עונג שבת- בבלי שבת קיח ע"א

אורחים מכובדים מגיעים לשבת.

המפה היפה ביותר על השולחן, הסכו"ם היוקרתי יצא מהארון. סט הצלחות המיוחד. מפיות מעוצבות וכלי הגשה יפים ומרהיבים. האוכל כמובן – מושקע ומיוחד מהסלטים עד למנה העיקרית, והקינוחים… כיאה לאורחים חשובים.
גם בגמרא (שבת קיט.) מסופר לנו על אורחים מפתיעים:

רבה בר רב הונא איקלע  לבי  רבה בר רב נחמן

קריבו ליה תלת סאוי טחיי

א"ל מי הוה ידעיתון דאתינא?

אמרו ליה מי עדיפת לן מינה?!

תרגום: רבה בר רב הונא נזדמן לביתו של רבה בר רב נחמן. הביאו לפניו שלוש סאים רקיקין שמרחו אותם בשומן יקר. אמר להם: איך ידעתם שאבוא (שהכנתם לכבודי מאכל משובח הראוי לאורחים?). אמרו לו: האם אתה עדיף לנו ממנה? (מן השבת?).

רבה בר רב הונא מגיע כאורח בהפתעה ולא מבין כיצד ידעו על בואו והכינו לכבודו תבשיל משובח שמכינים עבור אורחים חשובים. עונים לו בני ביתו של רבה בר רב נחמן: כלום אתה חשוב לנו יותר ממנה- מן השבת?

---

האורחת המכובדת והחשובה ביותר מגיעה לפתחנו כל שבוע- שבת שמה. היחס והכבוד שלנו לקראת בואה ראוי להיות לפחות כמו לאורחים חשובים.

ההשקעה באוכל, בעיצוב, בהגשה – לכבוד שבת קודש.

אולי בהשראת סיפור תלמודי זה כתבה המשוררת רבקה אליצור את שירה היפה:

שלום לך אורחת

שלום לך שבת

חיכינו חיכינו סוף סוף הנה באת

הבית שטפנו

פרחים לך קטפנו

פרסנו מפה לבנה על שולחן

הנרות מאירים

כל הבית מוכן

---

ביטוי הלכתי להכנה ולציפייה לקראת שבת ניתן לראות בדברי הרמב"ם [1]

"איזהו כבוד זה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת מפני כבוד השבת ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש מיחל להקבלת פני השבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך". האדם מתכונן, מתרחץ וממתין בהתרגשות לבואה ואף יוצא לקראתה.

ולסיום- אולי ניתן לדמות את אותם מלאכים, שאנו מקבלים בשירת "שלום עליכם" לשומרי הראש המלווים את האורחת החשובה:

"שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. ואם לאו – מלאך רע אומר: יהיה רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו".[2]

שומרי הראש – המלאכים, מתלווים אליה ובודקים בכל בית ובית – האם כיבדוה כראוי? האם הבית מואר, השולחן ערוך? המיטה מוצעת? האם השקענו, המתנו, ציפינו וייחלנו?

בתפילה שנזכה לכבד כל שבוע ושבוע את האורחת מתוך שמחה, התחדשות ואהבה.

[1] הלכות שבת פרק ל הלכה ב.

[2] תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קיט, עמוד ב

העיסוק הרב בתורת הכוהנים ועבודת בית המקדש שאותו אנו אמורים ללמוד מקריאת ספר ויקרא ובמיוחד בפרשת אמור ובהפטרתה מעורר בי את הצורך להבין כיצד התנהלו חיי היום יום בהר הבית  ובבית המקדש. ואיני מכוון  לעבודת הקרבנות.  על זה יש לנו משניות ומסכתות ברורות בתלמודים ואנו לומדי התורה עוסקים בהם רבות תוך כדי לימוד התלמוד כולו. אלא דווקא במנהל היום יומי אשר קיים את סדרי העבודה הכל כך מדוקדקים המחויבים על פי ההלכה בעבודת בית ה'. מי ניצח על כל הסדר הגדול והמדויק הזה, כיצד ידע כל כהן ולוי את מקומו ותפקידו המדויק  בכל אחד מימות החול ובוודאי בשבתות ובמועדות לאורך כל ימות השנה.

עבודת בדיקה כזו מחייבת עיון נרחב בכל הספרות של ימי התנאים והמסורת התלמודית.  צריך להוסיף ולומר שזו מלאכה מורכבת כי עלינו לעשות הבחנה ברורה בין המקורות של החכמים שראו בעיניהם את סדרי הבית לבין החכמים גם מבין חכמי ספרות המשנה שהסתמכו על מסורות שונות  ובוודאי כשאנו עוסקים במקורות התלמודיים השונים.  הדבר מחייב מחקר גדול ומשמעותי ועלים ממנו אני מבקש להציג בפניכם במאמר קצר זה.

עבודת בית המקדש נתקיימה על ידי משמרות הכהונה. המסורת מדברת על עשרים וארבעה משמרות כהונה. מן התוספתא (מסכת תענית (ליברמן) פרק ג הלכה ב) למדנו ששמנה משמרות תיקן משה לכהונה ושמנה ללוייה. אמנם התלמודים הבבלי והירושלמי לא מזכירים שמשה התקין משמרות לוייה אבל העניין נזכר בהחלט בספרות התנאית. בירושלמי  בפרק ד' של תענית הוסיף ואמר ארבעה משל אלעזר וארבעה משל איתמר. משעמד דוד ושמואל הרואה עשאום עשרים וארבע משמרות כהונה ועשרים וארבע משמרות לויה שנאמר : "המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם" (דברי הימים א'  ט') אילו משמרות כהונה ולויה . עמדו נביאים שבירושלם וקבעו שם עשרים וארבעה עמודים כנגד עשרים וארבע משמרות כהונה ולויה שנ' צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי אי איפשר לומ' כל ישראל אלא מלמד ששלוחו של אדם כמותו.

אם משמרות הכהונה היו מתחלפים בכל שבוע הרי שהממונים שנהלו את עבודת המשמרת היו קבועים במקדש.  כך יש ללמוד מדבריו של אבא שאול המובאים במסכת פסחים (נ"ז עמוד א'):

"אבא שאול אומר: קורות של שקמה היו ביריחו, והיו בעלי זרועות נוטלין אותן בזרוע. עמדו בעלים והקדישום לשמים. עליהם ועל כיוצא בהם אמר אבא שאול בן בטנית משום אבא יוסף בן חנין: אוי לי מבית בייתוס אוי לי מאלתן, אוי לי מבית חנין אוי לי מלחישתן, אוי לי מבית קתרוס אוי לי מקולמוסן, אוי לי מבית ישמעאל בן פיאכי אוי לי מאגרופן. שהם כהנים גדולים, ובניהן גיזברין, וחתניהם אמרכלין, ועבדיהן חובטין את העם במקלות".

עדות זו של אבא שאול מלמדת שמשרות השונות בבית המקדש היו תפוסות בידי  בני המשפחות של הכהנים הגדולים. אכן אף שהיו ממונים קבועים לתפקידים שונים בבית המקדש כל משמרת הייתה כנראה ממנה ממונים מטעמה לחלוקת העבודה בבית המקדש שהרי היה צורך להסדיר את עבודת בית  ה' בתוך אנשי המשמרת לבתי האב השונים של אנשי המשמרת. על כן המקורות התנאיים מדברים על ראש המשמר ועל זקני בית אב. כדוגמא נזכיר את המשנה (יומא פרק ג משנה ט).

"בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו"

וכן המשנה (מידות פרק א משנה ח):

"בית המוקד כיפה ובית גדול היה מוקף רובדין של אבן וזקני בית אב ישנים שם ומפתחות העזרה בידם ופרחי כהונה איש כסתו בארץ". ממשנה זו אפשר להתחיל גם ללמוד על חלוקת התפקידים בבית המקדש ,כמו העובדה  שמפתחות העזרה  היו נמסרים לבית האב  העובד באותו היום . מסירת העבודה לבית אב כללה גם מסירת  מפתחות העזרה. אך ביום הכפורים נמסר בידי ראש בית האב ללוות את הכהן הגדול משמאלו, כאשר הסגן היה מימין לכהן הגדול והשלשה ניגשים לבצע את ההגרלה על שני השעירים , עבודה חשובה ומשמעותית ביום הקדוש הזה.

בין בעלי התפקידים המתחלפים מצוי גם ראש המעמד וגם לו תפקיד נכבד בעבודה השוטפת של בית ה'. כך רואים אנו לדוגמא ב משנה (מסכת תמיד פרק ה משנה ו')

"הגיעו בין האולם ולמזבח נטל אחד את המגרפה וזורקה בין האולם ולמזבח אין אדם שומע קול חברו בירושלים מקול המגרפה ושלשה דברים היתה משמשת כהן ששומע את קולה יודע שאחיו הכהנים נכנסים להשתחוות והוא רץ ובא ובן לוי שהוא שומע את קולה יודע שאחיו הלוים נכנסים לדבר בשיר והוא רץ ובא וראש המעמד היה מעמיד את הטמאים בשער המזרח".

מדובר פה בשלשה בעלי תפקיד. האחד הכהן המייצג את משמר הכוהנים השני מבין משמר הלויים והשלישי כנראה ישראל המייצג את המעמד התורן של ישראלים בבית המקדש והוא מכין כנראה את הטמאים החייבים בקרבנות לטהרתם  ומעמידם הכן ליד שער המזרח הוא שער ניקנור של בית המקדש.

אכן סידור עבודה זה קשה להבנה משום משום שהעמדתם של הטמאים לקראת הקרבת קרבנם לטהרה מסור במקרא עצמו לידי כהן,(ויקרא י"ד ): "והעמיד הכהן המטהר את האיש המיטהר  לפני ה'".  אפשר אולי לשער שאכן הבא ליטהר היה נמסר בידי ראש המעמד שעבד באותו שבוע והוא מסרו בידי הכהן האחראי באותו יום לקרבנות המיטהרים.  לטעמי נקודה זו עדיין צריכה בירור ולא מצאתי לה מקור ברור בספרות התנאית או האמוראית העוסקת בסדרי המינהל של בית המקדש.

אנו יכולים מכל מקום להניח שבכל שבוע ובכל יום נתמנו ממונים אחראיים מבין המשמרות העובדים לניהולה של עבודת המשמרת באותו שבוע. כבר ראינו שהממונים הללו קרויים בלשון המשנה זקני בית אב והם שהיו ישנים בבית המוקד ומשמרים את מפתחות העזרה ומשמע שבפועל הם קיבלו לידם את הניהול המעשי של בית המקדש בימי עבודת בית האב שלהם.  ביטוי נרחב ושם שהיה לממונים הללו נוכל ללמוד מתוך דברי התוספתא  במסכת שקלים (ליברמן) פרק ב הלכה טו).

"שבעה אמרכלין מה הן עושין שבעה מפתחות העזרה בידן רצה אחד מהן לפתוח אין יכול עד שיתכנסו כולן נתכנסו כולן אמרכלין פותחין וגזברין נכנסין ויוצאין ולפי כבוד היו נכנסין והיו יוצאין אמ' ר' יהודה למה נקרא שמו אמרכל מפני שמר על הכל היו כשרים בכהנים בלוים בישראל מי שיש לו בן בן קודם אח אח קודם כל הקודם בנחלה קודם בשררות ובלבד שינהג כמנהג אבותיו".

כבר כתב רש"י  לספר מלכים ב' (י"ב  פסוק י') (ציין לדבריו הר"ש ליברמן זצ"ל בתוספתא כפשוטה) שהכהנים שומרי הסף ,ספי העזרה, הממונים על מפתחות העזרה הם הנקראים האמרכלים. וכן הובא בתרגום יונתן "אמרכליא" , וציין להערתו המחכימה של אברהם ביכלר בספרו בגרמנית פריעסטער עמוד 94).  השערה זו מתאשרת על פי המדרש  בויקרא רבה על הפסוק אם הכהן המשיח יחטא והדרשן קובע שהמדובר בשבנא המוזכר בספר ישעיהו כמי שהיה על הבית. רבי אליעזר אומר כהן גדול היה  ורבי יהודה ברבי אומר אמרכל היה. המחלוקת היא בין החכמים האם היה שבנא הכהן הגדול התפקיד הרוחני הגדול בבית המקדש או שמא היה הפקיד הממונה על אוצרות המקדש (ועיין שם בדבריו של ר' מרדכי מרגליות מפרש הויקרא רבה).

אם אנו נבקש להתאים את האמור במשנה ובתוספתא בסוף ימי הבית האמרכלין היו מקבלין את מפתחות בית המקדש והיו אחראין ראשיים לניהולו התקין של הבית. בצדם של האמרכלים פעלו גם הגזברים. אלה מוזכרים בין היתר במשנת שקלים. (פרק ה משנה ב): "אין פוחתין משלשה גזברין ומשבעה אמרכלין ואין עושין שררה על הציבור בממון פחות משנים חוץ מבן אחיה שעל חולי מעיים ואלעזר שעל הפרכות שאותן קיבלו רוב הצבור עליהן".

קרוב לוודאי שבצדם של האמרכלין פעלו הגזברים והיו ממונים על הציוד היקר שהיה מצוי בבית ה' והיה נחוץ לקיום סדר העבודה  של בית ה'. איני יודע להסביר מדוע היה צורך במספר גדול יותר של אמרכלין בבית המקדש מאשר מספר הגזברין. אולי היה זה משום שהיו כאלה ששמו עיניהם על אוצרות בית ה' . אבל זו כמובן השערה בלבד.

על כל פנים ראינו בפרק זה שבין המינויים שהיו מתמנים תדיר בבית המקדש נמסרו התפקידים החשובים לראשי המשמרות לראשי בתי האב לאמרכלין ולגזברים. ראוי אולי לסכם קטע זה בדברי מדרש האגדה בסוף מסכת תענית (דף כט עמוד א):

"תנו רבנן: משחרב הבית בראשונה נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה, ומפתחות ההיכל בידן, ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו: רבונו של עולם! הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים – יהיו מפתחות מסורות לך, וזרקום כלפי מעלה. ויצתה כעין פיסת יד וקיבלתן מהם, והם קפצו ונפלו לתוך האור. ועליהן קונן ישעיה הנביא משא גיא חזיון מה לך אפוא כי עלית כלך לגגות תשאות מלאה עיר הומיה קריה עליזה חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה. אף בהקדוש ברוך הוא נאמר מקרקר קר ושוע אל ההר".

שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול.

"… אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא בעמיו…".

הכהנים מצווים לשמור על רמת קדושה גבוהה ביותר, וזאת מכיוון שהם נציגיו של עם ישראל במשכן ובבית המקדש. לכן מצווה כאן התורה את הכהנים על האיסור להיטמא למת. עם ישראל הינם ככהנים באומות העולם. עם ישראל נמצא במדרגת קדושה גבוהה יותר משאר האומות, וכן גם עליו לשמור על רמת קדושה וטהרה גבוהה יותר. עם ישראל הוא נציג האומות לקשר האלוקי ברמה בגבוהה ביותר. האומות מקבלות את השפע האלוקי דרך עם ישראל.

אמנם האיסור להיטמא למת ממש לא קיים לגבי בני ישראל, אבל בכל זאת הרעיון קיים, עם ישראל צריכים להתרחק מהטומאה, להתרחק מאיסורי עריות, ממאכלות אסורות ולהיות קדושים- "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' אלוקיכם". כיצד נטהרים מאותה טומאת מת, אם כן נטמאים בה?

---

אפר פרה אדומה הוא המטהר מטומאת מת. חלק מתהליך הכנת אפר פרה אדומה הוא לקיחת הפרה ושחיטתה אל מול פני אוהל מועד. יש ערך בעצם העמידה, אף במקום מרוחק מאוהל מועד, אל מול פתח אוהל מועד, אל מול קודש הקדשים. טומאת המת מגיעה מחיסרון מסוים הקיים כרגע מבחינת ההסתכלות שלנו בני האדם בכך שהסתלקו חיים מהעולם. העמידה אל מול אוהל מועד, אל מול חיי הנצח היא המטהרת את האדם מטומאת המת. כאשר האדם מסיר מבטו מההסתכלות אל הרגע, אז מבינים שאותו מוות שבגלל באה הטומאה הוא רק מצידנו, הוא לא שייך אל הנצח, הנשמה ממשיכה את חייה בעוצמה ורק הגוף הזמני הוא שהסתלק, אז האדם נטהר מטומאת המת.

עברנו לאחרונה את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אומה שלמה נכנסו אל תוך טומאת המת הזאת. הכהנים מצווים "לנפש לא יטמא", אך עם ישראל, כהנים באומות, נטמאנו בטומאת המת, בגלות, בשואה, במשרפות. איך נטהרים מאותה טומאת מת? איך ממשיכים הלאה ונטהרים?

ציינו גם את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, טומאת המת שבאה ממסירות נפש על מדינת ישראל, על חיים יהודיים בארץ ישראל. כיצד נטהרים מטומאת המת הזאת?

"אל מול פני אוהל מועד". אם נביט אל הנצח, אל האמונה שהייתה לאבותינו לאורך כל הדורות, נטהר מהטומאה!

המוות, האובדן, הוא קשה מאוד. הן במובן הפרטי והן במובן הלאומי. גם לכאב יש מקום חשוב.

כאשר אנחנו מביטים אל הנצח אנחנו בוטחים בהקב"ה שכל התהליכים שהוא מוביל מכוונים אל הגאולה. שגם את השואה, וגם את האבדן של חללי צה"ל הקב"ה הוא שמוביל ומכוון אל הנצח, אל המטרה, אל הקדושה. כיצד? אנחנו באמת לא יודעים, אבל אנחנו כן יודעים שלשם זה מוביל.

העמידה אל מול פני אוהל מועד, אל נצח עם ישראל, היא אותה עמידה של שמחה המחויבת לבוא ביום העצמאות על מדינתנו, המחייבת אותנו להודות לה' על הנס הגדול שעשה איתנו בהקמת המדינה ובכך נצלנו מהצרות ומהרדיפות, והקמנו מדינה כאן בארץ ישראל עם שלטון ריבוני יהודי. הסתכלות על הרגע, על הזמניות, על חצי הכוס הריקה היא הטומאה. בכדי להטהר מהטומאה הזאת חייבים להביט אל הנצח.

רק מי שמבין שיש כאן נצח, וגם הטומאה היא חלק מהתהליך, מסוגל להודות מעומק הלב להקב"ה ביום העצמאות.