בקריאת הפרשה אנו כה נסערים מהסיפור על הוצאת השבויים המדיינים להורג ותוהים על פשרו המוסרי, עד שבסופו של הסיפור אין אנו ערניים מספיק כדי לתת את הדעת על פסוק המעורר קושי הלכתי ועומד במוקד פולמוס בין חכמי ההלכה, שראו, רובם, צורך להוציאו ממשמעותו הפשוטה, במעט או בהרבה; דיון מסודר בפולמוס ניתן למצוא בדבריו לפרשת מטות של הרב יצחק ישעיהו וייס.

משה רבינו מצוה על הלוחמים החוזרים משדה הקטל: וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם. נמצא שלא רק הלוחמים אלא גם השבויות טעונות חיטוי, היינו, הזאה של מי פרה אדומה מטומאת המת. סביר כמובן להניח שאף הן באו במגע עם גוויות המתים; ואולם השאלה ההלכתית המתעוררת היא האמנם עשוי מי שאינו יהודי לקבל טומאה ולהיות טעון הזאה. בין התנאים התעורר פולמוס הלכתי בשאלה. רבי אלעזר סבור היה שטומאה יכולה לחול אך ורק על יהודים; הנכרים אינם מקבלים טומאה. את הפסוק בפרשתנו – שכאמור, מוכיח לכאורה שאף הנכרי עשוי להיטמא – מפרש רבי אלעזר כך שמדובר על שבויה שכבר טבלה לגיור (ובעצם היא יהודייה) ואחר כך נטמאה למת.

כך לשון ילקוט שמעוני (פרשת חקת רמז תשסא): והיתה לבני ישראל [יט, י] – אמר רבי אלעזר: בני ישראל מקבלין הזאה ואין הנכרים מקבלים הזאה. אמר לו ר' מאיר: והלא כבר נאמר: 'תתחטאו אתם ושביכם'? אמר לו: בודאי אמרת, אלא שהנחת דבר אחד ואנו צריכין לו. 'אתם ושביכם' – מה אתם בני ברית, אף השביה כשתבוא לברית ותטמא מקבלת הזאה.

במשנה (פסחים פ"ח משנה ח) מוצגת מחלוקת בין בית שמאי לבית בית הלל בשאלה האם הנכרי המתגייר נחשב מרגע גיורו טהור ורשאי לאכול כבר באותו ערב מבשר קרבן הפסח, או שמא הוא טעון שבעה ימי המתנה ככל טמא מת יהודי הבא להיטהר: גר שנתגייר בערב פסח – בית שמאי אומרים: טובל ואוכל את פסחו לערב; ובית הלל אומרים: הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר.

לדעת בית הלל לא יוכל הגר שהתגייר בבוקרו של ערב הפסח, לאכול בערב מקרבן הפסח; עליו להמתין שבעה ימים כדי היטהרות מטומאת מת. הירושלמי מסביר, כמו  שראינו במדרש, שמחלוקת התנאים עוסקת בפרשנות הפסוק שבפרשתנו. בית הלל פירשו את הפסוק כמשמעו, שאף הלא יהודי מקבל טומאה; בית שמאי, לעומתם, מחזיקים בדעה שראינו לעיל בשם רבי אלעזר, שמי שאינו יהודי אינו יכול לקבל טומאה, וכמוהו הם דורשים את הפסוק על שבויה שכבר טבלה ליהדות ואחר כך נטמאה למת. כך לשון הירושלמי (ונציה, מסכת פסחים פרק ח ה"ח, דף לו טור ב):

מה טעמון דבית שמאי? אתם ושביכם; מה אתם לא נטמאתם עד שנכנסתם לברית, אף שביכם – לא נטמאו עד שנכנסו לברית. מה טעמון דבית הלל? אתם ושביכם, מה אתם טעונין הזייה בשלישי ובשביעי, אף שביכם טעונין הזייה בשלישי ובשביעי.

אלא שבפסיקת ההלכה יש לכאורה סתירה. בעניין קרבן הפסח נפסקה הלכה (רמב"ם הלכות קרבן פסח פ"ו ה"ז) כבית הלל, שהגר צריך להמתין שבעה ימים בטרם יוכל לאכול מקרבן הפסח.  ואולם בעניין האפשרות של נכרי לקבל טומאה נפסקה ההלכה, שהנכרי אינו עשוי לקבל טומאה! הלכה היא שאין השבויות נטמאות עד שיטבלו לגיור (בהקשר דומה, אנו נוהגים הלכה למעשה בבתי הדין לגיור שגיורת שטבלה לגיור ערב חתונתה, אינה צריכה לספור שבעה נקיים מדם זיבה שראתה אפילו רגע אחד לפני טבילתה). כך גם מפרש רש"י בפרשתנו את הפסוק: אתם ושביכם – לא שהנכרים מקבלין טומאה וצריכין הזאה, אלא מה אתם בני ברית, אף שביכם כשיבואו לברית ויטמאו, צריכין הזאה:

בפסיקת ההלכה בשני הנושאים נוצרת אפוא סתירה. סתירה זו מיושבת באמצעות פירושו של התלמוד הבבלי (פסחים צב,א) למחלוקת בית שמאי ובית הלל לגבי אכילת קרבן פסח, שהוא שונה מפירושו של הירושלמי. לשיטת הבבלי, לכל הדעות אין הנכרי מקבל טומאה; בית הלל מסכימים על כך עם בית הלל. תקופת ההמתנה שגזרו בית הלל על הגר לאחר גיורו אין מקורה בטומאה אמיתית אלא בגזירת חכמים בלבד:

דבית הלל סברי: גזירה שמא יטמא לשנה הבאה, ויאמר: 'אישתקד מי לא טבלתי ואכלתי – עכשיו נמי אטבול ואוכל'. ולא ידע דאשתקד נכרי הוה, ולא מקבל טומאה, עכשיו ישראל, ומקבל טומאה. ובית שמאי סברי: לא גזרינן.

האחרונים הוסיפו ופלפלו בפסוק ודרשו בו כדי להכריע בפולמוס חריף שהתעורר באמצעה של המאה התשע עשרה. בספר "דברי יוסף" (שוורץ) (סי' כ"ד) מתואר מעשה נוגע ללב בגר צדק שמל עצמו ולא הספיק לטבול עד שבת  (הדבר רגיל, שכן הטבילה נערכת רק אחרי החלמת הפצע). אחד הרבנים קבע שעדיין אינו נחשב יהודי ולפיכך הוא אסור בשמירת שבת, שהרי "נכרי ששבת חייב מיתה" (סנהדרין נח,ב). כך לשון בעל "דברי יוסף", שהיה מחכמי ירושלים באותה עת ונטל חלק בפולמוס:

"בשנת תר"ח בחדש אדר נתיהד גר צדק פה עה"ק ונימל ביום ג'. וביום השבת הסמוך לו בא לו שליח בית דין מקהל אשכנזים וצוה לו בשם הבית דין (כחש לו, כי לא היה בדעת ובהסכמת הבית דין כי אם דעת יחידי מאחד הדיינים) שמוכרח לעשות מלאכה ביום שבת קודש, כי נכרי ששבת חייב מיתה. וימאן הגר ויאמר הלא כמה שנים אני נשמרתי מלעשות מלאכה ביום שבת קודש וקל וחומר כעת כאשר אני כבר זכיתי ליכנס תחת כנפי השכינה שכבר אני נמול, שלא אעשה מלאכה! ויאמר השליח שבגזרת בית דין ובכח התורה מוכרח אתה לעשות מלאכה וכל זמן שלא טבלת עדיין אינך בכלל יהודי… ועל כרחו הוכרח לכתב וכתב שמו בלשון וכתב העמים, וכתב בדמע, שבכה על מה אנה ה' זאת לידו לחלל שבת. למחרתו נודע הדבר בעיר בין תלמידי חכמים, והתרעמו על הדיין הנ"ל והטיב חרה להם וכמעט בקש הרב ראשון לציון וכל חכמי קהל הספרדיים הי"ו לגזור עליו נזיפה והוא עמד במרדו… עד שבעזר האל אני סתרתי דבריו ולא היה לו עוד פתחון פה והודה ובש שחטא והחטיא… מאחר שכבר נימול, אף שלא טבל, לענין שבת הוא כישראל. ואף שלשאר דיניי איננו כישראל עד שטבל. שבשתי מצות נזכר בתוה"ק ברית ואות, במצות מילה ובמצות שבת, ומאחר שנימול שיש לו אות וברית מילה, מצוה וחיוב עליו לקיים גם כן מצות שבת".

בפולמוס שהתעורר בנושא השתתפו כמה וכמה מחכמי הדור; אחד מהם, בעל "אבני נזר" (יו"ד סי' שנ"א) הביא ראיה שמי שמל ולא טבל חייב לשמור שבת, מכך שמצוות שבת נאמרה לישראל כבר במרה, כשהיו נמולים אך טרם טבלו לקראת מעמד הר סיני. את קו המחשבה הזה מפתח עוד רבי יצחק יהודה טראנק מקוטנא בספרו על התורה "מקרא מפורש" (פיעטרקוב תרצ"ו); הוא מסביר שלפי אותו הגיון, מי שמל ולא טבל גם מקבל טומאה  למתים כישראל וטעון הזאה במי פרה, שהרי גם על פרה אדומה נצטוו ישראל במרה. הוא פותח את דבריו בקושיא על פירושו של רש"י בפרשתנו; וכי מה ביקש הפסוק לחדש? הלא מובן מאליו שגר, אחרי גיורו, מקבל טומאה וטעון הזאה, ככל יהודי: אתם ושביכם. בפיר"שי בשם הספרי, מה אתם בני ברית אף שביכם בני ברית. ולכאורה פשיטא דגר צריך הזאה! …ולמה לא?

לפיכך, הוא מסביר, אין מנוס מהעמדת הפסוק במצב הביניים: הפסוק מתכווין לגר שמל ולא טבל, שאף שאינו חייב ברוב המצוות, חייב הוא לשמור שבת ונטמא הוא למתים וטעון הזאה כישראל. זו לשונו: "ונראה לי, לפי מה שכתב באבני נזר… דגר שמל ולא טבל מוזהר על שבת, כיון דבמרה נצטוו, ואז היו מהולים בלי טבילה… ולפי זה יש לומר, דהוא הדין להזאה, כיון דפרה נאמרה במרה, אם כן, אף דנכרים אינם מקבלים טומאה, מכל מקום בגר שמל ולא טבל – כבר מקבל טומאה, כמו שמוזהר על שבת מהאי טעמא, ולפי  זה יש לומר דכוונת הספרי, כשיכנסו לברית – היינו ברית מילה בלא טבילה. וזה כבר חידוש דין".

הדרוש של בעל "מקרא מפורש" נאה מאד ועשוי להשתלב אף בכך שהמדיינים, שהם כידוע מבני קטורה, חייבים במצוות מילה ומסתמא מלו עצמם (ואף בצפורה אשת משה, שהייתה גיורת מדיינית, מצינו שהיתה רגילה ומיומנת במצוות מילה) כך שהשבויים המדייניים לא היו חסרים אלא טבילה. ברם, אין הדברים הולמים בשום אופן את משמעות הפסוקים. כפי המפורש בתורה לא הובאו למחנה ישראל ממדין כל גברים חיים, אלא נשים שבויות בלבד, ובהן לא שייך כמובן מצב של "מל ולא טבל". לפיכך מסתבר שבעל "מקרא מפורש" אינו מבקש כלל לפרש את המקרא כפשוטו, אלא להציע את פירושה למקרא של התורה שבעל פה, את ההלכה המסורה לנו.

התורה שבעל פה בת חורין היא; הרי גם בתחילת פרשתנו, בעניין הנדרים, אין בפסוקים כמעט רמז לנושא ההלכתי החשוב והמסועף של היתר נדרים על ידי החכם, שעליו נאמר במשנה (חגיגה פ"א משנה ח): "היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו". התורה שבעל פה לעולם אינה כופפת ראשה בפני משמעותה הפשוטה של התורה שבכתב: "לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר (שמות ל"ד): כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (בבלי גיטין ס,ב).

פרשתנו, פרשת מטות, עוסקת בין השאר במלחמת מדין. הקב"ה מצווה את משה: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים, אחר תאסף אל עמך". אמנם, בציווי של משה לבני ישראל מתוארת מלחמת מדין כ"נקמת ה' במדין". בכל אופן, המלחמה במדין היא מלחמת הטהרה הישראלית בטומאת מדין, מלחמת הצניעות בפריצות. לכן, כה חשוב שמשה רבינו יקח חלק במלחמה, ולא יסתלק מן העולם לפני "סגירת החשבון" עם הרשעות המדיינית, כפי שמבאר הנצי"ב: "כי במקום שנענשו בשביל החטא- צריך השתדלות רבה להינצל בשעת הסכנה מן העונש…כך באותו מעשה, שמעשה פעור קטרג הרבה…על כן היו בסכנה, שלא יהיו כמה יחידים ניזוקים. משום הכי, היה נצרך שיהיה דווקא בחייו של משה רבינו, ותפילתו היתה מגנת הרבה, ומשום הכי הזהירו הקב"ה שיהא בחיי משה".

לאחר הניצחון על מדין, מצווה התורה לחלוק את השלל בין אנשי הצבא לשאר ישראל, כאשר לאחר החלוקה – אנשי הצבא מפרישים, מהמחצית אותה קיבלו, אחד מחמש מאות לאלעזר הכהן. שאר ישראל, שזכו למחצית מהשלל – מפרישים אחד מחמישים ללויים שומרי משמרת משכן ה'. מיהם אותם הלויים, ומדוע הם מכונים כך? מבאר הנצי"ב: "שהם שומרים, מה שהיה משכן ה' מְשָמֵר בישראל, היינו שהיו עוסקין בתורה…והמה (הלויים) מורים ומדריכים את ישראל, ושומרים את ישראל מכל ריב וכל נגע, כמו שהיה משכן ה', שהיתה בו שכינת ה', משמרת לישראל".

תפקיד הלויים – לשמור על גחלת התורה בישראל, ולהאיר את אור התורה בכלל האומה. מתוך כך, הם זוכים לקבל סוג של "מעשר" מהציבור, הפרשה מהשפע בו זוכה עם ישראל כולו.

מדוע הלוחמים מפרישים משלהם לכהן הגדול, והציבור הכללי ללויים?

ממשיך הנצי"ב: "ונכתבה פרשה זו, שהיתה לשעה בתורה, ללמדנו לדורות, שמי שהולך למלחמה ונדרש לתפילה שלא יקרנו רעה ועונש בשעת הסכנה- הרי הוא צריך למי שעוסק בעבודה, ותפילתו זכה ביותר, משום הכי ציווה הקב"ה ליתן מחלק אנשי הצבא לכהן הגדול, שהוא המכפר על בני ישראל ועוסק בעבודה… מה שאין כן היושבים במנוחה בביתם, המה יש להם להפריש מהטוב שמגיע להם חלק לשומרי תורה ועמליה, שבזכות תלמידי חכמים המה נשמרים מכל רע, ובהם (בזכותם) המה מודרכים בהליכות עולם– על כן יש להם להפריש חלק מכל הטוב, לעמלי תורה".

יסוד זה מאיר את דרכנו לדורות – כאשר הקב"ה מזכה אותנו בשפע טוב, עלינו לזכור כי הכרת התודה שלנו כלפי רבש"ע, היא להמשיך את השפע לכבודו. אין כבוד  לקב"ה בעולמו, יותר מהכבוד שאנו חולקים לתלמידי חכמים ועמלי תורה, שבלימוד התורה שהם לומדים – מחזיקים את האומה כולה ומזכים את הרבים. זוהי משמעות הפסוק "עץ חיים היא למחזיקים בה" – זוהי הזכות הגדולה של כולנו, להשתתף במשימה הלאומית של הגדלת התורה באומה כולה.

יהי רצון, שבזכות היחס הנכון לתלמידי החכמים שבדור, בזכות ההערכה שלנו והשותפות שלנו עם עמלי התורה שבדור, נזכה לראות בישועת ה' עלינו, ובנקמת ה' כנגד כל הקמים עלינו לרעה, שמתוכה, ולאורה, תתרומם קרן ישראל וקרנו של משיח צדקנו בעולם, אמן.

שבת שלום ומבורך!

ימים אלו הם ימים קשים מאד לעם ישראל ולכן יש לעשות מאמץ כפול ומכופל לצום. כמו כן, ביום זה מתחילה תקופת ימי בין המצרים  – שלושת השבועות, שבמהלכה אנו נוהגים אבלות על חורבנה של ירושלים והמקדש. בשלב ראשון אציין את ההלכות הקשורות לחלקה הראשון של תקופה זו מיום י"ז תמוז ועד ר"ח מנחם אב.

תחילתה של תקופת ימי בין המצרים:

ארועים שיש בהם שמחה – אין ללכת בתקופה זו לאירועים שיש בהם שמחה כמו מופעים, הצגות ערבי שירה וכו'. מוזיקה  – מותר לשמוע מוזיקה שקטה (רקע). לעומתה, מוזיקה שמחה אין לשמוע. באופן כללי לא אסרו הנאה בימים אלו אלא שמחה.

תספורת וגילוח – הרמ"א (אורח חיים תקנא,ד) פוסק: 'תספורת נוהגים להחמיר מי"ז בתמוז' לכן אין להתגלח ואין להסתפר בתקופה זו. עדות המזרח אסורים בתספורת רק בשבוע שחל בו תשעה באב. (שולחן ערוך תקנא,טו)

ברכת שהחיינו – נהגו להימנע מקניית כלים או בגדים חדשים שברכתם 'שהחיינו'. ימים אלו הם ימי פורענות לישראל ולכן נמענים אנו מלומר:  'שהחיינו וקימנו והגענו לזמן הזה'. בשעת צורך גדול ניתן לקנות. עדיף לחדש ולברך בשבת.

ברכת הטוב והמטיב  – בעוד שברכת שהחיינו נאמרת על כלי הנקנה לאדם עצמו, הרי שברכת הטוב והמטיב נאמרת בשעה שאנו קונים כלים חדשים לצורך הבית והמשפחה. ברכה זו ניתן לאומרה בימים אלו ולכן כל קנייה לצורך ביתי ומשפחתי [ריהוט, רכב וכו'] מותרת. [אגרות משה חלק ג' סימן פ]  כמו כן, ישנם כלים או בגדים פשוטים (בגדים לימות החול, מגבות, כלי בית וכו') שלא מברכים עליהם שהחיינו בשעת קנייתם ומותר לכתחילה לקנותם במהלך ימים אלו.

נסכם ונאמר שמרבית הקניות מותרות לפחות עד ר"ח אב.

טיולים ובריכה וים – מותר לטייל ולצאת לחופשה בימים אלו. יש להימנע מטיולים מאורגנים או טיול בקבוצות, שיש בהם אוירה של שמחה ושירה משותפת. כן מותר ללכת לים ולבריכה עד ראש חודש אב.

בשבוע הבא נפרט את הלכות תשעת הימים

בפרשתנו, פרשת פינחס, מתרחש תחילתו של מעבר ההנהגה בעם ישראל, מהנהגת משה – "פני חמה", להנהגת יהושע – "פני לבנה". משה פונה לה' ומבקש: "יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר, איש על העדה. אשר ייצא לפניהם, ואשר יבוא לפניהם, ואשר יוציאם, ואשר יביאם, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה".

מהי משמעות הביטוי "אלוקי הרוחות לכל בשר"? מדוע כך בוחר משה לתאר את עם ישראל? מבאר הנצי"ב: "לכל בשר – שרוח שלו רך ונפתה (מועד להתפתות) כמו בשר שהוא רך".

הרוח הלאומית הטבעית של ישראל, עלולה להשתנות ולנשוב לכיוונים שונים, גם אלה הפחות רצויים. כדי לשמור על רוח איתנה ומכוונת לטוב וליושר – יש לבחור מנהיג שיידע לנתב במדוייק את הכוחות הצפונים באומה, ולהתאים אותם אל הייעוד האלוקי שלה.

בהמשך, מוסיף הנצי"ב ביאור שני: "לכל בשר – שהרוח דומה לבשר, להיות נמשך אחר הנאת עצמו, והרי זה כמו תענוג בשרים… וכל אדם – רוחו, שהיא דעתו, נמשכת לפי הנאתו. משום הכי, קשה להנהיג את ישראל באמת, אלא איש אשר דעתו עזה, בלי שום הנאת עצמו". על המנהיג להיות נקי מכל מגמה למצוא חן בעיני אחרים, דעתו של המנהיג צריכה להיות יציבה וחזקה, כדי להחזיק עמדה כנגד הרוחות הזרות הנושבות לעיתים בציבור, וכנגד אינטרסים צרים המנסים להטות את שיקול הדעת הכללי.

תשובתו של הקב"ה לבקשת משה מגיעה מיד. "קח את יהושע בן נון, איש אשר רוח בו, וסמכת את ידך עליו…על פיו ייצאו, ועל פיו יבואו, הוא וכל בני ישראל איתו, וכל העדה".  ומבאר הנצי"ב: "רוח בו-רוחו, היינו דעתו, עומדת בפני עצמה, ואינה נמשכת אחר נטיה רצונית להנאת עצמו או אחרים. וסמכת את ידך עליו – שתהא לו סייעתא דשמיא לכוון האמת ודעת ישרה… דאפילו איש שראוי לזה, נדרש לסיוע מן השמיים לכוון האמת…ומזה נקיש(-נלמד) סמיכה להוראה, דלא מועילה אלא לראוי לזה".

מנהיג נדרש להיות "איש אשר רוח בו". כדי להוביל את עם ה', יש להיות נאמן אך ורק לאמת, לרצון האלוקי. מנהיג שכפוף מנטאלית לרצון הציבור ולמאוויים הנמוכים שבחברה, ומנסה למצוא חן בעיני העם – לא יוכל בשום אופן למלא את תפקידו ולרומם את הציבור. לעיתים, נדרש מנהיג לומר, ואף לפעול, בניגוד לרוח הנושבת בציבור. כך מדריך אותנו הלל הזקן, שכיהן כנשיא: "בשעת המכנסים – פזר, בשעת המפזרים – כנס", ומבאר הרב קוק: "בראות איש אשר רוח בו בדורו, שיש נטיה עצומה ויתירה בו אל הכינוס (עבודה פרטית), אז יפזר – יעורר רוח בני הדור לעסוק בפיזור כוחותיהם הטובים לתקנת הכלל כולו… ובעת שיעבור זמן רשום, וההתעוררות תהיה חזקה להתעסק בעניינים כלליים, תיקון הכלל החומרי והרוחני, ישפלו הידיים בעסקי הפרטים, ותתמעט החכמה והצדק והעושר הפרטי, החומרי והרוחני, עד שמזה תגיע מגרעת גדולה – לא רק לפרטים שהם עמודי הכלל, כי אם גם באוצר השלימות הכללי ישולח רזון. אז, בעת המפזרים יותר מדי – ראוי לעורר לכנס, להתעסק בשלימות היחידית טרם ייצא להשלים את זולתו, לבל ילָמֶד טרם ילְמָד, ובל יקשוט אחרים טרם יקשט עצמו…זאת היא העצה הנכונה תמיד לאיש אשר ליבו ער, להשכיל אל מצב ההפרזה שבדור, ולהשלים את החסר".

זכה דורנו להיות דור של תחיה, דור בו שבה האומה אל מקומה ולארצה, דור בו אנו חוזרים לחיים שלמים ובונים את אומתנו בכל המישורים. דוקא בדור כזה, נדרשים מנהיגי הציבור להיות בבחינת "איש אשר רוח בו", לומר את האמת ולחנך מתוך נאמנות לדבר ה', גם כאשר הוא לא תואם בהכרח את הרוח הנושבת בשדרות הנמוכות של החברה. לאורם של מנהיגים אמיצים, שאינם מפחדים ומתקפלים מול רוחות רעות, נוכל לצמוח כציבור ולהיות נאמנים לייעודנו האמיתי – "והייתם לי סגולה מכל העמים", אמן.

שבת שלום ומבורך!

פרשת בלק מפגישה אותנו עם נצחיותם של ישראל, חרף כל העצות והמזימות שחורשים עלינו מבקשי רעתנו. חז"ל מבארים, כי "ביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע". כה יסודית פרשה זו, עד שהיא ראויה להיות נקראת פעמיים ביום, יחד עם קבלת עול מלכות שמיים ועול מצוות. כך מבאר הרב קוק: "כשם שיסוד התורה הוא קבלת עול מלכות שמיים, דהיינו אחדותו יתברך, ועול מלכות שמיים ועול מצוות הם תלויים זה בזה, כי המוציא לאור תכלית אחדותו הוא רק עול מצוות, כמו כן הוא יסוד תורי, חוסנם ומעוזם ותוקפם של ישראל. כי בהיות תכלית המצוות- אחדות ה' יתברך, ואחדותו ית' אינה נודעת בעולם כי אם על ידי ישראל, על כן- המצוות הן מקימות את ישראל לפניו לעם. ומה שישראל הם חיים וקיימים ועומדים לעד, זה יוביל אל תכלית של אחדות ידיעת ה' בעולם. אם כן, שייכת מאד לקריאת שמע פרשת בלק, שהיא הקשר שמאחד יסוד אחדות ה' עם עול מצוות."

בברכתו האחרונה, מתאר בלעם את מחנה ישראל: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל. כנחלים נטיו, כגנות עלי נהר. כאהלים נטע ה', כארזים עלי מים". מה פשר המושג "אהליך יעקב"? מבאר הנצי"ב: "שני אוהלים של המון יעקב, היינו אוהלי נשים ואוהלי אנשים. "משכנותיך ישראל" – משכן הוא אסיפה של ראשי העם, והמה בשני אופנים: אסיפה של קריאי מועד לצרכי ציבור בענייני העולם, ואסיפה של גדולי ישראל לתורה ולתעודה".

אם כן, ברכת בלעם מתייחסת לארבעה קהלים: אוהלי הנשים, אוהלי האנשים, ראשי אנשי הציבור, וגדולי התורה.

בפסוק הבא, מתאר בלעם את הברכה שמיועדת לכל אחד מהקהלים. "כנחלים נטיו, כגנות עלי נהר, כאהלים נטע ה', כארזים עלי מים". נבאר את שתי הברכות הראשונות, בדרכו של הנצי"ב: "ואמר המשל 'כנחלים נטיו'- על אוהלי הנשים. והעניין, דידוע שנשים מקרבא הנייתן (מרבות בחסד)  לעניים, וכדומה בצדקה וחסד, שנמשל לנחל שוטף צדקה, באשר הוא נמשך להיטיב לזולתו כמו נחל. והמובחר שבחסדי נשי ישראל, הוא אם מביאות על ידי זה את אחרים לתורה ועבודה…וזהו שמשבח לנשי ישראל באופן היותר נפלא, דכמו 'נחל' – אפילו אם אינו כשר לטבילה… גם כן הרבה נהנין ממנו, מכל מקום טוב יותר אם הוא 'נטה' למעין או נהר גדול להשלים הכשרו, ומביא לידי קדושה – כך מעשי נשים, שבאות לעזר אדם, אפילו אינו מיוחד לצורך קדושה, הרי זה טוב כנחל צדקה, אבל עוד 'מה טובו' שהמה 'כנחלים נטיו' – להביא לידי קדושת תורה ועבודה".

עניינן ותפקידן של הנשים בעם ישראל – להיות ממזכי הרבים, להרבות חסד ברוחניות ובגשמיות, ולהוות מנוע ומדחף רוחני לקדושה.

ממשיך הנצי"ב: "כגנות עלי נהר – הוא משל על אוהלי אנשי יעקב. והנה, משונה גידולי גינה משדה, דשדה אינו נזרע אלא מין אחד או שניים, מה שאין כן זרעוני גינה המה רבים, מכל מקום כל גן יש בו מין אחד שהוא העיקר, אלא שסביביו נזרעים עוד הרבה מינים, מעט מעט. כך, כל איש ישראל מלא מצוות ה', אבל כל אחד ואחד- יש לו מצווה אחת בייחוד, להיות נזהר בה ביותר…אמנם גינה שאינה על הנהר, ממהרת לשנות צורתה, ועלי ירקות נובלים מהר ונראין כמושים, אבל שעל הנהר – בכל בוקר מתחדשת ומתחזקת ביופי גידול כל ירק. כך האדם, שאינו מתחזק בכל יום – מעצמו יורד מעט מעט ממעמדו בעבודת ה'. על כן המשיל מה שראה, אנשים שנמשלו כגנות עלי נהר- שמתחזקים ומתחדשים בכל יום".

ברכה זו מבטאת את הצורך לצמוח "על המים", להיות מחוברים למקור החיים, ומתוכו לפרוח ולהוציא לפועל את החלק המיוחד לכל אחד ואחד בתורה ובעבודת ה'.

יהי רצון שנזכה לגלות בנו בפועל את ברכתו של בלעם "כנחלים נטיו, כגנות עלי נהר", להאיר ולזכות את כלל ישראל, מתוך חיבור פנימי עמוק אל נהר ה', אל בית המדרש שמרעיף עלינו רעננות וכוחות חיים.

שבת שלום ומבורך!

כיון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים לזכרים ולא לנקבות, נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה. אמרו: לא כרחמי בשר ודם  רחמי המקום, בשר ודם רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות. אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא רחמיו על הזכרים ועל הנקבות רחמיו על הכל. שנאמר: טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו  (שם /תהלים/ קמה ט)  [ספרי במדבר פיסקא קלג ד"ה (קלג) ותקרבנה]

את חוסר האונים של משה רבנו פגשנו כבר בסוף הפרשה הקודמת, שם משה בוכה לנוכח מעשה זמרי, עד אשר קם פנחס ועושה מעשה. אצל בנות צלפחד ממשיכה התנועה הזו, כאשר נתעלמה הלכה ממשה, הלכה שמתחדשת על ידי הבנות.

 (א) וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן־חֵפֶר בֶּן־גִּלְעָד בֶּן־מָכִיר בֶּן־מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן־יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה:

(ב) וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל־הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל־מוֹעֵד לֵאמֹר:**

התמונה כאן מעצימה את המרחק השורר בין בנות צלפחד, ה'מתקרבות' מרחוק, לבין הגברדיה היושבת בפתח אוהל מועד ('ותעמדנה לפני… ולפני… ולפני…'). מגיעות חמש 'בחורות' ונעמדות במקום שלא כל כך מקובל ורגיל עבורן. ושמעתי משמו של אבשלום קור, ששמות חמשת בנות צלפחד מזכירות כולן תנועה- לחוג, לנוע, לרוץ, ללכת ולחול (מלשון מחול). ורמז יש בדבר זה שהן יוצרות תנועה חדשה. תנועה מהפריפריה החברתית אל המרכז. תנועה 'מלמטה למעלה'.

בהקשר זה מעניינת במיוחד סמיכות הפרשיות שיש כאן, שמיד לאחר סיפור המעשה וההלכה שמתחדשת על ידי בנות צלפחד, נקרא משה למנות את יהושע תחתיו. משום שהקרבה אל הארץ מעוררת בעם רצון חדש, והתנועה הרגילה של משה רבנו, אדון הנביאים, שכל כולו אתערותא דלעילא, כבר אינה מספיקה, ותנועה חדשה של רצון מלמטה מתחילה להתעורר.

יש הקבלה מעניינת בין בנות צלפחד לבין הטמאים בפרשת פסח שני (במדבר פרק ט). בשני המקומות מגיעים אנשים 'מהפריפריה' החברתית והדתית (ובמדבר יש זהות בין שני אלו), הטמאים ו(להבדיל) הבנות. אלו גם אלו לא נמצאים במרכז המחנה, ליד אוהל מועד, כדבר שבהרגל. והם מגיעים ומבקשים חלק ושייכות, 'למה נגרע'. חלק בקורבנות וחלק בארץ.

בשני המקרים נסתרת ההלכה ממשה רבנו. ובסמיכות לשתי הפרשות הללו גם מתחילה התעוררת ורמיזה להחלפתו של משה (בפרשת בהעלותך זה עניין המתאווים ואלדד ומידד). וכפי שנראה בדברי השפת אמת, אין זה דבר שבמקרה.

התנועה מהמדבר, מהר סיני, אל הארץ, מאפשרת ומחייבת שינוי תפיסתי. בדומה ליציאה של בחור ישיבה או בת מדרשה מהעולם הדתי המוגן, ההרמטי וההרמוני אל הרחוב והחיים. האופציה המועדפת היא שהוא והיא יצליחו להגיע לאינטגרציה של תחומי העשייה שלהם, כך שגם אזורים שעד היום לא היו שייכים או מחוברים לקודש, יהיו גם הם בעלי עניין וזיקה לקדושה, וההתחדשות וההתפתחות יהיו נפלאים. בוודאי יש בזה סיכון גדול, אך זוהי התכלית והתיקון.

זכינו גם אנחנו לשוב אל הארץ, וגם בדורות האחרונים שלנו יש התעוררות גדולה להתחדשות תורנית, והמתח (או ההפריה) הזה שבין 'מרכז רבני' לבין 'פריפריה' עולה וצף ומתעורר מדי פעם בפעם. והמבוכה רבה. ובשבוע האחרון שוב חווינו את ההתנגשות הזו שבין התנועה הרבנית השמרנית (בבחינת 'מלמעלה למטה') לבין התנועה המתחדשת ותובעת (בבחינת 'מלמטה למעלה'), ואנחנו נבוכים.

יהי רצון שהשם יאיר עיננו, והמפגש המחדש הזה שבין מרכז רוחני לפריפריה יצליח ליצור תנועה של קודש ושל תיקון.

שבת שלום

להלן מובאות מספר פסקאות- שתיים מהשפת אמת על הפרשה. שמבאר את סדר הפרשיות. ואחת מהרב קוק.

שנת תר"מ:

סמיכות פרשיות הללו כהונת פינחס וצרור את המדינים והמנין ופטירת משה רבינו ע"ה. הענין הוא כי עתה התחיל להיות הנהגה אחרת של דור באי הארץ. לכן הי' מנין חדש. וכמו בדור המדבר ניתן להם אהרן הכהן כך בדור זה הי' כהונת פנחס. רק מקודם הי' במעלה עליונה למעלה מהטבע בכחו של מרע"ה ולכן כהונת אהרן הי' מתנה משמים. ופנחס בדין זכה לכהונתו כי הי' לפי השתנות הדור שהתחיל עתה להיות עבודת האדם והתעוררות שלמטה בחי' תורה שבע"פ. וזה עצמו ענין קנאין פוגעין בו. שהוא אינו בר מות בסנהדרין שעפ"י הדין א"י להמיתו, ורק מי שמקנא לה' נשתנה הדין להורגו שכן דין התורה. נמצא שבנ"י משנים במעשיהם כל הנהגות התורה. וזה ענין תורה שבע"פ שהכל ניתן מסיני רק שבנ"י צריכין להוציאו מכח אל הפועל. ומה שמרע"ה לא הרג את זמרי רק פינחס לא הי' פחיתות למרע"ה רק שבא פינחס ונטל את שלו ובאמת דורו של משה רבינו ע"ה ע"י שהיו גבוהים מאוד לא הי' ההנהגה בכח האנשים רק בהנהגה עליונה. שבטל שכל וכח השגת האדם במדריגה רמה כזו. ואח"כ שנשפלו הדורות ניכר ונצרך התעוררות התחתונים כנ"ל. וכמו שנתבטל מאור הלבנה כלפי השמש. ולכן כתיב צרור את המדינים כו'. עליכם לאייב אותם. כלומר שהי' הכאת המדינים בצירוף שנאת בנ"י. הן הדברים שכתבנו שהתחיל התנהגות בהתעוררות התחתונים. ומלחמות הראשונות הי' הכל רק בנפלאות הבורא בלבד. ואדרבא כתיב ואתם תחרישון [וי"ל בזה ג"כ הפי' וידבר משה ואלעזר כו' צריכים אתם להמנות. פי' שהמנין הי' ע"י התעוררות עצמות נפשותיהם כנ"ל]:

שנת תרמ"ב

…. ודור המדבר הי' בחי' נשמע. ועתה התחיל בחי' נעשה. ורצה הקדוש ברוך הוא שע"י משה רבינו ע"ה יהי' חיבור בחי' תורה ותפלה. כענין מאמר חז"ל עד שאתה מצוני על בני צוה בני עלי כנ"ל. שבחי' מרע"ה הי' המשכת רצון מלמעלה למטה. ועתה התחיל השתוקקות מתחתונים למעלה כנ"ל. [ובזה פרשנו מאמרם ז"ל ע"י שאמר משה והדבר אשר יקשה כו' תקריבון אלי ושמעתיו הראה לו דין בנות צלפחד. ותימה הלא האיש משה עניו מאוד. וגם הא אמר ושמעתיו ולא תלה הגדולה בעצמו ח"ו. אכן הוא הדבר אשר דיברנו כי משה רבינו ע"ה היו כל מעשיו עפ"י הנהגה שבשמים כאשר חכמים הגידו אין מרע"ה אומר כלום רק מפי הגבורה. ועתה התחיל התחדשות ההנהגה עפ"י עבדי ה' שהיא בחי' תורה שבע"פ. כאשר היה במעשה פינחס קנאין פוגעין. אח"כ כן בנות צלפחד דוברות. דלכאורה מיותר דהול"ל נתן תתן כו'. רק להודיע כי ע"י דיבורם נעשה כך. ואח"כ כן כו' בני יוסף דוברים. וכן בבני גד ובני ראובן כו' שהתחיל בחי' התחדשות התחתונים. ובודאי בחי' מרע"ה הי' למעלה יותר אבל אין כל הדורות זוכין להתמשך אחר הנהגה עליונה ואין להאריך יותר]:

הראי"ה קוק, אורות התחיה, ל':

הנני רואה בעיני, אור חיי אליהו עולה, כחו לאלהיו הולך ומתגלה, הקודש שבטבע פורץ גדריו, הולך הוא בעצמו להתאחד עם הקודש שלמעלה מן הטבע הגס, עם הקודש הלוחם בטבע. לחמנו בטבע ויצאנו בנצחון, הטבע המגושם עשה אותנו לבעלי מומים, נגע בכף ירכנו, אבל השמש הלא לנו זרחה לרפאותנו מצלעתנו. היהדות של העבר, ממצרים ועד הנה, מלחמה ארוכה היא נגד הטבע, בצדו הכעור, של טבע האנושי הכללי, אפילו טבע האומה וטבעו של כל יחיד. לחמנו בטבע כדי לנצחו כדי לרדותו בתוך ביתו, הוא נכנע בפנינו, העולמות הולכים ומחבסמים, בעצם עומק הטבע תביעה גדולה מתגברת לקדושה ולטהרה, לעדינות נפש ולזיכוך החיים, אליהו בא לבשר שלום ובנשמתה הפנימית של האומה זרם חיים של טבע מתפרץ, והוא הולך ומתקרב אל הקודש. זכירת יציאת מצרים הולכת ונעשית לזכירת יציאת שעבוד מלכיות ההולכת ומתרקמת, והננו כולנו הולכים ומתקרבים אל הטבע והוא מתקרב אלינו, הולך הוא ונכבש לפנינו ודרישותיו הולכות ומתתאמות עם דרישותינו האציליות ממקור הקודש. הרוח הצעיר התובע את ארצו, שפתו, חרותו וכבודו, ספרותו וכחו, רכושו, רגשותיו, נזרמים הם ע"י שטף של טבע, שבתוכיותו מלא הוא אש קודש.

פרשת בלק מספרת לנו סיפור פנטסטי על נביא גוי שמתבקש ע"י מלך לקלל את אויביו (עם ישראל) מתוך אמונה שהקללה תסייע לו במלחמתו עם ישראל. באופן מפתיע מתברר שלנביא הגוי יש תקשורת עם הקב"ה לא פחות ממשה רבינו נביאם של ישראל. וכן במהלך הסיפור אנו מוצאים שהנביא מנהל שיחה ערה עם אתונו דבר מוזר כשלעצמו (בתורה אנו מכירים סיפור דומה כשהנחש מדבר עם אדם וחווה) וכשהנביא מנסה לקלל תמיד יוצאת לו ברכה.

חז"ל התלבטו בשאלה מהיכן הגיע סיפור זה? מי כתבו? (האם משה רבינו כתבו "משה רבינו כתב את ספרו פרשת בלעם וספר איוב…."בבא בתרא דף י"ד ע"ב) ובעקבותיהם התלבטו הפרשנים האם הסיפור היה מציאותי? כדברי הרמב"ם במו"נ ח"ב פרק מ"ב".. וכן ענין בלעם כולו 'בדרך' ודברי ה'אתון' – הכול 'במראה הנבואה'" או כדברי ר' יסף אבן כספי: "ויתייצב מלאך ה' היה זה בתנומה כי התנמנם בלעם עת מה ברכבו, כמנהג רבים מבני אדם כל שכן בעבור שהשכים בבוקר….והגיע לו כל הדמיון הנזכר…".  בין אם הסיפור היה מציאותי או לא היה. יש לנו "סיפור" שבתוך הסיפור בלעם נושא "משלים"("וישא את משלו"….). כפי שידוע לנו, משל הוא סוג של סיפור שמטרתו ללמד אותי על רעיון אחר וכך אנו פוגשים סיפור בתוך סיפור -חגיגה של פנטזיה.

מה רוצה התורה ללמדנו בחגיגה הזאת?

חז"ל לימדו אותנו שההבדל בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידי בלעם זוהי "העין"(הראיה). תלמידי אברהם אבינו בעלי "עין טובה" ותלמידי בלעם "עין רעה". הבחנה זאת מלמדת אותנו תובנה פוסט מודרנית. על סמך זה ניתן לטעון שאין במציאות אובייקטיביות היסטורית, אלא הכול שאלה של אופן ההתבוננות על המציאות, ואיך המתבונן מספר את הסיפור.

אם יש למתבונן עין טובה, הוא יספר את הסיפור מתוך ראיה חיובית ואז הרי שהמציאות חיובית ואם הוא יביט בעין לא טובה, הוא יוצר מציאות שלילית. בלעם היה אומנם נביא אבל הוא ניסה ליצור מציאות שלילית ("סתום העין").

מתברר מכך גם שלכוח הראיה והסיפור יש יכולת לשנות את המציאות ולברוא תכנים פנטסטיים היוצרים מציאות מחודשת שהשמים שלה הם תחילת הגבול.

שבת שלום

בפרשת חוקת עומד עם ישראל על סף הכניסה לארץ ישראל, בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים. מתי מדבר כבר כלו, והדור השני עובר את ההכנות האחרונות לקראת המעבר להנהגה טבעית, ב"ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה".

כאשר מבקש עם ישראל לעבור דרך ארץ סיחון מלך האמורי, יוצא סיחון למלחמה, מלחמה שבסופה כובש עם ישראל את כל ארץ האמורי. התורה מציינת כי העיר חשבון, עיר המלוכה של סיחון מלך האמורי, נכבשה על ידי סיחון ממואב. "כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא, והוא נלחם במלך מואב הראשון, ויקח את כל ארצו מידו, עד ארנון…כי אש יצאה ממואב, להבה מקרית סיחון, אכלה ער מואב, בעלי במות ארנון. אוי לך מואב, אבדת עם כמוש, נתן בניו פליטים ובנותיו בשבית למלך אמורי סיחון"

לכאורה, לא ברור מדוע מפרטת התורה את "מורשת חשבון", את השירים ששרו לכבודו של סיחון, שכבש את ארץ מואב.

מבאר הנצי"ב: "והנה, לא בחינם נשאו מושלי ישראל דבריהם על הנעשה במואב, אם לא להעיר מוסר כמה יש להיזהר מאש המחלוקת, אשר אפילו יחזו מקצת אנשים נכוחות יותר ממי שתקיף מהם, בכל זאת, אם ירצו להתחזק על דרכם על ידי חברת מרעים- לעולם לא ישיגו תכלית מבוקשם, כי רק יביאו שואה, לא ידעו ולא רצו שחרה(-מלשון לשחֵר, לקוות). והביאו המשל הזה, כי באשר לא רצו המעט בהנהגת המלך, ולא יכלו להתגבר על הרוב אשר הקימוהו למלך- מה עשו, קראו לסיחון לבוא חשבון, והוא העלה 'שואה' על המדינה, והחריב העיר ובנאה לעצמו".

לדברי הנצי"ב, כיבוש חשבון על ידי סיחון, היה תוצאה של סכסוך פנימי במואב. המיעוט, שהתנגד למלך הראשון, פנה לסיחון מלך האמורי כדי שיסייע להם להפיל את מלכם, אך בסופו של דבר, לא זו בלבד שסיחון לא סיפק את מבוקשם, אלא כבש לעצמו את חשבון ובנותיה.

ממשיך הנצי"ב ומבאר את הלקח המוסרי: "אפילו הוא מושל ביצרו, ומכוון אך לשם שמיים- עדיין עליו לבוא 'חשבונו של עולם', אם כדאי 'הפסד מצוה' שיגיע על ידי שיעשה, 'כנגד שכרה', כי יכול להיות שההפסד שיגיע על ידי המחלוקת רב על השכר ממנה…ובאו חז"ל לזה המוסר, בדבר שאירע כמו כן באנשי מואב, שכוונו לטובת הכלל, אבל לא באו 'חשבונו של עולם' מה שיהיה יוצא מזה".

מדברי הנצי"ב אנו למדים יסוד חשוב. מחלוקת היא אש. כאשר אדם, או ציבור, מחליטים להבעיר אש- צריך לשקול היטב היטב את כל ההשלכות והסכנות העלולות לצוץ כתוצאה מכך. לא תמיד ניתן לשלוט בגובה הלהבות, ולא תמיד האש מתפשטת במדוייק כפי התכנון. לעיתים, האש חוזרת ושורפת את המבעיר עצמו.

בוודאי שבמישור הכללי, הלאומי, נכונים הדברים כפל כפליים. עלינו להיזהר ולכלכל צעדינו בזהירות רבה ובשום שכל, מתוך ראיית הנולד ומתוך תשומת לב מדוייקת לכל ההשלכות הצפויות מכל צעד ופעולה.

יהי רצון שנזכה להיות מהמושלים ביצרם, המשליטים את השכל על הרצון, עליהם דרשו חז"ל את הפסוק "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון", אמן.

שבת שלום ומבורך!

פרשת חוקת פותחת את שנת הארבעים של ישראל במדבר. גם בשלב הזה התלונות לא פסקו בו בזמן, שנאלצו להקיף את אדום מתארת התורה את רגע השבירה: 'וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.' כאשר העם מתריס כנגד הקב"ה לא זו בלבד, שאינו מקבל את מבוקשו אלא אף סופג עונש על דיבתו. הקב"ה שולח נחשים שרפים הנושכים את העם. בנחשים לקו ובנחשים התרפאו. סוד הרפואה באמצעות נחש הנחושת מופיע במשנה  ראש השנה (ג, ח):'וכי נחש ממית או נחש מחיה? א

לא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נימוקים.' לפי חז"ל הנחש על נס (מוט) מהוה אמצעי להשתעבדותו של המוכה לאביו שבשמים. אולם מדוע הדבר צריך להיעשות דוקא על ידי נחש?

הרמב"ן מסביר שיש כאן נס בתוך נס וכך הוא כותב: 'והנראה בעיני בסוד הדבר הזה, כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס, תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחלה… וידוע מדרכי הרפואות, שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם, עד כי נשוכי הכלב השוטה וכן שאר הבהמות השוטות אם יביטו במים יראה להם שם בבואת הכלב או המזיק וימותו, כמו שכתוב בספרי הרפואות ומוזכר בגמרא במסכת יומא (פד א). וכן ישמרו אותם הרופאים מהזכיר בפניהם שם הנושך, שלא יזכרו אותם כלל כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תפרד ממנה כלל עד שתמית אותם … וצוה הקב"ה למשה לעשות להם דמות שרף, הוא הממית אותם'.

הקב"ה ביקש לרפא את ישראל דווקא בדרך הפוכה ולא מקובלת, שכן את הנחש הממית דווקא יש להרחיק מהחולה. רק דרך רפואה נסית תשפיע על הבנתו של העם, שהקב"ה מכה והקב"ה מרפא. הסברה הפשוטה שהקב"ה מכה את העם דווקא בנחשים היא משום דיבתם הרעה והתרסתם כנגד הקב"ה. אולם הרש"ר הירש סבור שיש כאן לימוד על השגחתו של הקב"ה בחיי השגרה. לדעתו הקב"ה לא עשה כאן מעשה היוצא מגדר הטבע ולא ברא 'יש מאין' נחשים. הקב"ה אסף את כל הנחשים שהיו במדבר ושילח אותם בישראל. בדרך זו למד העם, שהכל תחת השגחתו יתברך.

גם כאשר ההליכה במדבר נראית טבעית, ביטחונו של העם  מוענק על ידי הקב"ה. לאחר שהנחשים פגעו בישראל, נוצרה הזדמנות חינוכית להרגיל את העם למחשבה שונה. העם שהורגל בניסים גלויים, נדרש להבין שהנהגתו של הקב"ה היא גם במה שסמוי מהעין. הנשוך שרואה את הנחש מולו, זוכר  שהקב"ה שומר עליו בכל רגע ורגע. וכך כותב  הרש"ר הירש: 'כך ירגיש תמיד בקיומן של הסכנות שהגנת ה' מעבירה אותנו על פניהן, בכל יום ובכל שעה, בלא שנהיה מודעים להם. ונמצא, שכל נשימה בחיינו תהיה מתנת ה' וטובו ונהיה בכל עת נצולים'.

דבריו של הרש"ר הירש נתמכים מדברי חז"ל השואלים במשנה: "וכי נחש ממית? וכי חז"ל אינם יודעים שנחש נושך וממית, והרי משנה מפורשת: 'נחש מועד לעולם'? חז"ל מבקשים להדגיש לנו שלא הנחש ממית אלא החטא ממית. פרשתנו מכריעה במחלוקת שבין רבי חנינא בן דוסא ותלמידי בית המדרש. בעוד שרבי חנינא בן דוסא נוטל את הערוד (נחש) על כתיפו לבית המדרש ואומר: "לא הערוד ממית אלא החטא ממית". משיבים התלמידים: 'אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא.' רבי חנינא מנסה לשכנע את תלמידי בית המדרש כי אין הנחש ממית אדם אלא אם כן הוא חוטא, וכך מותו של הנחש אינו אלא תוצאה טבעית שלנתקף (רבי חנינא)  אין בו רבב. תלמידי בית המדרש חלקו עליו והעדיפו לפרש את הריגת הנחש כאות לכוחו המַגי של ר' חנינא. פרשתנו הכריעה שהחטא הוא ממית והקב"ה מרפא. אם כן, בכל רגע ורגע מתרחש נס.

דווקא בתקופה מודרנית בשעה שהעוצמה האנושית נמצאת בפריחה, צריך להכיר שכל נשימה שאנו נושמים וכל תנועה של גופנו, היא מתנת בורא עולם.  וכך אנו אומרים מדי יום ביומו –  'ועל נסיך שבכל יום'.

נצייר לעצמנו, יום של חול-המועד סוכות בבית-הכנסת.

כל הציבור עומד בעיצומה של תפילת ה"הלל", כל אחד מחזיק את ארבעת המינים בידיו, הנה מגיעים כבר ל"הודו לד'…" וכל הציבור מתחיל לנענע את הלולב. בדיוק באותו רגע נכנס לבית-הכנסת נהג המשאית, בן קיבוץ תל-גד, לחפש את איציק. בקושי שמע על חג הסוכות, על ארבעת המינים אין מה לדבר שלא שמע, והנה הוא רואה מאה אנשים מחזיקים כמה ענפים ומנענעים אותם לכל הכיוונים…

מה קורה לו?

דבר ראשון הוא בהלם טוטאלי. מהיכן זה בא לו? מהיכן נחתו המשוגעים האלה, מנענעים ענפים למעלה ולמטה… ממש לא נורמאליים, פרימיטיביים, מאמינים בכל מיני אמונות טפלות, עובדי אלילים…

התחושה הזאת הייתה קיימת אפילו נקלע לתפילת שחרית בסתם יום של חול, ורואה שלכולם יש קופסאות שחורות על הראש ועל היד…

זה נכון גם באשר לתפילת יום הכיפורים… אנשים בריאים שכוחם במותניהם עומדים יום שלם בביהכ"נ ומתפללים…

התחושה הזאת נכונה באשר לכל מצווה ומצווה שאנו מקיימים כשהיא אינה מוכרת, לא התרגלו אליה, לא היו מוכנים נפשית ש"הדתי הזה" הולך לעשות פעולה זו או אחרת.

האמת היא, שנהג משאית כזה קטנצ'יק יושב אצל כל אחת מאיתנו עמוק עמוק בפנים וזורק מידי פעם הערות "בשביל מה זה טוב?" מה ההגיון בזה? תפסיק עם השטויות, קח הכול בקלות, אפשר לחפף… העיקר האווירה… מה אנחנו אומרים לנהג המשאית "הקטנצ'יק" שלנו, איך אנחנו מתייחסים אליו?

לרוב מנסים להשתיק אותו, או לזרוק לו כמה "עצמות" שיאכל וישתוק… כמה הסברים "הגיוניים" כדי שאפשר יהיה לשרוד אותו… אבל כל זה לתקופה מוגבלת בלבד. "הקטנצ'יק" הזה גדל ומתפתח, מתמלא בנפח ושולט בכיפה…

יש כאן בעיה בדיסק. צריך להחליף דיסק!

זה לא פשוט להחליף דיסק, התרגלנו לדיסק הישן, הוא די נח לנו, הוא מקובל, זה מסתדר עם הסביבה הקרובה והרחוקה… יש התנגדות פנימית לדיסק החדש, שהוא למעשה לא כ"כ חדש, אלא שנתכסה בהרבה אבק…

אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו, להחדיר לתוכנו ולהפנים, מי אנו, מה אנו מחפשים כאן בעולם הזה. אנחנו עבדי ד' וכל מהותנו לעשות רצונו!

"ואהבת את ד' אלוקיך בכל לבבך" – בשני יצריך, בכל כולך, בכל אישיותך, בכל מהותך…

ובכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך עד כדי מסירות נפש ממש…

ובכל מאודך – בכל ממונך שכ"כ חשוב לך ובכל מידה שמודד לך הווה מודד לו במאוד מאוד בין כשהדברים נוחים, נחמדים ונעימים ובין שהדברים קשים, כואבים ומייסרים. בכל מצב אהב אותו.

"ד' מלך ד' מלך ד' ימלוך לעולם ועד!"

 אני צריך לומר לנהג המשאית הקטנצ'יק שלי שבפנים, דע לך, אני נוטל לולב לא מפני שאני מבין, לא מפני שזה נחמד וזה מוסיף לאווירה, לא מפני שכל המינים מבטאים את כל חלקי עם ישראל שצריך לאגוד אותם ולכוונם לכיוון אחד, ולא בגלל כל מיני הסברים נחמדים יותר ונחמדים פחות. אני נוטל לולב כי זו גזירה אלוקית. מפני שזה רצון ד' שנעשה. כך הוא ציווה אותנו בתורה האלוקית שמסר לנו!

אני לא יודע למה, לא מבין למה, לא מבין את ההגיון, לא מבין את המשמעות של הנענוע לכל הכיוונים לארבע רוחות השמים ולמעלה ולמטה, אבל אני יודע ש"מלכותך מלכות כל עולמים", שאני עבד ד' ואני צריך למלא את רצונו.

"עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו".

האמת, הדיסק הזה קיים, במידה זו או אחרת אנו אפילו פועלים על פיו. אנחנו נוטלים לולב, אנחנו עומדים יום שלם להתפלל ביום הכיפורים, אנחנו עושים הרבה דברים. אבל אין אנו מודעים די למשמעות שלהם. קשה לנו, ומפחידה אותנו ההגדרה הטוטאלית שאנחנו עבדי ד' ואנו חיים מתוך המגמה לעשות רצונו. כל המציאות שבה אנו חיים משדרת לנו מסר הפוך: האדם הוא מרכז ההוויה. אני צריך להרוויח, אני צריך להצליח, אני צריך להינות. ללמוד, לעבוד, לעשות כסף, לעשות קריירה, לכייף.

האמת היא, שלא רק המציאות מסביב שולחת לנו את השדר הקבוע הזה. גם המציאות הפנימית שלנו, עצמנו, משדרת את זה: יש לי כוחות, יש לי כשרונות, אמצה את עצמי, לא אוותר, אעשה את זה וגם את זה וגם את זה… ארוויח, אצליח, אתפתח, אהנה…

ולא במקרה!

הקב"ה טבע בנו את הרצון והצורך לגלות את הכוחות שלנו, לגלות את עצמנו ולהביא את עצמנו לידי ביטוי. כי אדם שאין לו כוחות או שאין הוא יודע שיש לו כוחות אינו מסוגל להביא את כוחותיו לידי ביטוי. אדם שמרגיש אפס בתור אפס, אין לו מה לעשות ומה לחפש ביחידה המובחרת ביותר של הקב"ה. "עם זו יצרתי לי…" ביחידה המובחרת הזאת כל אחד יהלום, כל אחד כוכב, לכל אחד כוחות אדירים.

אנחנו חיים כל ימינו במתח המתמיד שבין הביטוי האישי שלנו לבין ההתבטלות בפני הרצון האלוקי. ככל שנפנים שאנחנו היחידה המובחרת ביותר של הקב"ה, אנחנו אותו "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו", אנחנו אותה יחידה מובחרת ששם באמת אין סירוב פקודה, שאנחנו חיילים מקצועיים, חיילים לכל החיים, שלהיות חייל ביחידה המובחרת הזאת זה קשה אמנם, ודורש הרבה מאמצים, אבל זה שיא המיצוי שאדם יכול להגיע, ככל שנפנים זאת, המתח הזה שבין הביטוי האישי שלי לבין ההתבטלות כלפי הרצון האלוקי, יהיה מתח חיובי, מתח בונה. מתח המבטא את היחס הנכון.

ד' אלוקינו ד' אחד, אין עוד מלבדו. ואני, עבדך בכל לבבי, נפשי ומאודי, בכל כולי.

"הפסקתי להתפלל, אני לא מתחברת לתפילה…"

את המשפט הזה שומעים הרבה. לעיתים בצער וכאב עד כדי דמעות ולעיתים כהשלמה עם המציאות.

הרבה פעמים הצער והכאב נוקבים עד התהום על משהו מיוחד ביותר שפעם היה ואיננו כבר. כמו מי שטעם "יין הונגרי" ולא יכול לשכוח אותו, וחושב שלא יכול להשיג אותו.

התחושה הזאת שאני "לא מתחברת" או יותר נכון לא מחוברת, תחושה זו, אין היא של פלונית ואלמונית בלבד, אלא תחושה שמלווה את כולנו במידה זו או אחרת, בתקופות זמן שונות בחיינו לא רק באשר לתפילה אלא באשר לעוד ועוד דברים.

כשתחושת הניתוק מלווה בצער ובכאב, יש סיכוי לחיפוש ולהתחברות מחודשת. אבל אם התחושה הזאת מלווה בהשלמה, משמעותה – יאוש. התייאשתי מעצמי, במידה מסוימת מיכולת הקשר שלי אל רבש"ע, הגעתי לדרך ללא מוצא.

במקביל, החיים מזמנים אין ספור אפשרויות להדחיק את הכאב ושואבים אותנו למרוץ הגדול של לימודים, עבודה, בילויים, משפחה… ואז, בית המדרש, המדרשה, הדיונים בכבשונו של עולם והתפילות על רקע השמש השוקעת נראים כמו איזה חלום רחוק, כמו שמורת טבע בחיי האדם, המנותקת מהחיים.

אל תשליכני מלפניך! דוד המלך במזמור התשובה (נא') זועק לרבש"ע "אל תשליכני מלפניך", כי הדבר הנורא והאיום ביותר, הוא התחושה של להיות מושלך מלפני ד'.

יש לנו בחיים הרבה מאוד תחליפים זולים, אבל הדבר המשמעותי ביותר, העוצמתי ביותר, האמיתי והחי ביותר– הוא הקשר שלנו לרבש"ע. קשר למקור הכול, לחי העולמים. הקשר הזה טבוע בתוכנו, בכולנו, אלא שהוא מכוסה בהרבה כיסויים ומתגלה בנקודות שיא בחיינו. העולם שאנו חיים בו, אליו אנו נשאבים בחיי היומיום שלנו, במודע, באופן יזום, וגם שלא במודע, יוצר את המסכים הכבדים המנתקים אותנו מהקשר שלנו.

המפגש של "הפנים" עם "החוץ", בעבודה, בלימודים, בשעות הפנאי, בטלוויזיה, בספרות, באינטרנט, הוא הבונה את כל חיינו אם נרצה ואם לאו. כל דבר משאיר את רישומו על הנפש. תמונה לא צנועה שראיתי או קטע מפוקפק שקראתי משאירים חותמת על הנפש. כל רישום שלילי מחזק את תחושת הניתוק. כל דבר חיובי, מקרב את הרגשת הקירוב.

הקשר שלנו לרבש"ע, ביסודו הוא בבחינת רצוא ושוב, קירוב וריחוק.

זה טבעי מאד שיש זמנים שאנחנו מרגישים מרחק. יש מצבים שאנחנו מרגישים הסתר. אנחנו צריכים להשתדל לצמצם את זמני הריחוק וגם בזמן "הריחוק" לעשות מאמץ לחשוף את הקשר. חשוב לנו תמיד לזכור שכל החיים שלנו בנויים מנסיונות או מאתגרים, מרגע שאנו פוקחים את עינינו עד הרגע האחרון, כשאנו עוצמים אותן.

"ושבע יפול צדיק – וקם!" לכולנו יש נפילות בחיים, השאלה היא, איך אנו קמים.

יצר הרע מנסה להכניס לנו מחשבות שאנחנו לא שווים, שממילא ניפול שוב ובכלל אחרי נפילה כזאת אין אנו ראויים לשום דבר… אבל זה היצר הרע! אנחנו חיים בעולם של תשובה, בעולם של התמודדות ורבש"ע מצפה מאיתנו שנקום, שנתמודד, שלא נכנע לחולשות שלנו. שנהפוך את הנפילה למנוף לעלייה ואת הריחוק למנוף לקירוב גדול יותר.

כמובן שאין אנו מזמינים נסיונות, ומשתדלים לא להיכנס לנסיונות ומתפללים כל יום "אל תביאני לא לידי נסיון ולא לידי בזיון", אבל הקב"ה עפ"י החשבון שלו מזמן לנו את מנת הנסיונות בחיים. ר' נחמן אומר, שבכל מצב, גם כשאדם מרגיש רחוק מאוד ומנותק, ולא יכול להתפלל, לא יכול להוציא את המילים מפיו, יבכה ויבקש מהקב"ה שיפתח את פיו וישים בו את המילים.

אסור בדברים הללו אף פעם לוותר!

גם כשקשה, צריך לקבוע מסגרת קבועה. לא לוחצת אבל קבועה. אני אתפלל בלי נדר כל יום 15 דקות, 25 דקות. וגם אם התפילה "תיגמר" לי אחרי 5 דקות, אני אשלים את הזמן הזה באמירת תהילים. לא לוותר!

ללכת לשיעור לפחות פעם בשבוע– בקביעות.

ללכת להתפלל פעם בשבוע בכותל (ומי שגרה רחוק – פעם בשבועיים-שלושה) בקביעות

הקביעות תוציא אותך מהיומיום ותרומם אותך ואת שאיפותיך.

ו"ללוות" להיות כתף תומכת אחת לשנייה.

לבנות סדר יום, סדר חיים, שיוביל אותנו אל בית ד'.