בפרשתנו, פרשת "בלק", מתרחש מפגש בין שני כוחות מנוגדים- הטהרה והצניעות של ישראל, מול הטומאה והפריצות של בלעם הרשע. בלעם, שנשכר על ידי בלק מלך מואב כדי לקלל את ישראל ולהחלישם, ערב הכניסה לארץ, נכנע בסופו של דבר לקב"ה ומברך את ישראל. בניסיונו השלישי, מברך בלעם את ישראל בברכה מיוחדת, שבהמשך נתקנה כחלק מהתפילה: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל. כנחלים נטיו, כגנות עלי נהר, כאהלים נטע ה', כארזים עלי מים".

מה פשר כל הדימויים הללו? ננסה להעמיק מעט בעקבות "אור החיים" הקדוש.

"מה טובו אוהליך יעקב – לפי שיש בישראל כת שקובעים עתים לתורה, וכת שעוסקים בה 'יתד התקועה', כנגד בעלי עתים אמר 'מה טובו אוהליך יעקב' – כאוהל זה, שאינו קבוע. וכנגד כת התקועה אמר 'משכנותיך ישראל'."

קללתו של בלעם הרשע, בעל העין הרעה, נחסמת במפגש עם עולם התורה בישראל. האוהל, מבטא חיבור ארעי, מזדמן, אך עדיין משמש כמגן ומחסה. האוהל מסמל את אנשי המעשה בישראל, הקובעים עתים לתורה. לעומתו, מסמל המשכן את תלמידי החכמים שתורתם אומנותם, המקדישים את כל עיתותם ללימוד התורה. הם אלה המחברים את השכינה לישראל באופן יציב וקבוע. נראה כי כל משכן זקוק לאוהל מסביבו, תלמידי החכמים זקוקים לקובעי העתים, אשר משמשים כתשתית וכמעטפת לאנשי "היתד התקועה", כלשונו של "אור החיים" הקדוש.

---

בהמשך הפסוק, מתפרטים הדברים. "כנחלים נטיו, כגנות עלי נהר, כאהלים נטע ה', כארזים עלי מים". מבאר "אור החיים" הקדוש: "ואפשר לפרש הכתוב על זה הדרך, שהכתוב מדבר כנגד ארבע כתות הצדיקים שבעם ה'. אחת- הוא כשמואל הנביא, שהיה מסבב כל ארץ ישראל ללמד ישראל תורה ומצוות בכל שנה ושנה. שניה- כת הצדיקים הקבועים לתלמוד תורה, ללמוד וללמד ולהורות משפט, והיא כת העומדים בלשכת הגזית, העוסקת בתורה ובהוראה…כת שלישית- כת הלומדת תורה לשמה לעצמה, להשכיל ולהבין אמרי נעם…רביעית- כת המחזקת ידי הלומדים, ויוצאת למלאכתם…וכנגד כתו של שמואל אמר 'כנחלים נטיו'- שנוטל מימיו ממקום למקום לשתות ממנו, כמו כן כת זו, שטורחין בעצמם להשקות לצמא מים חיים. וכנגד כת שניה אמר 'כגנות עלי נהר'- כגן הזה שהוא נטוע, וכל הרוצה ליהנות יבוא ויהנה, כמו כן הם כת זו, נטועה בלשכת הגזית…שהבאים לשם מתחכמין מהם, ויוצאים להשקות צמאי תורה, וכן כתיב 'כי מציון תצא תורה'. וכנגד כת השלישית, הלומדת לעצמן, ואין בהם כח להשפיע לזולת- אמר 'כאהלים נטע ה', ואמר לשון נטיעה, כנטיעה הזו, שכל שהיא מתיישנת- מוסיף שורשים ואחיזה ביניקתה, כמו כן- לומדי תורה, כל זמן שמאריךבעסק התורה, תוסיף להשתרש נפשו בה. וכנגד כת הרביעית- אמר 'כארזים עלי מים', רמז לעשירי עם, בעלי קומה, בעלי כח וגבורה בעולם הזה, אבל אין עושים פירות בתורה, לפי שאינם לומדים בתורה, וכבר כתבתי בכמה מקומות, כי פרי התורה הוא לבדו ייקרא פרי…אך לפי שמחזיקים ידי האנשים הלומדים בתורה, שנמשלה למים- יהנו מהמים עצמם, כי המחזיק ידי לומדי תורה, חולק עמם שכר כידוע".

כל 4 הקבוצות – הלומדים ומלמדים בכל מקומות הישוב, הלומדים ומלמדים במקומם, הלומדים ולא מלמדים, והתומכים בעמלי תורה, כולם הם חלק מהאוהל והמשכן מהם מתפעל בלעם. כל אחד מהמעגלים הללו שותף בבניין התורה בישראל, איש איש לפי כישרונותיו ומעלתו. זהו החידוש הגדול שבעם ישראל – כולנו שייכים לתורה. לא יחידי סגולה, לא אנשי רוח נזירים, עם שלם אשר חי ומתקיים מהשייכות לדבר ה'.

---

כך אכן מסיים "אור החיים" הקדוש: "והכוונה בכל המאמר, לומר שכל ישראל עומדים בשורש הקדושה, זאת התורה, ואפילו העוסקים בעניין עולם הזה".

אשרינו שזכינו להיות חלק מהבשורה העצומה הזו, בשורת השייכות לדבר ה'- בלימוד התורה, בהפצתה, ובחיזוק לומדיה. "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל"!

שבת שלום ומבורך!

יש רק מקרים בודדים שרבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, מפרש במשנה עצמה אירועים המוזכרים בתורה. המשנה במסכת ראש השנה פרק שלישי  אומרת:

" כיוצא בדבר אתה אומר עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי, וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים – היו מתרפאין, ואם לאו היו נימוקים".

החידוש של רבי יהודה הנשיא הוא שלא הסתכלותם  או מבטם אל הנחש גרמה לרפואתם, אלא הנחש היה האמצעי שדרכו  שעבדו את לבם לאביהם שבשמים וכתוצאה מכך נתרפאו.

---

השפת אמת בפרשתנו (שנת תרל"ו) מסביר שהמסר של פרשנות זו באה ללמדנו שגם בשעה שבני ישראל היו עסוקים ברפואה הגשמית (הנחש), עומק העניין הוא שהרפואה האמתית באה מלמעלה. בכדי להתרפא ממחלות, על האדם ליטול  תרופות = ההסתכלות בנחש-  בו בזמן ההסתכלות – יהיה לבו לשמים.  תובנה זו של השפת אמת מתאים לתפיסתו הכללית של בעל העמק דבר בהקדמתו לספר במדבר המסביר שבשנת הארבעים לשהותם של עם ישראל במדבר " ההשגחה מכוסה,  ורק המביט בעין יפה היה מרגיש בה כמו ההולך בחשכת לילה". אדם המתבונן מן הצד חושב שהנחש "ממית או מחיה" אך האמת היא "ששעבוד הלב" הוא "המחיה"………

אך נשאלת השאלה מהי הסבה שרבי יהודה הנשיא מחדש את החידוש הזה דווקא במסכת ראש השנה במקום הזה. מסביר רבי מנחם המאירי בספרו בית הבחירה : "מתוך שהיה מדבר בעניין כוונת הלב הביא ענין זה להודיע שכל הדברים בכוונת הלב הם תלויים" ובעקבותיו כך הסביר ר"ע מברטנורא. כוונתם לומר מכיוון שבמשנה הקודמת נכתב " אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא", לכן צירף  רבי יהודה הנשיא את המשנה הזאת למשנה הקודמת.

הרמב"ם בפירושו על המשנה הוסיף משפט מעניין וכך כתב : "כל זה ברור לפי מה שצריך כאן, בעניין שאנחנו בו ולפי מטרת הספר". הרמב"ם השתמש בשני ביטויים, " בעניין שאנחנו בו" והשני " ולפי מטרת הספר". "ה"ענין שאנחנו בו" קשור לעניין הכוונה וכמו שכתב המאירי, אך מה הרמב"ם התכוון באומרו "ולפי מטרת הספר"? (הרב עמיטל זצ"ל במאמרו בספר " בהיותו קרוב " התייחס גם לנקודה זו) .

כנראה שהרמב"ם הבין שמטרת הספר הוא "ענין ראש השנה"  על אף שחלק גדול מהמסכת עוסק בהלכות קידוש החודש. במורה הנבוכים פרק חלק ג פרק מג הוא כתב : " ראש השנה יום אחד, מפני שהוא יום תשובה והערת בני אדם משכחתם, ומפני זה יתקע בו בשופר כמו שבארנו במשנה תורה". הוא הפנה את הקוראים לדבריו בהלכות תשובה  פרק ג הלכה ד:

 "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק….."

החטא המרכזי של האדם לדעת הוא "שכחת האמת בהבלי הזמן " ולכן עליו להיזכר תמיד מהי מטרת האדם בעולם הזה.

הרמב"ם עסק בנושא זה רבות ונציין את דבריו בסוף הלכות מזוזה פרק ו הלכה יג:

"חייב אדם להיזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ב"ה ויזכור אהבתו וייעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים"

ביום הראשון של השנה על האדם לשחזר ולהפנים שנה אחר שנה,  את עיקר עבודתו עלי אדמות והיא " לשעבד את לבו לאביו שבשמים". כל המצוות שאדם מקיים,  מכוונים למטרה הזאת של שעבוד הלב. כל מה שקורה לאדם וגם בשעה שהוא נוטל תרופות, עליו להפנים שהתרופה היא אמצעי להוביל אותו לשעבוד הלב.

בשעה שאנו מסיימים את שנת הלימודים, נתפלל שנמשיך גם בימי החופשה את מה שהתחלנו בחודש אלול "לזכור את בוראנו" ונצליח לשעבד את לבנו לאבינו שבשמים.

השבת נקרא בפרקי אבות :

"בן זומא אומר: איזהו חכם הלומד מכל אדם, שנאמר: מכל מלמדי השכלתי…" (ד, א). ופירש רבינו יונה:

"שכל כך אוהב החכמה ומתאוה אליה ששואל לכל אדם ואף מי שאינו יודע כי אם דבר אחד ילמד ממנו ואז יצליח דרכו ואז ישכיל".

על רקע ההנחיה החינוכית לימודית של בן זומא, שידע לקחת פסוק ולדרוש אותו עד שאמרו עליו: "משמת בן זומא בטלו הדרשנים" (סוטה ט, טו). אביא את אחד מהסבריו של האדמו"ר ממודז'יץ זצ"ל לחטאו של קרח.

לדעת ה"אמרי אש", קרח סבר שכולם שווים בדרגתם והוא אינו צריך בלימוד התורה לשאול ולדרוש אצל תלמידי חכמים אחרים. ניתן ללמוד זאת מדבריו " כִּ֤י כָל – הָָֽעֵדָ ה֙ כֺּלָָּ֣ם קְד ֹ שׁים", ומפירושו של רש"י: "כלם שמעו דברות בסיני מפי הגבורה".

ומסביר ה"אמרי אש" את דברי ריש לקיש "…ויקח [קרח]… שלקח מקח רע לעצמו" (סנהדרין קט, ע"ב): למדנו , שקרח לקח היינו למד תורה שהיא בבחינת "מקח" לעצמו, בלי לשאול אחרים. חוקי הקניין חלים על התורה, כפי שאומר התנא : "התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים" (אבות ו, ה). על כן "בדומה לעסקי מסחר שבהם אדם הולך ודורש אפילו אצל סוחרים קטנים ממנו.. כן הוא על אחת כמה וכמה בענייני עסק התורה הקדושה דטוב סחרה מכל סחורה".

אחת מארבעים ושמונה דרכי הקניין היא הענווה, ועל כן האדם צריך "להשפיל עצמו לדרוש ולחקור אצל תלמידי חכמים… כמאמר 'עשה לך רב' (אבות א, ו)… אם יפול בעצת היצר לגאות והתנשאות, בזה קונה לעצמו מקח רע". התורה מציינת ש"קרח בן יצהר". אומר ה"אמרי אש": "יצהר היינו שמן, ושמן ירמוז לגאוה… וזהו מקח רע לעצמו… כי הוא מעורב בגאות והתנשאות".

ומסיים ה"אמרי אש" במסר ברור ללומדי התורה:

"ויסוד גדול הוא להצלחה בתורה, שינהג בעניוות ולא יתנשא בעצמו לומר, הן יודע ספר אני בעצמי ומה לי לילך להתייעץ עם תלמידי חכמים אחרים…. ואדרבה, ישתדל תמידין כסדרן לשאול ולהתייעץ עם תלמידי חכמים אחרים, ובכך מובטח לו סייעתא דשמיא שלא יבוא לידי מכשול בקוצו של יו"ד".

איזה כוח יש לדמעות להמיס את חומות הברזל ולקרבנו לאבינו ‏שבשמים, להפוך את העולם למקום שהשכינה תחזור לשרות בו, ‏להפוך את עצמינו לפינה נקיה ונעימה בה השכינה תרצה לשכון?‏

נכנסנו לחודש שהדמעות בו הן דבר מרכזי. ‏

האר"י הקדוש זי"ע גילה לנו שהחודשים תמוז ואב הם כנגד שתי ‏העיניים שלנו, ועתה כאשר בית המקדש חרב הם בבחינת "עיני ‏עיני יורדה מים". ‏

אנו יודעים שיש לבכות, יש להשתוקק בחודשים אלו במיוחד ‏לתיקון העולם, לבניין בית קדשנו ותפארתנו, שיחזור ויתגלה ‏אלינו. כדברי הגמרא, שמיום שחרב הבית נפרסה מחיצה של ‏ברזל בינינו לבין אבינו שבשמים. כלומר, שיש כעת מציאות ‏מסוימת של הסתר פנים בעולם של גלות וריחוק. ‏

---

אבל מצד שני חכמים לימדונו ש"שערי דמעה לא ננעלו". יש כוח ‏לדמעות להמיס את חומות הברזל ולקרבנו לאבינו שבשמים, עד ‏כדי פגישה עימו. והקב"ה סופר את דמעותינו ומסתירם תחת ‏כנפיו בנאד מיוחד בו אסופות כל דמעותינו. בחודשים אלו יש ‏דרישה מיוחדת מאיתנו להזיל על לחיינו מהדמעות החמות ‏הללו.‏

מצד נוסף, כשמתבוננים בספרים רואים שהחודש הזה הוא חודש ‏של ביקורת על בכיה שלילית. כידוע בחודש זה הייתה עיקר ‏ההליכה של המרגלים בארץ ישראל, והם הסתכלו על הארץ ‏בצורה שלילית והחלו להתבכיין. לאחר מכן בחודש אב הם ‏נפגשו עם עם ישראל והוציאו את דיבת הארץ רעה, עד שכל עם ‏ישראל בכו בליל תשעה באב. ואז לילה זה נקבע לדורות: "אמר ‏להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חינם ­ ואני קובע ‏לכם בכיה לדורות". כלומר שבגלל בכיה לא טובה החודש הזה ‏נהפך לנו לחודש של אבל.‏

אז יש פה צד, שבכי יכול להיות מאוד שלילי – ומאידך ראינו ‏כמה גדול כוחן של דמעות מבחינה חיובית.‏ אז מה רוצים ללמד אותנו?‏

אלא שיש שני סוגי בכי ודמעות: ‏

יש בכי שמוריד ומנמיך את האדם, בכי של התבכיינות; ‏

ויש בכי שונה, שמעלה את האדם, בכי שפורק את מועקת ‏הלב, מנקה אותו ונוסך בו כוחות חדשים.‏

אחד הדברים שאנחנו הכי לא אוהבים זה לפגוש אנשים ‏‏"מתבכיינים", מתלוננים על כל דבר, עצובים מכל דבר. אנשים ‏כאלה משרים מיד אוירה שלילית, אוירה שמורידה את המציאות ‏למקום חשוך ונמוך. ‏

כך גם ה' יתברך, להבדיל, לא אוהב 'התבכיינות'. ההתבכיינות ‏נובעת מחוסר אמון ואמונה, שיש מישהו שמנהל אותנו, מוביל ‏אותנו ודואג לנו.‏

אבל יש בכי שמעורר, ואותו ה' אוהב – זה כאשר אנו לוקחים ‏כאב והופכים אותו למוליד כוח. לפעמים רק כאב אמיתי הוא זה ‏שיכול להוליד בנו כוח לשנות את המציאות, לשנות את עצמינו ‏ולשאוף לשנות את העולם כולו.‏

---

בחודשים אלו אנו גם נכנסים ל'שלשת השבועות', עם החיסרון ‏הגדול של בית המקדש, נבואה, סנהדרין, מלכות ושאר הדברים ‏החשובים שהיו לישראל ונעלמו מאיתנו – והקב"ה רוצה ‏שנתרגש! שנוליד בתוכנו כאב, שנוליד דמעות שרוצות לשנות, ‏להפוך את עצמינו למתוקנים יותר, שדורשות להפוך את העולם, ‏להפוך את העולם למקום שהשכינה שוב תחזור לשרות בו, ‏להפוך את עצמינו לפינה נקיה ונעימה בה השכינה תרצה למצוא ‏מנוח לכף רגלה.‏

אני רוצה לאחל לכולן שנזכה לבכות את הבכי הנכון, בכי שבא ‏מתוך אהבה והתרוממות, כמו שאומר רבי נחמן שבכיה היא ‏ראשי תיבות "בשמך יגילון כל היום".‏

ונזכה עוד בחודש זה לראות כיצד בזכות דמעותינו ה' יתברך ‏ימחה דמעה מעל כל פנים, באור ובחמימות של גאולתנו ‏השלימה.‏

חודש טוב,‏

זאביק

בפרשתנו, פרשת בהעלותך, מתרחש אחד המעברים הדרמטיים בתולדות עם ישראל. הנהגת האומה, שהיתה מרוכזת בידיו של משה רבנו, עוברת להיות תחת 70 איש מזקני ישראל, שבהמשך ייקראו הסהדרין. "וירדתי, ודברתי עמך שם, ואצלתי מן הרוח אשר עליך, ושמתי עליהם, ונשאו איתך במשא העם, ולא תשא אתה לבדך".

ואכן, מעבר זה מרחיב מאד את מעגל הנבואה בישראל, עד כדי כך שגם אותם שניים אשר לא נבחרו לסנהדרין, זוכים להתנבא במחנה. לכאורה, זו קריאת תיגר על ייחודו של משה, וכך אכן טוען יהושע, ומבקש ממשה: "אדוני משה, כלאם!" אך משה, ברוב ענוותנותו, משיב: "המקנא אתה לי?! ומי יתן כל עם ה' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם!"

מעבר זה, טומן בחובו אתגר גדול לעם ישראל- האם ישכילו להבין עדיין את ייחודו של משה? האם יבחינו בהבדל היסודי בינו לבין כל שאר הנביאים?

בסיומה של הפרשה, אנו מתוודעים לתקלה חמורה בהקשר זה. "ותדבר מרים ואהרן במשה, על אודות האשה הכושית אשר לקח, כי אשה כושית לקח. ויאמרו: הרק אך במשה דיבר ה'? הלא גם בנו דיבר! וישמע ה'. והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".

בהמשך הפרשיה, מברר הקב"ה לאהרן ולמרים, את מעלתו הייחודית של משה- "בכל ביתי נאמן הוא". דברי הקב"ה מחדדים את הפער היסודי שבין משה לכל שאר הנביאים, בדורו ובעתיד. דוקא בשלב בו התרחבה הנבואה בישראל, והתפשטה על 70 הזקנים, יש צורך להעמיק את ההבנה במעלת משה ובהירות הנבואה לה זכה, בחינת אספקלריא מאירה.

ננסה להתבונן מעט במידת הענווה של משה רבנו, בדרכו של "אור החיים" הקדוש. הדברים נכתבו בהקשר של קירון עור פני משה, לו זכה ברדתו מהר סיני.

"ובמדרש 'ר' יהודה בר נחמן אמר- כשכתב משה התורה, נשתייר בקולמוס קמעא, והעבירו על ראשו, ומשם נעשה קרני הוד'. ודבריהם ז"ל סתומים וחתומים".

על פי המדרש, הדיו שנותרה בקולמוס, כאשר כתב משה את התורה, היא שגרמה לסגולה נפלאה זו. אך מה פשר הדבר? מדוע הניח הקב"ה דיו מיותר בקולמוס?! אדם, שאינו יודע לכוון במדוייק את כמות הדיו הנדרשת, שם בקסת מעט יותר מהנצרך. אך הקב"ה לא זקוק ל"טווח ביטחון" שכזה!

לכן, מבאר "אור החיים" הקדוש ביאור נפלא: "ואולי שיכוונו לומר, כי מצינו שמידת הענוה למעלה מכל…ומצינו שהעידה התורה על משה שעניו מאד מכל האדם, וכשאמר ה' לכתוב הדברים(-את הפסוק העוסק בענוותנותו של משה עצמו)- מצינו שלא כתב 'עניו' אלא 'ענו', חסר יו"ד, ואף זה מן הענוה, ובשכר זה זכה לקרני הוד…והוא מה שרמז ר' יהודה, באומרו 'נשתייר בקולמוס קמעא', והוא אות יו"ד שהיה צריך לכתוב, ולא כתב לרוב ענוותו, וממנה זכה כנזכר…ואולי, כי חזרה עטרה ליושנה בבחינת פניו, על דרך אמרם ז"ל 'בספרו של ר' מאיר כתוב כתנות אור', כמו כן משה- נעשה עור פניו אור".

ענוותנותו של משה, גרמה לו לכתוב על עצמו ועל מעלת ענוותנותו, מתוך ענוה. משה מחוייב לכתוב את התורה על פי ה', אך מנסה לצמצם את עצמו, ולא "לתפוס נוכחות" ככל האפשר. לכן, מהאות שהחסיר משה נשתייר הדיו האלוקי בקולמוס, וממנו נוספה למשה מעלה עצומה של קירון עור פניו.

---

ממשה רבנו, אנו לומדים מהי ענוות אמת. ענוה היא היכולת להיות מודע לכוחות בהם ניחנתי, מתוך ייחוס הכוחות אל מקורם האלוקי. ענוה כזו, מביאה לתוספת שפע וברכה, כיוון שהיא קושרת את המקבל אל המקור, אל השורש ממנו נובעים הכוחות.

יהי רצון שנזכה להאיר בנו ממידתו של משה רבנו, ומתוך כך נזכה לברכת ה', "יאר ה' פניו אליך ויחונך", אמן.

שבת שלום ומבורך!

מצוות עשה מיוחדת המופיעה בפרשתנו היא מצוות התקיעה בחצוצרות. מידי יום בבית המקדש היו עומדים שני כהנים, ולפי הרמב"ם היו אלה לויים, ותוקעים בחצוצרות בשעת הקרבת הקורבנות. במצווה זו כלולה גם החובה לתקוע בשעת היציאה למלחמה כמאמר הפסוק: "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרת ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאיביכם".

מה משמעותה של תקיעת החצוצרות? מדוע איחדה התורה במצווה אחת את החובה היום-יומית במקדש לתקוע בחצוצרות בשעת הקרבת הקורבנות ואת המצווה לתקוע בשעת מלחמה על אף שנראה כי יש לתקיעות הללו מטרות שונות לחלוטין בעבודת המקדש ובשעת היציאה למלחמה?

בעל ספר החינוך בשרשי מצווה זו מסביר כי מטרת התקיעה בחצוצרות היא הכוונה, כאשר אדם שומע את התקיעה מוסחת דעתו מכל דבר אחר והוא עסוק בשמיעת הקול החזק של החצוצרה ש"הוא הקול הגדול מכל כלי הניגון". הן בעבודת המקדש והן ביציאה למלחמה נדרשת מן האדם כוונה זכה ומיוחדת ועל כן מתלוות אליה תקיעת החצוצרות וכך כותב בעל ספר החינוך:

"לפי שבשעת הקרבן היו צריכין לכוון דעתם יפה בענינו כמו שידוע שהוא נפסל במחשבות ידועות, וגם כן צריך הקרבן כוונה שלמה לפני אדון הכל שציונו עליו, וגם כן בעת הצרה צריך האדם כיוון גדול בהתחננו לפי בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו… ואין דבר יעוררהו כמו קולות הנגון"

מצווה זו מסבירה את הצורך בתקיעת שופר בשעת מעמד הר סיני. חלק מתהליך קבלת התורה הוא כוונת הלב ודיוק המחשבה שנעשה גם על ידי אמצעים חיצוניים של קול שופר הולך וחזק מאד וכך גם כותבת המשנה באבות (פרק ו משנה ה)  שאחד מהדברים שהתורה נקנית בהם הוא "שמיעת האוזן" משום שהשמיעה מאפשרת ומחדדת את הכוונה בניגוד להרהור בלבד שאינו מפעיל את כח השמיעה וממילא את הכוונה השלימה של האדם.

---

בפרק החותם את ספר תהילים, פרק קנ, מופיעים כלי שיר וניגונים רבים שעל ידם מהללים את שם ה' "הללוהו בתקע שופר הללוהו בנבל וכנור הללוהו במנים ועוגב.." האלשיך הקדוש מסביר שבפרק זה ישנה הדרגה מקולות חלושים לקולות גבוהים בהתחלה נבל וכינור שקולם רך וענוג ולאחר מכן תוף ומחול שקולם עבה ונשמע בקול גדול ולבסוף בצלצלי תרועה ש"לגמור בקול, שעם היותו קול רם הוא בדרך תרועה והכנעה"

הגבהת הקול ההדרגתית מקול נמוך לקול גבוה יוצרת הכנעה אצל השומע ועם התגברת ההילול גם מתגברת ההכנעה אצל האדם.

ישנו קשר הדוק בין החוויה החיצונית של שמיעת החצוצרות לבין ההתכוונות הפנימית במחשבותיו של השומע ועל כן הן בשעת עבודת המקדש והקרבת הקורבן בה נדרשת טהרת המחשבה והן בשעת היציאה למלחמה והתפילה בעת צרה באות החצוצרות ומסייעות ביד האדם בקולם הרם לכוון את מחשבותיו ולעורר אצלו את הכוונה וההכנעה הנדרשים למילוי השליחות והתפקיד שהוטלו עליו.

בפרשתנו פרשת נשא אנו נפגשים עם שבר משפחתי עמוק וכואב דרך פרשיית אישה סוטה. התורה מתארת בפנינו תסבוכת נוראה של חוסר אמון ופגם במעמד הברית שבין איש ואישתו. באופן טבעי המרחב דרכו ניתן בע"ה להגיע לבירור והשלמה הוא בית המקדש, בית של אהבה ושלום. אך המקום לא מספיק. השבר הגדול דורש התערבות עליונה – שם השם המפורש מושלך אל המים.

מחד מוכיחה מחיקת השם עד כמה יקר הבירור שבין אישה לאיש, ומאידך דרך מחיקת שם שמיים אנו מתחילים להבין עד כמה עמוק ותהומי פגם הברית שבחוסר האמון והכנות המשפחתי.

התורה מערבבת במכוון בין המשל והנמשל, בין קדושת הזוגיות לקדושת השם המפורש מה מלמד על מה, או מה מוביל למה? לשאלה זו אין תשובה, האחדות שבין שמים לארץ היא המשמעות המיוחדת שעולה מהפסוקים, בדיוק כמציאות הכרובים בקודש הקודשים.

פרשות במדבר, נשא ובהעלותך (עד סוף פרק י') הן אולי המקום הבולט בתורה שבו נשתבחו ישראל בעיני המקום – מחנה ישראל עומד על תילו סביב המשכן. כל אחד ואחת יודעים את מקומם בשעת החנייה והמסע. הכוהנים והלווים מתוודעים לתפקידיהם כלפי שמיא בעבודתם במשכן וכלפי כל ישראל. ישראל מבקשים להתעלות ולעשות הרבה מעבר למחויבויות שלהם– הנשיאים, נציגי שבטי ישראל, מתנדבים להביא מתנות לכבוד חנוכת המשכן, בני ישראל אינם מוותרים על מצווה שהפסידו (פרשת פסח שני) והקב"ה מכתיר את מסע המחנה בתארים מחמיאים "עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה" (במדבר ט, כג). דברי ירמיהו על דור המדבר עולים ומתרקמים כנגד עיננו בפרשות הללו: "כֹּה אָמַר יְקֹוָק זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו לא, ב). הנצי"ב רואה בפרקים הללו את ימי האור של תקופת המדבר שהלכו ונחשכו מאוחר יותר עם יציאתם לדרך (בהקדמת הנצי"ב לחומש במדבר).

גם המצוות השזורות בתוך הפרשיות הללו אינן אלא בבואה של אותם ימים נשגבים – הציווי על הכוהנים לברך את ישראל ולהדליק באופן קבוע את מנורת המשכן, ובפרט פרשת הנזיר, הנותנת ביטוי לשאיפתו של כל איש ואישה מישראל להתקדש מעבר לחובות המוטלים עליו ולהגיע לדרגת כהן גדול. כשם שכהן גדול אסור בשתיית יין בשעת עבודתו כך הנזיר אסור ביין; כשם שכהן גדול אסור לו ליטמא למת, ואף לקרוביו, כך לנזיר אסור ליטמא למת; כשם שכהן הגדול נאמר עליו: "כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי ה'" (ויקרא כא, יב), כך הנזיר נאמר עליו: "כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ" (במדבר ו, ז).

לכאורה פרשת האישה הסוטה חורגת מאותה רוח גדולה של התרוממות רוח המאפיינת את הפרשות הללו – אישה החשודה בניאוף, מובלת דרך ביזיון ועוברת תהליך ציבורי משפיל של בירור. מה לפרשה זו ולרוממות אותם ימי זוהר?

---

מפירושו של רמב"ן ניתן למצוא טעם לפרשייה זו בחלק הזה של התורה. בפירושו לפסוק ו טוען רמב"ן שפרשת הסוטה היא ניגודה של פרשת הנזיר. ואילו בהמשך, בפירושו לפסוק כ הוא מטעים בכיוון אחר:

והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי העניין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום, כי חפץ למען צדקו ליסר הנשים שלא תעשינה כזימת יתר העמים, ולנקות ישראל מן הממזרות שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם. ולפיכך פסק העניין הזה משעה שנתקלקלו בעבירות, כמו שאמרו 'משרבו הנואפים פסקו מי סוטה' (בבלי סוטה מז ע"א)…

ואין הכתוב אומר שתהיינה הנשים הנואפות פטורות מן העוון בעבור שבעליהן נואפים, רק שלא יעשה בהן הנס הגדול הזה שהוא נעשה להם לכבודם ולהיותם עם קדוש, והם לא יבינו בטובה הזאת ולא יחפצו בה (רמב"ן, במדבר ה, כ)

יוצא אם-כך שרמב"ן רואה את פרשת הסוטה כדין ייחודי המבשר על רוח גדולה – זו מצווה יחידה בכל התורה שתלויה בנס, והיא מעידה על מעלתם של ישראל, שהקב"ה משנה את חוקי הטבע עבורם. הנס הקבוע הזה מתאים לתקופה שבה "רובם עושים רצונו של מקום". שינוי טבעו של עולם מתאים רק לתקופה ייחודית כדוגמת התקופה שבין פרק א' לפרק י' בבמדבר.  לדבריו, אין לקרוא אותה רק כפרשייה של תיקון חטא, אלא כפרשייה התלויה בדרגתם של ישראל. וממילא, ברבות הימים, פסקו לנהוג בה, כי הוא דורשת מעלה מיוחדת שהייתה קיימת בישראל רק באותם ימים.

הפסוק "עֹמדות היו רגלינו בשעריך ירושלם… ירושלים הבנויה כעיר שחֻברה לה יחדו" (תהילים, קכ"ב, ב-ג) קיבל בשנות קיומה של מדינת ישראל משמעות גיאופוליטית הקשורה להיסטוריה של מדינת ישראל; ירושלים החצויה עד מלחמת ששת הימים, וירושלים השלמה לאחר שחרורה.

לפסוק זה ניתנו משמעויות שונות: ר' יהושע בן לוי דורש אותו במשמעות הלכתית: "עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים" (ירושלמי, חגיגה פ"ג, ה"ו, וראו שם פני משה: "שיהיו נאמנים על הטהרות"). רבי יוחנן הסביר חיבור זה במשמעות רוחנית, חיבורה של ירושלים של מעלה עם ירושלים של מטה (בבלי, תענית ה, ע"א). דרשנים רבים נתנו  למימרא של ר' יהושע בן לוי משמעות חברתית – כפשט הפסוק. נראה לי שעיון במזמור מאמת את ההסבר החברתי של פסוק זה, וזהו ייחודה של ירושלים.

---

הגמרא במסכת בבא קמא (דף פב) מציינת: "עשרה דברים נאמרו בירושלים" וביניהם: אין עושין בה זיזין וגזוסטראות, אין עושין בה אשפתות, אין עושין בה כבשונות, אין מגדלין בה תרנגולים ועוד. תקנות אלו הן תקנות מוניציפליות, ובלשון ימינו – חוקי עזר עירוניים. ואכן כך! תקנות אלו קשורות לקדושתה המיוחדת של ירושלים, לנויה של העיר ותקנות הקשורות לעולי הרגל הבאים לירושלים בהמוניהם..

בין עשרת הדברים שאינם חלים בירושלים ישנה קבוצה נוספת, מפתיעה: לא חלים בה דיני טומאת צרעת הבתים, לא תקפים בה דיני עגלה ערופה, וגם אם ח"ו יתקיימו בה הקריטריונים של עיר הנידחת – לא יבוצע בה ההליך של עיר הנידחת. והרי לכאורה דווקא בעיר הקודש יש להחמיר בנושאים אלו, ולא להקל, ומדוע לא תקפים בה הדינים הללו?

הנימוק המופיע בגמרא והמשותף לקבוצה זו היא העובדה שירושלים לא נתחלקה לשבטים, לדעת תנא קמא (יומא יב, ע"א). בשלושת המקרים –  צרעת הבית, עגלה ערופה ועיר הנידחת – אחד הקריטריונים הוא הבעלות. בצרעת הבית נאמר: "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחֻזתכם" (ויק' י"ד, לד), וירושלים אינה אחוזתו של אף אדם, וכן בשאר. וכיוון שירושלים לא נתחלקה לשבטים הרי לא ניתן לממש בה בעלות, ולכך דינים אלו אינם תקפים בה.

ויש לעיין מהי המשמעות הרעיונית בהלכה שירושלים לא נתחלקה לשבטים? בפשטות המשמעות היא שירושלים היא נחלתם של כלל ישראל, ולכן הראשון מביו עשרת הדברים המנויים בברייתא הוא הדין "שאין הבית חלוט בה". ברם נראה שיש לכך משמעות נוספת.

בחינת דין זה מורה על שני מרכיבים:

מבחינה קניינית: ירושלים אינה קניינו של שבט אחד, וכמובן שאין היא קניינו ורכושו  של אדם פרטי. זהו המקור לדברי הגמרא במסכת יומא (שם) האומרת: "אין משכירין בתים בירושלים לפי שאינה שלהן".

מבחינה רעיונית: עם ישראל מורכב משנים עשר שבטים, שלכל אחד מהם ישנו אופי ייחודי משלו כמו שהתורה מתארת בברכות יעקב לבניו ובברכות משה לשבטים. העובדה שירושלים לא נתחלקה לשבטים מקנה לה ממד של אחדות. אחדות זו אינה מתוך שלילת השונה אלא להפך, קבלת השונה, ומתוך כך יצירת שלמות, כעין  החושן המורכב משנים עשר גוונים שונים, כנגד שבטי ישראל.

נראה ששתי בחינות אלו שבירושלים, הקניינית והרעיונית, יש בהן לעשות את כל ישראל חברים, וכל שבט וכל יחיד יכול להביא בה לידי ביטוי את אופיו הייחודי.

---

לאור הדברים דלעיל נמצא שהאמירה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" עדין אקטואלית בחיזוק החיבור הגאוגרפי, ובחיבור החברתי. בתקופתנו שומה עלינו להדגיש במיוחד את הפן החברתי שירושלים לא נתחלקה לשבטים, ויש להתעלות מעל שיקולים כיתתיים האומרים ירושלים שלי,  וכוונתם – שלי ולא של האחר. בכוחה של ירושלים לעשות את כולם לחברים ע"י יישום סיומו של המזמור: "יהי שלום בחילך שלווה בארמנותיך למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, למען בית ה' א-להינו אבקשה טוב לך" (קכב, ח-ט).

הסיפור 'איש התוכחה' פרי עטה של דבורה בארון (סופרת מתקופת העליה השניה) עוסק בדמותו של נחום לייב, עני מרוד שהתפרנס מאיסוף מלפפונים אצל הגויים, תוך כדי שהם היו זורקים עליו אבנים. בשל מעמדו הנחות לא זכה לעליה לתורה מלבד בפרשת  התוכחה, ומכאן כינויו 'איש התוכחה'. בעת קריאת פרשות התוכחה כל באי בית הכנסת התחבאו בתוך כסאותיהם והוא הרגיש כי הקללות נזרקות עליו כמו אבני הגויים.

הרגשה זו מקורה בקללות החמורות מאוד המופיעות בתורה הכוללות: מחלות קשות, בצורת, רעב קשה, מלחמות, גלות ופחד קיומי. גם מספרן של הקללות גדול בהרבה  ממספרן של הברכות. ואכן בהרבה מקהילות ישראל היו שנמנעו מלעלות לקריאה זו, בפרט בפרשת 'כי תבוא', משום שבה הקללות נאמרות בלשון יחיד. במקומות אלו היו מעלים את פשוטי העם כמו נחום לייב שהוזכר.

אולם פרשת הקללות בפרשתינו ובפרשת 'כי תבוא' יכולה להתפרש באופן הפוך לחלוטין. הקללות אינן איומות כפי שנראות ויתירה מכך הן ברכות.

---

מגמה פרשנית זו מצויה כבר אצל חז"ל, אשר מסבירים במדרש (תנחומא (ורשא) פרשת ראה סימן ד) כי הברכות בפרשתינו יתירות על הקללות לא במספר, אלא בכך שהן פותחות באות א (אם בחוקותי תלכו) ומסיימות בת'ו (ואולך אתכם קוממיות). ואילו הקללות פותחות באות ו'ו(ואם לא תשמעו) ומסיימות באות ה'א (ביד משה), ובין ו'ו לה'א אין כלום. פרשנות זו נמצאת גם בזהר (זהר חדש פרשת כי תבא מאמר הבטחות ונחמות שבקללות דמשנה תורה). במקור זה מובא סיפור על ר' שמעון בר יוחאי אשר בזמן היותו במערה התכתב עם חבריו באמצעות יונת דואר. תוכן המכתב עסק בהבדל בין בפרשת 'בחוקותי' שבה מובעת נחמה, לעומת פרשת 'כי תבוא' שהתוכחה אינה מסתיימת בנחמה. תוך כדי עיסוק בשאלה זו מתגלה אליהו לרשב"י ואומר לו: "כל הבטחות ונחמות של ישראל באותן קללות הן כתובות" ובהמשך דבריו מפרט כיצד כל הקללות הן למעשה ברכות. לדוגמא: התיאור כי בעקבות הגלות עם ישראל יוצע למכירה  לעבדים, אולם המצב יהיה כל כך גרוע שאף אחד לא ירצה לקנות אותם: "והתמכרתם שם לאויבך לעבדים ולשפחות ואין קונה (דברים, כח סח), ונמכרתם לא כתיב, אלא והתמכרתם, בלבבכם תחשבו שאתם נמכרים, ולא כך, שהרי ואין קונה כתוב, אין מי שיכול לשלוט עליכם".

מעניין שאותה גישה מיישם רשב"י על אלעזר בנו. הגמרא (מסכת מועד קטן דף ט ע"א – ע"ב. המקור בארמית) מספרת על ר' אלעזר שהלך בעצת אביו לבקש ברכה מחכמים. ברכתם היתה: "יהי רצון שתזרע ולא תקצור, תכניס ולא תוציא, תוציא ולא תכניס, שיחרב ביתך ויתיישב בית הארחתך, יבולבל שולחנך, ולא תראה שנה חדשה. כשבא אצל אביו אמר לו לא די שלא ברכוני אלא שעוד ציערוני. אמר לו מה אמרו לך? כך וכך אמרו לי. אמר לו הכל ברכות: תזרע ולא תקצור –  תוליד בנים ולא ימותו. תכניס ולא תוציא – תכניס כלה לביתך ולא ימותו בניך שתצאנה כלותיך. תוציא ולא תכניס – תוליד בנות ולא ימותו בעליהן שיחזרו אצלך. יחרב ביתך ויתיישב אורחך -שהעולם הזה הוא בית הארחה והעולם הבא הוא בית. ולא תראה שנה חדשה – שלא תמות אשתך ולא תישא אישה אחרת ותתחייב בדין נקי יהיה לביתו שנה אחת".

החסידות שדגלה באופן גורף בכלל "אין רע יורד מהשמים", העצימה מאוד פרשנות זו לפרשות התוכחה. יחד עם זאת נתנה את דעתה לשאלה העולה מתוך הדברים: למה בכל זאת הקללות לא מתקבלות אצלנו כברכות? תורת החסידות הציעה שלושה כיווני פתרון.

---

א. הגדרות קללה וברכה הינן סובייקטביות ולא אובייקטיביות. הדרך שבה אדם יסתכל ויקבל את מה שעובר עליו, היא אשר תקבע האם זו קללה או ברכה.(ר' יהושע מאפטא, ספר אוהב ישראל – פרשת ראה).

מעניין שגישה זו מצויה גם אצל הרב עובדיה הדאיה "ושמעתי שישנם מקומות שמתחרים אחד עם השני לקנותם [הכוונה לעליות בפרשות התוכחה], והזוכה בהם עושה סעודה גדולה לכל הקהל שבבית הכנסת. וישנם מקומות שיש חזקה למי שהחזיק לעלות בהם, ואין רשות לאחר לקחת לו חזקתו זאת. והנה ברור שכל שמחזיק אותם לברכות, הנה שכרו אתו להתקיים בו כל הברכות הכמוסים בהם. וההיפך למי שמחזיק אותם לקללות ח"ו, הרי הוא מביא על עצמו אותם הקללות בבחינת אל יפתח אדם פיו לשטן(שו"ת ישכיל עבדי, ח, או"ח טז ז).

ב. במקור, גם הקללה היתה ברכה. אולם משום שלבריות אין יכולת להכיל את השפע הוא הופך אצלםלקללה.  כלומר הטוב עבר צמצום, הגבלה וזה נתפס כרע, כקללה.  הדוגמא הבולטת לכך היא במבול. המים שהם שפע וחיים הפכו לקללה, משום שלבריות לא היתה יכולת לקלוט את שפע המים העצום ולכן הם נהפכו לכח הרסני (ר' מנחם נחום מטשרנוהיל, מאור עיניים, פרשת משפטים)

ג. הקללות למעשה מעידות על קרבת ה', שכן דרשו חז"ל "כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל", ואמרו ז"ל (ספרי שם), "אף על פי שהם טמאים – שכינה שרויה ביניהם". בדרך זו הסביר גם ר' שמואל מסוכוטשוב בעל "בני יששכר" את  תיקנו של עזרא לקרוא את פרשת התוכחה שבויקרא לפני שבועות, ואת פרשת כי תבוא לפני ר"ה. זאת כדי להוציא מפרשיות אלו את הטוב הטמון בתוכן,  והפנימיות החיובית המוסתרת  בהן ואזי הקללות החיצוניות יתבטלו מאליהן וישאר התוך הפנימי, וזוהי ההכנה הרוחנית המתאימה לקראת חג השבועות ולקראת ר"ה.

הספור על 'איש התוכחה', שאתנו פתחנו מסתיים בכך שתמיד לאחר אחת מפרשות התוכחה, שמש ביכנ"ס שילם לנחום לייב את כל החוב הכספי שהיה לו כלפיו, כעין שכר על הסכמתו לעלות לתורה בפ' התוכחה. ו'איש התוכחה' קנה בכסף זה אוכל מזין לילדיו ובבית ש"חשכתו נצחית התנצנצו כשברירי שמש – אורות באופל".

"אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת " (ויקרא כו, יג).

אומרת הגמרא במסכת בבא בתרא (דף עה.) בהסבר המילה 'קוממיות' שבפסוק- 'שתי קומות'. גם בתפילה אנחנו מבקשים מהקב"ה 'ותוליכנו קוממיות לארצנו'. מה הכוונה בבקשה זו?

קוממיות, כדברי הגמרא – שתי קומות. אומר השפת אמת שהאדם כמו שאנחנו רואים אותו לפנינו הוא רק לבוש חיצוני לאור האלוקי שקיים בקרבו ואלו הן שתי הקומות, קומה רוחנית וקומה גשמית. לאחר שהאדם מתקן את קומתו הטבעית הגופנית, אז הוא מצליח לתקן גם את קומת הרוח שבתוכו.

---

בניסיוננו להבין את דרכי הקב"ה ואת תורתו יש חלק שהוא גלוי לפנינו ויש חלק שהוא סתום ונסתר. בכדי לגלות את סודותיה הנסתרים של התורה ושל מציאות ה' בעולם עלינו לעמול קשה. כך גם האדם הישראלי שקיימת בו נשמת אלוקים, יש בו חלק ארצי, טבעי, גלוי ויש חלק שנשגב ממנו. אבל על ידי עמל רב אנחנו יכולים לגלות מאותה מציאות ה' שקיימת בתוכנו, הרי בסופו של דבר הקב"ה ברא בנו את שתי הקומות הללו בכדי שנדע לטפס שלב אחר שלב ולגלות את הקומה הרוחנית שנסתרת בבריאה ואפילו בנו. על כך אנחנו מבקשים מהקב"ה שיוליכנו קוממיות לארצנו ונזכה לחיי חברה, מוסר, משפט וצדק בדרך ה' וכך נקיים חיים טבעיים שהם הכרחיים בתור בסיס ויסוד לבניינה של הקומה הרוחנית שבניינה יבוא על גבי הקומה הטבעית.

כך גם תינוק שנולד, בונה קודם כל את חייו הטבעיים, באכילה, שינה וכו' ואח"כ צריך לדעת לבנות גם את הקומה הרוחנית. לא ניתן להישאר בקומה הראשונה שאמנם היא הבסיס אבל לא עיקר שאיפתנו. יש אנשים שגדלים בגיל שלהם, אך שאיפותיהם יכולות להיות כמו של ילדים, רק בגדול יותר. במקום סוכריה, אז המבורגר גדול…

אפשר לומר שאולי כל המשברים שקיימים במדינה מונחים על גבי דברים חשובים אלו- היו שקראו למלחמת השחרור 'מלחמת הקוממיות', כאילו כבר תמה המלאכה ובהקמת המדינה כבר תוקנו שתי הקומות, הטבעית והרוחנית, וכעת כשהגענו כבר אל השלמות כביכול, ניתן רק להתרחב יותר ולהתקדם אבל לא בצורה כל כך משמעותית.

לכן, אולי, יש נטייה לוותר על חלקים מארץ ישראל, על אידיאולוגיות מסוימות, בכדי לשמור לפחות על המסגרת המצומצמת. כאן מונחת הטעות, כיוון שבהקמת המדינה הקמנו תשתית חברתית, מעשית של חיי עם בארצו, שזאת קומה חשובה מאוד, אבל עדיין לא תמה הדרך. כאשר נשכיל להבין שלפנינו עוד דרך ארוכה של בניית קומה רוחנית שלימה אז נוכל להיות מאוחדים בתוכנו ואף להאיר לעולם מאור ה'- ולכן עדיין נמשיך להתפלל "ותוליכנו קוממיות לארצנו", "ולירושלים עירך ברחמים תשוב… את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח… המחזיר שכינתו לציון".

בפעם שעברה עסקנו בעיקר בעונג הגשמי על אופניו הרבים (אכילה, שינה, משחק וכו'). הפעם נדבר על עונג רוחני ועל האיזון ביניהם בשבת.

כך כותב הטור:[1]

ואחר השינה קובעין מדרש כדאיתא (כמובא) במדרש-

'אמרה תורה לפני הקב"ה

רבש"ע כשיכנסו ישראל לארץ זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו

ואני מה תהא עלי?

אמר לה יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו

שהם בטלים ממלאכתם ויכולין לעסוק בך…'

המדרש מבטא את זעקתה של התורה שחוששת על מקומה בעולם ארצי של עשייה, פרנסה וגידול משפחה. הקב"ה משדך לה בת זוג – בשבת בטלים כולם ממלאכתם ויכולים לעסוק רק בך. איך כל זה מסתדר עם העונג הגשמי שראינו? האם עונג גשמי כגון שינה ואכילה לא בא על חשבון לימוד התורה בשבת? איפה עומד לימוד התורה ביחס למצוות עונג שבת?

ניתן לומר שלימוד התורה מבטא ערך עצמאי שאולי מנוגד לעיתים לעונג שבת ואף על פי כן יש לפנות לו מקום וזמן על מנת לשמר את מקומה של התורה בחיינו העמוסים ולהרבות לימוד תורה לעם קדוש בזמן קדוש- השבת.

כך כותב הבית יוסף:[2]

"ויקהל משה –  אמר להם הקב"ה לישראל

אם אתם נקהלים בכל שבת ושבת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות

וקורין בתורה ובנביאים מעלה אני עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי

שכן ישעיהו הנביא מפרש (מג יב) ואתם עדי נאם ה' ואני א-ל

אתם מעידים עלי שאני א-לוק בעולם, עד כאן.

ומכאן סמכו בכל תפוצות הגולה להתקבץ בבתי כנסיות

לקרות מקרא ולדרוש בדברי אגדה אחר סעודת שחרית".

יש ערך וחשיבות להתכנס ללימוד משותף ולהקהיל קהילות של תורה. אדם העובר ליד בית הכנסת וממנו בוקעים קולות של לימוד, חברותות , שיעורים, ילדים מזמרים תהילים וכו' מרגיש את נוכחות הקב"ה ותורתו, בכך אנו כביכול ממליכים את הקב"ה בעולמו ואין יותר מתאים לכך מזמן מקודש כמו השבת.

אמנם ניתן לראות את לימוד התורה לא רק כערך עצמאי אלא כחלק מהותי מעונג שבת. האדם כאדם מורכב מכמה חלקים – בתורת חב"ד מכנים אותם כנפש בהמית (טבעית- אנושית) ונשמה א-לוקית. בשבת עלינו לענג את כל חלקי נפשנו. את הנפש הבהמית (אנושית)- באכילה, שינה וכו'. אך אל לנו לשכוח את הנפש הא-לוקית שהתורה והתפילה היא העונג הצרוף שלה.

"שימו לב אל הנשמה"[3]– הנשמה הא-לוקית ששוכנת בנו, זו ש"מכסא כבוד חוצבה"

צמאה לא-ל חי ומתענגת בתורה, בתפילה, בניגון של קדושה.

העונג השלם מגיע כאשר הוא נותן מקום לכל חלקי הנפש שלנו ולא מזניח שום צד בה. היכולת הייחודית שלנו כבני אדם המכילים נפש בהמית (אנושית) ונשמה א-לוקית  (בניגוד לבהמות המכילים רק נפש בהמית ולמלאכים המכילים רק נשמה אלו-קית) היא להתענג על ה' ממקום שלם. עונג גשמי ורוחני כאחד.

"השבת נעם הנשמות

והשביעי עונג הרוחות

ועדן הנפשות להתענג באהבתך וביראתך

שבת קודש נפשי חולת אהבתך".[4]

החיבור המיוחד בשבת בין תענוגות הנפש הרוח והנשמה

מביא למקום שלם של "להתענג באהבתך וביראתך… נפשי חולת אהבתך".

כיצד נחלק את הזמן בין עונג גשמי לרוחני? בין שינה ואכילה לתפילה ולימוד תורה?

הגמ'  בפסחים סח ע"ב קובעת כלל בשם רבי יהושע:

"חציו לכם וחציו לה'- חציו לאכילה ושתיה, חציו לבית המדרש".

ניתן להבין כפשוטו ולמדוד באופן מדויק חצי מהזמן לכך ולכך.

אך ניתן להבין את דברי רבי יהושע- כנתינת מקום וחשיבות בנפש לענג את שני החלקים הקיימים בנו ולאו דווקא למדידת זמן מדויקת.

כמובן שחלוקת הזמן תלויה באדם, ביכולותיו ובשלב בחייו. (כגון אמא לילדים קטנים אשר העיסוק בהם, ב"ה אינו מתבטל בשבת.. בעבורה אפילו תפילה קצרה או כמה פסוקים יהיו שקולים ל"חציו לה'".. לעומת נערה או אישה מבוגרת שפנויה יותר להקדיש זמן לתפילה ולימוד תורה)

כמו כן הרמ"א על השו"ע[5] מציין שתלמידי חכמים העוסקים כל השבוע בלימוד תורה ירבו יותר באכילה ושתיה, ולעומתם – בעלי בתים ירבו בשבת בלימוד תורה. משתמע מכך שהחלוקה בין עונג גשמי לרוחני בשבת משתנה בין אדם לאדם בהתאם למצבו בחיים, עיסוקו במשך השבוע וכו'.

נסיים בדבריו של ר' בונם מפשיסחא  המתאר באופן הרמוני ומופלא את המעברים הטבעיים בין גוף לרוח המתאפשרים בזמן מיוחד ושלם כמו השבת:

"הרבי ר' בונם ז"ל אמר,

מאד היה ישר בעיני, להיות ב'סאלע' [טרקלין] גדולה עם מטות ו'קנאפעס'

[ספות קטיפה יקרות], ושולחנות ערוכים עם יין וצלי ו'אינדיקעס' [תרנגולי הודו],

ולומר מעט תורה. ומי שמבקש לישון – שישן קצת, ויאכל צלי וישתה יין,

ולומר עוד דברי תורה מעט..

ואפשר, זה הפירוש של 'נשמה יתירה'.

כי שבת הוא ענין כזה, שהכל בא למקום הראוי. ממילא, הנשמה מתרת את עצמה ואינה קשורה ומסוגרת. בכל השבוע, הנשמה לא תוכל לסבול עניני הגוף, ובשבת, נעשה הכל חד. וזה, רוחב הלב…".

המעבר מתפילה- לקידוש, קפה ועוגה.

מסעודה ללימוד תורה

מחברותא ל"שינה משובחת"

ממאכלים טובים לדברי תורה וזמירות שבת

אותו מעבר חלק, מתוק ונעים מתאפשר בזמן בו הנשמה היתרה מותרת מכבליה

ומתאחדת עם הגוף והנפש וזה, רוחב הלב.

וכמאמר הגמ': "כל המענג את השבת- נותנים לו נחלה בלי מצרים (גבולות וכבלים)"[6]

שנזכה להתענג בתענוגים- גשמיים ורוחניים.

[1] טור אורח חיים סימן רצ

[2] בית יוסף אורח חיים סימן רצ

[3] מתוך פיוט " אודה לא-ל" לר' שמעיה קוסון המאה ה-16

[4] מתוך פיוט י-ה אכסוף לר' אהרון מקרלין

[5] שולחן ערוך אורח חיים סימן רצ סעיף ב:

"אחר סעודת שחרית קובעים מדרש לקרות בנביאים ולדרוש בדברי אגדה…

הגה: ופועלים וב"ב שאינן עוסקים בתורה כל ימי שבוע, יעסקו יותר בתורה בשבת מת"ח העוסקים בתורה כל ימי השבוע, והת"ח ימשיכו יותר בעונג אכילה ושתייה קצת, דהרי הם מתענגים בלמודם כל ימי השבוע"

[6] מתוך סוגית עונג שבת- בבלי שבת קיח ע"א