הכניסה לארץ משנה את המבנה הארגוני הממורכז של מחנה ישראל. ההתרחבות העצומה מהבחינה הגיאוגרפית משנה גם את המצב הרוחני, שגם הוא הולך ומתפשט, הולך ומתרחב. במדבר, המשכן נמצא במרכז והכל סובב אותו באופן מוחשי ויומיומי, אך בארץ ישראל 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו'.
במדבר נאסר לבני ישראל לאכול בשר תאווה (אני נוקט כאן כשיטת רבי ישמעאל, ע' חולין ט"ז ותורת כהנים אחרי מות, רבי עקיבא חולק) – אם איש או אשה רוצים לאכול בשר, עליהם להקריבו קורבן שלמים במשכן ורק אז (חלק מ)הבשר הותר להם (ויקרא פרק יז, ג-ה):
אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ־כֶשֶׂב אוֹ־עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְאֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ:
לשון הכתובים אף מחמירה להחשיב שחיטת חולין מחוץ למשכן כשפיכות דמים, כרצח (וכמובן שהצמחוניים, ובראשם הראי"ה קוק ב'חזון הצמחונות והשלום' הדגישו מאד את הפסוקים האלו).
אך כשמגיעים לארץ ישראל התאווה פורצת את גבולה ובשר התאווה מותר באכילה, ללא צורך להלביש אותו בלבוש קורבני (דברים פרק י"ב יג-טו, כ-כא):
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל־מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה:
כִּי אִם־בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ:
רַק בְּכָל־אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן־לְךָ בְּכָל־שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל:….
…. כִּי יַרְחִיב יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר:
כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְדֹוָד לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ:
התורה יוצרת כאן הפרדה בין מרחב הקודש למרחב החולין. את הקורבנות עדיין יש להביא רק למקדש, 'במקום אשר יבחר השם', אך בשר תאווה (והמילה המנחה הזו חוזרת ומודגשת כאן בפסוקים) מותר לאכול בכל מקום.
ההתרחבות וההתרחקות הזו (במובן הפיסי-גאוגרפי ובמובן המנטלי-פסיכולוגי) מן המרכז המקדשי באה לידי ביטוי בתחומים נוספים. מכיוון שהציבור בכללו כבר לא 'חוסה' תחת כנפי הכוהן או הנביא הירושלמי וכו', מתחילים לבצבץ ולעלות קולות שונים ומשונים בכל המרחב הארצישראלי. ואפשר שדבר זה יהיה לברכה ולצמיחה, אך אפשר שהצמיחה הזו לא תהיה התפשטות המרכז אל הפריפריה אלא שכחת המרכז וניתוק ממנו (בדיוק כמו ששנים וחצי השבטים שבעבר הירדן המזרחי יכולים להיות הרחבה או בריחה) (פרק י"ג פסוקים ב-ז, יג-יד):
כִּי־יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת: וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא־יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם: לֹא תִשְׁמַע אֶל־דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל־חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת־ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל־לְבַבְכֶם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶם: אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת־מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן: וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר־סָרָה עַל־ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:
כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן־אִמֶּךָ אוֹ־בִנְךָ אוֹ־בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ:…
(יג) כִּי־תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר: יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי־בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת־יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא־יְדַעְתֶּם:
האתגר הוא גדול ועצום. זה לא רק לדעת להבחין מתי הנביא הוא דובר אמת ומתי הוא דובר שקר, בעצם זהו קושי של כל אחד ואחת מאתנו עם עצמו- הקול הפנימי שלי הקורא לפעול ולעשות כך וכך, התנועות האישיות שלי, האם הן רצון השם או עבודה זרה? כשהמקדש רחוק, כשנקודת הקודש אפופה בערפל, והחיים התרחבו הרבה מעבר לגבולות התנועה המדברית-נאיבית, עולים בתוך כל אחד מאתנו רצונות ושאיפות כאלה ואחרות, וכיצד יודעים מתי להתנועע קדימה ומתי לעצור?
בהמשך הפרשה מועלים שני תחומים הלכתיים רחבים שמבקשים לסייע בידינו בחיים המתפשטים ומתרחבים. התחום הראשון הוא הלכות כשרות, אשר בהם בעצם יש איזושהי התפשטות של הרעיון המקדשי אל תוך המטבח הפרטי. כאלו כל אחד ואחת מאתנו בביתו צריך לנהל מקדש קטן. כלומר, מאחר שהותר בשר תאווה ואפשר לשחוט בשר לא רק במקדש אלא בכל מקום, צריכות ההלכות של המקדש לצאת החוצה ולהתפשט למרחק.
התחום השני הוא שלושת הרגלים והעליה לרגל (ומעשר שני). כלומר, נכון שהתרחקתם, והתפשטתם לכל מיני מקומות ורעיונות, אבל, אל תשכחו 'מאין באתם וכו'. יש מרכז בירושלים. יש מקדש וכוהן וסנהדרין ונביא. זכרו זאת ושובו לנקודת מרכז זו על מנת שההתרחבות לא תהפוך לניתוק ולקיום סתמי.
רעיונות אלו של הפרשה רלוונטיים תמיד, אך כנראה שעבורנו, אשר חיים בדור הזה של הגאולה, של השיבה לארץ ושל ההתפשטות שעליה מדברים המקראות, הרעיונות הללו שייכים באופן מיוחד.
והלוואי ונדע להתפשט ולהתרחב אל המקומות הרחוקים ביותר בלי לטעות ולהתבלבל ולהתנתק.
שבת שלום
שי