מצד אחד, טוב ונכון שאחווה את הטינוף של החטא, שממש אגעל מעצמי ומבחירותיי. אך מצד שני, חוויה זו של טינוף וגועל עלולה להפיל אותי לייאוש, להחליש אותי ולהעציב אותי, הכרחי שאראה את הטוב שיש בי, את הכוחות ואת היופי.
בתהליך התשובה בכלל, ובפרט בימים אלו שבין כסה לעשור, אנו מתנועעים בין שני הקטבים הללו, מעיין מניה-דפרסיה דו-קוטבית כזו שמלווה אותנו.
בפסוקים הבאים מהפרשה ישנו קושי שכבר עמדו עליו המפרשים:
דברים פרק לא/טז-יח
וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ:
וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה:
וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים:
הפסוקים מתארים את החטא ועונשו, ואת מה שמגיע בעקבות העונש. לכאורה הפסוקים מתארים הרהור תשובה שמגיעה בעקבות הסתר הפנים המעניש- 'ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה'. ולכן לא מובנת תגובת השם להרהור התשובה הזה- 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא'. מדוע במענה ל'הכרת החטא' ו'החרטה', השם מוסיף להסתיר פניו??
זוהי תשובתו של הרמב"ן:
וטעם ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי – איננו וידוי גמור כענין והתודו את עונם, אבל הוא הרהור וחרטה, שיתחרטו על מעלם ויכירו כי אשמים הם. וטעם ואנכי הסתר אסתיר פני – פעם אחרת, כי בעבור שהרהרו ישראל בלבם כי חטאו לאלהים ועל כי אין אלהיהם בקרבם מצאום הרעות האלה, היה ראוי לרוב חסדי השם שיעזרם ויצילם שכבר כפרו בע"ז, וכענין שאמר (ירמיה ב לה) הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי:
ולכך אמר, כי על כל הרעה הגדולה שעשו לבטוח בע"ז יסתיר עוד פנים מהם, לא כמסתר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות, רק שיהיו בהסתר פני הגאולה, ויעמדו בהבטחת פני רחמיו (ויקרא כו מד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים וגו' עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת וידוי גמור ותשובה שלימה, כמו שנזכר למעלה (ל ב) ושבת עד ה' אלהיך וגו':
תשובת הרמב"ן בנויה משני חלקים משלימים. החלק הראשון-, הוידוי שלהם לא היה וידוי שלם ומלא, ולכן בעקבותיו לא מגיעה הגאולה השלמה. והחלק השני- מאחר שעל כל פנים היה וידוי כלשהו, לכן כבר מתחילה רפואת הגאולה להופיע, כלומר עדיין יהיה הסתר פנים, אך לא קשה ואכזרי כהסתר הראשון.
הספורנו מציע קריאה אחרת בפסוקים:
על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות. בשביל שסלק שכינתו מתוכנו היו אלה לנו ובחשבם זה לא יפנו להתפלל ולא לשוב בתשובה:
ואנכי הסתר אסתיר פני מהם. לא כמו שחשבו הם באמרם שאיני בקרבם, כי אמנם בכל מקום שיהיו תהיה שכינתי מצויה שם כאמרם ז"ל (מגלה פרק בני העיר) בכל מקום שגלו כו' אבל אסתיר פני מהצילם: על כל הרעה אשר עשה. הוא לעצמו: כי פנה אל אלהים אחרים. כי בצרות המוצאות אותם על מה שחטאו הם אינם פונים אלי לעזרה בתשובה ובתפלה אבל פונים להמלט באמצעות אחרים:
מהלך הדברים על פי הספורנו הוא שונה בתכלית. לדעתו אין בכתוב וידוי כלל, העם אומר 'הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה', לא בניגון של וידוי אלא בקול של יאוש ובכי, העם חווה את הסתר הפנים כנטישה וביטול הברית חלילה. ותשובת השם אליהם היא שחלילה להם להתייאש ולחשוב שהשם עזב אותם, אין זאת כי אם הסתר פנים. והפסוק הבא הוא תשובת השם לחוויית הייאוש שלהם, 'ואנכי הסתר אסתיר', השם עונה להם ואומר, אף כי אינכם רואים אותי, אין זאת משום שאינני, אלא מפפני שאני מסתיר פני.
בחסידות פיתחו את הרעיון הזה, והדברים מתאימים מאד לערב יום הכיפורים. בחסידות מעתיקים את הרעיון שבפסוקים אלו מההקשר ההיסטורי-לאומי לייחידים ולמצבם הקיומי.
ספר קול מבשר ח"א – פרשת וילך
ונראה לפרש, דהנה כתיב, ואמר ביום ההוא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלו, ואנכי הסתר אסתיר פני וגו'. והקשו המפרשים, הלא מאמרם, על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה – הוי וידוי על חטאתם, ולמה עוד יסתיר פני רחמיו מהם? ופירש הרה"ק הרבי ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא, שמאמרם "על כי אין אלקי בקרבי" – זה עצמו הוא חטא. שהם חשבו עצמם שהם נדחו מפני הקודש, וזה גורם יאוש והתרשלות, אבל באמת אין הדבר כן, ואף על פי שחטא – ישראל הוא (סנהדרין מ"ד ע"א). וכתיב, (במדבר ל"ה לד), כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל, ואמרו ז"ל (ספרי שם), אף על פי שהם טמאים – שכינה שרויה ביניהם. אלא שהיא בהסתרת פנים ואינה נגלה. וזה שסיים הכתוב, ואנכי הסתר אסתיר, היינו, שלא כן כמו שאמרו, [כי אין אלקי בקרבי מצאוני וגו'], אלא, ואנכי הסתר אסתיר. עד כאן דבריו ז"ל:
ובאמת, זה גורם חיזוק גדול לכל איש. שבכל עת יצייר בדעתו, כי אפילו איך שיהיה – עדיין שכינה שורה עליו, והוא עצמו מרכבה לשכינה. וכאמרם ז"ל בש"ס תענית (י"א ע"א), לעולם ימוד אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו, שנאמר (הושע י"א יב), בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר. ומי הוא שלא יתחתכו ויהמו מעיו מאהבת המקום ויראתו – בזכרו את הדברים האלה:
שנה טובה וגמר חתימה טובה
שי