ט"ו בשבט מוזכר במשנה כראש השנה לאילן[2], כלומר ביום זה משתנה שנת המעשרות של פירות האילן ואי אפשר לעשר מפירות של שנה זו על פירות של שנה אחרת. במשך הגלות המעמד ההלכתי של ט"ו בשבט בתור ראש השנה לאילנות היה חסר משמעות – במשך אלפיים שנה כמעט שלא עיבדנו את אדמת הארץ וממילא לא היתה משמעות מעשית להלכות שיום זה טומן בחובו.
בתקופת המקובלים התחילה להתפתח המסורת שדואגת להדגיש ביום הזה את חיבתה של ארץ ישראל על ידי אכילת פירותיה, ועם ראשית צמיחת גאולתנו התחיל ט"ו בשבט לתפוס יותר ויותר מקום כראש השנה לאילנות, במובן חדש – יום של נטיעות וחיבת הארץ. בפוסקים מובא שלא אומרים תחנון בט"ו בשבט, משמעות הדבר היא שביום זה יש איזו הארה אלוקית מיוחדת בעולם. נראה שיום זה מתאים במיוחד לבירור עניינה של החקלאות בחיי עם ישראל.
מעיון בתנ"ך במשניות ובגמרות ובכלל דברי חז"ל עולה תמונה ברורה שהתורה מתייחסת אל עם ישראל כאל אומה חקלאית, וכדברי הרצי"ה: "עם ישראל הוא עם חקלאי-צבאי". הרבה מן הברכות והקללות שבתורה הם על העניינים החקלאיים[3]. הדבר ניכר גם מסדר חלוקת הקרקעות המפורט בתורה – יש חשיבות שלכל יהודי תהיה קרקע, אדמה, נחלה. ענין נוסף הוא שיש ערך מיוחד בכך שישראל שוכנים על אדמתם לשבטיהם, זו נפקא מינה גדולה מאוד למידת ההתגלות של הקשר של ה' אלינו, לכן היובל חוזר רק כאשר רוב ישראל יושבים על אדמתם לשבטיהם. הסדר הראשון בסדר המשניות שסידר רבי יהודה הנשיא הוא זרעים, וגם במסכת כלים רואים הרבה התייחסויות לפרטי פרטים של מלאכות חקלאיות. החקלאות היא החיים של עם ישראל, כך היה בעבר וכך יהיה גם לעתיד לבוא.
החקלאות – פרימיטיביות?
אבל יש לשאול על כך:
לכאורה אומה חקלאית היא בהכרח אומה פרימיטיבית מאוד, ולעומת זאת אומות מפותחות הן אומות שעסוקות במסחר וייצור. בשביל להיות חקלאי לא צריך השכלה גבוהה, זו 'עבודה שחורה', עבודה שלא מביאה לידי ביטוי את היצירתיות שבאדם, את התעוזה שבו, את החכמה. זו בעיקר עבודה פיזית. לכן אין כל כך ביקוש היום לחקלאות בקרב אנשי הארץ.
הדברים נכונים היום, לאחר המהפכה הטכנולוגית, אבל הם היו נכונים גם בעבר. אומות שהתמקדו רק בחקלאות, היו פרימיטיביות יותר – אחד הגורמים להתפתחותן של אומות הוא יחסי מסחר עם אומות אחרות, יחסים שמובילים למפגש מפרה עם תרבויות אחרות, לעושר של רעיונות. אך אומות חקלאיות לא צריכות כל כך את המסחר עם החוץ מפני שהן מייצרות את המזון שלהן בעצמן. מעבר לכך, מהותה של התעשייה היא ייצור מרובה כדי למכור לאחרים. היא גורמת לאדם להיות יצירתי מאוד, יש צורך בהתמקדות בפרט קטן ולמצוא איך ניתן לשכלל אותו כמה שאפשר.
חשיבות החקלאות בדברי חז"ל
בימינו החקלאות נתפסת כעבודה שבלונית במיוחד בגלל שיש כלים משוכללים שעושים את העבודה במקום האדם, למשל קומביין, או מחרשה שמחוברת לטרקטור. החקלאים מעבדים שטחים גדולים מאוד בקלות יחסית. פעמים רבות שוכר שטח והוא מעבד קרקע שאינה שלו. לכאורה אין היום שום דבר מסעיר בלהיות חקלאי. איך האדם בא לידי ביטוי בעבודה זו? איך צלם אלוקים שבו יוצא אל הפועל? איזה חזון גדול נושאת בתוכה החקלאות?
אבל בחז"ל אנו רואים שיש חשיבות עילאית לחקלאות בעם ישראל, עד כדי כך שרבן יוחנן בן זכאי אומר: "אם היתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך הרי לך המשיח, בוא ונטע את הנטיעה [ואח"כ צא והקבילו]"[4]. פלא והפלא, אם יש לך עץ ביד ובא המשיח – קודם תיטע את העץ. נטיעת עץ קודמת למשיח!
ובויקרא רבה מובא: "ר"י ב"ר סימון פתח 'אחרי ה' אלהיכם תלכו', וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקדוש ברוך הוא אותו שכתוב בו 'בים דרכך ושבילך במים רבים' ואתה אומר אחרי ה' תלכו? 'ובו תדבקון', וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק בשכינה אותו שכתוב בו 'כי ה' אלהיך אש אוכלה'… ואתה אומר 'ובו תדבקון'? אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקדוש ברוך הוא אלא במטע תחלה. הה"ד 'ויטע ה' אלהים גן בעדן', אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה. הה"ד 'כי תבאו אל הארץ' "[5]. קשה מאוד להבין את דברי המדרש, דברי אבא שאול על הדרך שבה האדם דבק בקב"ה בגמרא מובנים לנו יותר: "ואנוהו – הוי דומה לו: מה הוא חנון ורחום – אף אתה היה חנון ורחום"[6]. האדם מצווה ללכת בדרכים האלוקיות, באידיאלים האלוקיים, במגמות האלוקיות. אבל למה לטעת עץ זה ללכת בדרכי ה'? איך זה גורם לנו להידבק באלוקים? מה מצאו חז"ל דווקא בנטיעה?
החקלאות בונה אדם בריא, גופנית ונפשית
נתחיל מהקומה האנושית, הנפשית הפשוטה. יש משהו מאוד בריא בחקלאות בכלל ובנטיעת עצים בפרט. הכתוב אומר: "והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמה ודעת"[7] ודרשו אותו חז"ל כנגד ששת הסדרים. "אמונת זה סדר זרעים"[8], ופרשו התוספות בשם הירושלמי "שמאמין בחי העולמים וזורע". החקלאי לומד מעבודת האדמה שנפש האדם והעולם בכלל מתקדמים דרך תהליכים ושאי אפשר לדלג על אף שלב בדרך. חייבים שיהיה חורף וסתיו ואביב וקיץ, כל עונה נצרכת בשעתה, למרות שאם מסתכלים בפרטים אז הקיץ מייבש הכל, ובחורף הכל מסתתר מתחת לאדמה – יש כאן תהליכים, דרך.
החקלאי יודע שהאפשרות היחידה לזרוע ולצפות לצמיחה היא מתוך האמונה בה'. הוא מכניס זרע לאדמה ובמשך תקופה ארוכה לא רואים דבר מעל פני השטח והכל תלוי בסייעתא דשמיא. אם חלילה יקדים הגשם, או יבוא חום – הגידול של הצמח עלול להשתבש, הוא ינבוט מוקדם מדי, או מאוחר מדי, או לא ינבוט כלל באותה השנה. בחקלאות משלמים על כל קיצור דרך – אם הוא לא יגדל באופן הטבעי לו, הצמח ייצא קטן מדי או גדול מדי. החקלאי רגיל לעבוד קשה, לעמול, הוא קם לפנות בוקר וחוזר הביתה עם חשכה.
המידה השלטת בחקלאי היא סבלנות, גם בגידולים חקלאיים פשוטים ומהירים יחסית כירקות וחיטה, אבל בעיקר בעצים. חז"ל אומרים: "דרש רבי יהודה בן פדייא: מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון? שלא יכולת לעמוד בצווי אפילו שעה אחת, והרי בניך ממתינין לערלה ג' שנים, שנאמר: שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל"[9]. אדם נוטע עץ, מחכה לצאת הפירות וכשמגיע הרגע לו הוא ציפה וייחל, התורה אומרת לו שהם אסורים בהנאה. אבל אפילו בלי קשר להלכות התלויות בארץ, כדי שעץ יתפוס טוב הוא צריך להשתרש, להעמיק שורש.
כל הדברים שהזכרנו בונים בנפש החקלאי בריאות, סבלנות, שלווה, שמחה ומוכנות לעבודה קשה. זה הצד הטבעי הפשוט, אבל בינתיים אנו פוגשים בריאות רק במובן החינוכי. החקלאות מחנכת את האדם, אבל חינוך ניתן להשיג בדרכים מגוונות, יש בחקלאות הרבה מעבר לזה.
"מאשר שמנה לחמו" – הנאה מיגיע כפיו
הדברים באים לידי ביטוי באגדתא שמובאת במסכת מנחות: "תנו רבנן: 'וטובל בשמן רגלו' – זה חלקו של אשר, שמושך שמן כמעין. אמרו: פעם אחת נצרכו להן אנשי לודקיא בשמן, מינו להן פולמוסטוס אחד, אמרו לו: לך והבא לנו שמן במאה ריבוא. הלך לירושלים, אמרו לו: לך לצור. הלך לצור, אמרו לו: לך לגוש חלב. הלך לגוש חלב, אמרו לו: לך אצל פלוני לשדה הלז, ומצאו שהיה עוזק תחת זיתיו, אמר לו: יש לך שמן במאה ריבוא שאני צריך? אמר לו: המתן לי עד שאסיים מלאכתי, המתין עד שסיים מלאכתו. לאחר שסיים מלאכתו, הפשיל כליו לאחוריו והיה מסקל ובא בדרך, אמר לו: יש לך שמן במאה ריבוא? כמדומה אני ששחוק שחקו בי היהודים. כיון שהגיע לעירו, הוציאה לו שפחתו קומקמום של חמין ורחץ בו ידיו ורגליו, הוציאה לו ספל של זהב מליאה שמן וטבל בו ידיו ורגליו, לקיים מה שנאמר: 'וטובל בשמן רגלו'. לאחר שאכלו ושתו, מדד לו שמן במאה ריבוא. אמר לו: כלום אתה צריך ליותר? אמר לו: הן, אלא שאין לי דמים. אמר לו: אם אתה רוצה ליקח קח, ואני אלך עמך ואטול דמיו, מדד לו שמן בשמונה עשר ריבוא. אמרו: לא הניח אותו האיש לא סוס ולא פרד ולא גמל ולא חמור בארץ ישראל שלא שכרו. כיון שהגיע לעירו, יצאו אנשי עירו לקלסו, אמר להם: לא לי קלסוני אלא לזה שבא עמי, שמדד לי שמן במאה ריבוא והרי נושה בי בשמונה עשרה ריבוא"[10].
הגמרא מביאה מעשה מימי בית שני. מכך שהגמרא טרחה לספר לנו את הסיפור הזה, משמע שהיא רואה באיש הזה מדגם מייצג שיכול ללמד אותנו מהו חקלאי אמיתי בארץ ישראל. מה אנחנו יכולים ללמוד מכך שפעם היה אדם אחד שהיה לו הרבה מאוד שמן? אלא שרואים שהוא היה באמת מיוחד, גם צור היא בנחלת אשר שהתברכה בשמן, אבל שם לא היו כמויות כאלו. מדוע זכה אדם זה לברכה כה גדולה?
השליח נשלח למצוא כמות שמן אדירה והנה שלחו אותו לאיזה משק קטן, הוא כבר חשב שצחקו עליו, מאיפה יש לפועל הפשוט הזה ש"עוזק את זיתיו" בעצמו, ללא שום משרתים ופועלים, כמות כזו של שמן? הרי לשם כך יש צורך בכרמים אדירים ובמרתפים ענקיים לאחסון. בסוף המעשה אומרת הגמרא ש"לא הניח לא סוס ולא פרד ולא גמל ולא חמור בא"י שלא שכרו", אולי זו רק לשון גוזמא, אך מכל מקום זה בא לבטא את הכמות האדירה של השמן שאותו שליח קנה.
מפליא ביותר שכאשר בא השליח ומבקש לקנות כמות שמן אדירה כזו, החקלאי כלל אינו מתרגש. הרי לכאורה זו עסקת חייו, הוא הולך להיות עשיר גדול, אבל הוא ממשיך לטפל בעצים בנחת. מה כל כך דחוף לו הטיפול בעץ עכשיו, שידחה את זה למחר! לא כל יום מגיע אדם שרוצה לרכוש כמות כזו של שמן, העץ לא יברח.
החקלאי הזה מזכיר לנו מאוד את יצחק ויעקב אבותינו. על יצחק מספרת התורה "ויזרע יצחק בשנה ההיא בארץ ההיא וימצא מאה שערים"[11]. חז"ל מדגישים שעבדו עליו, "בארץ ההיא" – מכרו לו אדמה קשה מאוד שאף אחד לא חשב שאפשר לזרוע בה משהו, אבל יצחק זרע. "בשנה ההיא" – זו היתה שנה שמבחינת מזג האוויר אנשים העדיפו לוותר על הזריעה ולשמור את הזרעים לשנה אחרת, באדמה לא ייצא מהם כלום. אבל יצחק זרע בכל זאת והנה היבול שגדל לו היה פי מאה ממה שהקרקע הזו יכלה להניב בשנה מבורכת.
אין שום פרופורציה בין ההשקעה הנורמאלית הסבירה לבין מה שצמח ליצחק. כך גם אצל יעקב: יעקב עבד אצל לבן כרועה צאן. אחרי שבע שנים לבן הציע לו משכורת, כמה כבשים, אבל מן המעט הזה "ויפרץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמרים"[12]. מהמנחה הענקית שהוא שולח לעשיו אחיו לאחר כמה שנים ניתן ללמוד משהו על העושר הגדול שהיה לו. לבן משתגע, הוא נתן לו כמה כבשים ופתאום, באורח נס, הם מתרבים ומתרבים.
כך גם אצל החקלאי מגוש חלב, לא מדובר פה על אדם עם דונמים על פני דונמים של עצי זית. יש לו חלקה פרטית שהוא אוהב ומטפח בשתי ידיו. המשפט שפותח את המעשה הוא: "וטובל בשמן רגלו זה חלקו של אשר מושך שמן כמעיין", אבל הברכה לא שרתה בכל מקום בנחלת אשר, זה היה תלוי גם בחקלאי. אנחנו לא יודעים איך אותו חקלאי היה מתפלל ולומד תורה, אנחנו יודעים רק מה שחז"ל גילו לנו בגמרא.
אהבת האדמה כאהבת ילדיו
אנחנו מתבוננים מבחוץ על המפגש בינו לבין אדמתו ורואים שיש לו אהבה אדירה לאדמה שלו ולמקצוע שלו. הוא וודאי לא חושב שחקלאות זה מקצוע משעמם, מבחינתו זה כמו שישאלו "מה אפשר לעשות עם הילדים, זה משעמם, כמה תשקיע בהם? כמה תלטף אותם? כמה תלך איתם לרופא? זה משעמם…' – הטיפול בילדים לא משעמם מפני שכשאדם מסתכל על ילדיו הוא רואה את ההמשכיות, את הנצח. יש פה נגיעה בנשמה. לא צריך ללמוד תורה בשביל לחוש את זה, כל אדם בריא מתייחס ככה לילדיו. לעולם לא עולה לאדם השאלה "מה יוצא לי מזה" או "מה אני מרוויח מזה" כאשר הוא משקיע בילדיו, ואם ישאלו אותו הוא ייעלב מעצם השאלה.
זה סוג האהבה של החקלאי מגוש חלב לעבודת האדמה שלו. הוא לא עובד את האדמה כדי לנצל אותה ולהרוויח ממנה כמה שרק אפשר, לכן אפילו כאשר מציעים לו סכום עתק הוא לא ממהר לעזוב את העצים. הוא אוהב את העצים שלו אהבת נפש. הוא חקלאי אידיאלי, הוא חי בימי בית שני וכבר אז הוא היה חריג בנוף. יש לו חלקה פשוטה-רגילה, אבל מבחינתו זו החלקה שלו בארץ ישראל. הוא משבט אשר, והוא דואג להזכיר את זה לעצמו יום יום והוא "טובל בשמן רגלו". זהו איש שכולו עובד אלוקים. האדמה שלו בשבילו היא לא סתם גושי אדמה היא החיבור שלו אל ה'. לכן הוא מלא אהבה אליה, ואם הוא מטפל עכשיו בעץ הוא לא מוכן שאף אחד יפריע לו, כמו שאף אדם נורמאלי לא יפסיק לטפל בילדים שלו בגלל איזו עסקה. הוא לא חופר בגלל שהוא רוצה כסף. כסף זה חשוב, אבל זה לא הכל בחיים. הוא חקלאי, זו האדמה שלו, פה הוא חי ופורח, פה יוצאת נשמתו אל הפועל, פה הוא יודע את אלוקים. אז הוא נהנה מהעבודה שלו במובן הכי עמוק שאפשר לטמון במילה "נהנה".
דרך הצורה הזו בה אתה מתייחס לאדמה שלך ולבית שלך אתה יוצר יחס כזה לכל העולם. כשאתה מצמיח דברים באדמה שלך אז ה' מדבר אליך. עם ישראל הוא עם שמאמין ביכולת הזו ש"איש צדיק" ו"איש אדמה" זה אותו הדבר באופן האמיתי והיסודי.
מספר בראשית נראה שכל מטרת בריאת האדם היא עבודת האדמה, לפני שנברא האדם כתוב: "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח… ואדם אין לעבד את האדמה"[13]. ולאחר בריאת האדם: "ויקח ה' אלקים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה"[14] – להיות חקלאי. המהר"ל בספרו 'תפארת ישראל' אומר שהטכנולוגיה היא רק בדיעבד, אחרי החטא. כיון שגורשנו מגן עדן נוצר פער בין הטבע ובינינו והטכנולוגיה מסייעת לנו להתקיים למרות הפער הזה[15]. אבל כל זה רק לגבי שאר המלאכות, עבודת האדמה, היא ראשיתית, לכתחילה, שייכת גם לעולם האידיאה, היא היתה גם בגן עדן.
" אלא שמי שפותח את ליבו להסתכל על החקלאות בארץ כפי שהיא בעיני התורה, בעיני ה', ה' מתגלה אליו בצורה של ברכה אדירה. החקלאי הזה הוא חקלאי שמוציא מנחלה כל כך קטנה כמויות אדירות של שמן, אלוקים מברך אותו. וכך מספרת הגמרא על השפע שנבע מאדמת הארץ: "רבי יהושע בן לוי איקלע לגבלא, חזנהו להנהו קטופי דהוו קיימי כי עיגלי, אמר: עגלים בין הגפנים? אמרו ליה: קטופי נינהו"[16]. ר' יהושע ראה את הענבים בכרם וחשב שאלו עגלים ותמה על כך, אז אמרו לו שאלו לא עגלים אלא אשכולות ענבים, כמו הפירות הענקיים אותם הביאו המרגלים. אבל הברכה מגיע לפי מדרגת האדם כי שפע חומרי הוא לא טוב כאשר האדם הוא לא איש צדיק, הוא גורם לך להיות איש של חולין. אבל אם אתה איש צדיק, השפע שיוצא איך מתוך האדמה רק מעצים אותך.
אמנם היום יש צורך אמיתי בכלכלה מפותחת וטכנולוגית, אבל אנחנו עוסקים כאן באידיאל הגדול שיתממש לעתיד לבוא. היום ההסתכלות על האדמה היא חומרית מאוד – כמה נוכל להוציא ממנה ולנצל אותה כדי להרוויח כסף, כמעט שלא מדברים על האידיאל שבדבר. עץ שלא עושה פירות כורתים אותו, מסתכלים על העץ כעל משהו חומרי.
כיצד מקדמים את המציאות?
הפתרון הוא לא לנסות לשכנע אנשים להיות חקלאים, הפיתרון הוא לגדל תורה ואמונה. המקובלים המשילו את תלמידי החכמים לחקלאים "חדו מחצדי חקלא בדיבור ובקלא"[17]. תלמידי חכמים הם חקלאים גם בגלל שדרך ההתגדלות בתורה דומה מאוד לסבלנות של החקלאות, וגם בגלל שחקלאי יודע להצמיח את מה שגנוז בארץ פנימה.
בט"ו בשבט אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו מהי מגמתנו. "א"ר סימון: אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו, ואומר לו גדל"[18]. עובד האדמה שהתורה עוסקת בו הוא אדם שאוהב את האדמה מפני שהוא מאמין, הוא מאמין ששווה לאהוב, שיש בארץ הזו הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים. ברור לו שבזרע הקטן טמון אינסוף ששווה עבודה קשה, כי הוא יקר לנו. זה באמת פלא גדול שחזון אחרית הימים הוא לא שכל עם ישראל ישב כל היום וילמד תורה, גם המרגלים תמהו על זה ובגלל זה חטאו בחטא הנורא. אבל הפסיקה האלוקית היא: "איש תחת גפנו ותחת תאנתו"[19], זה יכול להצטייר כבטלנות, אבל האמת היא שזה תיאור של חקלאי שעובד את האדמה שלו ושמח בה. כי מתוך עבודת האדמה צומחת עבודת האלוקים, צומח הקשר לאלוקים. זה סוג הקשר שהיה לאותו חקלאי מגוש חלב לאדמתו ולכן היתה לו ברכה כמו של האבות. המדרש מוסיף שמתוך אהבתו לארץ ישראל הוא סיקל אבנים גם בדרך, למרות שזו לא החלקה הפרטית שלו, הוא לא מרוויח מזה, אבל היחס שלו לאדמה הוא לא יחס של ניצול ורווח. הוא מלא חיבת הקודש לארץ, הוא חי את זה. לכן הוא גם מוכן להלוות לשליח, הכסף הוא לא הנקודה המרכזית אצלו.
המהפכה הזו בוא תבוא, והיא תצמח מתוך בית המדרש. לאט לאט נגדל דמויות כאלו שמאמינות שאפשר להאמין, דמויות שמאמינות שככל שעם ישראל, שמדינת ישראל, יותר תתעצם ותגדל אז בתי המדרש יהיו גדולים יותר ונוכל להתמיד עוד יותר ועוד יותר. נגדל בתורה ונברר את הסוגיות ומתוך כך יצוצו כעשב מארץ כל ניצני הקודש שטמונים בנו.
[1]. על פי שיעור שהועבר בטו' בשבט תשע"א.
[2]. ראש השנה א א.
[3]. פשוט שאי אפשר לומר שהתורה כתבה כך מפני שזה מה שהיה שייך בזמן כתיבת הדברים: א. מפני שהתורה לא מוגבלת בזמן. ב. התורה ניתנה במדבר, לפני הכניסה לא"י, ואם היה חפץ ה' בכך הוא היה מכוון אותנו לאומנויות אחרות.
[4]. אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק לא.
[5]. קדושים פרשה כה ג.
[6]. שבת קלג ע"ב.
[7] ישעיהו לג ו.
[8]. שבת לא ע"א.
[9]. בראשית רבה, בראשית כא ז.
[10]. מנחות פה ע"ב.
[11]. בראשית כו יב.
[12]. בראשית ל מג.
[13]. בראשית ב ה.
[14]. שם טו.
[15]. פרק א.
[16]. כתובות קיב ע"א.
[17]. מתוך אסדר לסעודתא שכתב האר"י הקדוש.
[18]. בראשית רבה, בראשית י ו.
[19]. מיכה ד ד.