פרשתנו, פרשת ניצבים, עוסקת בברית אותה כורת הקב"ה עם ישראל ערב הכניסה לארץ. "אתם ניצבים היום כולכם, ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל…לעברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו, אשר ה' אלוקיך כורת עמך היום".

לאחר הברכה והקללה שבפרשת כי תבוא, אנו מתבשרים בפרשה על היציבות והביטחון המוחלט בגאולה האחרונה, בסיום החיובי של המסע אותו עובר עם ישראל במהלך חייו ההיסטוריים. "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והשבות אל לבבך… ושבת עד ה' אלוקיך… ושב ה' אלוקיך את שבותך, ורחמך, ושב וקבצך מכל הגויים… והביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך, וירישתה, והיטיבך והרבך מאבותיך. ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך, לאהבה את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך, למען חייך".

בהמשך הברית, מחזק משה את העם לשמור את דברי הברית, ואת התורה בכלל. "כי המצווה הזאת אשר אנכי מצווך היום, לא נפלאת היא ממך, ולא רחוקה היא. לא בשמיים היא… ולא מעבר לים היא… כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו".

בביאור פסוק זה, מחדש הנצי"ב יסוד חשוב. " בפיך ובלבבך לעשותו – אלו הן עצות להגיע לעומק דעת התורה, שהרי אפילו להשיג אישה, אשר הוכיח ה' לו (שמיועדת עבורו), מכל מקום, בלי שום סיבה והשתדלות – לא יגיע לה". למרות שהחיבור לתורה הוא טבעי ומהותי עבורנו, יש להתאמץ ולהשתדל כדי להוציא אותו אל הפועל.

---

ממשיך הנצי"ב: "והכוונה, שתלמד ביגיעה בפיך, עד שיהא נוגע אל הלב, והיינו עם תלמידים". הדרך להגיע להפנמת התורה, עוברת בשני שלבים. לימוד תורה בפה, בקול, כדי שהמחשבה תתגשם ותצא לפועל בדיבור, ולאחר מכן- יש צורך לעמול ולהחדיר את הדברים אל הלב פנימה, לחיות אותם במילואם. הנצי"ב מחדש שהדרך לזכות לכך תלויה בהעברת התורה לתלמידים. כאשר אדם מלמד אחרים- התוכן משתרש בליבו, הופך לחלק מעצמיותו. סגולה זו נלמדת גם מההשוואה שעורכים חז"ל בין נתינת התורה בהר סיני, לבין הצורך שלנו לקחת אחריות על העברת התורה לדורות הבאים. העברה זו גורמת למלמד לבעור בעצמו, בדיוק כשם שהר סיני בער כולו במעמד נתינת התורה מה' לישראל.

מוסיף הנצי"ב: "ופירוש 'לעשותו'- או עשיית הפרשה, להבין דקדוקיה…או עשיית הלכה על פי הוויות התלמוד…והמחדש בזה מקרי שהוא 'עושה'." העשיה היא ההמשך הישיר לחיבור הפנימי של האדם לתורה. 'לעשותו'- דהיינו לקיים את התורה למעשה, וגם להוסיף מעצמו ולחדש בתורה, ובכך לעשות את התורה, להגדיל תורה ממש. כיצד עושים תורה למעשה? כותב הנצי"ב: "היינו, שתכתוב לעצמך כל רעיון וכל חידוש…כמו שכתב הרמב"ם בהקדמת ספר הי"ד החזקה, שכך היו נוהגים אפילו הנביאים הראשונים – לרשום כל חידושי התורה."

אם כן, לפי פירוש זה- הדרך לדבקות בדבר ה', עוברת בשלוש תחנות: יגיעה בפה, הפנמה ע"י לימוד לאחרים, וקיום התורה במעשה ובחידוש.

בהמשך דבריו מביא הנצי"ב פירוש נוסף: "בפיך- היינו ע"י רינה (שירה),שנכלל בזה גם שירות ותשבחות לקב"ה, וגם 'רינה של תורה' (לימוד)… ובלבבך לעשותו – שיהא הרצון והתשוקה להגיע לזה, דבלא תשוקת הלב, וודאי יש משורר זמירות כל היום, או הוגה בתורה, ואינו טועם טעם אהבת ה'. אבל בשום לב לכך – מתעורר על ידי זה אהבה עזה, כמו הבן הזוכר את אביו באהבה, כן נפש הישראלי לקב"ה."

השירה מבטאת הרמוניה שלמה בין הפרטים השונים. כאשר האדם זוכה לראות את דברי התורה כמקשה אחת, ולא כזֶמר חיצוני בלבד, אלא מתוך תשוקת הלב לזכות לקרבת אלוקים- מתרומם האדם למדרגה עליונה של דבקות בה'. לפי פירוש זה- הדרך לקרבת ה' עוברת בהעמקה לתוככי הנפש פנימה, ומתוכה נובעים השמחה והדבקות בה'.

יה"ר שנזכה כולנו, בשבת זו, הנועלת ומסכמת את שנת ה'תשע"ו, לראות בקיום הבטחת התורה "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו", אמן.

שבת שלום, שנה טובה ומתוקה

וכתיבה וחתימה טובה לנו ולכל ישראל!

פעמים שהתדמית חשובה לאדם מהחיים.

בפרשתנו מופיע תאור קצר אודות הליכתם של משה ותלמידו יהושע לאהל מועד. הליכה זו היא פרק הסיום בהנהגתו  של משה, והחלפתו  על ידי יהושע וכך נאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד:  וַיֵּרָא ה' בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל" (דברים לא, י"ד – ט"ו)

משה מלווה את יהושע אל אהל מועד על פי מצוות ה' – "וילך משה ויהושע". שניהם עומדים דרוכים כדי לשמוע את קול ה' מתוך אוהל מועד. הפסוקים אינם מתארים דו שיח כלשהוא המתנהל בין משה ליהושע. הכתוב אינו חושף טפח או טפחים מרגשותיו של משה. המדרש מספר על התגלות של הקב"ה ליהושע ועל השיח בין הרב לתלמיד:

משנסתלק עמוד הענן, הלך משה אצל יהושע ואמר מה אמר לך הדיבור? א"ל יהושע: כשהיה הדיבור נגלה עליך יודע הייתי מה מדבר עמך?! אותה שעה צעק משה ואמר מאה מיתות ולא קנאה אחת. (דברים רבא פרשה ט')

נדמיין  את משה הרב, המתלווה לתלמידו ובהגיעם לאהל מועד בוחר הקב"ה לדבר ביחידות עם יהושע. תמול שלשום היה משרתו של משה, ולפתע נתייחד עמו הדבור. התיאור העובדתי המופיע במדרש לכאורה אינו מדויק. כאשר משה ויהושע ניצבים באהל מועד מיד מתגלה ה' למשה עצמו (טז – כב): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ"

מהיכן סבר המדרש,שהקב"ה התגלה ליהושע הרי בתורה כתוב בדיוק הפוך שה' מדבר אל משה?!

כאשר מעיינים בהמשך הפסוקים מתבארת התמונה. לאחר שהקב"ה מודיע למשה מה יתרחש באחרית הימים פונה ה' פעם נוספת והפעם ליהושע בלבד וכך נאמר (פס' כג): "וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ".

בעוד משה עסוק בכתיבת השירה ("ויכתוב משה את השירה הזאת") מדבר הקב"ה ליהושע בלבד, ובנקודה זו מתמקד המדרש. משה מגלה סקרנות טבעית לשמוע את דבר ה' ופונה לתלמידו, יהושע כדי לקבל את המידע. להפתעתו משיב תלמידו: "כשהדבור נגלה עליך יודע הייתי מה מדבר עמך"?

משה מבקש לדלות מעט פרטים בנוגע לשיחה של ה' עם יהושע על מנת  להישאר קצת בתמונה ותלמידו האהוב יהושע שומר את הקלפים אצלו, ואינו מעוניין לספר לו את תוכן השיחה. באותו רגע זועק משה העניו מכל אדם, זעקה גדולה ומרה: "מאה מיתות ולא קנאה אחת".

קנאה יכולה לצוף גם כשהכוונה חיובית – שמא משה היה מעוניין לייעץ ליהושע מכוח ניסיונו הרב כמנהיג. ובכל זאת, לאחר שיהושע מסרב לדווח למשה על תוכן השיחה, משה מקנא. הוא זועק ומגיב תגובה אנושית וטבעית שיש בה קנאה – "מאה מיתות ולא קנאה אחת".

הקנאה ממיתה את תדמיתו של האדם. פעמים שהקנאה חוצה את הגבולות טוב לו לאדם למות ולא לקנא בחברו. חיים תחרותיים גורמים לקנאה. וכאשר הקנאה אוחזת באדם הוא מאבד את בטחונו העצמי, הוא מסיח את דעתו מתפקידו והוא משקיע שעות רבות במחשבות רעות הפוגעות בנפשו. אדם מייחס חשיבות עצומה לתדמיתו העצמית. טוב לו לאדם למות מוות גשמי, ובלבד שלא ייאלץ לראות במותה של תדמיתו העצמית. מוטב היה לו למשה למות בעבר הירדן ולא להיכנס לארץ, ובלבד שלא יראה עצמו יורד מגדולתו והופך למשרתו של יהושע. משה רבנו מתגלם בפרשתנו כדמות אנושית ומדריך אותנו שהקנאה אינה פוסחת על איש אבל טוב שנדע:

"מאה מיתות ולא קנאה אחת".

מצד אחד, טוב ונכון שאחווה את הטינוף של החטא, שממש אגעל מעצמי ומבחירותיי. אך מצד שני, חוויה זו של טינוף וגועל עלולה להפיל אותי לייאוש, להחליש אותי ולהעציב אותי, הכרחי שאראה את הטוב שיש בי, את הכוחות ואת היופי.

בתהליך התשובה בכלל, ובפרט בימים אלו שבין כסה לעשור, אנו מתנועעים בין שני הקטבים הללו, מעיין מניה-דפרסיה דו-קוטבית כזו שמלווה אותנו.

בפסוקים הבאים מהפרשה ישנו קושי שכבר עמדו עליו המפרשים:

דברים פרק לא/טז-יח

וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי  אִתּוֹ:

וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי  הָרָעוֹת הָאֵלֶּה:

וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

הפסוקים מתארים את החטא ועונשו, ואת מה שמגיע בעקבות העונש. לכאורה הפסוקים מתארים הרהור תשובה שמגיעה בעקבות הסתר הפנים המעניש- 'ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה'. ולכן לא מובנת תגובת השם להרהור התשובה הזה- 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא'. מדוע במענה ל'הכרת החטא' ו'החרטה', השם מוסיף להסתיר פניו??

זוהי תשובתו של הרמב"ן:

וטעם ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי – איננו וידוי גמור כענין והתודו את עונם, אבל הוא הרהור וחרטה, שיתחרטו על מעלם ויכירו כי אשמים הם. וטעם ואנכי  הסתר אסתיר פני – פעם אחרת, כי בעבור שהרהרו ישראל בלבם כי חטאו לאלהים ועל כי אין אלהיהם בקרבם מצאום הרעות האלה, היה ראוי לרוב חסדי השם שיעזרם ויצילם  שכבר כפרו בע"ז, וכענין שאמר (ירמיה ב לה) הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי:

ולכך אמר, כי על כל הרעה הגדולה שעשו לבטוח בע"ז יסתיר עוד פנים מהם, לא כמסתר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות, רק שיהיו בהסתר פני הגאולה,  ויעמדו בהבטחת פני רחמיו (ויקרא כו מד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים וגו' עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת וידוי גמור ותשובה שלימה, כמו שנזכר  למעלה (ל ב) ושבת עד ה' אלהיך וגו':

תשובת הרמב"ן בנויה משני חלקים משלימים. החלק הראשון-, הוידוי שלהם לא היה וידוי שלם ומלא, ולכן בעקבותיו לא מגיעה הגאולה השלמה. והחלק השני- מאחר שעל כל פנים היה וידוי כלשהו, לכן כבר מתחילה רפואת הגאולה להופיע, כלומר עדיין יהיה הסתר פנים, אך לא קשה ואכזרי כהסתר הראשון.

הספורנו מציע קריאה אחרת בפסוקים:

על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות. בשביל שסלק שכינתו מתוכנו היו אלה לנו ובחשבם זה לא יפנו להתפלל ולא לשוב בתשובה:

ואנכי הסתר אסתיר פני מהם. לא כמו שחשבו הם באמרם שאיני בקרבם, כי אמנם בכל מקום שיהיו תהיה שכינתי מצויה שם כאמרם ז"ל (מגלה פרק בני העיר) בכל מקום שגלו כו' אבל אסתיר פני מהצילם: על כל הרעה אשר עשה. הוא לעצמו: כי פנה אל אלהים אחרים. כי בצרות המוצאות אותם על מה שחטאו הם אינם פונים אלי לעזרה בתשובה ובתפלה אבל פונים להמלט באמצעות אחרים:

מהלך הדברים על פי הספורנו הוא שונה בתכלית. לדעתו אין בכתוב וידוי כלל, העם אומר 'הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה', לא בניגון של וידוי אלא בקול של יאוש ובכי, העם חווה את הסתר הפנים כנטישה וביטול הברית חלילה. ותשובת השם אליהם היא שחלילה להם להתייאש ולחשוב שהשם עזב אותם, אין זאת  כי אם הסתר פנים. והפסוק הבא הוא תשובת השם לחוויית הייאוש שלהם, 'ואנכי הסתר אסתיר', השם עונה להם ואומר, אף כי אינכם רואים אותי, אין זאת משום שאינני, אלא מפפני שאני מסתיר פני.

בחסידות פיתחו את הרעיון הזה, והדברים מתאימים מאד לערב יום הכיפורים. בחסידות מעתיקים את הרעיון שבפסוקים אלו מההקשר ההיסטורי-לאומי לייחידים ולמצבם הקיומי.

ספר קול מבשר ח"א – פרשת וילך

ונראה לפרש, דהנה כתיב, ואמר ביום ההוא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלו, ואנכי הסתר אסתיר פני וגו'. והקשו המפרשים, הלא מאמרם, על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה – הוי וידוי על חטאתם, ולמה עוד יסתיר פני רחמיו מהם? ופירש הרה"ק הרבי ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא, שמאמרם "על כי אין אלקי בקרבי" – זה עצמו הוא חטא. שהם חשבו עצמם שהם נדחו מפני הקודש, וזה גורם יאוש והתרשלות, אבל באמת אין הדבר כן, ואף על פי שחטא – ישראל הוא (סנהדרין מ"ד ע"א). וכתיב, (במדבר ל"ה לד), כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל, ואמרו ז"ל (ספרי שם), אף על פי שהם טמאים – שכינה שרויה ביניהם. אלא שהיא בהסתרת פנים ואינה נגלה. וזה שסיים הכתוב, ואנכי הסתר אסתיר, היינו, שלא כן כמו שאמרו, [כי אין אלקי בקרבי מצאוני וגו'], אלא, ואנכי הסתר אסתיר. עד כאן דבריו ז"ל:

ובאמת, זה גורם חיזוק גדול לכל איש. שבכל עת יצייר בדעתו, כי אפילו איך שיהיה – עדיין שכינה שורה עליו, והוא עצמו מרכבה לשכינה. וכאמרם ז"ל בש"ס תענית (י"א ע"א), לעולם ימוד אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו, שנאמר (הושע י"א יב), בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר. ומי הוא שלא יתחתכו ויהמו מעיו מאהבת המקום ויראתו – בזכרו את הדברים האלה:

שנה טובה וגמר חתימה טובה

שי

עוד אנו עוסקים בענייני תשובה וכפרה, משכימים ל"סליחות" ותולים יהבנו בימין ד' הפשוטה לקבל שבים, באה פרשת השבוע, פרשת ניצבים, ומציבה בפנינו תמרור אזהרה. מסתבר כי התשובה אינה נתונה לכל. יש מי ששערי תשובה נעולים בפניו, מי שעליו נאמר כי "לא יאבה ד' סלוח לו"(כט:יט). ומהו חטאו של אדם זה? איזה מעשה נורא עשה שניתק באופן כל כך סופי את יחסיו עם הקב"ה? ובכן, הוא לא עשה דבר. התקווה לתיקון, הסיכוי האחרון להינצל, נשללו ממנו בגלל מחשבותיו ונטיות ליבו.

הבעיה מתחילה בנהייתו אחרי עבודה זרה. ראיית "שיקוציהם..גילוליהם, עץ ואבן כסף וזהב" (טז) אשר לגויים, גרמה לו להימשך אחריהם. אמנם טרם מימש רצונו זה, אבל בליבו פנימה מתגבשת הנטיה לעזוב את ד' ואת עבודתו וללכת אחרי אלוהים אחרים.

מחשבה זו היא אכן חמורה מאד, היא כפירה ממש, אך לא היא שחורצת את דינו. דינו נחרץ בגלל תגובתו לדברי האלה – הברית ושבועת הנאמנות לד'. בעודו עומד עם "כל איש ישראל" ט) לפני ד', בליבו פנימה הוא מגחך על המעמד רב הרושם, "והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי כי בשרירות ליבי אלך"(יח). מה לו "ארור" ומה לו ברית נצח "את אשר ישנו פה עימנו… ואת אשר איננו פה עימנו היום"(יד)? הוא אינו מאמין בכל זה, זה לא נוגע לו ולא נוגע בו.

התורה בעצם חסרת אונים מול הציניות המנוכרת הזו, המאפשרת לאדם ללעוג לדברים בליבו כשהוא ניצב כאחד מהקהל, לשנן לעצמו בפנים שהכל שטויות בעוד ארשת פניו אינה מסגירה דבר. אדם הבוחר לעשות רע, מקבל על עצמו גם את הקשיים הנלווים. יש בו לפחות מעט יושרה, המחייבת הלימה בין המעשים לבין האמונה והערכים. אותה יושרה היא שתאפשר לו לחזור בו ולזכות במחילה על חטאיו, גם החמורים ביותר. אולם איש כזה (והדברים אמורים כמובן כלפי "איש או אשה או משפחה או שבט" (יז)) שכל כך התנתק ברגשותיו מעמו ומא-לוהיו עד שאינו מרגיש אפילו צורך לקחת חלק בשיח, מולו נאלמות כל התוכחות. כל האיומים הופכים ריקים. נראה שגם תיאורי גורלו המר נועדו בעיקר עבור קהל השומעים, כדי למנוע המשכותם אחרי נועזותו ו"עצמאותו המחשבתית", ולצמצם את השפעתו המסוכנת(שהרי הוא "שורש פורה ראש ולענה"(יז)).

ועדיין נחפש נקודת אחיזה, וננסה להבין מה הביא אותו לניכור כזה, ונדייק, העובדה שאדם יכול להיתפס במחשבותיו או ברגשותיו להלך רוח של כפירה ולהמשכות אחר תרבות של כפירה("כסף וזהב" טז), היא לבדה אינה שוללת ממנו את התשובה. עדיין יכול הוא להרגיש קרבה לעמו ולקהילתו, מחויבות למורשתו, ואלו אולי יעוררו אותו לשאול ולדון ולברר את האמת. אולם מי שמרגיש חיץ בלתי עביר בינו לבין סביבתו, בעצם דן עצמו לעונשו. הוא התנתק ראשון…

הפער הזה, החיץ הבלתי נראה המבדיל אותו מעמו מתבטא במילים "למען ספות הרווה את הצמאה"(יח). רבו הדעות בפרשנים לגבי משמעות משפט זה, אולם המכנה המשותף לרובם הוא ההבנה ש"הרווה" מתאר את האיש הזה ואת מניעיו. הצימאון הוא חולשה אנושית – יהא זה צימאון פיזי ממש, צימאון לחוויות, גם אסורות, צימאון לחברה או צימאון לדבר ד'. הצימאון מבטא את תלות האדם במה שמחוצה לו, את היותו מודע לחסר שבו. אך האיש הזה נמצא במצב של רוויה. הוא אינו מכיר בחסרונו, בחולשותיו האנושיות. הוא מרגיש מעל כל זה, מסופק ומספיק לעצמו. הרגשה זו אינה מאפשרת לו לעמוד לפני ד' בלב פתוח ורגש, ומנכרת אותו מאחיו. הרגשה זו היא גם שתמנע ממנו את התשובה, שכולה הכרה בחולשה האנושית, בתלות ברחמי ד' ובחסדו.

עמך ונחלתך, רעבי טובך, צמאי חסדך, תאבי ישעך,

יכירו וידעו כי לד' א-לוהינו הרחמים והסליחות(מתוך הסליחות)

שנה טובה ומתוקה

הערה:פרשה זו מהדהדת ואולי מפרשת את פרשת בן סורר ומורה, שאף הוא נידון לא על מעשיו בפועל, אלא על תודעתו בהווה, שכנראה חותמת את אישיותו.

יש גם לציין את התמקדות פרשות אלה בפנימו של אדם, מ"בסתר" של ארורי פרשת כי תבוא עד "הנסתרות לד' א-לוהינו" שבפרשתנו ואכמ"ל.

'עשרה מלכויות כנגד מי?' – על אמירת פסוקי מלכויות זיכרונות ושופרות בתפילת מוסף של ראש השנה

תפילת מוסף של ראש השנה כוללת בתוכה שלושה קטעים המייחדים אותה ממוספי שבת ומועדים אחרים – מלכויות זיכרונות ושופרות. שלושת הקטעים המכונים 'תקיעתא דבי רב' (ירושלמי ראש השנה א,ג), בנויים במבנה קבוע הכולל קטע תפילה פותח; פסוקים הלקוחים מן המקרא על פי הסדר תורה, כתובים, נביאים; וקטע תפילה חותם הכולל פסוק מן התורה. על פי רוב מספרם של הפסוקים הוא שלושה ופסוק החתימה הוא אחד וכך לכאורה אמור לעלות מניינם לעשרה. למעשה הן במלכויות והן בשופרות מצוטטים למעלה מעשרה פסוקים.[1]

לשאלה מדוע יש לצטט עשרה פסוקים בכל אחד מקטעי מלכויות זכרונות ושופרות מעניקה הגמרא שלוש תשובות: 'כנגד עשרה הלולים שאמר דוד בספר תהלים. הלולים טובא הוו?! [=הרבה הלולים יש בתהלים!] הנך דכתיב בהו (תהלים קנ, ג) "הללוהו בתקע שופר" [=אלו שכתוב בהם הללוהו, והכוונה למזמור קנ]. רב יוסף אמר כנגד עשרת הדברות שנאמרו לו למשה בסיני. ר' יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם הי נינהו ויאמר (ויאמר) דבראשית ט' הוו? [=המילה 'ויאמר' מופיעה בבראשית רק תשע פעמים] בראשית נמי מאמר הוא דכתיב (תהלים לג, ו) "בדבר ה' שמים נעשו" ' (ראש השנה לב, ע"א).

בדיקה מהירה של הקישורים הנעשים על ידי הגמרא בין עשרת פסוקי מלכויות זיכרונות ושופרות לבין קטעים שונים בתורה ובכתובים מגלה "בעיות מספריות" ואכן הגמרא מתייחסת לבעיות אלו. במזמור ק"נ מופיע השורש הלל שנים עשר פעם (שני 'הללויה' בפתיחה ובסיום, ועוד עשר קריאות 'הללוהו'). הגמרא מסייגת וקובעת שהכוונה היא רק למילה 'הללוהו'. בפרק הבריאה מונה הגמרא רק רק תשע פעמים 'ויאמר'.[2] הגמרא דורשת שגם את הפסוק 'בראשית ברא אלוקים' יש לצרף למניין העשרה.

נראה אם כן שכאן, כמו גם במקומות רבים אחרים עלינו, לנסות להבין מהי משמעות הקישור שעושה הגמרא בין עשרת (או יותר) פסוקי מלכויות זיכרונות ושופרות, לבין עשר (או יותר) הופעות של הלל במזמור תהלים, עשר דיברות במתן תורה, ועשר אמירות בפרשת הבריאה.

ייתכן להציע שהקישור שמציעה הגמרא בין שלושת קטעי התפילה לבין המקורות השונים מן התנ"ך אמור לייצג שלוש הבנות שונות במהותה של תפילת ראש השנה. הקישור להלל 'כנגד ההלולים שאמר דוד' רואה בתפילה ביטוי לרצונו של האדם להלל את בוראו. מקורו עשוי להיות באהבת ה' שבאדם. הקישור לעשרת הדברות 'כנגד עשרת הדברות שנאמרו לו למשה בסיני', רואה בתפילה ביטוי לציות של האדם לצו האלוקים – בבחינת מצווה ועושה. מקורו עשוי להיות ביראת הדין. הקישור לפסוקי הבריאה רואה בתפילה ביטוי להכרה בה' בורא העולם ומלכו. מקורו עשוי להיות ביראת הרוממות המתעוררת מהכרה זו. ייתכן אם כן שחכמים באים ללמדנו על מקורות שונים מהם נובעת תפילתו של האדם – יש שתפילתו באה מאהבת ה', אחר תפילתו באה מיראת הדין, ושלישי מתפלל מתוך יראת הרוממות שבליבו. ואולי כל אחד מאתנו מתפלל לעיתים כך, ולעיתים כך, או גם כך וגם כך…

שיתקבלו תפילותינו ברצון.

[1] בקטע המלכויות מתווסף לפסוקי התורה פסוק הקוטע את שני החלקים של תפילת עלינו לשבח 'ככתוב בתורתו וידעת היום והשבות אל לבבך'… (דב' ד, לט), בפסוקי הכתובים מופיעים ארבעה פסוקים ממזמור כד 'שאו שערים ראשיכם….' (כד, ז-י) וכך עולה מניין הפסוקים בקטע זה לארבעה עשר. בקטע השופרות מצוטטים בסך הכל תשעה פסוקים מן הכתובים (תה' מז, ו; תה' צח, ו; תה' פא ד-ה; תה' קנ, א-ו). וכך עולה מניין הפסוקים בקטע זה לשישה עשר. למעוניינים – ראו התייחסותו של הרמב"ן בדרשת ר"ה לעניין זה.

[2] למעשה בפסוקי הבריאה שבפרק א מופיעה המילה 'ויאמר' עשר פעמים. לאופן המניין של הגמרא ראו תוספות רי"ד ראש השנה דף לב ע"א.

א. שבת חזון

השבת שלפני תשעה באב היא השבת השלישית משלשת שבתות הפורענות. הפטרת השבוע היא הפרק הראשון של ישעיה: "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים". השבת כולה נקראת על שם ההפטרה: שבת חזון. בשבת אנו נוהגים כרגיל אוכלים בשר ושותים יין אפילו ששבת זו היא ערב צום תשעה באב. (תענית כט ע"ב)  שרים זמירות כרגיל בכל סעודות שבת. (אגרות משה או"ח חלק ד' סימן קיב)  אומרים אב הרחמים (משנה ברורה רפד ס"ק טז)

במהלך השבת אם אדם מזיע וזקוק למקלחת, מותר להתקלח  במים קרים או אם מצטער אף במים חמים מדוד שמש לכבודה של שבת . יש להשתדל לא לעשות זאת סמוך לשקיעה אלא במהלך השבת אחר הצהרים המוקדמות יותר.

ב. שבת אחה"צ

"צדקתך צדק" במנחה –  תשעה באב  מוגדר 'מועד' כלשון הפסוק: 'סִלָּה כָל אַבִּירַי אֲדֹנָי בְּקִרְבִּי קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי גַּת' (איכה א, טו) . לא אומרים בו תחנון ולכן בשבת לא אומרים  'צדקתך צדק'  בתפילת מנחה.

הפסקת אכילה – כאשר ערב תשעה באב חל ביום חול נוהגים מנהגי אבלות במהלך הסעודה הן בצורת הישיבה והן במיעוט התבשילים המוגש לשולחן. אולם כאשר ערב תשעה באב חל להיות בשבת אוכלים כרגיל,  ושרים זמירות  אולם צריך  להפסיק את האכילה מבעוד יום לפני שקיעת החמה [ 19:25]   (שו"ע ורמ"א תקנב,י משנה ברורה ס"ק כד)

לאחר זמן השקיעה  מדובר בזמן מורכב: מצד אחד, לא אוכלים ולא שרים מאידך נשארים עם בגדי שבת ולא חולצים נעלים. כלומר  האבלות אינה מתחילה שכן לא יצאה שבת. לכן ממתינים עד צאת שבת ומתחילים את הפעולות שיפורטו לקמן.

 ג. מוצאי שבת [20:05]

חליצת הנעלים והחלפת בגדים – ישנם מנהגים שונים. האפשרות הנוחה והפשוטה היא לאחר את תפילת ערבית ולאפשר לצבור להתכונן כראוי לפני היציאה לבית הכנסת. (יחווה דעת ה,לח). אם כן, לאחר צאת השבת נתכונן ורק לאחר מכן נלך לבית הכנסת. להלן הפעולות:

בני המשפחה יאמרו יחדיו: "המבדיל בין קודש לחול". (ההבדלה על היין עושים ביום ראשון לאחר סיום הצום).

לחלוץ את הנעלים ולהחליף לנעלים המותרות בתשעה באב.

להחליף את בגדי שבת בבגדי חול.

להדליק נר הבדלה ולברך "בורא מאורי האש". [לא מברכים על הבשמים]

חולים הפטורים מצום תשעה באב צריכים  לעשות הבדלה על מיץ ענבים. במקרה זה ניתן שכל בני הבית יצאו ידי חובה בהבדלה זו. לדוגמא: אשה שילדה בתוך החודש האחרון ופטורה מהצום. בעלה יכול לעשות הבדלה (ללא הפסוקים 'הנה אל ישועתי' ) מתחיל ישירות את הברכות  והיולדת שותה את מיץ הענבים וכך יצאו ידי חובה. הסיבה שיש להקדים את ההבדלה היא משום שאסור לאכול או לשתות לפני הבדלה. הואיל והחולים יאכלו יש להקדים הבדלה לטעימה. ילדים הקטנים שאינם צמים אינם צריכים לעשות הבדלה. (אחרונים)

ד. הקדמה – שמירה על אוירת הצום

חכמים תקנו הלכות שונות ומגוונות על מנת לעצב את יום תשעה באב כיום צום ותפילה. רבים נוהגים להרבות בקינות ולהתאונן ולבכות על ירושלים ועל שאר הצרות שאירעו לעם ישראל עד צהרי היום. כמו כן נתבעים אנו לשמור על אוירה מתאימה לזיכרון חורבן בית מקדשנו.  יש להימנע ממצבים של שחוק וקלות ראש, ואם נמעט גם משיחות סתמיות הרי זה משובח. נשתדל להימנע להתאסף בחצר בית הכנסת ולפגום באווירה המיוחדת של היום. במהלך היום יש לעסוק בענייני דיומא. ביום זה אפילו אסורים אנו בלימוד תורה מלבד לימוד הקשור לענייני היום ולנושאי אבלות.

 ה. איסורים הנוהגים בתשעה באב

אסורי היום – אכילה, שתיה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המטה, למוד תורה.

אסור רחיצה – רחיצת מצוה  מותרת כגון: אחר בית הכסא, נטילת ידיים של שחרית ונטילת ידיים לפני תפילה. נטילת ידיים עד קשרי אצבעותיו.  רחיצה לניקוי הגוף – מותר להסיר לכלוך ברחיצת המקום המלוכלך כגון: לאחר בישול, החלפת טיטולים וכו'. מותר לשטוף כלים במקום הצורך. נמנעים משטיפת הפה במהלך תשעה באב ואף בקומו מהמטה בבקר. נטילת ידים לברכת כהנים – מותר ליטול את כל היד כדרך שנוהג בכל ימות השנה.

איסור סיכה – אין להשתמש במוצרי קוסמטיקה לייפוי העור או לריח טוב. מותר למרוח משחה לרפואה כגון: נגד גירוד. דאודורנט  מותר.

ניגוב במגבונים לחים – מי שמצטער יכול לקחת מגבון לח (שיש בו קצת נוזל לא רטוב מדי) ולנגב את הפנים.

נעילת הסנדל – אסור לנעול סנדל מעור ואפילו רק מחופה בעור. מעיקר הדין מותר לנעול כל נעל שאינה עשויה מעור אולם, ראוי ללכת עם נעל שאינה נוחה ומרגיש בהליכתו את הקרקע.

שאלת שלום – ממנהגי אבלות שאין אומרים שלום. מי שאמרו לו שלום יש לו להשיב בשפה רפה. כאשר יתכנו מצבים של אי נעימות עדיף לומר בוקר טוב או צהרים טובים מאשר שלום. לחיצת יד אינה בגדר שאילת שלום. (הר צבי יו"ד סימן רצ)

נוחות והנאה – לצמצם את הנוחות בשינה. דהיינו, מי שרגיל לישון עם כרית יישן בלילה זה ללא כרית וכו'. וכן נוהגים לשבת על כלי נמוך עד צהרי תשעה באב

עשיית מלאכה – יש להימנע ממלאכה ובמיוחד עד חצות היום. במקרה הצורך כדאי להתייעץ. נמנעים גם ממלאכות ביתיות כמו תפירה או תיקון מכשירים וכיו"ב.

תפילת מנחה – עיטוף ציצית והנחת תפילין ומברכים, ואומרים שיר של יום. בבקר לובשים ציצית ללא ברכה.

ו. יולדות, מעוברות , מניקות 

יולדת – יולדת בתוך שלושים יום  מהלידה פטורה מהצום.

נשים בהריון  –  אם ההריון רגיל צריכות להתחיל לצום. אם במהלך הצום קיימת  חולשה וקל וחומר הקאות או  סחרחורות, דפיקות לב,  לחץ דם חריג וחום הנובע מהצום פטורה מיידית מהצום ואסור לה להחמיר על עצמה. בכל מקרה גם שאין חולשה ניתן להקל בצחצוח שיניים, ושטיפת פנים.

הריון בסיכון – אסור לצום

מניקות – צריכות לצום. ודינה כאשה בהריון כמפורט בסעיף הקודם.

השנה תשעה באב נדחה ואנו יותר מקילים בהפסקת הצום. לכן כל אשה שהיא בהריון או מניקת ומרגישה  חולשה אפילו לא גדולה שתפסיק את הצום

ז. ילדים קטנים

ילדים מתחת לגיל מצוות  פטורים לגמרי מהצום. זה כולל ילדים שהגיעו לגיל חינוך וטרם מלאו להם 13 שנה. כל הילדים יכולים לאכול ולשתות כבר בערב. הדבר היחיד שנדרש מהילדים שהגיעו לחינוך  זה להשתתף באבל עם הציבור ולכן יש לאכול מאכלים פשוטים (לא מעדנים, גלידות, תבשילים טובים) כמו כן במוצאי שבת לא יאכלו בזמן שאומרים קינות מצד השתתפות עם הציבור, סוף סוף הם אכלו סעודה שלישית.

ח. חשיפה לשמש

בשנים האחרונות הקיץ הולך ומתחמם. חשיפה לשמש ללא שתייה מסוכנת. יש להימנע עד כמה שאפשר מלהיחשף לשמש. יש להימנע  מנסיעות בשעות חמות אנו עלולים לקבל סחרחורת ולבוא לידי סכנה.

ט. סוף הצום [19:50]

מתפללים ערבית. עורכים הבדלה על היין. נהגו לומר ברכת הלבנה. נכין אי"ה כבוד קל לפני אמירת ברכת הלבנה כדי לאומרה מתוך נפש רחבה.

י. מה מותר לאחר תשעה באב?

הואיל ויום ראשון הוא י' באב יש שוני בין שנה זו לשאר השנים. למנהג עדות המזרח מותר הכל מיד לאחר הצום. למנהג אשכנז נמנעים בערב (יום ראשון בלילה) מלאכול בשר ולשתות יין.  אולם מותר להתספר ולהתגלח ולכבס כבר ביום ראשון בלילה.

שנזכה לגאולה ולבנינה של ירושלים

1. משא ומתן

נוהגים לעבוד כרגיל לצורך פרנסה. אולם יש למעט בקניות ובמיוחד בגדים חגיגים.

2. אכילת בשר ושתית יין

נמנעים מאכילת בשר ושתית יין  מראש חודש כולל בני עדות המזרח. המנהג כולל גם מרק עוף וכן כל מאכל שהתבשל עם בשר. אכילת דגים מותרת.

היתרים לאכילת בשר מטעמי מצוה:

א) במוצאי שבת נהגו  שקטן (שלא הגיע למצוות) ישתה מהיין של הבדלה. אולם כאשר אין ילדים בבית המבדיל יכול לשתות משום שזו שתיית מצוה.

ב) מותר לאכול בשר ולשתות יין בסעודות מצוה: מילה, ופדיון בן וסעודת סיום מסכת.

ג) בסעודת מצוה  האמורה בסעיף ב' מותר לכל  המשתתפים לאכול אפילו אלו שלא סיימו את המסכת.

היתרים לאכילת בשר הנובעים ממקרים מיוחדים:

ניתן להקל  לנשים בהריון ומניקות.

חולה המעונין בבשר.

ראוי ונכון לחנך את הילדים שלא לאכול בשר בתשעת הימים. אסור לזרוק בשר שנותר משבת. יש לשמור בהקפאה או  לתת לילדים לפני גיל מצוות לאכול.

הערה: פעמים שארוחת דגים תהיה מכובדת יותר מאכילת בשר עוף. יש לזכור, שההימנעות מאכילה נובעת גם מבטול הקרבנות בעטיו של חורבן בית המקדש. קרבנות הביאו מבשר בהמה או עוף ולזכרון הדבר אנו נמנעים מאכילה של בשר דוקא.

3. רחיצת הגוף [רק למנהג אשכנז]

מעיקר הדין מותר להתרחץ אפילו בערב תשעה באב (תענית ל ע"א) אולם מעיד הרמב"ם בהל' תעניות (ה,ו): 'משיכנס אב ממעטין בשמחה, וכבר נהגו ישראל שלא לאכול בשר בשבת זו (בשבוע שחל בו) ולא יכנסו למרחץ עד  שיעבור התענית'.

השולחן ערוך (תקנא,טז)  מצטט מספר דעות ואינו מכריע. הרב עובדיה יוסף פוסק לספרדים,  שהאיסור חל רק בשבוע שחל בו תשעה באב. מנהג אשכנז להימנע כבר מראש חודש.

בעיצומה של תקופת הקיץ, שנספגת הזיעה בגופנו הרחיצה היא בריאותית. מותר להתרחץ במים פושרים כדי להוריד את הזיעה ולהימנע מאמבטיה או מקלחת ממושכת שמטרתה הנאה ותענוג  מהמים.

פסיקה לעדות המזרח:

כידוע רוב המנהגים  למנהג עדות המזרח מתחילים רק בשבוע שחל בו תשעה באב. הדברים אמורים בהקשר לתספורת, כיבוס, רחיצה. רק המנהג שלא לאכול בשר ולא לשתות יין מתחיל מראש חודש. מדי  שנה תשעה באב חל באמצע השבוע, ולכן אסור להסתפר או לכבס או להתרחץ  רק מהשבת שלפני תשעה באב. אולם השנה תשעה באב חל להיות בשבת ונדחה ליום ראשון, נחלקו הראשונים האם האיסורים הללו חלים כל השבוע שלפני תשעה באב דהיינו השנה ממו"ש פר' מסעי או שהאיסורים הללו לא חלים כלל וכלל השנה.

הלכה למעשה פוסקים שהשנה האיסורים הללו לא חלים ובכל אופן פוסק הרב עובדיה יוסף (יחווה דעת ג,לט) שאף שמקילים במהלך השבוע, יש להימנע מלהסתפר ולהתגלח כבר מערב שבת חזון (יום שישי הבא) שייכנס כאבל לצום תשעה באב.

ונשמרתם: כל השנה אנו צריכים להימנע מהרפתקאות שיש בהם סיכון. בתשעת הימים יש להימנע מסיכונים מיותרים. קשה לפרט את הגבולות וכל אחד יפעל לפי שיקול דעתו.

---

רחיצה בבריכה למנהג אשכנז:

אסור להתרחץ ולשכשך במים לתענוג.

ילדים קטנים בגיל הגנים וכיתה א מותר להם להתרחץ  להנאתם בבריכה באלו הימים החמים.  באופן כללי ילדים עד גיל מצוות יכולים לשחות ולא משחקי מים.

אנשים שמקפידים על שחייה יומית וקבועה לבריאותם יש להם על מה לסמוך ולהמשיך לשחות אולם עדיף להימנע משחיה זו כל אחד ינהג לפי שקול דעתו.  מצד אחד, זו לא רחיצה לנקיון הגוף והסרת הלכלוך ומצד שני זה לא רחיצה לשם תענוג ולכן קשה להכריע חד משמעית.

שנזכה לבנין ירושלים ובית המקדש בקרוב בימינו

שתי תנועות הפוכות קיימות בסיפור היציאה ממצרים ובתיאור המקראי של היציאה. מחד, החיפזון, המהירות "ולא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ", מעין ריצה של העם אל שערי היציאה מארץ העבדות והגלות ומאידך, תכנון מתון ומדויק עד לפרטי פרטים של זמן היציאה וכיצד להגיע אליו מוכנים "ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית", לקשור את השה חמישה ימים לפני היציאה אל כרעי המיטה, להתכונן לנס הגאולה בליל טו בניסן בידיעה ברורה שהולכים לצאת עוד מספר ימים ממצרים. אין ספק שהעם לא היה מופתע מהציווי לקחת את מטלטליו ולצאת ממצרים, הרי הוא נצטווה "וככה תאכלו אתו מתניכם חגרים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אתו בחפזון".

הציווי המוקדם לאכול בחיפזון הוא שיאה של התנועה ההופכית 'תהיו מוכנים להיחפז', זה תרתי דסתרי ושתי תנועות הפוכות לחלוטין מצד אחד להיות מוכנים ליציאה מצד שני לאפות ברגע האחרון לחם שלא יספיק להחמיץ באופן מכוון.

תנועה זו של ה'חפזון המתון' מזכירה את תנועת הרצוא ושוב בעולם החסידות. תנועה זו של 'רצוא ושוב' עוסקת במחזוריות שקיימת בבריאה כולה. בכל רובד של המציאות יש מעבר ממצב של 'רצוא' למצב של 'שוב', וחוזר חלילה. תנועת הלב, שהיא מקור החיים, מורכבת משני שלבים מנוגדים – שלב ההתכווצות ושלב המנוחה. גם החיים בכללם מורכבים ממעברים בין מצבי פעילות למצבי מנוחה, ושני מצבי-היסוד הללו, מנוחה ופעילות, מקבילים ל'רצוא' ול'שוב'. בתהליך גאולה, על האדם לרצות לצאת ממצב אחד לשני, לרוץ כלפי מעלה, לשבור את המחיצות ולהעפיל לגבהים חדשים ומאידך, עליו להבין שככל תנועה פתאומית, אין לה אחיזה לאורך זמן ועליו ליצור תנועה של מנוחה שתלך בדרך ההדרגה.

שבת הגדול היא ה'שוב' – היכולת להתכונן, לתפוס את רגע הגאולה שיגיע בליל הסדר, אנחנו מכינים את עצמנו להיחפז, לקראת ה'רצוא' הגדול שאנו מקווים לתפוס אותו ולהיאחז בו.

מגילת שיר השירים הנקראת בקהילות שונות בשבת חול המועד של פסח עוסקת ברצוא ושוב בין הרעיה לדוד מחד 'משכני אחריך נרוצה' ומאידך ' אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני' מתינות והנהגה אל מול ריצה והתפרצות. שתי התנועות הללו יחד יוצרות את תהליך שלם שיש בוא גם הבעה נפשית פנימית פורצת וגם סדר והנהגה אלוקית.

ימים אלו הם ימים קשים מאד לעם ישראל ולכן יש לעשות מאמץ כפול ומכופל לצום. כמו כן, ביום זה מתחילה תקופת ימי בין המצרים  – שלושת השבועות, שבמהלכה אנו נוהגים אבלות על חורבנה של ירושלים והמקדש. בשלב ראשון אציין את ההלכות הקשורות לחלקה הראשון של תקופה זו מיום י"ז תמוז ועד ר"ח מנחם אב.

תחילתה של תקופת ימי בין המצרים:

ארועים שיש בהם שמחה – אין ללכת בתקופה זו לאירועים שיש בהם שמחה כמו מופעים, הצגות ערבי שירה וכו'. מוזיקה  – מותר לשמוע מוזיקה שקטה (רקע). לעומתה, מוזיקה שמחה אין לשמוע. באופן כללי לא אסרו הנאה בימים אלו אלא שמחה.

תספורת וגילוח – הרמ"א (אורח חיים תקנא,ד) פוסק: 'תספורת נוהגים להחמיר מי"ז בתמוז' לכן אין להתגלח ואין להסתפר בתקופה זו. עדות המזרח אסורים בתספורת רק בשבוע שחל בו תשעה באב. (שולחן ערוך תקנא,טו)

ברכת שהחיינו – נהגו להימנע מקניית כלים או בגדים חדשים שברכתם 'שהחיינו'. ימים אלו הם ימי פורענות לישראל ולכן נמענים אנו מלומר:  'שהחיינו וקימנו והגענו לזמן הזה'. בשעת צורך גדול ניתן לקנות. עדיף לחדש ולברך בשבת.

ברכת הטוב והמטיב  – בעוד שברכת שהחיינו נאמרת על כלי הנקנה לאדם עצמו, הרי שברכת הטוב והמטיב נאמרת בשעה שאנו קונים כלים חדשים לצורך הבית והמשפחה. ברכה זו ניתן לאומרה בימים אלו ולכן כל קנייה לצורך ביתי ומשפחתי [ריהוט, רכב וכו'] מותרת. [אגרות משה חלק ג' סימן פ]  כמו כן, ישנם כלים או בגדים פשוטים (בגדים לימות החול, מגבות, כלי בית וכו') שלא מברכים עליהם שהחיינו בשעת קנייתם ומותר לכתחילה לקנותם במהלך ימים אלו.

נסכם ונאמר שמרבית הקניות מותרות לפחות עד ר"ח אב.

טיולים ובריכה וים – מותר לטייל ולצאת לחופשה בימים אלו. יש להימנע מטיולים מאורגנים או טיול בקבוצות, שיש בהם אוירה של שמחה ושירה משותפת. כן מותר ללכת לים ולבריכה עד ראש חודש אב.

בשבוע הבא נפרט את הלכות תשעת הימים

"מתבונן על פני המים – עם מבט של ציפור" (שלמה גרוניך)

כאשר אנו בוחנים את האופן הנכון להתבונן על הדברים שקורים סביבנו, נראה כי יש לנו שתי נקודות מבט אפשריות על המציאות – נקודת מבט אחת היא ב'כאן ועכשיו', מבט אנושי ונקודתי על הקורה לנו, מבט על ההווה בלבד, על צרותיו הרבות ועל הקשיים הרבים. וישנה נקודת מבט אחרת. מבט ממעוף הציפור. הציפור לא נמצאת על פני האדמה, אין היא נמצאת במציאות היום-יומית. הציפור נמצאת הרבה מעל הרגש הנקודתי ותחושות הגוף שבקרקע העולם. הציפור רואה את האופק מחד ואת העבר מאידך, מביטה היא מנקודה גבוהה על המרחב, לאחור אל ההיסטוריה ולפנים אל העתיד.

ישנו יתרון אדיר למבט האנושי הפשוט – הרי אדם זה שחי במציאות יכול לפעול בה ולתקנה על פי הבנתו, תורתו, תחושותיו ומסרו הפנימי. אין תחליף להימצאות בשטח בכדי לתקן ולהשפיע. אך אדם שכל ימיו יעסוק רק ממבט אנושי זה – לא יוכל לפעול באופן מלא לתיקון השלם.

מאידך, ישנו יתרון עצום לאדם שמבטו ממעוף הציפור. אדם זה רואה את העבר ומחברו אל העתיד, מבין מהלכים היסטוריים, רואה את יד ה' ומגע האלוקות בכל דבר ודבר. מבין הוא את דרכי הנהגת ה' בעולם, את הראיה האלוקית הגבוהה. אדם כזה רואה בראיה אחת הן את עבדות בני ישראל במצרים למשך 210 שנים והן את ניסי היציאה מעבדות זו. רואה הוא במישור אחד את חורבן בית המקדש הראשון והיציאה לגלות בבל ואת שיבת ציון בימי עזרה ונחמיה ובניית הבית בשנית. רואה הוא את היציאה לגלות אדום ואת עולם התורה המדהים שהוקם בה, רואה בראיה אחת את גירוש ספרד ואת תור הזהב שלה. רואה הוא את פוגרום קישינב ושואת אירופה מחד ואת הקמת מדינת ישראל מאידך.

אך עם כל היופי שבראיה אדירה זו –  כיצד יוכל אדם זה להשפיע על המציאות העכשווית? כיצד יוכל ממעוף הציפור לפעול ללא חיבור אל כל אשר קורה בהווה?

נראה כי האדם המאמין, אשר רצונו לפעול באופן המלא לתיקון המציאות ולקדמה, חייב לרכוש את היכולת להביט בשני הכיוונים גם יחד. מחד, עליו להיות מחובר אל המציאות העכשווית, אל האנשים שמולו, להבין אל ליבם, להיות איתם בשמחתם ובצרתם. ומאידך עליו להפנות את מבטו למעוף הציפור. להבין שישנם מהלכים אלוקיים עצומים, אשר בהם עבר, הווה ועתיד חד הם. להביט על המציאות במבט מקיף ומכליל. זהו האדם אשר יכול יותר מכל להשפיע ולקדם. להביט גבוה ולמרחק אך יחד עם זאת להיות מצוי לחלוטין ב'כאן ועכשיו'. להבין את הנסתרות ואת מהלכי ההיסטוריה (הסתר-יה) מחד, ולדעת את המציאות העכשווית ברגע זה ממש מאידך.

ימי הגאולה – יום העצמאות ויום ירושלים זהו זמן מצוין לחדד את הראיה המיוחדת הזו. הימים שמהווים את ראשית צמיחת גאולתנו, הקמת הבסיס הגשמי והרעיוני להקמת מדינת ישראל בשיבת ציון השלישית. קשיים רבים עברו ועדיין עוברים על עם ישראל. בעיות כלכליות, ויכוחים פנימיים, מלחמות חיצוניות רבות, סכנות ולבטים רבים. אך אין בזה, חלילה, למעט את גודל הנס וגודל השעה בה אנו מצויים בתקופה אדירה זו. שנים של בניה בחומר וברוח, שנים של בירורים עמוקים, שנים של ספקנות בצדקת הדרך, שנים של התמרדות. הרואה לרחוק יכול לראות את עומקה ועתידה של ראשית גאולתנו זו מתוך המציאות הקיימת כך לימדנו הרא"ה הגדול אשר מתוך תוככי המורכבות של המציאות – ראה הוא כבר את גאולתה השלמה כרבי עקיבא אשר רואה את חורבותיו של בית המקדש ושועלים מהלכים בו ומבין ומרגיש מתוך זה את המהלך האלוקי של הגאולה.

מתוך ימים אלו, נבוא אל יום מתן תורה, אל חג השבועות, בעוצמה גדולה ובציפיה להכנסת הרוח באופן המלא והשלם אל תוך הכלים של מדינתנו הקדושה.

חג שמח לכל בית ישראל!

לאחר שישראל קבלו את התורה נשארו במקומם באזור הר סיני תקופה של כשנה שבמהלכה הוקם המשכן. לקראת סוף תקופת החנייה סודרו נהלים מיוחדים למסעות הבאים. בתום ההכנות יוצא העם למסעו בשנה השנית בחודש השני. עוברים ימים אחדים וכבר  מתגלים סדקים, ששיאם באירוע חמור, שבמהלכו אומר משה: 'לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי' (במדבר יא,טו). הכיצד קורה, שכבר בימי המסע הראשוניים משה מרים את ידיו ומבקש להפסיק את מנהיגותו? נתבונן בפסוק שמתאר את תחילת המסע: 'וַיִּסְעוּ מֵהַר  ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית  ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה וַעֲנַן  ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה… וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים' (במדבר י,לג -לז)  מהיכן נסעו? הרשב"ם מסביר: 'כי עדיין לא זזו מכנגד הר חורב שהוא במדבר סיני. … ומכל [מקום] אצל הר סיני היו עד עתה'. כלומר, העם חנה באותו מקום, שקבלו בו את התורה. הקולות והמראות של הר סיני  ליוו אותם בעת חנייתם.  ומכאן מתעצמת השאלה הכיצד חטאו המתאוננים? זאת ועוד, תקופת החנייה לאחר מתן תורה היתה הפכפכה, במהלכה חטאו בחטא  העגל נשברו  הלוחות נבנה המשכן  היינו מצפים, שהעם יהיה  מרוסן ומאופק וההכרזה של העם בים סוף 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו' תקבל משנה תוקף.

חז"ל הבינו שהפורענות הראשונה החלה מיד שנסעו מהר ה'. ' פורענות ראשונה – 'ויסעו מהר ה'; ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'.  (שבת קטו ע"ב)

בזמן שחנו סביב הר סיני לא השקיעו זמן ומחשבה להכנתם לקראת הכניסה לארץ. לאחר מעמד הר סיני והקמת המשכן  שרתה אדישות ועצלנות בקרב העם.  נקודה זו מובלטת בתחילת התוכחה של משה בספר דברים: 'ה' אלקֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת.' (דברים א,ז – ח)   ומסביר הכלי יקר:  'רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם'- זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ ונתישבו בהר זה ישיבה של קבע, ולא פנו להם אל האָרֶץ, מקום מיוחד לקיום המצוות'. אכן האדישות היתה תחילת החטא. חטא המרגלים וחטא המתאוננים צמחו כבר מתוך  ההתנתקות המוחלטת מהר סיני. זה לא משבר פתאומי אלא העיכוב היה לרועץ. הישיבה הממושכת בחממה ללא כל יוזמה ועשייה וגם ללא כל כיוון ערכי הביאה למציאות בלתי נסבלת ולתחילתו של חורבן.

אולם ניתן להסביר אחרת ולהתמקד באופן שבו עזבו עם ישראל את הר סיני. וכך מסביר הרמב"ן:

'אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו ויסעו מהר ה', שהיה מחשבתם להסיע עצמן משם מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה'.

כלומר, לא היתה זו נסיעה סתם אלא בריחה מההר ומתכניו 'כתינוק הבורח מבית הספר'. מוקד הבעיה הוא ברצון העז של העם להתנתק מצור מחצבתם – ויסעו מהר ה'. תינוק הבורח מבית הספר בו בזמן משליך את הערכים שאותו ספג ואת לימודיו, שלמד בבית המדרש ועלול להתפתח מדרון חלקלק שאת סופו לא ניתן להעריך ולשער.

אחד מגדולי המוסר ר' נתן צבי פינקל (הסבא מסלבודקה) ראה בפרשה זו תקדים לקשר הנפשי שצריך להיות לתלמיד ביחס לבית מדרשו: 'ומכאן עלינו ללמוד לקח למעשה לנו, לתלמידי הישיבה, שלא יהיה לנו קל לעזוב את הישיבה, המקום שאנו לומדים בו תורה. ואף שיש צורך ללכת לפרקים לענינים הכרחיים, תהיי קשה הפרידה וירגישו בכל מקום את הקשר אל הישיבה, שהראש יהיה תפוש תמיד במחשבות של תורה ויראת שמים. (דעת תורה עמ' לו)

אנו מתכוננים לקבל את התורה במשך ארבעים ותשעה יום ולבסוף זוכים  להתכנס בבית המדרש ללימוד תורה. חשוב לשמור את החוויה הזו גם כאשר נמצאים מחוץ לבית המדרש.  פרשת המסע מהר ה' נקראת מיד לאחר שבועות. אכן גם שמתעלים בלימוד במהלך תיקון ליל שבועות או במהלך תקופה משמעותית בבית המדרש יש לדעת כיצד להמשיך את המסע לאחר מכן. אסור שנגיע למציאות של  תינוק הבורח מבית המדרש אלא להשתדל להיות מבושמים  בחווית הלימוד לכל מקום אשר נפנה.

חג השבועות תופש מקום ייחודי בין מועדי ישראל. הוא מופיע בתורה ללא ציון תאריך, ללא מצווה המגדירה את תמציתו הרוחנית דוגמת אכילת מצה בפסח, שופר בראש השנה, צום ביום כיפור, וסוכה וארבע מינים בסוכות. וכן הוא מופיע ללא נקודת ציון לאירוע הסטורי כלשהו הקשור בו. היעדר הקשר ההיסטורי בולט במיוחד לאור העובדה שהחג חל ביום השנה למתן תורה על-פי אחת משתי דעות בתלמוד (כאשר לפי החלופה השנייה מתן תורה התרחש למחרת חג השבועות).

מנגד, חכמנו לדורותיהם חיברו בין חג השבועות למתן-תורה, במדרשים ובלשון ותוכן התפילות. כך, במהלך הדורות צמחו מנהגים המחברים בין השניים, כולל קריאת פרשת "בחודש השלישי" (שמות יט, א), כולל זיהוי שבועות כזמן מתן תורתנו בשמונה-עשרה, כולל הפיוט האשכנזי אקדמות ופיוטים נוספים, לצד מנהגים כמאכלי חלב, קישוט בית-הכנסת בירק, ולימוד או קריאה של "תיקון ליל שבועות" בלילה, כולל סדר לימוד מדוקדק אשר תיקן השל"ה במאה ה-16 בפראג בעקבות מקובלי צפת,  ע"מ לתקן את ה"כלה" לקראת ה"חתן" למחרת במתן תורה. כך, על אף שהתורה לא חיברה בין השניים, במרוצת הדורות הקשר למתן תורה הפך למהותו של החג.

רבי אפרים מלונשיץ, פולין, בעל הפירוש כלי יקר במאה ה-17 ,מסביר כך את היעדר הציון למתן תורה: בעוד שמתן תורה אכן התרחש בו' בסיוון – את קבלת התורה לא ניתן לצמצם לתאריך מסוים. אדרבה, קבלת התורה מתרחשת כל-אימת שיהודי עמל בתורה.

הבחנה זו בין הנתינה לקבלה של התורה משמעותה שמתן תורה על ידי הקב"ה אינה ערובה לכך שהיא אכן תתקבל. קבלת התורה הינה מפעל אישי, הכולל היבטים אינטלקטואליים, רוחניים ורגשיים, כמו גם נחישות של הלומד "להמית עצמו" באהלה של תורה כדברי רי"ש לקיש בברכות סג (אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר 'זאת התורה, אדם כי ימות באוהל').

פעמִים מופנה המאמץ לקנות שליטה בתכנים הנלמדים, פעמים הוא מופנה לארגון החומר הנלמד, כרבי עקיבא, שחז"ל דימוהו באבות דרבי נתן (יח, א) לפועל שנטל קופתו ויצא לשדה "מצא חטים מניח בה, מצא שעורים מניח בה, כוסמין מניח בה, עדשים מניח בה. כיון שנכנס לביתו מברר חטים בפני עצמן, שעורים בפני עצמן, פולין בפני עצמן, עדשים בפני עצמן. כך עשה ר' עקיבא ועשה כל התורה טבעות טבעות". ופעמים המאמץ מכוון להתמודדות רעיונית עם החומר הנלמד. מניסיוני,  לעתים המאמץ וההתמודדות מופנים, פשוט מאד, למאבק להישאר במקום ולהמשיך 'לשבור את הראש' עד להבנת הנלמד.

בצעירותי, כאשר הגנבתי מבט אל תוך בית המדרש, ידעתי שענקי-עולם ששמותיהם – במונח שהטביעה נעמי שמר — צורבים את השפתיים, והם נפטרו מן העולם לפני דורות רבים, הרי הם מתהלכים בהוד ובהדר בין כתליו. ידעתי שבמידה ואכנס לבית המדרש, אוכל לפתוח איתם בשיג ושיח ואף לשאת ולתת עמם, להתדיין עם רבי עקיבא ורבי ישמעאל, עם אביי ורבא, ועם הרמב"ם ורבנו תם.

אולם, למשך הדורות, קבלת תורה זו, השתתפות זו במאמץ להבין את דבר ה', לא היתה מנת חלקן של נשים. כיום, עת אני יושבת בבית המדרש תוך דיון עם הנודע ביהודה והחת"ם סופר – נפעמת אני מהמציאות החדשה בה בנות ונשים אינן רק בגדר יושבות בית המדרש השותפות בעמל התורה — אותו עמל האחראי לקבלת התורה על ידינו — אלא שותפות בהצמחת המטען התורני של האומה דרך פרי עמלן.

ברוך שהגיענו לזמן הזה.