הציווי להתקדש ולהיות קדושים, מופיע במקרא במקומות רבים, ובדרך כלל  ההוראה היא להתקדש ממשהו או לקדש את מישהו.

כך בספר שמואל ב, יא: "והיא מתקדשת מטומאתה", כך בפרשת יתרו: "הגבל את ההר וקדשתו", וכך גם ביהושע: "קדש את העם". אנו מכירים את הציווי לקדש את שם ה' ואת האיסור לחללו, ואנו יודעים שאדם יכול להקדיש את רכושו לצרכי שמים או לקדש את יום השבת.

בכל המקומות האלה הציווי לקדש, נוגע לדבר מסויים. גם הרמב"ם מייחס משמעות ספציפית יותר להגדרת הקדושה, ולכן שילב את ההלכות הנוגעות למשפחה היהודית והמטבח היהודי, בתוך ספר אחד ששמו – קדושה. את הנימוק מנסח הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה כך: "לפי שבשני עניינים האלו קדשנו המקום והבדילנו מן האומות. ובשניהם נאמר: "ואבדיל אתכם מן העמים", "אשר הבדלתי אתכם מן העמים".[1]

בדומה לכך מבאר רש"י  שמדובר בציווי על זהירות בדיני העריות:

"קדשים תהיו – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה".

כנראה הבין רש"י שהציווי 'קדושים תהיו' משמש כמעין חתימה וסכום לפרשת העריות שבפרשה הקודמת – "אחרי מות". פירוש זה קצת קשה בגלל שהציווי "קדושים תהיו" משמש כמעין מסגרת לפרשה עצמה ולא רק חתימה לפרשה הקודמת. פרשת קדושים נפתחת בפסוק "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹקיכֶם." ומסתיימת בפסוק: "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְקֹוָק, וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי."

---

רמב"ן שהרגיש בקושי זה, בחר לפרש את הפסוק כהנחייה כללית לאדם להמנע מלהפריז גם בדברים המותרים לו, כדברי הגמרא – "קדש עצמך במותר לך". שאם לא כן חושש הרמב"ן, שאדם עלול להפוך ל"נבל ברשות התורה"!

המשותף לכל הדעות השונות הללו הוא שהציווי על הקדושה מחייב להפריש משהו או לפרוש ממשהו.

כיוון  מחודש עולה מדברי רבי שמעון שקאפ[2] בהקדמתו לספרו "שערי יושר". לדעתו, הציווי קדושים תהיו, מחייב את האדם להקדיש את חייו לטובת ערך מסוים. להקדיש  ל ולא מ.

"במצוה זו כלול כל יסוד ושורש מגמת תכלית חיינו, שיהיו כל עבודתינו ועמלינו תמיד מוקדשים לטובת הכלל."

ר' שמעון מגיע לרעיון זה מתוך קושיה על פירוש הרמב"ן:

המדרש בתורת כהנים אומר: קדושים תהיו – יכול כמוני? תלמוד לומר: קדוש אני! קדושתי למעלה מקדושתכם". דהיינו המדרש מניח שהתורה עוסקת בקדושה מתחום כזה שבו אנו יכולים לנסות ולהדמות לקב"ה אך לעולם לא להשתוות אליו. אם אכן מדובר כדברי הרמב"ן בפרישה ממותרות – איך שייכת קדושה ופרישה זו ביחס לקב"ה? מכאן מסיק ר' שמעון שחובת ההתקדשות בדומה לקב"ה נוגעת בעניין שונה. כשם שהקב"ה חפץ להיטיב לנבראים, כך גם אנו מחוייבים בהקדשת חיינו למען צרכי הזולת והכלל.

אלא שרעיון זה הינו קצת יומרני. כיצד ניתן לדרוש מהאדם שיקדיש את חייו לזולת? התורה עצמה מצווה אותנו בהמשך הפרשה – "ואהבת לרעך כמוך" והסביר רבי עקיבא "כמוך –  חייך קודמים לחיי חברך!"

---

אם כן יש לכאורה סתירה בין שתי הדרישות הללו!

בלשונו של ר' שמעון הדברים מנוסחים כך:

"והנה אם בהשקפה ראשונה, רגשי אהבת עצמו ורגשי אהבת זולתו הם כצרות זו לזו, אבל עלינו להשתדל להעמיק בזה, למצוא את הסגולה המאחדת אותם, אחרי כי שניהם דורש ה' מאתנו."

הפתרון שמציע ר' שמעון לבעיה, טמון לדעתו בהבנה שסתירה זו נובעת ותלויה בתפיסה ובהבנה של כל אדם את עצמו.

נבאר את הדברים – יש אדם שכל מעייניו ושאיפותיו מצויים בתחום הגשמי וממילא כל דבר שיעשה עבור זולתו ייראה בעיניו כדבר הבא על חשבונו. לעומתו, אדם בעל משפחה הדואג לצרכי משפחתו רואה במאמץ שהוא עושה עבורם, חלק ממאמציו עבור עצמו, שכן הגדרתו את עצמו רחבה יותר.

כך גם יכול וצריך האדם להרגיש ולחוש את עצמו כחלק מקהילה וכחלק מכלל ישראל. במצב כזה, הסתירה בין הדברים הולכת ומצטמצמת.

יתרה מזו, ערכו העצמי של כל אדם יכול לגדול אם יבין שהוא חלק מדבר רחב יותר כמו משפחה, קהילה או עם. ויראה בכל טובה הנעשית בכל מעגל, גם ריווח עבורו.

ר' שמעון מבאר לאור רעיון זה את דברי הלל הזקן: "אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני.": "היינו שראוי לכל אדם להתאמץ לדאוג תמיד בעד עצמו – אם אין אני לי מי לי! אבל עם זה יתאמץ להבין שאני לעצמי מה אני, שאם יצמצם את ה"אני" שלו בחוג צר כפי מראית עין, אז "אני" זה מה הוא, הבל הוא ואין נחשב."

אנו מצויים בסופו של שבוע בו אנו מדגישים את חשיבותו של כלל ישראל ומעלים על נס את אלה שמסרו את נפשם והקדישו את חייהם למען הכלל. הנכונות הזו משמשת עבורנו כתזכורת לאופן בו עלינו לחיות את חיינו באופן שיהיו מוקדשים גם הם למען ערכים רוחניים[3]

דבריו של ר"ש שקאפ מקבילים לדבריו היפים של הראי"ה קוק באוה"ק ח"ג עמ' יג: "הקדושה אינה נלחמת כלל נגד האהבה העצמית, הטבועה עמוק במעמקי נפש כל חי, אלא שהיא מעמידה את האדם בצורה עליונה כזאת, שכל מה שיותר יהיה אוהב את עצמו, ככה יתפשט הטוב שבו על הכל, על כל הסביבה, על כל העולם, על כל ההויה."

[1] מעניין שהרמב"ם בספר המצוות טוען שהציווי בפרשתנו, "קדושים תהיו", הוא חיוב כללי על האדם לקדש את עצמו על ידי שמירת כל המצוות והימנעות מהעברות. זו גם הסיבה שהרמב"ם אינו מונה ציווי זה בתוך מניין המצוות כשם שאינו מונה מצוות כלליות אחרות.

[2] ליטא, 1860 – 1939.

[3] בספר התניא פרק לב מבאר אדמו"ר הזקן את מצוות ואהבת לרעך כמוך ומסביר ש"לכן נקראו כל ישראל אחים ממש, מצד שורש נפשם בה' אחד, רק שהגופים מחולקים. ולכן העושים גופם עיקר ונפשם טפלה א"א להיות אהבה ואחווה אמיתית ביניהם…

השבת נקרא את פרשת "תזריע", העוסקת כולה בטומאה וטהרה, של יולדת ומצורע. השבוע אנו זוכים לחגוג 69 שנות גאולה, בהקמת מדינתנו האהובה, מדינת ישראל. ידועים דברי הגר"א, כי כל מאורעות השבוע נרמזים בפרשה. ננסה לקשר את הדברים, את פרשת השבוע ועניינו של השבוע בדורנו, דור הגאולה, לאורו הנפלא של "אור החיים" הקדוש.

"אשה כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים…וביום השמיני ימול בשר ערלתו". מיהי האשה? מה פירוש "תזריע", וכיצד הדבר גורם ללידת זכר? מדוע נטמאת האשה? מה קורה לאחר שבעת ימי הטומאה?

מבאר "אור החיים" הקדוש: "עוד ירמוז הכתוב על כנסת ישראל, אשר מצינו שנקראת 'אשה' בדברי הנביאים, דכתיב 'כי בועלייך עושייך' וכתיב 'ואשת נעורים', וכתיב 'וארשתיך לי לעולם'…ועליה אומר הכתוב 'אשה כי תזריע'- פירוש הזרעת מצוות ומעשים טובים, על דרך אומרו 'זרעו לכם לצדקה', 'וילדה זכר'- פירוש תהיה הולדתה זכר. דע כי בחינת הזכר היא בחינה עליונה מבחינת הנקבה, והודיע הכתוב כי אם כנסת ישראל תזריע- ודאי שתוליד הדרגות עליונות, והוא מאמרם ז"ל על עוצם הפלגת הפלאות אשר יפליא ה' בביאת הגואל, אם ישראל יזכו על ידי מעשיהם הכשרים".

חז"ל מלמדים אותנו, בסוד הזיווג הרוחני, כי אם האשה מזריעה תחילה – יולדת זכר, ואם איש מזריע תחילה – יולדת נקבה. באופן עמוק – הזכר מסמל את היוזמה והפעילות, והנקבה – את הקבלה, ההכלה והנפעלות. כאשר האשה יוזמת ופועלת- פרי הבטן יהיה בבחינת "זכר". בנמשל – כנסת ישראל נמשלת לאשה מול הקב"ה. כאשר עם ישראל פועל בתהליך הגאולה, ולא רק נפעל- מתיילד מהחיבור העליון הזה בחינת "זכר".

הדבר ממחיש עד כמה משמעותית השותפות הפעילה של עם ישראל בתהליך התחיה הלאומי, כמאמר חז"ל "לעתיד לבוא תהא בת קול מפוצצת באהלי צדיקים, ואומרת 'כל מי שפעל עם אל – יבוא ויטול שכרו". הבשורה הגדולה של הגאולה האחרונה, היא הצמיחה שלה מלמטה, מתוך התביעה של עם ישראל, ולא רק מצד הקב"ה.

ממשיך "אור החיים" הקדוש: "ויכוון להבדיל בין הגאולה המחוכית (- שאליה אנו מחכים) לגאולה שעברה, של מצרים, שהיו ישראל עירום ועריה, ואותה גאולה – תכליתה לא עמד, כי נחרב הבית, וגלו, והיה מה שהיה, ואין טובה זו בבחינת 'זכר', אבל הגאולה העתידה – לצד שעל כל פנים תהיה בזכות ישראל, לו יהיה שלא יהיו ראויים, אף על פי כן באמצעות אורך הגלות ועסק התורה, דכתיב 'לא תשכח מפי זרעו', על כל פנים תהיה הגאולה בבחינת 'זכר',  ועמדה לנצח".

הגאולה האחרונה, שהיא הגאולה האמיתית והשלימה, היא זו שתעמוד לנצח. לכן, היא צריכה לבוא מצד ישראל, בבחינת "אשה כי תזריע וילדה זכר", וכך היא תהיה מהותית ולא מקרית, יציבה ולא חולפת. מעניין לשים לב, שהפעילות בלידת הזכר היא דוקא מצד האשה, ולא מצד האיש. הדבר קשור מאד למאמרי חז"ל הרבים, שהגאולה האחרונה תבוא מבחינת "נקבה" שבמציאות, והדברים קשורים, כמובן, לתהליכים החברתיים והרוחניים העמוקים, להם אנו עדים בדורנו, של ההעצמה הנשית חסרת התקדים, בכל תחומי החיים.

מסיים "אור החיים" הקדוש: "ואומרו 'וטמאה שבעת ימים'- כאן רמז תיקון אשר יעשה ה' להשיג בחינת הזכר, כי שבע שנים יכונן חבלי משיח, כאומרם 'שבוע שבן דוד בא', לייסרם ולזקקם…'וביום השמיני'- פירוש שאחר עבור שבע שנים, בתחילת היום השמיני, ימול בשר ערלתו, כי אז יעביר ה' בחינת הערלה מהעולם, דכתיב 'ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ', וזה יהיה בשנה השמינית."

בסוף התהליך, לאחר הזיכוך שעובר הנולד, מגיע שלב הסרת הערלה, ואז מתגלה פרי הבטן במלוא הדרו. יהי רצון שנזכה לראות במהרה, עין בעין, בשוב ה' לציון, ובהסרת הערלה, הרוחנית והגשמית, מעלינו ומעל כלל ישראל, "וחרפת עמו יסיר", אמן.

שבת שלום ומבורך!

ויקרא, פר' מצורע, פרק טו:

(יט) וְאִשָּׁה כִּי־תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל־הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד־הָעָרֶב:

(כה) וְאִשָּׁה כִּי־יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת־נִדָּתָהּ אוֹ כִי־תָזוּב עַל־נִדָּתָהּ כָּל־יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא:

(כח) וְאִם־טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר:

(כט) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּקַּח־לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל־הַכֹּהֵן אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:

(ל) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת־הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת־הָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְקֹוָק מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ:

פסוקים אלו, בפר' מצורע, הם המקור לרוב הלכות טהרת המשפחה. הפסוקים מתייחסים לשתי תקופות זמן שבהן אשה רואה דם:

האחת כאשר היא רואה בעֶת־נִדָּתָהּ (בין אם תראה יום אחד, או שבעה ימים), שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ. השנייה כאשר היא רואה בזמן שהוא לֹא עֶת־נִדָּתָהּ. הלכה למשה מסיני שאלו 11 יום שאחר שבעת ימי הנדה[1]. מדאורייתא, נדה שפסקה לראות דם בסוף שבעת הימים יכולה לטבול בליל שמיני לראייתה. הזבה, אם ראתה דם, יום, או יומיים, שומרת יום של נקיים וטובלת ואם ראתה שלושה ימים, או יותר, סופרת שבעה ימים נקיים, טובלת ולמחרת מביאה קרבן חטאת ועולה.

נחלקו מפרשי הגמרא כיצד לחשב את ימי הנדה והזבה[2]. לפי שיטת רש"י והרמב"ן  עֶת־נִדָּתָהּ הוא הזמן הקבוע שלה לראות דם – הדימום הטבעי והבריא, שבעה ימים אלו הן זמן הנדה. דם שתראה באחד עשר הימים שאח"כ, דם שאיננו צפוי, הוא דם זיבה. אחרי שעברו 11 יום אלו כל דם שתראה שוב הוא דם נדה. אם היא זבה רק אחרי שסופרת שבעה נקיים מתחילה ספירה החדשה (7 ימי נדה ו-11 ימי זבה). שיטת הרמב"ם שונה. מרגע שאשה מקבלת את הוסת בפעם הראשונה היא מחשבת לעתיד את ימי הנדה והזבה. בפעם הבאה שתראה דם, אם יהיה זה בימי הנדה הרי היא נדה ואם יהיה זה בימי הזיבה הרי היא זבה.

אנו רואים מהסוגיות בגמרא הדנות באשה שטעתה בחשבון ימי הנדה והזבה ורוצה לטבול, שצריכה להיות בקיאות רבה בהלכות הקשורות לסוגיות אלו כדי לוודא שטבילתה תהיה בזמן הנכון ותטהר אותה לטהרות, לבית המקדש ולבעלה. אשה שטעתה בספירתה הייתה חייבת להתייעץ עם תלמידי חכמים כדי לדעת מתי תוכל לטבול.

כאשר חרב בית המקדש השני, התחילה הגלות הקשה והתרגשו על עמינו צרות רבות, לנשים לא היתה אפשרות להתייעץ עם תלמידי חכמים. הגמרא מעידה שהבקיאות של גדולי חכמי ישראל ובבל בהלכות הקשורות להלכות נדה וזבה, התמעטה[3]. בתקופת ר' זירא, דור שלישי של האמוראים, קיבלו על עצמן בנות ישראל לשבת על כל טיפה של דם 7 נקיים[4]. קבלה זו מהווה מעטפת לכל האפשרויות של נדה וזבה ומבטיחה שכאשר אשה טובלת היא מותרת בוודאות לבעלה. הגמרא במס' ברכות ל"א/א מעידה בשמו של אביי שהלכה זו שבנות ישראל יושבות על כל טיפה של דם שבעה נקיים, הינה הלכה פסוקה שאין עוררין עליה[5].

בכמה מילים אני רוצה להביא היבט נוסף לפסוקים אלו.

המחזור החודשי, בעֶת־נִדָּתָהּ, מספר לנו על מערכת פלאית של יצירת חיים חדשים הרוחשת בתוכנו, הנשים. מדי חודש בחודשו הגוף מזכיר לנו את הכמיהה הפנימית לזוגיות ולאימהות, חוה היא אֵם כָּל־חָי. הדמום הלא-צפוי, בְּלֹא עֶת־נִדָּתָהּ, מאותת לנו, קורא לנו לברר ולחפש מדוע הופיע דימום זה, האם בגלל חולשה גופנית, תזונה לא נכונה, אולי לחצים ומתח, או התרגשות? הוא מעורר אותנו לחשוב במה ואיך אפשר לטפל, לתקן, לחזק, להרגיע וכו'.

למעשה אפשר להבין מפסוקי התורה המחלקים בין נדה וזבה שישנה הדרכה להקשבה לגוף, לתשומת לב האם זו נידות או זיבות, האם ישנה קביעות או לא במחזוריות. אם זו זיבות, מה הסיבה להופעתה הבלתי צפויה, האם זו חולשה גופניות, אולי בעיות הורמונליות, או פיזיולוגיות, או שמא אלו קשיים רגשיים, לחצים או מתחים. הקשבה עצמית ומודעות למכלול התהליכים הפיזיולוגים, ההורמונליים והרגשיים שלנו כנשים יכולה להביא לבירור עמוק ומתמיד בפעילות היומיומית והייעודית שלנו כאשה יהודייה, בזוגיות, במשפחה, בעבודה וכאשת חברה.

ד"ר כריסטיאן נורת'רופ, ארה"ב (לונג איילנד), רופאת נשים כותבת בספרה 'גופה של אשה תבונתה של אשה', על מחקרים שהראו עד כמה מצבים רגשיים, מתחים ולחצים מבית ומחוץ משפיעים על התפקוד הפיזיולוגי של הגוף ובעיקר על המערכת הפיזיולוגית וההורמונלית של האשה. לדעתה תשומת הלב של האשה למחזוריות הטבעית שלה ונתינת זמן ומקום לשינויים בגופה שלה, הריון, לידה הנקה וכו'  יפתרו הרבה מהבעיות הגניקולוגיות של הנשים. היא כותבת בספרה שההתבוננות, ההקשבה והמודעות לגוף הם הבסיס לבריאות התפתחות, החלמה וצמיחה של האשה.

התקופה שלנו פתחה לנשים מרחב גדול של עיסוקים בכל התחומים. בלי משים הנשים מוצאות את עצמן כורעות תחת עומס המטלות, לחצים ומתחים המקשים עליהן להגדיר לעצמן מה מתאים להן, מה עדיף, מתי ובאיזה מינון. הקשבה פנימית ומודעות מאפשרות להתחבר לעצמנו, לתת מקום לאמת הפנימית שלנו ומתוך כך לבנות את סדר העדיפויות שלנו בחיים. הקשבה ומודעות מאפשרות התבוננות, השתחררות מחסמים, התפתחות אישית אמיתית וחיבור בין גוף לנפש.

אפשר לראות את הפסוקים על נדה וזבה כטומנים בחובן את סיפור הוויתה של האשה.

[1] נדה דף עב/ב

[2] בית יוסף יורה דעה קפג

[3] נדה דף כ/ב

[4] נדה דף סו/א

[5] דרש רבא: מאי דכתיב (קהלת יב יב) וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה וגו'. בני! הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה. שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה [רש"י: יש בהן שאין בהם חיוב מיתה, אבל דברי סופרים – חייבין מיתה על כולן, כדכתיב (קהלת י' ח'): וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ:], ודברי סופרים – כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה.

הגמרא בסוגיית כבוד שבת (שבת קיג א) מביאה שלושה תחומים שבהם היא מגדירה את מצוות כבוד השבת על פי הפס' מספר ישעיהו (נ"ח,י"ג): "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר".

"וכבדתו – שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי (תרגום: וכמו שרבי יוחנן היה קורא לבגדיו- "מכבדי"). מעשות דרכיך – שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. ממצוא חפצך – חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין. (חפץ- רצון). ודבר דבר -שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. דבור – אסור, הרהור – מותר".

אם כך שלושת התחומים הם: לבוש, הליכה ודיבור.

התמקדות הגמרא בשלושתם מאפשרת לנו ליישם את הרעיון הרוחני בכלים מעשיים. אמנם יש לזכור שבמצוות כבוד שבת הכוונה היא העיקר ולא המעשה, ועלינו לכבד את השבת גם במישורים נוספים ולא רק דרך הערוצים הללו. ניתן אף לומר שכבוד שבת היא "מצווה בכיוון ההפוך"[1] – רוב המצוות מתחילות במעשה ועל גביהם מתווספות כוונות. לעומת זאת מצוות כבוד שבת מתחילה מהכוונה לכבד את השבת ולאהוב אותה (כפי שראינו בפעם שעברה) וממשיכה למעשה- לכלים המעשיים דרכם ניתן לכבד ולפאר אותה. הכללים מיישמים את הרעיון הרוחני הגדול של כבוד השבת ויש להיזהר פן ייהפכו לחוקים חיצוניים הנעשים ללא רוח וכוונה- מעין קוביות קרח ללא חום ונשמה.

כעת נתמקד בכל אחד מהתחומים:

לבוש:

ר' יוחנן בירושלמי[2] זועק: "אוי לנו מעטיפה של חול בשבת!"
לשבת יש לקנות בגדים מיוחדים. הנשמה היתרה והקדושה שלנו בשבת לא ראויה להסתובב כל היום בפיג'מה או בבגדי חול… מקובלים אף נהגו להחליף לכבוד השבת את כל פרטי הלבוש כולל אלו שלא רואים כלפי חוץ.

אלו בגדים נקראים מכובדים? האם רק בגדים בצבע לבן? (כמאמר השיר "שיירות לבנות חוזרות מבית כנסת") נראה שבגד מכובד הוא דבר סובייקטיבי. בעבור אדם מסוים חולצה לבנה מסמלת כבוד ובעבור האחר דווקא השחורה והיוקרתית מכובדת יותר מהלבנה. העיקר הוא לייחד בכנות בגד שהוא היפה והמכובד ביותר בעיני- לכבוד שבת. כמה נקנה ונשקיע מכף רגל ועד ראש בלבוש המיוחד לשבת?

הדבר תלוי במצב הביגוד הכללי שלנו. לדוג' מי שרוכשת זוג נעליים שונה לכל צבע או אירוע תוכל להשקיע ולייחד זוג אחד לשבת. מי שמצבה הכלכלי לא מאפשר לה יותר מזוג נעליים אחד תסתפק בו גם לשבת ותייחד דברים אחרים וזולים יותר לכבודה. (כמאמר ר' עקיבא[3]– "עשה שבתך חול ואל תזדקק לבריות").

הליכה:

הליכתנו בשבת צריכה להיות שונה משל יום חול. אם בטרדת ימי החול אנו רצים ופוסעים בגסות, בשבת הליכתנו צריכה להיות מכובדת, נעימה ונינוחה יותר. אמנם גם כאן הכל אחר הכוונה. כך כותבת הגמרא (ברכות ו ע"ב) שלצורך תפילה או דבר הלכה אדם יכול לרוץ אפילו בשבת כי עצם התפילה או המצווה מכבדת את השבת וראוי לרוץ לקראתה. הגמרא שם מביאה את הפס': "אחרי ה' ילכו כאריה ישאג" (הושע יא, י) המתאר כיצד ראוי להסתער כאריה לקראת דבר מצווה. וכמו שראינו בדברי הגמרא הנ"ל "ממצוא חפצך- חפציך (רצונותיך) אסורין, חפצי שמיים מותרים" – אם הריצה נעשית לשם שמיים כגון לתפילה או לדבר הלכה היא מותרת בשבת ואף רצויה אך אם היא לצורך כושר או על מנת למהר ממקום למקום- אז זוהי הליכה של חול והיא אסורה בשבת.

דיבור:

אומרת הגמרא "שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול".

דיבור שבת כולל דברי קדושה כמו תפילות, דברי תורה וזמירות שבת. אך הגמרא מדייקת- היא לא כותבת דברי תורה או דברי קדושה, אלא – דיבור שהוא לא של חול. גם שיחה זוגית או משפחתית מקרבת לבבות יכולה להיות דיבור שבת. גם כאן הכל אחר הכוונה. לדוג'- דיבור על כסף, מחירים ותכנונים לימי החול אסורים בשבת, אמנם דיבורים על כסף לצדקה או תכנון שידוכים למיניהם מותרים בשבת מכיוון שהם "צרכי שמיים".

בהמשך נראה כי בשו"ת תרומת הדש"ן [4] מובא אף מצב ששיחות פוליטיקה (על מלכי העולם) המדוברות לרוב בדרך חזרה מבית הכנסת – ייתכן ויהיו מותרות למי שמתענג מהן ולא רואה בהם צרכי חול. הדיוק בשאלה: האם הדיבורים מענגים אותי או שהם דיבורי חול חיצוניים לי הינה שאלה אישית ודורשת כנות בפני עצמי ובפני הקב"ה- בוחן כליות ולב.

על כוחו ומשמעותו של דיבור בשבת נרחיב בע"ה בפעם הבאה.

[1] בשם הרב יהודה ברנדס בשיעוריו על מסכת שבת.

[2] תלמוד ירושלמי, פאה פרק ח' הלכה ז.

[3] שבת קיח ע"א

[4] תרומת הדשן חלק א (שו"ת) סימן סא

שולחן שבת ערוך, מפה לבנה וכלים יפים. המשפחה מקדשת ויושבת לסעוד.

בני המשפחה נזהרים ומקפידים על קלה כבחמורה: להיזהר ממלאכת "טוחן" בחיתוך הסלט, ממלאכת "בונה" בסידור החומוס וממלאכת "בורר" בהוצאת העצמות מהעוף… ואז מתחילות השיחות.

בתחילה אלו השבתיות ובהדרגה גם אלו שלא… כמה עלתה לך השמלה? מה אתם מתכננים מוצ"ש? לאיזה קורסים תלכי באוניברסיטה השנה? דיונים בין האחים הנשואים על גודל המשכנתא ואיך אפשר למחזר אותה… ואם כבר כולם כאן אז בואו נתכנן את המפגש המשפחתי בחופש…

 מהי מצוות כבוד שבת? האם אני זוכה באמת לכבד את השבת? בדיבור, בלבוש, בהליכה? בהלך הרוח המשפחתי? ואיך ישעיהו הנביא יכול ללמד אותנו על השבת שלנו?

סוגיית כבוד שבת (שבת קיג) בוחרת להביא את פרק נ"ח בישעיהו כמקור למצוות כבוד שבת.[1]

הפרק בישעיהו, המשמש גם הפטרה ביוה"כ, עוסק בצום שאיננו רצוי לפני ה'. כאשר אנשים צמים ומתפללים אבל מתייחסים אחד לשני בזלזול וחוסר אכפתיות הצום נהפך לקליפה ריקה, מעין תפוח סדום- מעשה חיצוני ללא תוכן פנימי. כך גם בשבת.

כאשר אנו זוכים לשמור את השבת על כל פרטיה ודקדוקיה אנו עלולים לשכוח את "אור היקרות" שלה ולהישאר רק בפרטי ההלכה. "אור יקרות קיפאון" אומר הנביא זכריה (פרק יד) – אור יקרות חם ובוער עלול להפוך לקיפאון קר ומנוכר כאשר הוא נותר עם מעשה חיצוני חסר תוכן. כללים ללא רוח, חוק ללא אהבה, גוף ללא נשמה.

---

סיפור מדהים על שיחתם של האדמו"ר רבי יצחק מאיר[2] ונכדו ממחיש לנו כמה חשובה אותה נקודה פנימית ובוערת בשבת שלנו בפרט ובעבודת ה' בכלל :

"פעם אחת באחד מערבי סוף הקיץ התהלך רבי יצחק מאיר עם נכדו בחצר בית המדרש… אחר כך התחיל מדבר: "כשנעשה אדם למנהיג, מן הצורך הוא שיהיו מוכנים כל הדברים, בית מדרש וחדרים ושולחנות וספסלים, ואחר נעשה גבאי ואחר נעשה משמש וכיוצא בזה. ואחר כך בא השטן וחוטף את הנקודה הפנימית, אבל הוא משאיר את כל השאר, והגלגל מתגלגל, ורק הנקודה הפנימית חסרה". והרים הרבי את קולו: "אבל יושיענו השם: יש למנוע זאת!"[3]

המעשים החיצוניים יכולים להמשיך ולהתקיים ומן החוץ הכל נראה אותו הדבר. אך אם לא נשמור על אותה להבה פנימית בוערת בעבודת ה' שלנו היא עלולה להעלם ולהשאיר אותנו ריקים וחלולים.

אותה נקודה פנימית בשבת טמונה גם בכבודה. ביחס שלי אליה, לקדושתה. בהשתוקקות ובצפייה שלי לקראתה.  בביטוי אהבתי אליה- בלבוש יפה, בהליכה נאה ובדיבורי קדושה (על הביטויים המעשיים של שלושת אלו ועוד נרחיב אי"ה בפעם הבאה). בתפילה לאש תמיד שתוקד על מזבחנו, לא תכבה.

ויהי חלקנו מאוהבי שבתות, וטועמיה חיים זכו.

[1] תודה לרב יהודה ברנדס על הארת הקשר העמוק בין הפרק בישעיהו למהות מצוות כבוד שבת.

[2] מייסד חסידות גור, בעל חידושי הרי"ם.

[3] מרטין בובר, אור הגנוז, ירושלים ותל אביב: שוקן, תשס"ה, עמ' 422,

חג הפסח נקרא בתורה בכמה מקומות בשם "חג המצות" ומכאן שעיקר ענינו הוא המצה. מדוע אנחנו אוכלים מצה בפסח?

בליל הסדר נאמר בהגדה: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותנו להחמיץ…". טעם זה קשה מאוד שהרי הציווי לאכול מצות, ואיסור אכילת חמץ בפסח, נאמר למשה שבועיים קודם ליציאת מצרים, הרבה קודם לסיפור שהבצק לא הספיק להחמיץ כשיצאו ממצרים? וכך נאמר למשה בר"ח ניסן: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת… וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ… וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ… וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה… וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהֹוָה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ: שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי…"

תירוץ אחד הוא שגם הציווי לאכול בלילה מצות, עוד לפני היציאה ממצרים, הוא בגלל שהקב"ה ידע שלמחרת לא יחמיץ בצקם, ואצל הקב"ה אין מוקדם ומאוחר. הסבר זה רחוק מהפשט.

שאלה קשה נוספת שיש לשאול היא: כיצד לא הספיק בצקם להחמיץ? מיליוני אנשים הולכים מרעמסס לסוכות עם בצק באמתחתם, וכשמגיעים צריכים להכין תנורים ולאפות את הבצק, וכל זה בלי שיחמיץ הבצק?! גם אם נאמר שהייתה קפיצת הדרך, עדיין קשה לומר שמיליונים הספיקו לאפות תוך דקות ספורות.

האדמו"ר הזקן בעל התניא מסביר הסבר יפהפה שמתרץ את שתי השאלות כאחת. אנחנו יודעים שהקדושה של האדם מתפשטת על סביבותיו. כשעם ישראל אכלו מצות בליל הסדר הם התקדשו בקדושת המצות, הם הפכו בעצמם למצות, מלאי ענוה וביטול לקב"ה. צדיקים כאלה שהם בעצמם מצות, בצקם לא יכול להחמיץ, כמו החמור של ר' פנחס בן יאיר שלא יכול לאכול דברים לא מעושרים. לא הספיק בצקם להחמיץ הכוונה לא יכול בצקם להחמיץ.

ודאי שעבר זמן רב עד שהבצק נאפה, אך עם ישראל היו במדרגה כזו שבצק לא החמיץ. ודאי שאנחנו אוכלים מצות בגלל הציווי "על מצות ומרורים יאכלוהו"  אך אנחנו רוצים להזכיר שמטרת אכילת המצה היא כדי שהיא תכנס לליבנו, ושנהפוך בעצמנו להיות מצות, כך שגם אחרי החג לא נשוב לתפוח ולהחמיץ.

---

פרק ח' בספר ויקרא מתאר את שבעת ימי המילואים במשכן. משה מצווה לקחת את אהרון ובניו, לרחוץ אותם במים, להלביש אותם בבגדי הכהונה המיוחדים להם. כמו כן מצווה הקב"ה את משה לקחת את שמן המשחה ולמשוח בו את כל כלי המשכן. כמו כן, משה מקריב שני אילים, את איל העולם ואת איל המילואים, ומדמו של האיל נותן משה על אהרון ובניו, וגם משמן המשחה מזה משה עליהם.

התורה לא מפרטת את כל כלי המשכן שאותם מושח משה בשמן המשחה, אלא התורה מדגישה רק שני כלים: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם. וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ לְקַדְּשָׁם".
התורה מתארת שמשה מזה על המשכן וכל כליו, ומתוכם מפרטת התורה רק את המזח ואת הכיור.
מדוע מדגישה התורה דווקא את הכלים הללו, את המזבח ואת הכיור?

---

אולי ניתן לנסות ולומר שהתורה מדגישה שני כלים 'קיצוניים' זה לזה במשיחתם. את המזבח שהוא כלי עבודה, ואת הכיור שאינו כלי עבודה במשכן כלל. את המשכן התורה מפרטת כאן, כיוון שלאחר מכן גם כך הוא מוזכר כיוון שמשה היזה מהקרבן על גבי המזבח, לכן כיוון שהוא יוזכר כבר בהמשך, הזכירה אותו התורה גם כאן בעניין משיחתו בשמן המשחה. אבל מדוע הדגישה התורה את הכיור?
ניתן לומר בפשטות שהתורה הדגישה שגם את הכיור משח משה רבנו בשמן המשחה, למרות שאיננו כלי עבודה. היינו חושבים שכיוון שהוא רק כלי שבא להכשיר את העבודה, לא נעשית בו עבודת ה' ממש, אלא הכהנים לפני שנכנסים לעבודתם עליהם לקדש את ידיהם ואת רגליהם בכיור, ולכן אולי לא היה נדרש למשוח אותו בשמן המשחה, כיוון שאין בו קדושה כשאר כלי המשכן. לכן באה התורה להדגיש, שאף את הכיור משח משה בשמן המשחה, כפי שמשח את המזבח ואת כל כלי המשכן.

ניתן להעמיק זאת עוד יותר. אם היינו נותנים כותרת לפרק ח', אולי הכותרת המתאימה לפרק הזה ביותר היא 'כיור'. נכון שהכיור הוא לא כלי מרכזי בפרק, אבל מה שמצווה ה' את משה רבינו לעשות בפרק הזה, זה בעצם 'בבחינת כיור'. ונסביר: בפרק ח' מתוארת עבודת משה בשבעת ימי המילואים. היום השמיני למילואים יתואר בפרק ט'. מה תפקידם של ימי המילואים? זה מופיע לקראת סוף פרק ח': "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם" (ויקרא ח, לג). ימי המילואים באים למלא, להשלים את אהרון ובניו לעבודת ה'. ימים אלה באים להכין אותם לקראת עבודתם במשכן במשך כל חייהם. לא ניתן להתחיל לעבוד במשכן ללא הכנה, הכנה של תרגול והכנה של התקדשות והטהרות.

זהו בדיוק תפקידו של הכיור במשכן. כהן המגיע לעבודתו במשכן, איננו יכול להיכנס לעבודת המשכן ללא הכנה. גם אם טהור מכל טומאה, עדיין הוא לא יכול להיכנס לעבודה במשכן ללא הכנה, הוא צריך לעשות פעולה שתסמל את ההבדל בין חייו מחוץ למשכן ולבין עבודתו במשכן. לכן, בהיכנסו למשכן עליו לקדש ידיו ורגליו בכיור. לכן, מה שעושה הכיור לכהנים לפני כניסתם לעבודה בכל יום, עושים ימי המילואים לכהנים בתחילת חנוכת המשכן.

---

הכיור אמנם איננו כלי עבודה אלא רק כלי הכנה, אבל בתורתנו יש ערך ומצווה לא רק במעשה המצווה עצמו, אלא גם בהכנה לקראת המצווה ובמכשירי המצווה. אמנם אדם יכול לשבת בסוכה של שכן, אך יש מצווה בבניית הסוכה. יש מצווה וחשיבות בעשיית מצות לפסח, בהכנה האדם עצמו לקראת שבת ולא לבוא כאשר הכל מוכן כבר.
אנחנו עומדים בפתחו של ליל הסדר. ככל שנקדש ידינו ורגלינו בכיור לפני החג, ככל שנכין את עצמנו לקראת החג, בעניינים גשמיים ובעניינים רוחניים, כך נזכה שהלילה יהיה משמעותי יותר, קדוש יותר ונגיע בו להשגות גבוהות.

לפעמים שגרת החיים נראית לנו אפרורית ומשמימה, אך ביהדות, גם המעשים הקטנים שאנו עושים, הם חלק מדרך נפלאה ומשמעותית

אני נוסע עם הרכב בכביש עמוס לעייפה, אחד הכבישים החוצים את תל אביב, מרים את העיניים ורואה מעל ראשי פרסומת ענקית לטיסה לחו"ל: אדם יושב בערסל עם חיוך מרוח מאוזן לאוזן, מחזיק בידו כוס מיץ פירות עסיסי (שמישהו בהפקה של הפרסומת הכין לו) ומולו נוף עוצר נשימה של אי טרופי. בכותרת שכנראה בנתה עבורו הקופירייטורית של חברת הנסיעות, שמנסה למכור את הטיסה הזאת, היה כתוב הסלוגן: "גם אתה יכול להרגיש את החיים".

הרעיון הזה, שבעצם אנחנו חיים באפרוריות, אבל שם על הערסל נמצאים החיים האמתיים – זה משהו שנעוץ בתרבות המערבית שסובבת אותנו. ששם, ברכב החדש יש טעם של חיים, ששם, במקום אחר, במשהו אחר, יש משהו אמתי וטוב. לא כמו במציאות שלי…

---

אבל בעיניים של התורה הקדושה המבט הוא אחר לגמרי. אנחנו נמצאים עכשיו בימים הנפלאים של ספירת העומר. הרמב"ן מגדיר את זה כמו חול-המועד אחד ארוך, בין פסח לחג השבועות, שאותו אנו סופרים יום יום עד שמגיעים לשבועות.

אנחנו יודעים שבאופן פשוט הספירה מבטאת את התשוקה שלנו להגיע למעמד קבלת התורה. שהיציאה לחירות בפסח אינה חירות, אם לא יוצקים לתוכה את התוכן של תורתנו הקדושה שבשבילה נברא העולם, ובשבילה נבראנו אנו.

הרב פינקוס זצ"ל מאיר נקודה חשובה. הוא אומר שבתשוקה היהודית ישנו דבר מיוחד. בדרך כלל כשמחכים מאוד למשהו, סופרים לאחור עד שהוא מגיע. ואילו בספירת העומר אנו לא אומרים 'עוד חמישה עשר יום שבועות' אלא 'היום חמישה עשר יום לעומר, שהם שני שבועות ויום אחד'. כלומר, כל יום שאני סופר יש לו משמעות עצמית, משמעות יקרה. זה לא שאנחנו מדלגים על הימים הקטנים בשביל להגיע ליום הגדול. אנחנו סופרים כל יום, או כפי שנהוג להגיד בשפה המודרנית – כל יום "סופרים אותו", מתחשבים בו, ומתוכו מגיעים לחג השבועות.

בדומה לזה, הקב"ה במדבר לא זכר לנו רק את ה'נעשה ונשמע' שאמרנו תחת הר סיני אלא זכר גם את עצם ההליכה שלנו אחריו יום יום בין חולות המדבר בדרך להר סיני: "כה אמר ה' – זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".

אנו שואפים להגיע לפסגות גבוהות, אנו משתוקקים להרגיש את האור, הערפל והלפידים על פסגת הר סיני – אבל אנחנו סופרים גם את הדרך ומשקיעים בה. שם נמצא עיקר החיים שלנו. והיהלומים הקטנים שמפוזרים בדרך – הם יעלו אותנו לפסגות הגבוהות.

הטעם של החיים לא נמצא על הערסל באי. הטעם נמצא בשגרה, ברכב שאתה יושב בו תוך כדי הפקק ומסתכל נכון על הזמן, כשהמחשבות מכוונות ואתה חי עוד פיסת חיים בצורה נכונה. הטעם של החיים נמצא בשטיפת כלים בבית ובסידור הסלון מתוך שמחת הלב ותפילה על השפתיים.

זה טעם של חיים!

הערסל הוא טעם של בריחה מהם.

פרשת השבוע שלנו, פרשת שמיני, פורסת בפנינו דילמה משמעותית בעבודת ה', המלווה אותנו גם כיום – האיזון בין הציות הלא מתפשר למצווה ובין החתירה לעשות את הטוב בעיני ה'.

אין כמו פרשת השבוע הזו כדי להמחיש את חשיבות ההקפדה על פרטי המצווה מבלי לסטות ממנה ימין או שמאל. שעה שנדב ואביהוא, בני אהרן, מקריבים לפני ה' אש זרה 'אשר לא צוה אותם', יוצאת אש מלפני ה' ואוכלת אותם. לאור זאת, כלקח מהמוות הנורא שלהם, היינו מצפים לגלות אצל הכהנים הקפדה יתירה על פרטי המצווה. לכן, כמה מפתיע לקרוא מיד בסמוך על התנהגותם של בני אהרן הנותרים, אלעזר ואיתמר, שעל אף שהם נצטוו להמשיך בתפקידם בעבודת המשכן, שהם שרפו את שעיר החטאת ולא אכלו אותו. ואכן, דומה שמשה רבינו הפיק את הלקח הנדרש ממות נדב ואביהוא וקוצף עליהם: "מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה': הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי".

אהרן עונה למשה תשובה המלמדת אותנו לקח ולימוד יסודי לדורות על האופן בו יש לפרש את ההלכה: "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?" בדברים אלו, אהרן לימד את משה שלא די לשמוע בקול ה' אלא שיש לשאול גם מה טוב בעיני ה', ולפרש את הצו האלוקי באופן כזה שהוא עולה בקנה אחד עם הטוב בעיני ה'.

---

לאהרן היה ברור שאכילת קדשים לפני ה', שצריכה להיאכל מתוך תחושת שמחה, עומדת בסתירה מוחלטת לתחושות האבל המציפות באותה שעה את אלעזר ואיתמר המתאבלים על מות אחיהם. אמנם ככהנים היחידים העומדים על משמר העבודה במשכן, הם נצטוו להמשיך לעבוד במשכן אף בימי האבל. ועם זאת, לאהרן הכהן היה ברור שהצו הזה מתייחס להכרח לתפקד ולבצע את העבודה, אולם לא ייתכן שהצו האלוקי מתעלם מרגשות האבל הגואים בתוך נפשותיהם של אלעזר ואיתמר המתאבלים על מות אחיהם.  לפיכך אהרן פירש את הצו כחובה להמשיך לעבוד אף בשעה שהם אבלים בלבותיהם. ההכרה באנינות של אלעזר ואיתמר פירושה הכרה בכך שעליהם להימנע מאכילת קדשים באותה שעה. ואכן דבריו של אהרן נקלטו אצל משה רבינו – "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו".

מובן שהשאלה המרכזית העולה מתוך הדברים היא כיצד מזהים את מה שטוב בעיני ה' ולא חוטאים בחטא של 'אש זרה'. דומני שהתשובה לכך טמונה בדברי הרמב"ם שכתב בהלכות אבל יג, ב: "כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי". מניעת רגשות אבל יש בה אפוא מן האכזריות, ולא ייתכן שהיא טובה בעיני ה' משום שאחת מהמידות של הקב"ה היא היותו 'רחום'. משמעות הדברים שלא ייתכן שצו אלוקי יסתור את אחת מן המידות האלוקיות, ולא יעלה על הדעת שהקב"ה יצווה צו שאיננו מוסרי. משמעות הדברים לגבינו הוא שלא די שנהיה שומרי תורה ומצוות אלא שמוטלת עלינו אף החובה להיות דתיים, להכיר את המידות האלוקיות ולעבוד את ה' מתוך צירוף של המצווה יחד עם ההידמות למידותיו של הקב"ה.

אני כותב דברים אלו מספר ימים לפני יום השנה השני לפטירתו של אבי מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל, בר"ח אייר. יחד עם זה שהוא היה איש הלכה מובהק, הוא היה בעל אישיות מוסרית נאדרה. אחד הנושאים שהעסיקו אותו מאד היו היחסים הנאותים בין הלכה ובין מוסר, והדאגה לכך שיחד עם חשיבות ההקפדה על כל קוצו של יו"ד של הלכה, שבני תורה לא יהיו 'מכונות מצוות' אלא עובדי ה' רגישים מבחינה מוסרית. אבא ז"ל גילם את הרעיון הזה בדמותו רבת ההשראה. הוא היה נאה דורש ונאה מקיים, מציית לצו האלוקי ושואל תדיר מה טוב בעיני ה'. יהי זכרו ברוך.

---

השבת נקראת שבת הגדול, השבת בה התכונן עם ישראל לגאולת מצרים ולהופעת הקב"ה עלינו "ביד חזקה ובזרוע נטויה". בי' ניסן, שחל באותה השנה בשבת קודש, לקחו בני ישראל את השה וקשרוהו לכרעי המיטה, כהכנה אחרונה לקראת שחיטתו כקרבן פסח, המבשר על גאולת ישראל ויציאת מצרים.

ננסה להתבונן מעט במצוות אכילת הפסח, בדרכו של "אור החיים" הקדוש.

"לפי פשט הכתוב, שאמר ה' שצריך צלי אש ושיהיה שלם וכו', זה יגיד שדעת עליון הוא להראות בחינת הגדולה והחירות, ואין רשות אחרים עליהם, ולפי זה- גם המרורים שיצו ה' הוא לצד כי כן דרך אוכלי צלי, לאכול עמו דבר חד(-חריף), כי בזה יערב לחיך האוכל, ויאכל בכל אוות נפשו".

ההסבר הפשוט לאכילת המצה והמרור עם הפסח, הוא כי כך הדרך לאכול בשר- עם פת וירק. הדבר מגביר את התאבון, ומשלים את הסעודה.

ממשיך "אור החיים" הקדוש: "גם בזה יוכר גודל הערבות (- טעם הבשר), כשיקדים לפיו מרורים. גם מה שהזכיר המצות, הוא פרט אשר יכונן חך אוכל יטעם לו הצלי"

המרור והמצה מחדדים יותר את הטעם הטוב של הבשר, ביצירת הניגוד בין טעמו המר של המרור, והתפלות של המצה, למתיקות הפסח. לכן, המרור והמצה נועדו להבליט את טעם הבשר.

---

מוסיף "אור החיים" הקדוש הסבר שלישי: "והנה ג' השריגים (-המרכיבים של אכילת הפסח: פסח, מצה ומרור), יטעימו יחד, והוא רומז לשלושה דברים. הא'- הוא הגלות, שמררו את חייהם, הב'- היא היציאה תיכף ומיד, שלא הספיק בצקם להחמיץ במצרים, ג'- אשר פסח ה' על בתיהם, והוא בחינת הגאולה, כי עבר ה' בארץ מצרים וניתק חבל מוסרות העבות שהיו תוקפים בהם…ושלושת העניינים יחד היו צריכים להיות, וזולת אחד – אין נס בשני האחרים. שאם לא היה הגלות- לא היו משיגים אשר השיגו מהצירוף, ומה שביררו (-הוצאת ניצוצות הקדושה ממצרים)…וסגולת הוצאתה- הוא המרור, אשר מררו את חייהם. ואילו לא היה המהירות שהוציאם ה'- היו חוזרים ומשתקעים במצרים, בוררים (-מצרים) ומתבררים (-ישראל)…ועיקר הגאולה- היא הפסיחה. נמצאת אומר, כי שלושתם יחד הם העיקר, ולזה היה הלל מדקדק לכורכם יחד".

האכילה המשותפת של הפסח, המצה והמרור- מדגישה את החיבור המהותי שבין השעבוד, הגאולה והופעת ה' עלינו. לפי יסוד זה, המרור הוא חלק בלתי נפרד מהגאולה, כאשר ישראל יוצאים ממצרים- הם יוצאים ברכוש גדול, גשמי ורוחני. בזכות אותו הרכוש מגיעים ישראל להר סיני, וזוכים להבטחת ה' "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". דוקא בליל הפסח, ליל שימורים, אנו מסוגלים להתרומם למדרגה בה המרור, המצה והפסח מתאחדים לאכילה אחת. שיא האיחוד הוא, כמובן, בזמן שבית המקדש קיים, שם אנו יכולים לזכות להעפיל למדרגתו של הלל הזקן, שהיה כורכן ממש יחד ואוכלן כאחד, כפי ציווי התורה "על מצות ומרורים יאכלוהו".

יהי רצון שנזכה, כבר בפסח הזה, הבא עלינו לשלום, לאכול מן הזבחים ומן הפסחים בבית המקדש שייבנה במהרה בימינו, אמן.

שבת שלום, וחג פסח כשר ושמח!

בין הימים הטובים – הראשון והאחרון של החג, נמצאים ימים שאפילו הזכרת שמם עלולה להביא במבוכה: 'חול המועד'. האם ימי 'חול' הם או 'מועד'?

במציאות ניתן לראות אנשים שנוהגים להחמיר על עצמם בחול המועד, והם משתדלים להמנע מכל מלאכה שאינה ממש ממש נחוצה, כמעט כמו יום טוב. מן הצד השני אפשר לפגוש לא מעט אנשים שחול המועד שלהם – חול ממש. בבגדים, בהליכה לעבודה, ובכל צורת החיים.

והנה כאשר אנחנו פונים אל הפוסקים כדי לקבל הבהרות: מה מותר ומה אסור, האם יסוד החול גובר או שמא יסוד הקדושה, אנחנו מגלים מחלוקת שנמשכת והולכת עד ימינו: יש הסבורים שאיסור מלאכה בחולו של מועד הוא מן התורה. ויש שסוברים שהוא מדרבנן. המעניין הוא שהויכוח לא נגמר בנקודה זו. סיעה של ראשונים (ואחרונים) מחזיקה בעמדה המופיעה בסוגיית התלמוד (חגיגה יח) והסוברת ש'מסרן הכתוב … לחכמים, לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר, איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת'.

מובן שמי שסובר שאיסור המלאכה בחול המועד הוא מדרבנן, יוכל להסתייע בלשון זו. הכתוב לא קבע מסמרות והשאיר את שאלת המלאכה במועד לחכמים. אך אחדים מהראשונים סברו שמשפט זה נאמר דווקא מתוך תפיסה שאיסור המלאכה בחול המועד הוא מן התורה. אנחנו רגילים שחכמים מאפיינים את דיני התורה, קובעים שיעורים ומידות. אנחנו פחות רגילים לכך שהם קובעים את התוכן: איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת.

---

הסוגיה מזכירה את העובדה שקביעת הלוח מסורה ביד בית הדין. וכשם שיכולים הם לקבוע מתי יהיה יום טוב ומתי חול המועד, נתנה התורה בידם גם את הקביעה מהו האסור והמותר בחול המועד.

"הם יאמרו אי זהו יום טוב על פי קידוש הראייה ואסור בכל מלאכה ואי זהו חולו של מועד שאינו אסור בכל מלאכה, ועל חולו של מועד יגידו לך אי זו מלאכה אסורה – דבר שאינו אבד, ואיזו מלאכה מותרת – דבר האבד." (רש"י חגיגה יח,א).

בחול המועד בולט מקומם של חכמים כמפרשי התורה וכפוסקי הלכה. הדבר נצרך בגלל חוסר הבהירות בשאלת המותר והאסור. התורה לא קבעה, ובין אם נאמר שאיסור המלאכה מדרבנן ובין אם נאמר שהוא מן התורה, חכמים התמצעו בדבר ובררו בין האסור לבין המותר.

על הלכות חול המועד אמרו חז"ל (בבלי מועד קטן יב,א) ש'הן עקורות, ואין למידות זו מזו'. רש"י פירש את הביטוי 'עקורות': "כאשה עקרה, שאין לאדם ממנה פרי, אלא גופה." בדרך כלל דרכם של חכמים היא לערוך השוואות בין נושאים שונים בהלכה. בדרך ההשוואה אנחנו יכולים להבין את כוונתה של התורה גם במקום בו הדברים לא נאמרו בפירוש, ו'להוליד' הלכה חדשה במקום בו התורה לא כתבה. שלא כנושאים אחרים בהלכה, קשה למצוא בהלכות חול המועד קו מאחד. כל אחת מהלכות חול המועד עומדת בפני עצמה, ולא ניתן ללמוד מזו לזו.

כאשר אי אפשר להשוות הלכות אלו לאלו, מוטלת אחריות גדולה יותר על כתפי הפוסק ואף על כתפיו של האדם הפשוט. הוא שצריך לקבוע האם המעשה שהוא עושה נחוץ לו, הוא 'צורך המועד' או שאינו כזה. איננו רגילים לכך. אנו רגילים לכך שמעשה המצוה או האיסור מוכתב, בבחינת גדול המצווה ועושה. עלינו מוטל לעצב את הכוונה, ולעיתים אנחנו יכולים גם לעשות מעשים שהם לפנים משורת הדין. חול המועד מלמד אותנו שגם עיצוב עולם המעשים נתון באחריותנו. גם כש'מסרן הכתוב לחכמים', עדיין כל אדם ואדם אחראי לעיצוב מועדיו.

---

תיאור לחג הפסח שנחגג בנביאים קיים בימי יהושע, חזקיהו, יאשיהו, יחזקאל ועזרא. התיאור הראשון מופיע בימי יהושע: "וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁ֔עַ הַיּ֗וֹם גַּלּ֛וֹתִי אֶת חֶרְפַּ֥ת מִצְרַ֖יִם מֵעֲלֵיכֶ֑ם … וַיַּעֲשׂ֣וּ אֶת הַפֶּ֡סַח בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֥וֹם לַחֹ֛דֶשׁ בָּעֶ֖רֶב בְּעַֽרְב֥וֹת יְרִיחֽוֹ" (פרק ה, ט-יב). עם ישראל חזר לארצו, ומתחיל לחיות מבלי להיזקק למן, בלא הביטוי השמימי לקשר שבין ה' לעמו. על כן, הוא מנכיח את הברית בדרך חלופית שהיא ארצית ואיננה תלויה בנס מיד עם כניסתו לארץ תחילה ע"י ברית המילה ומיד אח"כ ע"י חגיגת חג הפסח במועדו.

שנים אח"כ, חזקיהו המלך (שמולך ביהודה לאחר שנים שבהם המלך אחז אביו, עבד עבודה זרה, וטימא את המקדש) מטהר את המקדש בירושלים, ומבער ממנו את העבודה הזרה. בסיום טיהור המקדש, מבקש חזקיהו, גם הוא, לציין את הברית ההיסטורית שבין ה' לעמו, בדרך שנעשתה בימי יהושע, בחגיגת חג הפסח. אולם ספר מלכים וספר ישעיהו, המתארים כל אחד בדרכו את קורות חזקיהו המלך, אינם מגלים לנו דבר על חגיגות הפסח שחגג חזקיהו. אולי יש בכך רמז לכך שהחגיגות הללו לא נחקקו כאירוע שהיה בעל חשיבות היסטורית בעת העלאת קורות עם ישראל על הכתב בספרי נבואה אלו? ומדוע בכל זאת מתאר ספר דברי הימים את חג הפסח שחגג חזקיהו בפרוטרוט? "וַיִּשְׁלַ֨ח יְחִזְקִיָּ֜הוּ עַל כָּל יִשְׂרָאֵ֣ל וִֽיהוּדָ֗ה …לָב֥וֹא לְבֵית ה' בִּֽירוּשָׁלִָ֑ם לַעֲשׂ֣וֹת פֶּ֔סַח לַה' אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַיִּוָּעַ֨ץ הַמֶּ֧לֶךְ וְשָׂרָ֛יו וְכָל הַקָּהָ֖ל בִּירוּשָׁלִָ֑ם לַעֲשׂ֥וֹת הַפֶּ֖סַח בַּחֹ֥דֶשׁ הַשֵּׁנִֽי: כִּ֣י לֹ֧א יָכְל֛וּ לַעֲשֹׂת֖וֹ בָּעֵ֣ת הַהִ֑יא כִּ֤י הַכֹּהֲנִים֙ לֹֽא הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמַדַּ֔י וְהָעָ֖ם לֹא נֶאֶסְפ֖וּ לִֽירוּשָׁלִָֽם:…וַיַּֽעֲמִ֣ידוּ דָבָ֗ר לְהַעֲבִ֨יר ק֤וֹל בְּכָל יִשְׂרָאֵל֙ מִבְּאֵֽר שֶׁ֣בַע וְעַד דָּ֔ן לָב֞וֹא לַעֲשׂ֥וֹת פֶּ֛סַח לַה' אֱלֹהֵֽי יִשְׂרָאֵ֖ל בִּירוּשָׁלִָ֑ם כִּ֣י לֹ֥א לָרֹ֛ב עָשׂ֖וּ כַּכָּתֽוּב:". יתכן שהסיבה לכך נעוצה בדרך שבה נחגג חג הפסח בשנה זו, לא היה זה פסח שנחגג כמקובל, היה זה "פסח בחודש השני". יודגש לא "פסח שני" שנחגג יום אחד בלבד, אלה: "וַיֵּֽאָסְפ֤וּ יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ עַם רָ֔ב לַעֲשׂ֛וֹת אֶת חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת בַּחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֑י קָהָ֖ל לָרֹ֥ב מְאֹֽד: … וַיִּשְׁחֲט֣וּ הַפֶּ֔סַח בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֑י …וַיַּעֲשׂ֣וּ בְנֵֽי יִ֠שְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִ֨ים בִּירוּשָׁלִַ֜ם אֶת חַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים".

פסח נחגג בחודש השני ובמשך שבוע שלם, שלא במועדו. למרות זאת ועל אף שלא כולם הקריבו בטהרה את קרבנותיהם בפסח שנחגג בימי חזקיה – היה זה פסח ייחודי – חגיגות החג שימחו את העם בצורה שלא היה כדוגמתה: "מִימֵ֞י שְׁלֹמֹ֤ה בֶן דָּוִיד֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א כָזֹ֖את בִּירוּשָׁלִָֽם" (דברי הימים ב פרק ל, א – כז). אולם הצלחתו הייתה לשעתה בלבד. זאת משום שפסח – כביטוי לברית שבין ה' לעמו יש לעשות רק בהתאם לכללי הפסח המוזכרים בתורה על מנת שישפיע לדורות.

לאחר חזקיהו מלכו בירושלים שני מלכים שהעמיקו את העבודה זרה בארץ, תחילה מנשה ואחריו בנו אמון. יאשיהו, בנו שמלך אחרי אביו וסבו החוטאים ביקש אף הוא לכרות מחדש את הברית שבין עם ישראל לקב"ה, גם הוא באמצעות חגיגת חג הפסח. החג נחגג הפעם בטהרה ובקדושה. נראה שזאת הסיבה לכך שתאורי החג מצויים במלכים וגם בדברי הימים והכתוב מדגיש הפעם כי: "כִּ֣י לֹ֤א נַֽעֲשָׂה֙ כַּפֶּ֣סַח הַזֶּ֔ה מִימֵי֙ הַשֹּׁ֣פְטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר שָׁפְט֖וּ אֶת יִשְׂרָאֵ֑ל וְכֹ֗ל יְמֵ֛י מַלְכֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וּמַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה". (מלכים ב פרק כג, כא-כז).

---

פסח זה אף היה תיקון והשלמה לכל הליקויים שהיו נחלת הפסח בימי חזקיהו, הוא נחגג בזמן, וכל העם הקריב את קרבן הפסח בטהרה: וַיַּ֨עַשׂ יֹאשִׁיָּ֧הוּ בִֽירוּשָׁלִַ֛ם פֶּ֖סַח לַה' וַיִּשְׁחֲט֣וּ הַפֶּ֔סַח בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר לַחֹ֥דֶשׁ הָרִאשֽׁוֹן:…וְשַׁחֲט֖וּ הַפָּ֑סַח וְהִתְקַדְּשׁוּ֙ וְהָכִ֣ינוּ לַאֲחֵיכֶ֔ם לַעֲשׂ֥וֹת כִּדְבַר ה' בְּיַד מֹשֶֽׁה" (דברי הימים ב פרק לה, א-יט). ועל כן מציין הכתוב כי: "וְלֹֽא נַעֲשָׂ֨ה פֶ֤סַח כָּמֹ֙הוּ֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מִימֵ֖י שְׁמוּאֵ֣ל הַנָּבִ֑יא וְכָל מַלְכֵ֣י יִשְׂרָאֵ֣ל לֹֽא עָשׂ֡וּ כַּפֶּ֣סַח אֲשֶׁר עָשָׂ֣ה יֹ֠אשִׁיָּהוּ וְהַכֹּהֲנִ֨ים וְהַלְוִיִּ֤ם וְכָל יְהוּדָה֙ וְיִשְׂרָאֵ֣ל הַנִּמְצָ֔א וְיוֹשְׁבֵ֖י יְרוּשָׁלִָֽם".

לבסוף, גם בראשית ימי הבית השני, ומיד יד אחר שסיימו לבנות את המקדש חוגגים העולים פסח מתוך שמחה גדולה ובתקוה שהברית שבין עמ"י והקב"ה תבוא לידי ביטוי במקדש מעתה, אחרי תקופת החורבן והגלות: "וַיַּעֲשׂ֥וּ בְנֵי הַגּוֹלָ֖ה אֶת הַפָּ֑סַח בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר לַחֹ֥דֶשׁ הָרִאשֽׁוֹן: כִּ֣י הִֽטַּהֲר֞וּ הַכֹּהֲנִ֧ים וְהַלְוִיִּ֛ם כְּאֶחָ֖ד כֻּלָּ֣ם טְהוֹרִ֑ים וַיִּשְׁחֲט֤וּ הַפֶּ֙סַח֙ לְכָל בְּנֵ֣י הַגּוֹלָ֔ה וְלַאֲחֵיהֶ֥ם הַכֹּהֲנִ֖ים וְלָהֶֽם" (עזרא פרק ו, יט-כב). גם כאן מדגיש הכתוב כי פסח נעשה במועדו וכהלכתו – בשונה מהפסח שחגג חזקיהו, מתוך תקוה שפסח זה ישאיר את חותמו ואולי אף יהיה תחילה של תקופה שבה יחגגו את חג הפסח בקביעות, בשונה מהמצב לאורך שנים רבות שבהם עמד בית המקדש הראשון.

נסיים בתקוה שגם בעתיד נזכה לחגוג את פסח בבית המקדש, אולי ע"פ המתווה שמצוי בנבואת יחזקאל לחגיגת חג הפסח, (על אף שהוא שונה במידה מסוימת מהפסח שקיימו בימי הבית הראשון והשני): "בָּ֠רִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֔דֶשׁ יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם הַפָּ֑סַח חָ֕ג שְׁבֻע֣וֹת יָמִ֔ים מַצּ֖וֹת יֵאָכֵֽל: וְעָשָׂ֤ה הַנָּשִׂיא֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא בַּעֲד֕וֹ וּבְעַ֖ד כָּל עַ֣ם הָאָ֑רֶץ פַּ֖ר חַטָּֽאת" (יחזקאל פרק מה, יח-כד).