אלול. תמיד כשאני שומעת את המילה הזו, ובפרט כשאלול באמת כבר מגיע, אני עומדת נפעמת מול אוסף קונפליקטים שמתחוללים בתוכי בסערה. השמחה… ההתחדשות… הטהרה… אל מול היראה… המתח… הפחד… הכאב… הכאב סביב שאלות נוקבות שמציפות אותי כל שנה מחדש: “מה יהיה איתי? כמה הבטחתי באלול שנה שעברה, וכמה באמת קיימתי? כמה באמת התקדמתי? איפה אני ביחס לשנה עברה (איפה אני לעומת השכנה הצדיקה?…) האם באמת אני טובה??”
השאלות האלו יכולות בדרך כלל לגמד אותי לכדי נמלה קטנה וחסרת ערך, כיוון שהתשובה ברורה לי, ולצערי, נראה שהיא לא “משחקת לטובתי”.
אפשר לומר באמת שאלול זה דף חלק. ממש התחלה חדשה. אנו גם יודעים שכל שאלול זו ההזדמנות לתשובה, אבל בין הידיעה הזו בשכל לבין ההרגשה שבלב, יש פער. תהום!! הפער יוצר את הכאב העמוק. וככל שהפער גדול, התסכול גדול.
אני מניחה שלכל אדם יש את השאלות וההתמרדויות האלו בתוכו. לא יהיה נכון להדחיק אותן בתירוצים שונים, ולכן חייבים לבחור להתבונן בדברים מזווית קצת אחרת.
נשים לב מאיפה השאלות צצות.
השאלות באות מבפנים. מתוך הנשמה. היא רוצה שנתייחס לקריאה שלה. שנשים לב מה היא מבקשת. והיא זקוקה למענה על השאלות. “שימו לב אל הנשמה”.
הרב טל שליט”א מביא את השלב הזה בדרך ההתבוננות, ומלמד שחשוב לתת מענה לשאלות נוקבות. זה מה שיחבר את הידיעה השכלית עם הלב. צריך לתת לשאלות לצוף… זה יכול להיות לא נעים. לכל אחד זה יגע בנקודות הכואבות שלו, אך כשמגיע הבירור האמיתי, ואדם נותן מענה מדויק ונכון בעזרת ה’, מענה ש”מדבר אליו” ולא סיסמאות בעלמא, אזי הוא בדרך הנכונה לצמצום הפער, וממילא להפחתת הכאב. אם כך, השאלות שצפות באלול הן אמיתיות וחשובות! ומה אענה אל מול המבוכה הגדולה שאני נמצאת בה כל שנה מחדש?
האמת היא שהתשובות לשאלות האלה היא אחת. איני נמדדת ביחס לתוצאת שלי! אני אדם בעל ערך מעצם הנשמה האלוקית שבקרבי. הנשמה היא אור עצום שרק מעצם היותה בקרבי אני יודעת שאני באמת טובה. כך שהשאלה כמה התקדמתי לעומת ההבטחות שלי, ואיך אני ביחס לאחרים היא בכלל לא רלוונטית! אני יודעת מה אני רוצה. מתמקדת ברצון. להתקרבות. לתשובה אמיתית. עושה השתדלות מסוימת וכל השאר בידיים של ה’.
מדהים לראות בסיפורו של רבי נחמן מברסלב “מעשה מאבידת בת מלך” שאמר על הספור שכל מי שהיה שומע אותו היה לו הרהור תשובה. הסיפור מתאר את המשנה למלך שיצאת לחפש את בת במלך (שהיא הנשמה האלוקית), כמה שהוא עובר בדרך. מתאמץ, מבקש, מחפש, כמה שהוא גם מפשל… נרדם בדיוק ביום שהוא קבע להציל אותה, ועוד… סיפור שמכיל את כל טלטלות הנפש האפשריות, אך המיוחד הוא שהמשנה למלך כל הזמן החזיק ברצון שלו למצוא את בת במלך. ואכן בסוף הסיפור כתוב “ואיך שהוציאה (את בת המלך) לא סיפר, ובסוף הוציאה”. איך שהוציא זה באמת כבר לא משנה, התוצאה היא לא העיקר! הדרך שאדם עבר עם הרצון החזק שלו – היא העיקר. זה אלול – להחזיק ברצון לקרבת ה’. להשתדל מה שביכולתנו. התוצאה ביד ה’ יתברך בלבד.
(באדיבות אתר 'טל חיים')