שם הפרשה הפותחת את החומש הרביעי משקף את המתואר לאורך החומש כולו: התנהלות עם ישראל במדבר לאורך 40 שנה

כאן נפגוש בין השאר את סדרי החיים של העם במדבר (המפקד, סידור הדגלים וסדרי הנסיעה והחנייה), את ההתמודדות עם חיים בארץ לא נושבת (המתאוננים, השלו, מי מריבה), את המאבקים על ההנהגה (קורח ועדתו ודתן ואבירם), את הפחד מהכניסה לארץ מחד (המרגלים), ושאלות של הנחלת הארץ מאידך (בנות צלפחד, נחלת שניים וחצי השבטים), ואף ניפרד משניים מהמנהיגים שליוו את העם לאורך כל שנות המדבר הקשות (מות מרים ואהרון).

40 שנות המדבר נגזרו על עם ישראל בעקבות חטא המרגלים. אך יש למדבר גם מהות חיובית החיונית לבניית חיי העם כפי שמסביר הרבי מגור בפירושו שפת אמת: "במדרש ימצאהו בארץ מדבר – מציאה גדולה מצא הקב"ה לישראל"

פירוש מדבר הוא הביטול כמו שנאמר במדרש שאינם יכולים לזכות לתורה עד שעושין עצמם הפקר כמדבר. והנה ביטול באמת אין נמצא בעולם רק (אלא) בבנ"י כמו שכתוב בפסוק אתם המעט –  ממעיטין עצמכם כי יש בעצם לבות בני ישראל דביקות וביטול לה' אחד" (שפת אמת ספר במדבר – פרשת במדבר – שנת תרמ"ד)

ישראל הם בבחינת "מציאה" לקב"ה מפני שרק בהם קיים כוח הביטול להשי"ת.

חוויית הביטול עליה מדבר השפת אמת היא המאפשרת לקבל תורה כמו שהוא אומר: "שאינם יכולים לזכות לתורה עד שעושין עצמם הפקר כמדבר".

קבלת תורה דורשת התנקות והתנתקות מוחלטת מתועבות מצרים, מהישגי הציוויליזציה, ממותרות, מתחושת הכוח המאפיינת את האדם הפועל ומצליח. קבלת תורה דורשת מהאדם לייצר בתוך נפשו מעין "מדבר" הפנוי מכל אלה ולפנות מקום לדבר ד'.

יוצא אם כך שהמדבר הוא שלב הכרחי בהכנת העם (וכל אדם) לייעודו העיקרי.

ספר במדבר מצביע על כך שיש התאמה מלאה בין החוויה הקיומית אליה נדרש האדם להגיע (הביטול) לבין המקום בו יכולה להתרחש חוויה זו (המדבר).

המדבר, ולא ארץ מצרים ואף לא ארץ כנען, מעמידים את האדם חשוף אל מול בוראו שכן רק שם, כשהוא מנותק מכל מקורות החיים ומכל תרבות, כשסכנת מוות אורבת לו יום יום, הוא חי את התלות המוחלטת בבורא המתבטאת בצרכים הבסיסיים ביותר (לחם – מן, מים – באר, והגנה – עמוד האש והענן).

ההפטרה של פרשת במדבר – הושע פרק ב – מתארת את אותו תהליך עצמו. בחלק הראשון מתאר הנביא פורענות לישראל כעונש על התנהגותם כאשה נואפת הרודפת אחר מאהביה (פס' ד-טו), ובחלק השני (פס' טז-כב) הוא מתאר נבואת נחמה  שעניינה צמיחה מחודשת, וכריתת ברית מחודשת עם ד'.

שני התהליכים – הפורענות והנחמה – מתוארים באמצעות המדבר:

הפורענות:

(ד) רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיה וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ: (ה) פֶּן אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא:  (ו) וְאֶת בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם כִּי בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה:

והנחמה:

(טז) לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ:

(יז) וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

המדבר יכול להוות סמל לעונש ולפורענות אך הוא גם המקום שיכול להפוך "לפתח תקוה", למקום של התעוררות נעורים והצמחת כרמים. מפני שהמדבר, שהוא בבחינת ארץ ציה ולא מים, מקפל בתוכו את מקום הביטול וההתנקות המאפשרת תמיד התחדשות.