פורום המדרשות התורניות לבנות

וידוי על מצוה ולא רק על חטא / פרשת כי תבוא

פורסם ב: 14:57 מאת yaaray

 

פרשתנו פותחת במצוות "מקרא ביכורים". הציווי על הבאת הביכורים הופיע כבר במקום אחר (דברים יב, ו) וכאן נתחדשה תוספת הדיבור הנלווה למצווה. מביא הביכורים מצווה להביא את יבולו למקדש ובזמן שהכהן מניח את הטנא קורא האדם פסוקים המתמצתים את שעבוד מצרים ואת הגאולה, עד לכניסה לארץ וההנאה מיבולה: "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'" (דברים כו, ט-י).

המצווה מסתיימת בציווי לשמוח ביבול שניתן מאת ה', יחד עם אוכלוסיות שלא זכו לקרקע ולנכסים משלהן: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ. (שם, יא).

סיכום זה של מצוות מקרא ביכורים מתקשר באופן מיידי למצווה הסמוכה – "וידוי מעשרות". בעל הקרקע הצטווה לתת בכל שנה שלישית מעשר עני. גם במקרה זה מקור המצווה להפריש את המעשרות נזכר במקור אחר (דברים יד, כב-כט) וכאן מתחדשת החובה להוסיף דיבור לצד קיום המצווה. בדבריו מצווה האדם, פעמיים בשבע שנים, להתוודות כי אכן קיים את המצווה: "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי: לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ": (שם, יג-טו).

הקב"ה נתן לנו ארץ זבת חלב ודבש, ואנו נותנים מיבולנו שגידלנו בארץ זו לנזקקים שסביבנו.

הרבה יש ללמוד עוד על מצוות אלו, כל אחת בפני עצמה ומהקשר שביניהן. בדברים הבאים אבקש להתמקד בדברי הרב קוק על מצוות "וידוי מעשות". הרב עומד על הפער שיש בין וידוי מעשרות לבין וידויים אחרים שאנחנו רגילים בהם. בדרך כלל אנו מתוודים על חטאינו כחלק מבקשתנו לשוב בתשובה "אשמנו, בגדנו", אולם כאן מתוודה האדם על כך שקיים את המצווה "עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי ". מה מקומו ופשרו של וידוי זה?

בתשובתו עומד הרב על החשיבות שיש בכך שהאדם ידע לומר בפה מלא אילו דברים טובים עשה, באילו יעדים עמד:

"…נתנה לנו התורה דרך להערה (=התעוררות), שצריך האדם שישמח גם כן לפעמים בביטוי שפתיים על מעשה הטוב אשר עשה. וכפי המדה הראויה לחזק לבבו בעבודה… ראוי שימצא בנפשו קורת רוח ויימלא שמחה ושלווה, ולא יהיה תמיד בעיניו כרשע וכמקצר גם במקום שיצא באמת ידי חובתו. על כן כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בוידוי העוונות, כן יש גם כן תועלת לפרקים קבועים, שאמנם רחוקים הם ואינם תדירים כל כך כוידוי של חטאים… גם כן בוידוי המצוות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק ארחות חייו בדרך ה'…" (הראי"ה קוק, עין אי"ה, ברכות (ב), על המשנה במסכת מעשר שני פ"ה מ"י).

דווקא כדי שנוכל להתחזק בעבודת ה', עלינו ללמוד לחזק את עצמנו. הדגשת השלילי בלבד עלולה להביא לרפיון ידיים. במובן זה מצוות וידוי מעשרות היא "בניין אב" למצוות כולן: "שלא יפליג האדם עצמו לדון תמיד את נפשו לכף חובה, ולמצוא עצמו חייב ובלתי ממלא חובתו גם במקום שהוא ממלא אותה, כי אם ידון על עצמו גם כן בקו האמת, בעין פקוחה, לדעת את מעשהו למצוא קורת רוח ושמחת הלב במעשה הטוב… על כן דרוש לנו וידוי המצוות לפרקים, לחזק את לבבנו אל דרך ה', כמו שדרוש לנו וידוי הפשעים למען סור מוקשי רע"(שם).

בימים אלו, עת הימים הנוראים דופקים על דלתות לבבנו, אני מאחלת לכולנו שנצליח לומר לעצמנו בפה מלא במה כשלנו ובמה הצלחנו, ממה לסור ובמה לדבוק.

שבת שלום ושנה טובה ומתוקה לכן ולכל בית ישראל

 

מחשבות לחודש אלול

פורסם ב: 14:39 מאת yaaray

 

אלול. תמיד כשאני שומעת את המילה הזו, ובפרט כשאלול באמת כבר מגיע, אני עומדת נפעמת מול אוסף קונפליקטים שמתחוללים בתוכי בסערה. השמחה… ההתחדשות… הטהרה… אל מול היראה… המתח… הפחד… הכאב… הכאב סביב שאלות נוקבות שמציפות אותי כל שנה מחדש: “מה יהיה איתי? כמה הבטחתי באלול שנה שעברה, וכמה באמת קיימתי? כמה באמת התקדמתי? איפה אני ביחס לשנה עברה (איפה אני לעומת השכנה הצדיקה?…) האם באמת אני טובה??”

השאלות האלו יכולות בדרך כלל לגמד אותי לכדי נמלה קטנה וחסרת ערך, כיוון שהתשובה ברורה לי, ולצערי, נראה שהיא לא “משחקת לטובתי”.

אפשר לומר באמת שאלול זה דף חלק. ממש התחלה חדשה. אנו גם יודעים שכל שאלול זו ההזדמנות לתשובה, אבל בין הידיעה הזו בשכל לבין ההרגשה שבלב, יש פער. תהום!! הפער יוצר את הכאב העמוק. וככל שהפער גדול, התסכול גדול.


אני מניחה שלכל אדם יש את השאלות וההתמרדויות האלו בתוכו. לא יהיה נכון להדחיק אותן בתירוצים שונים, ולכן חייבים לבחור להתבונן בדברים מזווית קצת אחרת.

נשים לב מאיפה השאלות צצות.

השאלות באות מבפנים. מתוך הנשמה. היא רוצה שנתייחס לקריאה שלה. שנשים לב מה היא מבקשת. והיא זקוקה למענה על השאלות. “שימו לב אל הנשמה”.

הרב טל שליט”א מביא את השלב הזה בדרך ההתבוננות, ומלמד שחשוב לתת מענה לשאלות נוקבות. זה מה שיחבר את הידיעה השכלית עם הלב. צריך לתת לשאלות לצוף… זה יכול להיות לא נעים. לכל אחד זה יגע בנקודות הכואבות שלו, אך כשמגיע הבירור האמיתי, ואדם נותן מענה מדויק ונכון בעזרת ה’, מענה ש”מדבר אליו” ולא סיסמאות בעלמא, אזי הוא בדרך הנכונה לצמצום הפער, וממילא להפחתת הכאב. אם כך, השאלות שצפות באלול הן אמיתיות וחשובות! ומה אענה אל מול המבוכה הגדולה שאני נמצאת בה כל שנה מחדש?

האמת היא שהתשובות לשאלות האלה היא אחת. איני נמדדת ביחס לתוצאת שלי! אני אדם בעל ערך מעצם הנשמה האלוקית שבקרבי. הנשמה היא אור עצום שרק מעצם היותה בקרבי אני יודעת שאני באמת טובה. כך שהשאלה כמה התקדמתי לעומת ההבטחות שלי, ואיך אני ביחס לאחרים היא בכלל לא רלוונטית! אני יודעת מה אני רוצה. מתמקדת ברצון. להתקרבות. לתשובה אמיתית. עושה השתדלות מסוימת וכל השאר בידיים של ה’.

מדהים לראות בסיפורו של רבי נחמן מברסלב “מעשה מאבידת בת מלך” שאמר על הספור שכל מי שהיה שומע אותו היה לו הרהור תשובה. הסיפור מתאר את המשנה למלך שיצאת לחפש את בת במלך (שהיא הנשמה האלוקית), כמה שהוא עובר בדרך. מתאמץ, מבקש, מחפש, כמה שהוא גם מפשל… נרדם בדיוק ביום שהוא קבע להציל אותה, ועוד… סיפור שמכיל את כל טלטלות הנפש האפשריות, אך המיוחד הוא שהמשנה למלך כל הזמן החזיק ברצון שלו למצוא את בת במלך. ואכן בסוף הסיפור כתוב “ואיך שהוציאה (את בת המלך) לא סיפר, ובסוף הוציאה”. איך שהוציא זה באמת כבר לא משנה, התוצאה היא לא העיקר! הדרך שאדם עבר עם הרצון החזק שלו – היא העיקר. זה אלול – להחזיק ברצון לקרבת ה’. להשתדל מה שביכולתנו. התוצאה ביד ה’ יתברך בלבד.

(באדיבות אתר 'טל חיים')

לחזור ‏לחלום הראשוני / טו באב

פורסם ב: 11:51 מאת yaaray

 

עם מי הכריז הקדוש ברוך הוא שהוא רוצה "להתחתן"? על הקשר המיוחד בין תשעה באב לט"ו באב.

בין האבל של ט' באב לשמחה ב-ט"ו באב יש קשר מיוחד, בו משתלבים כל אחד ואחת, וחוזרים לחלום את החלום, ולשאוף לחזור לחיקו של אבא.

אנחנו עודנו בתוככי המיצרים, של ימי בין המצרים הכואבים, שבית המקדש עומד שמם ושועלים ‏‏מהלכים בו. ‏
בקרוב יחול ט' באב (אלמלא יתהפך לנו בעז"ה לשמחה) ואנו נרד ‏לארץ ושוב פעם נקרא את ‏הפסוקים הכואבים של מגילת איכה, וננסה להצטרף לבכיה הגדולה ‏של השכינה ש"דמעתה על לחיה" ‏על כך שאבד מאתנו בית חיינו, המקום שהיה משוש כל הארץ, ‏מקור השמחה שלנו – שמם.‏
אבד מאתנו כל חזון – אין נביא, אין מי שאומר דבר ה' בגילוי. ולעומת זאת ‏כל כך הרבה 'נביאי ‏שקר'. הגורן העגולה, שבה ישבו יחדד באהבה אחוה ורעות גדולי ישראל, ‏במושב הסנהדרין, עומדת ‏ריקה ומבכה את גדולי ישראל שפזורים כל כך, וכל כך קשה ליהודי ‏למצוא דבר הלכה ברורה. הריחוק ‏‏, הכאב, הצימאון לחיות חיים יהודיים שלמים ש"אל חי" פועם ‏בקרב ממלכתנו…‏
נדלג רגע אחד על ימי הכאב ונתבונן בהמשך החודש שלנו. ‏


ט"ו באב

ישנו תאריך מיוחד בו נוהגים מקצת ‏שמחה והוא יום ט"ו באב. ידוע שיום זה היה מיוחד לעניין של ‏‏"זיווגים". ביום זה (וביום הכיפורים, ראו משנה בתענית כו, ב) יצאו ‏בנות ישראל לכרמים על מנת ‏למצוא את שידוכן. וכידוע לא היו ימים טובים לישראל כימים אלה, ‏ביום זה הותרו השבטים לבוא ‏זה בזה, שכל שבטי ישראל יכלו להתחבר יחד, יום שבו שבט ‏בנימין אחרי שהוחרם מלבוא בקהל ‏הותר לו לחזור ולהתחתן עם שבטי ישראל. יום שכלו מביע ‏שמחת חתנים, אחדות ואהבה. ‏

עם מי הכריז הקדוש ברוך הוא שהוא רוצה "להתחתן"?‏

ידוע חידושו של בעל ספר ה"בני יששכר", שהסביר מדוע דווקא ביום זה זורח אור האהבה? והוא ‏מסביר ‏שבריאת העולם על פי חז"ל הייתה ביום כ"ה באלול. וידועים דברי האריז"ל שהאדם הוא ‏עולם קטן, ‏אך גם העולם הגדול הוא בדמות אדם. וכשם שאצל האדם הגמרא מתארת לנו שארבעים ‏יום ‏קודם יצירתו יוצאת בת קול ומכריזה בת פלוני לפלוני, ונקבע זיווגו הפוטנציאלי של האדם, כך ‏גם ‏ארבעים יום לפני יצירת העולם הכריז הקדוש ברוך הוא בשמים שהוא רוצה להתחתן עם כנסת ‏‏ישראל, כביכול (!). הקב"ה ארבעים יום קודם בריאת העולם הכריז מה מטרת בריאתו. ‏

ארבעים יום קודם ‏כ"ה באלול זה יום ט'ו באב, כלומר שיום זה מסמל כבר משורש הבריאה את ‏היום שבו נחרטה ‏התכלית של בריאתת העולם שנולד ונברא תשעה חודשים אחר כך: עולם שתכליתו ‏הרצון של הקב"ה ‏להתחבר לכנסת ישראל, "לחבר אשת נעורים עם דודה".‏ נחזור צעד אחורה לימי האבל שלנו, ונראה בס"ד שיש לומר שישנו קשר בין יום ט"ו באב לט' ‏באב. ‏


שבר באמון

ט"ו באב זה היום שמסמל את החלום ואת התכלית שאליה העולם צריך להגיע, והיא ‏האהבה ‏השלימה בינינו לבין ה' יתברך. לעומת יום זה עומד יום תשעה באב שמסמל את עומק ‏השבר, ‏שהעולם לא מצליח להגיע לנקודת התכלית שלו. תשעה באב היה הלילה בו עם ישראל ‏בכה בחטא ‏המרגלים שהוא לא רוצה להכנס לארץ הקודש – היה בזה שבר באמון בקב"ה שהוא ‏רוצה בטובתנו, ‏רוצה להטיב לנו, רוצה להתחבר עימנו בארצנו הקדושה. אבל נוצר שבר בקשר, ‏שבר באמון. ‏
הבכייה לחינם הזאת חדרה לתוכנו והיא שהחריבה לנו את בית ראשון ואת בית שני, ‏וכל הצרות ‏הגדולות נולדו מהמציאות שבה ברחנוו מהנקודה הכי שלימה של העולם, נקודת הלב ‏של בית ‏המקדש, נקודת קודש הקודשים, שיש פני תינוק ופני תינוקת על פני הכפורת שהשכינה ‏יוצאת ‏מביניהם, ופניהם איש אל אחיו, ומורים על אהבה ואמון. וממילא כשהיא נעלמה נחרב ביתנו ‏ושמם. ‏ניטל הלב של העניין.‏


לחזור לאמון הראשוני

האותיות של החודש שלנו, "אב", מסמלות את האותיות הראשיות, האותיות הבסיסיות שמהן ‏‏ממשיכות כל האותיות המרכיבות את שפת הקודש. חודש אב קורא לנו לחזור לא', ב', לחזור ‏‏לשורש: ‏

בשביל מה באנו לפה? ‏

מה אנחנו כעם באנו לעשות פה?

מה אני כיהודיה צריכה לעשות ‏בעולם הזה? ‏

לחזור ולשאול את השאלות הכי בסיסיות האלה את עצמינו. לחזור חזרה לא', ב'. ‏לחלום הראשוני ‏של חיבור אשת הנעורים עם דודה, ולראות איך מביאים את העולם – ואת עצמי ‏– חזרה למסלול ‏הראשוני שלו. ‏
כידוע השורש של חוסר האמון הזה התחיל בנחש הקדמוני שהטיל את הזוהמה והחוסר אמון בין ‏‏אדם וחוה לבין ה' יתברך. וכשאדםם הראשון נפל בחטא והתחבא בגן עדן, הקב"ה קרא לו "איכה"? ‏‏כשמתחבאים בנבכי החיים ולא חיים את התכלית, כשמאבדים את האמון בה' יתברך, ומתחבאים ‏‏ממנו, אנו מוצאים את עצמינו בשיא החושך "איכה – ישבה בדד". ‏
אבל התיקון לזה הוא שנעמוד ‏מול ה' יתברך כפי שאנחנו, ונשאל את עצמינו:

"איכה"? ‏

איפה אני? ‏

איך הלכתי כל כך רחוק? ‏

ואז אשבור ‏את מסכי הקרח שהצטברו ביני ובין ה' יתברך ואחזור חזרה לאמון, אמון באהבה ‏הגדולה, אמון ‏ברצון של ה' יתברך לחזור לבית חיינו ולהשיב לנו את כל המתנות הנפלאות שהיו ‏חלק מהקשר ‏החי: בית המקדש, הנבואה, הסנהדרין, אורים ותומים, שירת הלויים וכו'.

השמחה הטבעית ‏האישית שלי בקשר החי עם ה' יתברך, כאב לביתו.‏
וכשנעשה זאת בעז"ה נזכה במהרה לראות ‏בימי השמחה והמועד שלנו, כיצד גוללין את הפרוכות ‏המכסות את קודש הקודשים, ונשובב ונראה ‏כיצד ארון הברית עומד על אבן השתיה שעליה הושתת ‏העולם, היא תכלית העולם.‏
ושוב נראה ‏כיצד הכרובים פניהם איש אל אחיו באהבה אחוה שלום ורעות.‏
שנזכה לנחמה גדולה,‏
זאביק

 

על צדק ומשפט / פרשת דברים

פורסם ב: 12:46 מאת yaaray

 

שבת פרשת דברים מכונה שבת חזון על שם ההפטרה הנקראת בשבת זו החלה תמיד לפני תשעה באב: "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה" (ישעיהו א/א).

בדבריו מוכיח ישעיהו את העם קשות על הקלקולים הדתיים והמוסריים שפשו בקרבו, מוכיח אותם על ההתרחקות מהקב"ה ועל אטימות הלב והאכזריות שבין איש לרעהו. הוא מוכיח את שדרת המנהיגות שסרחה ועיוותה משפט ואת האדם הפרטי שהרבה גם הוא להרע.  הנביא קורא להם "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" (פס' טז-יז). אם זאת תעשו – "טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ".

ישעיהו, המנבא כ-250 שנה לפני חורבן בית ראשון, מוכיח במילים קשות וחריפות את יהודה על הזוועות שהוא רואה בה אך גם מקונן עליה בלשון הקינה "איכה", לשון שתהפוך בימי החורבן בפיו של ירמיהו לסמל לכל הקינות כולן: ישעיהו אומר: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים" וירמיהו אחריו מקונן:  "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס" (איכה א/א).

לשניהם קדם משה בפרשתנו באמרו: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (דברים א/א).

חז"ל במדרש איכה (פרשה א, א) הצביעו על שלוש ה'איכות' באמרם: "שלושה נתנבאו בלשון איכה". והם מסבירים למה הדבר דומה: "א"ר לוי משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין אחד ראה אותה בשלותה ואחד ראה אותה בפחזותה ואחד ראה אותה בניוולה כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר איכה אשא לבדי טרחכם ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר איכה היתה לזונה ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר איכה ישבה".

ישעיהו שרואה אותם בפחזותם מקונן "איכה היתה לזונה קריה נאמנה". ירמיהו שמנבא על החורבן ומנסה בכל כוחו להשיב את העם בתשובה ולמנוע את החורבן נאלץ בסופו של דבר לקונן על ניוולם "איכה ישבה בדד…". אך משה שראה אותם בשלוותם – מדוע הוא משתמש בלשון הקינה "איכה"?


נתבונן ברצף הפסוקים בפרשת דברים:

(ט) וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם: (י) ד' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב: (יא) ד' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם: (יב) אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם: (יג) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם: (יד) וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת:

לאור העיון בפסוקים השאלה רק מתחזקת! משה דווקא פותח בברכה על קיום הבטחת הריבוי שנתן ד' לאבות ומנמק בכך את אי יכולתו לשאת לבדו בנטל. מדוע מתגנבת לפסוק יב נימה אחרת? גם של קינה (איכה אשא) וגם של טורח (טרחכם)?

דברי רש"י אולי יבהירו את העניין:

ותענו אותי וגו' – חלטתם את הדבר להנאתכם. היה לכם להשיב: רבינו משה ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך? לא ממך שנצטערת עליה?

אלא ידעתי מחשבותיכם שהייתם אומרים: עכשיו יתמנו עלינו דיינין הרבה, אם אין מכירנו אנו מביאין לו דורון והוא נושא לנו פנים:

טענה קשה בפי רש"י: ישראל שמחים על מינוי השופטים מפני שזה פותח פתח לעיוות משפט. משה מזהה את הנימה הזאת ורומז עליה בלשון הקינה "איכה". המדרש אם כן משרטט כאן קו עמוק המוביל מימיה הראשונים של כינון מערכת המשפט בימי משה, אל זעקתו של ישעיהו על מערכת המשפט שהצדק נעלם ממנה "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים". משם קצרה הדרך לקינתו של ירמיהו על העונש שנגזר עליהם גם בעקבות הפיכת המשפט למשפח: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס".

את נבואתו מסיים ישעיהו בהבטחה לכונן מחדש משפט צדק כמו זה שאליו כיוון משה:

וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ: וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה (ישעיהו א/כה-כז).

אמן כן יהי רצון.

שבת שלום וצום קל ומועיל.

 

כשהבן תובע ולא מרפה / יז' בתמוז

פורסם ב: 11:58 מאת yaaray

 

השבוע נציין את תענית י"ז בתמוז שנקבעה על חמישה דברים שארעו לאבותינו (תענית, פ"ד משנה ו). לפני הכל יש לשאול, האם לא התענינו מספיק זמן עבור אותם דברים? עד מתי יהיה עלינו לזכור ולבָכּות אירועים הסטוריים רחוקים?

את השאלה הזו הזכירו כבר הפוסקים: "דהא [=שהרי] צער על העבר הוא פועל הבל, וגם יש לקבל דין שמים ויסורים מאהבה?!" (בספר "מחצית השקל" על השו"ע (סימן תקמ"ט) בשם השל"ה) דהיינו מדוע אנו "נתקעים" כל-כך בעבר, עלינו להרפות ממנו! וכן, הרי לימדונו חז"ל כי עלינו לקבל הכל באהבה, אז מדוע לצום ולהתייסר על הפורענויות?

באופן אחר, ישנם כאלו ששואלים בימינו: האם עלינו להמשיך לצום אחרי שזכינו להקים את המדינה ולבנות את ירושלים החרבה? מבחינתם התעניות לזכר חורבן שני המקדשים הוא מוגזם ולא שייך במציאות הנוכחית.


נפרש בדרכו של המהר"ל.

המקדש הוא לא "בית", אפילו לא היכל למשכן הא-ל. כך הוא אצל הגויים. עבורנו המקדש הוא מדרגה רוחנית שהקרינה אור קודש עליון במציאות כולה, למן האדם המדבר ועד לדוממים. שכינת ה' היורדת וחופפת בתוך עולמו של האדם, ממש בתוככי המציאות האנושית, לא הצטמצמה בקירות הבית בלבד אלא השרתה השראה עליונה על הכל, ורבות הן התוצאות הרוחניות והגשמיות שהשיגו הברואים בזמן שהמקדש היה קיים. המקדש היה ערוץ הקשר בין שמים וארץ, בין מציאות האדם ומציאות ה', הוא חיבר את שני הקטבים הללו והוכיח כי החיים האנושיים הם מרוממים, האדם יכול לממש את הצלם האלוקי שבו ולפגוש בה' בעיצומם של חייו, וכפי שאנו אומרים בפיוט י-ה רבון "אתר די ביה יחדון רוחין ונפשין" [=המקום בו מתאחדות הרוחות והנפשות]. הצד הרוחני השליך גם על הצד הלאומי של עמ"י: מימשנו את היותנו עם סגולה. הברית האלוקית – שאנו כה משתוקקים לה בימינו – נגלתה לעיני כל חי, עניין שהביא לנו כבוד לאומי ולא פחות מכך כבוד עצמי…

מי שמחובר לקודש וכוסף להתגלות אור ה' בעולם מבין כי מציאותנו חסרה את שורשיה הרוחניים והוא איננו מסתפק בבניין החומרי של ארצנו הקדושה אלא ממשיך לתבוע – מתוך תיקון עצמי וענוה מלאה – את גילוי אור ה' בעולמו כימי אהבת קדומים.

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ (זכריה ח)

 

 

בכי של אהבה והתרוממות / חודש תמוז

פורסם ב: 11:42 מאת yaaray

איזה כוח יש לדמעות להמיס את חומות הברזל ולקרבנו לאבינו ‏שבשמים, להפוך את העולם למקום שהשכינה תחזור לשרות בו, ‏להפוך את עצמינו לפינה נקיה ונעימה בה השכינה תרצה לשכון?‏

נכנסנו לחודש שהדמעות בו הן דבר מרכזי. ‏

האר"י הקדוש זי"ע גילה לנו שהחודשים תמוז ואב הם כנגד שתי ‏העיניים שלנו, ועתה כאשר בית המקדש חרב הם בבחינת "עיני ‏עיני יורדה מים". ‏

אנו יודעים שיש לבכות, יש להשתוקק בחודשים אלו במיוחד ‏לתיקון העולם, לבניין בית קדשנו ותפארתנו, שיחזור ויתגלה ‏אלינו. כדברי הגמרא, שמיום שחרב הבית נפרסה מחיצה של ‏ברזל בינינו לבין אבינו שבשמים. כלומר, שיש כעת מציאות ‏מסוימת של הסתר פנים בעולם של גלות וריחוק. ‏


אבל מצד שני חכמים לימדונו ש"שערי דמעה לא ננעלו". יש כוח ‏לדמעות להמיס את חומות הברזל ולקרבנו לאבינו שבשמים, עד ‏כדי פגישה עימו. והקב"ה סופר את דמעותינו ומסתירם תחת ‏כנפיו בנאד מיוחד בו אסופות כל דמעותינו. בחודשים אלו יש ‏דרישה מיוחדת מאיתנו להזיל על לחיינו מהדמעות החמות ‏הללו.‏

מצד נוסף, כשמתבוננים בספרים רואים שהחודש הזה הוא חודש ‏של ביקורת על בכיה שלילית. כידוע בחודש זה הייתה עיקר ‏ההליכה של המרגלים בארץ ישראל, והם הסתכלו על הארץ ‏בצורה שלילית והחלו להתבכיין. לאחר מכן בחודש אב הם ‏נפגשו עם עם ישראל והוציאו את דיבת הארץ רעה, עד שכל עם ‏ישראל בכו בליל תשעה באב. ואז לילה זה נקבע לדורות: "אמר ‏להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חינם ­ ואני קובע ‏לכם בכיה לדורות". כלומר שבגלל בכיה לא טובה החודש הזה ‏נהפך לנו לחודש של אבל.‏

אז יש פה צד, שבכי יכול להיות מאוד שלילי – ומאידך ראינו ‏כמה גדול כוחן של דמעות מבחינה חיובית.‏ אז מה רוצים ללמד אותנו?‏

אלא שיש שני סוגי בכי ודמעות: ‏

יש בכי שמוריד ומנמיך את האדם, בכי של התבכיינות; ‏

ויש בכי שונה, שמעלה את האדם, בכי שפורק את מועקת ‏הלב, מנקה אותו ונוסך בו כוחות חדשים.‏

אחד הדברים שאנחנו הכי לא אוהבים זה לפגוש אנשים ‏‏"מתבכיינים", מתלוננים על כל דבר, עצובים מכל דבר. אנשים ‏כאלה משרים מיד אוירה שלילית, אוירה שמורידה את המציאות ‏למקום חשוך ונמוך. ‏

כך גם ה' יתברך, להבדיל, לא אוהב 'התבכיינות'. ההתבכיינות ‏נובעת מחוסר אמון ואמונה, שיש מישהו שמנהל אותנו, מוביל ‏אותנו ודואג לנו.‏

אבל יש בכי שמעורר, ואותו ה' אוהב – זה כאשר אנו לוקחים ‏כאב והופכים אותו למוליד כוח. לפעמים רק כאב אמיתי הוא זה ‏שיכול להוליד בנו כוח לשנות את המציאות, לשנות את עצמינו ‏ולשאוף לשנות את העולם כולו.‏


בחודשים אלו אנו גם נכנסים ל'שלשת השבועות', עם החיסרון ‏הגדול של בית המקדש, נבואה, סנהדרין, מלכות ושאר הדברים ‏החשובים שהיו לישראל ונעלמו מאיתנו – והקב"ה רוצה ‏שנתרגש! שנוליד בתוכנו כאב, שנוליד דמעות שרוצות לשנות, ‏להפוך את עצמינו למתוקנים יותר, שדורשות להפוך את העולם, ‏להפוך את העולם למקום שהשכינה שוב תחזור לשרות בו, ‏להפוך את עצמינו לפינה נקיה ונעימה בה השכינה תרצה למצוא ‏מנוח לכף רגלה.‏

אני רוצה לאחל לכולן שנזכה לבכות את הבכי הנכון, בכי שבא ‏מתוך אהבה והתרוממות, כמו שאומר רבי נחמן שבכיה היא ‏ראשי תיבות "בשמך יגילון כל היום".‏

ונזכה עוד בחודש זה לראות כיצד בזכות דמעותינו ה' יתברך ‏ימחה דמעה מעל כל פנים, באור ובחמימות של גאולתנו ‏השלימה.‏

חודש טוב,‏

זאביק

 

ירושלים – "עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים" / פרשת במדבר ויום ירושלים

פורסם ב: 10:02 מאת yaaray

 

הפסוק "עֹמדות היו רגלינו בשעריך ירושלם… ירושלים הבנויה כעיר שחֻברה לה יחדו" (תהילים, קכ"ב, ב-ג) קיבל בשנות קיומה של מדינת ישראל משמעות גיאופוליטית הקשורה להיסטוריה של מדינת ישראל; ירושלים החצויה עד מלחמת ששת הימים, וירושלים השלמה לאחר שחרורה.

לפסוק זה ניתנו משמעויות שונות: ר' יהושע בן לוי דורש אותו במשמעות הלכתית: "עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים" (ירושלמי, חגיגה פ"ג, ה"ו, וראו שם פני משה: "שיהיו נאמנים על הטהרות"). רבי יוחנן הסביר חיבור זה במשמעות רוחנית, חיבורה של ירושלים של מעלה עם ירושלים של מטה (בבלי, תענית ה, ע"א). דרשנים רבים נתנו  למימרא של ר' יהושע בן לוי משמעות חברתית – כפשט הפסוק. נראה לי שעיון במזמור מאמת את ההסבר החברתי של פסוק זה, וזהו ייחודה של ירושלים.


הגמרא במסכת בבא קמא (דף פב) מציינת: "עשרה דברים נאמרו בירושלים" וביניהם: אין עושין בה זיזין וגזוסטראות, אין עושין בה אשפתות, אין עושין בה כבשונות, אין מגדלין בה תרנגולים ועוד. תקנות אלו הן תקנות מוניציפליות, ובלשון ימינו – חוקי עזר עירוניים. ואכן כך! תקנות אלו קשורות לקדושתה המיוחדת של ירושלים, לנויה של העיר ותקנות הקשורות לעולי הרגל הבאים לירושלים בהמוניהם..

בין עשרת הדברים שאינם חלים בירושלים ישנה קבוצה נוספת, מפתיעה: לא חלים בה דיני טומאת צרעת הבתים, לא תקפים בה דיני עגלה ערופה, וגם אם ח"ו יתקיימו בה הקריטריונים של עיר הנידחת – לא יבוצע בה ההליך של עיר הנידחת. והרי לכאורה דווקא בעיר הקודש יש להחמיר בנושאים אלו, ולא להקל, ומדוע לא תקפים בה הדינים הללו?

הנימוק המופיע בגמרא והמשותף לקבוצה זו היא העובדה שירושלים לא נתחלקה לשבטים, לדעת תנא קמא (יומא יב, ע"א). בשלושת המקרים –  צרעת הבית, עגלה ערופה ועיר הנידחת – אחד הקריטריונים הוא הבעלות. בצרעת הבית נאמר: "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחֻזתכם" (ויק' י"ד, לד), וירושלים אינה אחוזתו של אף אדם, וכן בשאר. וכיוון שירושלים לא נתחלקה לשבטים הרי לא ניתן לממש בה בעלות, ולכך דינים אלו אינם תקפים בה.

ויש לעיין מהי המשמעות הרעיונית בהלכה שירושלים לא נתחלקה לשבטים? בפשטות המשמעות היא שירושלים היא נחלתם של כלל ישראל, ולכן הראשון מביו עשרת הדברים המנויים בברייתא הוא הדין "שאין הבית חלוט בה". ברם נראה שיש לכך משמעות נוספת.

בחינת דין זה מורה על שני מרכיבים:

מבחינה קניינית: ירושלים אינה קניינו של שבט אחד, וכמובן שאין היא קניינו ורכושו  של אדם פרטי. זהו המקור לדברי הגמרא במסכת יומא (שם) האומרת: "אין משכירין בתים בירושלים לפי שאינה שלהן".

מבחינה רעיונית: עם ישראל מורכב משנים עשר שבטים, שלכל אחד מהם ישנו אופי ייחודי משלו כמו שהתורה מתארת בברכות יעקב לבניו ובברכות משה לשבטים. העובדה שירושלים לא נתחלקה לשבטים מקנה לה ממד של אחדות. אחדות זו אינה מתוך שלילת השונה אלא להפך, קבלת השונה, ומתוך כך יצירת שלמות, כעין  החושן המורכב משנים עשר גוונים שונים, כנגד שבטי ישראל.

נראה ששתי בחינות אלו שבירושלים, הקניינית והרעיונית, יש בהן לעשות את כל ישראל חברים, וכל שבט וכל יחיד יכול להביא בה לידי ביטוי את אופיו הייחודי.


לאור הדברים דלעיל נמצא שהאמירה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" עדין אקטואלית בחיזוק החיבור הגאוגרפי, ובחיבור החברתי. בתקופתנו שומה עלינו להדגיש במיוחד את הפן החברתי שירושלים לא נתחלקה לשבטים, ויש להתעלות מעל שיקולים כיתתיים האומרים ירושלים שלי,  וכוונתם – שלי ולא של האחר. בכוחה של ירושלים לעשות את כולם לחברים ע"י יישום סיומו של המזמור: "יהי שלום בחילך שלווה בארמנותיך למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, למען בית ה' א-להינו אבקשה טוב לך" (קכב, ח-ט).

 

 

 

ותוליכנו קוממיות לארצנו / יום ירושלים

פורסם ב: 12:00 מאת yaaray

"אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת " (ויקרא כו, יג).

אומרת הגמרא במסכת בבא בתרא (דף עה.) בהסבר המילה 'קוממיות' שבפסוק- 'שתי קומות'. גם בתפילה אנחנו מבקשים מהקב"ה 'ותוליכנו קוממיות לארצנו'. מה הכוונה בבקשה זו?

קוממיות, כדברי הגמרא – שתי קומות. אומר השפת אמת שהאדם כמו שאנחנו רואים אותו לפנינו הוא רק לבוש חיצוני לאור האלוקי שקיים בקרבו ואלו הן שתי הקומות, קומה רוחנית וקומה גשמית. לאחר שהאדם מתקן את קומתו הטבעית הגופנית, אז הוא מצליח לתקן גם את קומת הרוח שבתוכו.


בניסיוננו להבין את דרכי הקב"ה ואת תורתו יש חלק שהוא גלוי לפנינו ויש חלק שהוא סתום ונסתר. בכדי לגלות את סודותיה הנסתרים של התורה ושל מציאות ה' בעולם עלינו לעמול קשה. כך גם האדם הישראלי שקיימת בו נשמת אלוקים, יש בו חלק ארצי, טבעי, גלוי ויש חלק שנשגב ממנו. אבל על ידי עמל רב אנחנו יכולים לגלות מאותה מציאות ה' שקיימת בתוכנו, הרי בסופו של דבר הקב"ה ברא בנו את שתי הקומות הללו בכדי שנדע לטפס שלב אחר שלב ולגלות את הקומה הרוחנית שנסתרת בבריאה ואפילו בנו. על כך אנחנו מבקשים מהקב"ה שיוליכנו קוממיות לארצנו ונזכה לחיי חברה, מוסר, משפט וצדק בדרך ה' וכך נקיים חיים טבעיים שהם הכרחיים בתור בסיס ויסוד לבניינה של הקומה הרוחנית שבניינה יבוא על גבי הקומה הטבעית.

כך גם תינוק שנולד, בונה קודם כל את חייו הטבעיים, באכילה, שינה וכו' ואח"כ צריך לדעת לבנות גם את הקומה הרוחנית. לא ניתן להישאר בקומה הראשונה שאמנם היא הבסיס אבל לא עיקר שאיפתנו. יש אנשים שגדלים בגיל שלהם, אך שאיפותיהם יכולות להיות כמו של ילדים, רק בגדול יותר. במקום סוכריה, אז המבורגר גדול…

אפשר לומר שאולי כל המשברים שקיימים במדינה מונחים על גבי דברים חשובים אלו- היו שקראו למלחמת השחרור 'מלחמת הקוממיות', כאילו כבר תמה המלאכה ובהקמת המדינה כבר תוקנו שתי הקומות, הטבעית והרוחנית, וכעת כשהגענו כבר אל השלמות כביכול, ניתן רק להתרחב יותר ולהתקדם אבל לא בצורה כל כך משמעותית.

לכן, אולי, יש נטייה לוותר על חלקים מארץ ישראל, על אידיאולוגיות מסוימות, בכדי לשמור לפחות על המסגרת המצומצמת. כאן מונחת הטעות, כיוון שבהקמת המדינה הקמנו תשתית חברתית, מעשית של חיי עם בארצו, שזאת קומה חשובה מאוד, אבל עדיין לא תמה הדרך. כאשר נשכיל להבין שלפנינו עוד דרך ארוכה של בניית קומה רוחנית שלימה אז נוכל להיות מאוחדים בתוכנו ואף להאיר לעולם מאור ה'- ולכן עדיין נמשיך להתפלל "ותוליכנו קוממיות לארצנו", "ולירושלים עירך ברחמים תשוב… את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח… המחזיר שכינתו לציון".

 

 

מצה על שום מה? / פסח

פורסם ב: 15:28 מאת yaaray

חג הפסח נקרא בתורה בכמה מקומות בשם "חג המצות" ומכאן שעיקר ענינו הוא המצה. מדוע אנחנו אוכלים מצה בפסח?

בליל הסדר נאמר בהגדה: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותנו להחמיץ…". טעם זה קשה מאוד שהרי הציווי לאכול מצות, ואיסור אכילת חמץ בפסח, נאמר למשה שבועיים קודם ליציאת מצרים, הרבה קודם לסיפור שהבצק לא הספיק להחמיץ כשיצאו ממצרים? וכך נאמר למשה בר"ח ניסן: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת… וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ… וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ… וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה… וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהֹוָה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ: שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי…"

תירוץ אחד הוא שגם הציווי לאכול בלילה מצות, עוד לפני היציאה ממצרים, הוא בגלל שהקב"ה ידע שלמחרת לא יחמיץ בצקם, ואצל הקב"ה אין מוקדם ומאוחר. הסבר זה רחוק מהפשט.


שאלה קשה נוספת שיש לשאול היא: כיצד לא הספיק בצקם להחמיץ? מיליוני אנשים הולכים מרעמסס לסוכות עם בצק באמתחתם, וכשמגיעים צריכים להכין תנורים ולאפות את הבצק, וכל זה בלי שיחמיץ הבצק?! גם אם נאמר שהייתה קפיצת הדרך, עדיין קשה לומר שמיליונים הספיקו לאפות תוך דקות ספורות.

האדמו"ר הזקן בעל התניא מסביר הסבר יפהפה שמתרץ את שתי השאלות כאחת. אנחנו יודעים שהקדושה של האדם מתפשטת על סביבותיו. כשעם ישראל אכלו מצות בליל הסדר הם התקדשו בקדושת המצות, הם הפכו בעצמם למצות, מלאי ענוה וביטול לקב"ה. צדיקים כאלה שהם בעצמם מצות, בצקם לא יכול להחמיץ, כמו החמור של ר' פנחס בן יאיר שלא יכול לאכול דברים לא מעושרים. לא הספיק בצקם להחמיץ הכוונה לא יכול בצקם להחמיץ.

ודאי שעבר זמן רב עד שהבצק נאפה, אך עם ישראל היו במדרגה כזו שבצק לא החמיץ. ודאי שאנחנו אוכלים מצות בגלל הציווי "על מצות ומרורים יאכלוהו"  אך אנחנו רוצים להזכיר שמטרת אכילת המצה היא כדי שהיא תכנס לליבנו, ושנהפוך בעצמנו להיות מצות, כך שגם אחרי החג לא נשוב לתפוח ולהחמיץ.


 

 

ימי המילואים, הכיור, וליל הסדר

פורסם ב: 15:26 מאת yaaray

פרק ח' בספר ויקרא מתאר את שבעת ימי המילואים במשכן. משה מצווה לקחת את אהרון ובניו, לרחוץ אותם במים, להלביש אותם בבגדי הכהונה המיוחדים להם. כמו כן מצווה הקב"ה את משה לקחת את שמן המשחה ולמשוח בו את כל כלי המשכן. כמו כן, משה מקריב שני אילים, את איל העולם ואת איל המילואים, ומדמו של האיל נותן משה על אהרון ובניו, וגם משמן המשחה מזה משה עליהם.

התורה לא מפרטת את כל כלי המשכן שאותם מושח משה בשמן המשחה, אלא התורה מדגישה רק שני כלים: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם. וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ לְקַדְּשָׁם".
התורה מתארת שמשה מזה על המשכן וכל כליו, ומתוכם מפרטת התורה רק את המזח ואת הכיור.
מדוע מדגישה התורה דווקא את הכלים הללו, את המזבח ואת הכיור?


אולי ניתן לנסות ולומר שהתורה מדגישה שני כלים 'קיצוניים' זה לזה במשיחתם. את המזבח שהוא כלי עבודה, ואת הכיור שאינו כלי עבודה במשכן כלל. את המשכן התורה מפרטת כאן, כיוון שלאחר מכן גם כך הוא מוזכר כיוון שמשה היזה מהקרבן על גבי המזבח, לכן כיוון שהוא יוזכר כבר בהמשך, הזכירה אותו התורה גם כאן בעניין משיחתו בשמן המשחה. אבל מדוע הדגישה התורה את הכיור?
ניתן לומר בפשטות שהתורה הדגישה שגם את הכיור משח משה רבנו בשמן המשחה, למרות שאיננו כלי עבודה. היינו חושבים שכיוון שהוא רק כלי שבא להכשיר את העבודה, לא נעשית בו עבודת ה' ממש, אלא הכהנים לפני שנכנסים לעבודתם עליהם לקדש את ידיהם ואת רגליהם בכיור, ולכן אולי לא היה נדרש למשוח אותו בשמן המשחה, כיוון שאין בו קדושה כשאר כלי המשכן. לכן באה התורה להדגיש, שאף את הכיור משח משה בשמן המשחה, כפי שמשח את המזבח ואת כל כלי המשכן.

ניתן להעמיק זאת עוד יותר. אם היינו נותנים כותרת לפרק ח', אולי הכותרת המתאימה לפרק הזה ביותר היא 'כיור'. נכון שהכיור הוא לא כלי מרכזי בפרק, אבל מה שמצווה ה' את משה רבינו לעשות בפרק הזה, זה בעצם 'בבחינת כיור'. ונסביר: בפרק ח' מתוארת עבודת משה בשבעת ימי המילואים. היום השמיני למילואים יתואר בפרק ט'. מה תפקידם של ימי המילואים? זה מופיע לקראת סוף פרק ח': "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם" (ויקרא ח, לג). ימי המילואים באים למלא, להשלים את אהרון ובניו לעבודת ה'. ימים אלה באים להכין אותם לקראת עבודתם במשכן במשך כל חייהם. לא ניתן להתחיל לעבוד במשכן ללא הכנה, הכנה של תרגול והכנה של התקדשות והטהרות.

זהו בדיוק תפקידו של הכיור במשכן. כהן המגיע לעבודתו במשכן, איננו יכול להיכנס לעבודת המשכן ללא הכנה. גם אם טהור מכל טומאה, עדיין הוא לא יכול להיכנס לעבודה במשכן ללא הכנה, הוא צריך לעשות פעולה שתסמל את ההבדל בין חייו מחוץ למשכן ולבין עבודתו במשכן. לכן, בהיכנסו למשכן עליו לקדש ידיו ורגליו בכיור. לכן, מה שעושה הכיור לכהנים לפני כניסתם לעבודה בכל יום, עושים ימי המילואים לכהנים בתחילת חנוכת המשכן.


הכיור אמנם איננו כלי עבודה אלא רק כלי הכנה, אבל בתורתנו יש ערך ומצווה לא רק במעשה המצווה עצמו, אלא גם בהכנה לקראת המצווה ובמכשירי המצווה. אמנם אדם יכול לשבת בסוכה של שכן, אך יש מצווה בבניית הסוכה. יש מצווה וחשיבות בעשיית מצות לפסח, בהכנה האדם עצמו לקראת שבת ולא לבוא כאשר הכל מוכן כבר.
אנחנו עומדים בפתחו של ליל הסדר. ככל שנקדש ידינו ורגלינו בכיור לפני החג, ככל שנכין את עצמנו לקראת החג, בעניינים גשמיים ובעניינים רוחניים, כך נזכה שהלילה יהיה משמעותי יותר, קדוש יותר ונגיע בו להשגות גבוהות.

 

אני כן סופר אותך! / ספירת העומר

פורסם ב: 15:10 מאת yaaray

לפעמים שגרת החיים נראית לנו אפרורית ומשמימה, אך ביהדות, גם המעשים הקטנים שאנו עושים, הם חלק מדרך נפלאה ומשמעותית

אני נוסע עם הרכב בכביש עמוס לעייפה, אחד הכבישים החוצים את תל אביב, מרים את העיניים ורואה מעל ראשי פרסומת ענקית לטיסה לחו"ל: אדם יושב בערסל עם חיוך מרוח מאוזן לאוזן, מחזיק בידו כוס מיץ פירות עסיסי (שמישהו בהפקה של הפרסומת הכין לו) ומולו נוף עוצר נשימה של אי טרופי. בכותרת שכנראה בנתה עבורו הקופירייטורית של חברת הנסיעות, שמנסה למכור את הטיסה הזאת, היה כתוב הסלוגן: "גם אתה יכול להרגיש את החיים".

הרעיון הזה, שבעצם אנחנו חיים באפרוריות, אבל שם על הערסל נמצאים החיים האמתיים – זה משהו שנעוץ בתרבות המערבית שסובבת אותנו. ששם, ברכב החדש יש טעם של חיים, ששם, במקום אחר, במשהו אחר, יש משהו אמתי וטוב. לא כמו במציאות שלי…


אבל בעיניים של התורה הקדושה המבט הוא אחר לגמרי. אנחנו נמצאים עכשיו בימים הנפלאים של ספירת העומר. הרמב"ן מגדיר את זה כמו חול-המועד אחד ארוך, בין פסח לחג השבועות, שאותו אנו סופרים יום יום עד שמגיעים לשבועות.

אנחנו יודעים שבאופן פשוט הספירה מבטאת את התשוקה שלנו להגיע למעמד קבלת התורה. שהיציאה לחירות בפסח אינה חירות, אם לא יוצקים לתוכה את התוכן של תורתנו הקדושה שבשבילה נברא העולם, ובשבילה נבראנו אנו.

הרב פינקוס זצ"ל מאיר נקודה חשובה. הוא אומר שבתשוקה היהודית ישנו דבר מיוחד. בדרך כלל כשמחכים מאוד למשהו, סופרים לאחור עד שהוא מגיע. ואילו בספירת העומר אנו לא אומרים 'עוד חמישה עשר יום שבועות' אלא 'היום חמישה עשר יום לעומר, שהם שני שבועות ויום אחד'. כלומר, כל יום שאני סופר יש לו משמעות עצמית, משמעות יקרה. זה לא שאנחנו מדלגים על הימים הקטנים בשביל להגיע ליום הגדול. אנחנו סופרים כל יום, או כפי שנהוג להגיד בשפה המודרנית – כל יום "סופרים אותו", מתחשבים בו, ומתוכו מגיעים לחג השבועות.

בדומה לזה, הקב"ה במדבר לא זכר לנו רק את ה'נעשה ונשמע' שאמרנו תחת הר סיני אלא זכר גם את עצם ההליכה שלנו אחריו יום יום בין חולות המדבר בדרך להר סיני: "כה אמר ה' – זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".

אנו שואפים להגיע לפסגות גבוהות, אנו משתוקקים להרגיש את האור, הערפל והלפידים על פסגת הר סיני – אבל אנחנו סופרים גם את הדרך ומשקיעים בה. שם נמצא עיקר החיים שלנו. והיהלומים הקטנים שמפוזרים בדרך – הם יעלו אותנו לפסגות הגבוהות.

הטעם של החיים לא נמצא על הערסל באי. הטעם נמצא בשגרה, ברכב שאתה יושב בו תוך כדי הפקק ומסתכל נכון על הזמן, כשהמחשבות מכוונות ואתה חי עוד פיסת חיים בצורה נכונה. הטעם של החיים נמצא בשטיפת כלים בבית ובסידור הסלון מתוך שמחת הלב ותפילה על השפתיים.

זה טעם של חיים!

הערסל הוא טעם של בריחה מהם.

 

צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו / שבת הגדול

פורסם ב: 15:30 מאת yaaray

השבת נקראת שבת הגדול, השבת בה התכונן עם ישראל לגאולת מצרים ולהופעת הקב"ה עלינו "ביד חזקה ובזרוע נטויה". בי' ניסן, שחל באותה השנה בשבת קודש, לקחו בני ישראל את השה וקשרוהו לכרעי המיטה, כהכנה אחרונה לקראת שחיטתו כקרבן פסח, המבשר על גאולת ישראל ויציאת מצרים.

ננסה להתבונן מעט במצוות אכילת הפסח, בדרכו של "אור החיים" הקדוש.

"לפי פשט הכתוב, שאמר ה' שצריך צלי אש ושיהיה שלם וכו', זה יגיד שדעת עליון הוא להראות בחינת הגדולה והחירות, ואין רשות אחרים עליהם, ולפי זה- גם המרורים שיצו ה' הוא לצד כי כן דרך אוכלי צלי, לאכול עמו דבר חד(-חריף), כי בזה יערב לחיך האוכל, ויאכל בכל אוות נפשו".

ההסבר הפשוט לאכילת המצה והמרור עם הפסח, הוא כי כך הדרך לאכול בשר- עם פת וירק. הדבר מגביר את התאבון, ומשלים את הסעודה.

ממשיך "אור החיים" הקדוש: "גם בזה יוכר גודל הערבות (- טעם הבשר), כשיקדים לפיו מרורים. גם מה שהזכיר המצות, הוא פרט אשר יכונן חך אוכל יטעם לו הצלי"

המרור והמצה מחדדים יותר את הטעם הטוב של הבשר, ביצירת הניגוד בין טעמו המר של המרור, והתפלות של המצה, למתיקות הפסח. לכן, המרור והמצה נועדו להבליט את טעם הבשר.


מוסיף "אור החיים" הקדוש הסבר שלישי: "והנה ג' השריגים (-המרכיבים של אכילת הפסח: פסח, מצה ומרור), יטעימו יחד, והוא רומז לשלושה דברים. הא'- הוא הגלות, שמררו את חייהם, הב'- היא היציאה תיכף ומיד, שלא הספיק בצקם להחמיץ במצרים, ג'- אשר פסח ה' על בתיהם, והוא בחינת הגאולה, כי עבר ה' בארץ מצרים וניתק חבל מוסרות העבות שהיו תוקפים בהם…ושלושת העניינים יחד היו צריכים להיות, וזולת אחד – אין נס בשני האחרים. שאם לא היה הגלות- לא היו משיגים אשר השיגו מהצירוף, ומה שביררו (-הוצאת ניצוצות הקדושה ממצרים)…וסגולת הוצאתה- הוא המרור, אשר מררו את חייהם. ואילו לא היה המהירות שהוציאם ה'- היו חוזרים ומשתקעים במצרים, בוררים (-מצרים) ומתבררים (-ישראל)…ועיקר הגאולה- היא הפסיחה. נמצאת אומר, כי שלושתם יחד הם העיקר, ולזה היה הלל מדקדק לכורכם יחד".

האכילה המשותפת של הפסח, המצה והמרור- מדגישה את החיבור המהותי שבין השעבוד, הגאולה והופעת ה' עלינו. לפי יסוד זה, המרור הוא חלק בלתי נפרד מהגאולה, כאשר ישראל יוצאים ממצרים- הם יוצאים ברכוש גדול, גשמי ורוחני. בזכות אותו הרכוש מגיעים ישראל להר סיני, וזוכים להבטחת ה' "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". דוקא בליל הפסח, ליל שימורים, אנו מסוגלים להתרומם למדרגה בה המרור, המצה והפסח מתאחדים לאכילה אחת. שיא האיחוד הוא, כמובן, בזמן שבית המקדש קיים, שם אנו יכולים לזכות להעפיל למדרגתו של הלל הזקן, שהיה כורכן ממש יחד ואוכלן כאחד, כפי ציווי התורה "על מצות ומרורים יאכלוהו".

יהי רצון שנזכה, כבר בפסח הזה, הבא עלינו לשלום, לאכול מן הזבחים ומן הפסחים בבית המקדש שייבנה במהרה בימינו, אמן.

שבת שלום, וחג פסח כשר ושמח!