פרשת ויקרא פותחת בדיני קרבן עולה, שמובא מבהמה – בקר או צאן, או מעוף. החזרה על המילים "אישה ריח ניחוח לה'" בשני סוגי הקרבן מביאה את רש"י לצטט את הנאמר בגמרא במסכת מנחות "נאמר בעולת בהמה "אשה ריח ניחוח" ובעולת עוף "אשה ריח ניחוח" ובמנחה "אשה ריח ניחוח" לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים".
הכלל הזה, שנמצא בחתימת המסכת, מסכם תובנה עמוקה שעולה מעבודת הקרבנות. וכך מנסח זאת הרבי מלובביץ':
הקב"ה אינו דורש שסדר ההנהגה התמידי של יהודי יהיה למסור ולהקדיש את כל אשר לו לבית המקדש, לשריפה על גבי המזבח, ואילו לעצמו לא ישייר מאומה; אך זאת תובע הקב"ה מאת כל איש ישראל – את כל לבו.
הקשר בין האדם לה' הוא קשר מוחלט, טוטאלי. אך ההתמסרות השלמה אינה מתבטאת דווקא בכמות של הרכוש שמוקדש לה', למאמץ או לזמן שמוקדש ללימוד התורה ולקיום המצוות, אלא במסירת הלב לה'. יש אדם שבכוחו להקדיש את כל היום ללימוד התורה, אדם אחר נדרש לעסוק ברוב שעותיו ביתר פרטי החיים, אך אם ליבו נתון תמיד לרצון ה', והוא שמנחה אותו בכל רגע – עבודתו עולה לריח ניחוח לה'.
יהי רצון שיהיה ליבנו נתון לה', ויעלו מעשינו לפניו לריח ניחוח.
שבת שלום!
הפטרת פרשת פרה משובבת לב . בוודאי למי שיושב על נהר כבר:
(ח) וְאַתֶּ֞ם הָרֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ עַנְפְּכֶ֣ם תִּתֵּ֔נוּ וּפֶרְיְכֶ֥ם תִּשְׂא֖וּ לְעַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֥י קֵרְב֖וּ לָבֽוֹא: (ט) כִּ֖י הִנְנִ֣י אֲלֵיכֶ֑ם וּפָנִ֣יתִי אֲלֵיכֶ֔ם וְנֶעֱבַדְתֶּ֖ם וְנִזְרַעְתֶּֽם: (י) וְהִרְבֵּיתִ֤י עֲלֵיכֶם֙ אָדָ֔ם כָּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל כֻּלֹּ֑ה וְנֹֽשְׁבוּ֙ הֶֽעָרִ֔ים וְהֶחֳרָב֖וֹת תִּבָּנֶֽינָה: (יא) וְהִרְבֵּיתִ֧י עֲלֵיכֶ֛ם אָדָ֥ם וּבְהֵמָ֖ה וְרָב֣וּ וּפָר֑וּ וְהוֹשַׁבְתִּ֨י אֶתְכֶ֜ם כְּקַדְמֽוֹתֵיכֶ֗ם וְהֵטִֽבֹתִי֙ מֵרִאשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְקֹוָֽק:… (כח) וִישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לַאֲבֹֽתֵיכֶ֑ם וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ לְעָ֔ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים: (כט) וְהוֹשַׁעְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִכֹּ֖ל טֻמְאֽוֹתֵיכֶ֑ם וְקָרָ֤אתִי אֶל־הַדָּגָן֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אֹת֔וֹ וְלֹא־אֶתֵּ֥ן עֲלֵיכֶ֖ם רָעָֽב… (לג) כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֔ק בְּיוֹם֙ טַהֲרִ֣י אֶתְכֶ֔ם מִכֹּ֖ל עֲוֹנֽוֹתֵיכֶ֑ם וְהֽוֹשַׁבְתִּי֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים וְנִבְנ֖וּ הֶחֳרָבֽוֹת… (לו) וְיָדְע֣וּ הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֣ר יִֽשָּׁאֲרוּ֘ סְבִיבוֹתֵיכֶם֒ כִּ֣י׀ אֲנִ֣י יְקֹוָ֗ק בָּנִ֙יתִי֙ הַנֶּ֣הֱרָס֔וֹת נָטַ֖עְתִּי הַנְּשַׁמָּ֑ה אֲנִ֥י יְקֹוָ֖ק דִּבַּ֥רְתִּי וְעָשִֽׂיתִי…
גאולה. תחיית הארץ; בנית החרבות; קיבוץ גלויות… והעיקר: " וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ לְעָ֔ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים". מפני חטאינו גלינו מארצנו, ועם תיקונם נוכל לשוב.
לא בדיוק.
מפני החטא גלינו: " (יז) בֶּן־אָדָ֗ם בֵּ֤ית יִשְׂרָאֵל֙ יֹשְׁבִ֣ים עַל־אַדְמָתָ֔ם וַיְטַמְּא֣וּ אוֹתָ֔הּ בְּדַרְכָּ֖ם … (יח) וָאֶשְׁפֹּ֤ךְ חֲמָתִי֙ עֲלֵיהֶ֔ם עַל־הַדָּ֖ם אֲשֶׁר־שָׁפְכ֣וּ עַל־הָאָ֑רֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶ֖ם טִמְּאֽוּהָ: (יט) וָאָפִ֤יץ אֹתָם֙ בַּגּוֹיִ֔ם וַיִּזָּר֖וּ בָּאֲרָצ֑וֹת כְּדַרְכָּ֥ם וְכַעֲלִילוֹתָ֖ם שְׁפַטְתִּֽים: מה נחוץ אם כן אם לא תיקון על מנת שנשוב? "אמר רב: כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים" (סנהדרין דף צז עמוד ב)
אלא שעיון בפרק מעלה תשובה נוספת .
(יח) וָאֶשְׁפֹּ֤ךְ חֲמָתִי֙ עֲלֵיהֶ֔ם עַל־הַדָּ֖ם אֲשֶׁר־שָׁפְכ֣וּ עַל־הָאָ֑רֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶ֖ם טִמְּאֽוּהָ:(יט) וָאָפִ֤יץ אֹתָם֙ בַּגּוֹיִ֔ם וַיִּזָּר֖וּ בָּאֲרָצ֑וֹת … (כא) וָאֶחְמֹ֖ל עַל־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֤ר חִלְּל֙וּהוּ֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ שָֽׁמָּה: ס (כב) לָכֵ֞ן אֱמֹ֣ר לְבֵֽית־יִשְׂרָאֵ֗ל כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֔ק לֹ֧א לְמַעַנְכֶ֛ם אֲנִ֥י עֹשֶׂ֖ה בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֤י אִם־לְשֵׁם־קָדְשִׁי֙ אֲשֶׁ֣ר חִלַּלְתֶּ֔ם בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אתֶם שָֽׁם:(כג) וְקִדַּשְׁתִּ֞י אֶת־שְׁמִ֣י הַגָּד֗וֹל הַֽמְחֻלָּל֙ בַּגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֥ר חִלַּלְתֶּ֖ם בְּתוֹכָ֑ם וְיָדְע֨וּ הַגּוֹיִ֜ם כִּי־אֲנִ֣י יְקֹוָ֗ק נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֔ק בְּהִקָּדְשִׁ֥י בָכֶ֖ם לְעֵינֵיהֶֽם:(כד) וְלָקַחְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הַגּוֹיִ֔ם וְקִבַּצְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִכָּל־הָאֲרָצ֑וֹת וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַתְכֶֽם:
סוגיית "שמו " של הקב"ה , מעמדו , פרסומו , דימויו בקרב העמים מלווה אותנו לאורך התורה .כשמשה מבקש להגן עלינו אחרי חטא העגל הוא אומר :" לָמָּה֩ יֹאמְר֨וּ מִצְרַ֜יִם לֵאמֹ֗ר בְּרָעָ֤ה הֽוֹצִיאָם֙…" (שמות לב יב) . ובמזמור לאסף: " (ח) אַֽל־תִּזְכָּר־לָנוּ֘ עֲוֹנֹ֪ת רִאשֹׁ֫נִ֥ים מַ֭הֵר יְקַדְּמ֣וּנוּ רַחֲמֶ֑יךָ כִּ֖י דַלּ֣וֹנוּ מְאֹֽד:" ולא כי תיקנו אותם. טרם… (ט) עָזְרֵ֤נוּ׀ אֱלֹ֮הֵ֤י יִשְׁעֵ֗נוּ עַל־דְּבַ֥ר כְּבֽוֹד־שְׁמֶ֑ךָ וְהַצִּילֵ֥נוּ וְכַפֵּ֥ר עַל־חַ֝טֹּאתֵ֗ינוּ לְמַ֣עַן שְׁמֶֽךָ…" (תהילים עט).
הידיעה כי אפשר להינצל ואפילו להיגאל כשאיננו ראויים לכך , מסעירה ומערבבת . מי לא רוצה לחיות בזכות ולא בחסד? להיות ראוי? אפילו דרדק בן שנתיים מבקש לנעול לבד את סנדליו כשהוא מתעקש: "אני . אני…." . אבל הידיעה שאפשר להינצל גם כשאין בנו כח , כשאיננו ראויים, כשאיננו מסוגלים אם מפני עצלותנו או עייפותנו או מכל סיבה אחרת , ההבנה שגם אז אפשר שיבוא הנס משלל סיבות . אם מפני זכות אבות , או מפני שמו הגדול המחולל בגויים , אם כיון ש"דיו לאבל שיעמוד באבלו" [1] או "סתם" מאהבת ה' אותנו , אהבת אב לבנים שאינה תלויה בדבר, הידיעה הזו מרוממת ומחזקת ודוחקת את אופק התקווה עד לב השמיים .
ומוסיפה ענוה .
לא הכל אנחנו . לא הכל על פי נגינת החליל שלנו שמזייף לפעמים . בסיפור הזה משתתפים שחקנים נוספים שנעלמים מעינינו וחוטים שקופים מתוחים בינינו לבין אבינו שבשמיים .
ועוד קומה.
"(כד) וְלָקַחְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הַגּוֹיִ֔ם" , אומר הנביא . "וְקִבַּצְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִכָּל־הָאֲרָצ֑וֹת וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַתְכֶֽם: (כה) וְזָרַקְתִּ֧י עֲלֵיכֶ֛ם מַ֥יִם טְהוֹרִ֖ים וּטְהַרְתֶּ֑ם מִכֹּ֧ל טֻמְאוֹתֵיכֶ֛ם וּמִכָּל־גִּלּ֥וּלֵיכֶ֖ם אֲטַהֵ֥ר אֶתְכֶֽם: (כו) וְנָתַתִּ֤י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת־לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר: (כז) וְאֶת־רוּחִ֖י אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְעָשִׂ֗יתִי אֵ֤ת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי֙ תֵּלֵ֔כוּ וּמִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶֽם:".
וְלָקַחְתִּ֤י . וְקִבַּצְתִּ֥י . וְהֵבֵאתִ֥י . וְזָרַקְתִּ֧י , . וְנָתַתִּ֤י . וַהֲסִ֨רֹתִ֜י .. וְעָשִׂ֗יתִי אֵ֤ת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי֙ תֵּלֵ֔כוּ .
ואנחנו? מה משמעותו של תיקון שכל כולו נעשה ע"י אחרים? האחר? היכן הצמיחה , ההפנמה, התיקון כשאנו כה פסיביים ומישהו אחר עושה הכל בעבורנו? כמה זמן זה יחזיק? מתי ילמד הילד לנעול את סנדליו?
"ישנם שני מעשי טהרה. האחד והוא משותף לכל הטומאות – טבילה במקווה טהרה. הטמא טובל ועולה כשהוא טהור . מיוחדת היא טומאת מת, שאין די לגביה בטבילה, אלא יש להזות על הטמא מאפר הפרה ביום השלישי וביום הרביעי, ורק אחר כך תועיל לו טבילה. מה בין טבילה להזאה?
טבילה מסורה בידי הטמא. אם לפניו ים או נהר או מקווה, הוא ביוזמתו יורד וטובל. לא כן בהזאה, שהוא זקוק למי שהוא זולתו שיזה עליו. במעשה ההזאה, השני הוא הפועל ואילו הטמא – פאסיבי. משמע : כל כך כבדה טומאת מת על הטמא, עד שקצרה ידו מלעשות לטהרתו וצריך הוא לאחר כדי שיסייע בידו להיטהר. המפגש עם המוות מותיר את האדם חסר אונים והוא זקוק לחברה כדי לשוב לאיתנו. על טהרה מעין זו השנייה מדברת ההפטרה: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" . כדרך שמצינו שתי אפשרויות טהרה מטומאת הגוף, כן ישנן שתי אפשרויות טהרה מטומאת הנפש. האחת והיא המפורסמת – תשובה. בתשובה החוטא הוא הפועל; הוא האמור להתחרט על שעשה ולתקן את מעשיו ולקבל על עצמו שלא לשוב לחטא ולהתוודות בשפתיו. עשיית תשובה כמוה כטבילה במקווה.
אולם יש והחוטא כל כך שקוע בטומאת החטאים עד שאין בידו לחלץ את עצמו והוא זקוק לסיועו הפעיל של הקב"ה. כשליבו של החוטא כבר הפך לאבן ואין הוא חש וכבר אינו מרגיש וכיצד יתקן? כלום אפשר לו לאדם להתקין בתוכו לב חדש ?
או אז קיימת האפשרות השנייה, זו המובטחת בנבואת ההפטרה: "וזרקתי עליכם מים טהורים ..נתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחוקי תלכו".[2]
ועם לב חדש ורוח חדשה , כבר אפשר לצאת למסע… שבת שלום . אסנת.
[1] סנהדרין דף צז עמוד ב : אמר רב: כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים. ושמואל אמר: דיו לאבל שיעמוד באבלו.ורש"י שם : דיו לאבל שעומד באבלו – דיו להקדוש ברוך הוא שעומד כמה ימים וימינו אחור, כלומר, אם לא יעשו תשובה אינו עומד באבלו כל הימים אלא ודאי קץ לדבר, לישנא אחרינא: דיו לאבל – דיין לישראל צער גלות, אפילו בלא תשובה נגאלין.
[2] הרב יהודה שביב , בית המדרש הוירטואלי הר עציון
(טו) וַיִּ֜פֶן וַיֵּ֤רֶד מֹשֶׁה֙ מִן־הָהָ֔ר וּשְׁנֵ֛י לֻחֹ֥ת הָעֵדֻ֖ת בְּיָד֑וֹ לֻחֹ֗ת כְּתֻבִים֙ מִשְּׁנֵ֣י עֶבְרֵיהֶ֔ם מִזֶּ֥ה וּמִזֶּ֖ה הֵ֥ם כְּתֻבִֽים:
(טז) וְהַ֨לֻּחֹ֔ת מַעֲשֵׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים הֵ֑מָּה וְהַמִּכְתָּ֗ב מִכְתַּ֤ב אֱלֹהִים֙ ה֔וּא חָר֖וּת עַל־הַלֻּחֹֽת…
(יט) וַֽיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מידו מִיָּדָיו֙ אֶת־ הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר:
(שמות לב)
הכל מסכימים ששבירת הלוחות היתה החלטתו של משה רבינו עצמו; הוא לא נצטווה בכך מפי הגבורה. מדוע החליט משה רבינו לשבור את היצירה האלוקית שהייתה בידיו? חידה זו העסיקה רבות את החכמים והמפרשים בכל הדורות. נביא מעט מדבריהם[1]. הגמרא (שבת פז,א) אומרת שמשה רבינו סבור היה שעם ישראל במצבו אינו ראוי ללוחות, כשם שערל אינו ראוי לאכול קרבן פסח:
אמר: ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות, אמרה תורה וכל בן נכר לא יאכל בו, התורה כולה כאן, וישראל משומדים – על אחת כמה וכמה!
ואולם הגמרא אינה מסבירה מהו הנזק מכך שעם ישראל יקבלו את לוחות הברית. הרמב"ן עונה תשובה פשוטה יותר. זו לשונו (בפירושו לשמות פרק לב,טז; ראו גם דברים ט,יז):
לא נמנע משה בכל זה מלשבר אותם, כי חרה לו בראותו המעשה הרע ההוא, ולא יכול להתאפק.
כמובן, זו תשובה שקשה לנו לקבל, לא רק משום שקשה לתאר את משה רבינו, נביא שלא קם כמוהו, מאבד שליטה עצמית עד כדי אבדן אוצר כה יקר שהחזיק בו, אלא גם משום שכפי שמדגיש הנצי"ב מולאז'ין, בפירושו "העמק דבר" (שמות לב,טו), משה רבינו ידע על העגל כבר בהיותו בהר סיני, ושבירת הלוחות היתה רק כשירד מן ההר, בטווח ראייה של עם ישראל; מסתבר אפוא שמשה רבינו קיבל החלטה מודעת ומושכלת, שמטרתה גרימת זעזוע בלב העם: …שמשה התחכם ולא שבר את הלוחות בהיותו בהר כשאמר לו ה' ממעשה העגל והוחלט אצלו לשברם… אלא משום שרצה משה לשבר את לבב העם ולהסעיר דעתם בראותם אשר משה משבר לעיניהם סגולה נפלאה כזו…
במדרש תנחומא יש תשובה מסוג אחר. לוחות אבנים הם, מטבעם, כבדים ביותר; משה רבינו הצליח החזיק אותם רק בנס. האותיות – מכתב אלוקים חרות על הלוחות – הם שהחזיקו את הלוחות באוויר. אולם השכינה הסתלקה מהלוחות ברגע שאלה הגיעו לטווח ראייה של החוטאים. הכתב האלוקי פרח, ושוב לא יכלו שריריו של משה רבינו לשאת את הלוחות הכבדים. כך לשון חז"ל (מדרש תנחומא פרשת כי תשא): בשעה שנתן לו הקדוש ברוך הוא את הלוחות היו סובלין את עצמן; כיון שירד וקרב אל המחנה וראה את העגל – פרח אות הכתב מעליהם ונמצאו כבדים על ידיו של משה, מיד ויחר אף משה וישלך מידו.
במדרש רבה אנו מוצאים תשובה אחרת, לפיה נועדה שבירת הלוחות לעכב את מועד כניסת הברית בן עם ישראל לבין הקב"ה לתוקף, וכך להציל את עם ישראל מעונש על העבירה שעשו (שמות רבה פרשת כי תשא פרשה מג סימן א):בשעה שעשו ישראל אותו מעשה ישב הקדוש ברוך הוא עליהם בדין לחייבם, שנא' הרף ממני ואשמידם… מה עשה משה נטל את הלוחות מתוך ידו של הקדוש ברוך הוא כדי להשיב חמתו, למה הדבר דומה לשר ששלח לקדש אשה עם הסרסור הלך וקלקלה עם אחר, הסרסור שהיה נקי מה עשה? נטל את כתובתה מה שנתן לו השר לקדשה וקרעה, אמר, מוטב שתדון כפנויה ולא כאשת איש. כך עשה משה כיון שעשו ישראל אותו מעשה נטל את הלוחות ושברן, כלומר, שאלו היו רואין עונשן לא חטאו, ועוד אמר משה מוטב נידונין כשוגגין ואל יהו מזידין, למה שהיה כתוב בלוחות (שם /שמות/ כ) אנכי ה' אלהיך ועונשו אצלו זובח לאלהים יחרם, לפיכך שבר את הלוחות.
תשובה מטיפוס אחר יש בדברי ה"משך חכמה". כבר בגמרא לדבריו הבין משה רבינו שעם העשוי לסגוד לעגל עשוי לסגוד גם ללוחות. במצב כזה אין הלוחות מועילים, וממילא הסתלקה מהם השכינה, ואין אלא לשבר אותם, כדרך שעתיד היה לעשות חזקיהו לנחש הנחושת שעשה משה. זו לשונו של בעל "משך חכמה" (שמות לב,יט):
…ועל זה צווח משה ככרוכיא:… ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים מעצמם, חלילה! השם יתברך שורה בתוך בניו; ואם "המה כאדם עברו ברית" (הושע ו, ז) – הוסר מהם כל קדושה, והמה ככלי חול, 'באו פריצים ויחללוה'. וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו ולא ניזוק (גיטין נו, ב), כי הוסר קדושתו. ויותר מזה, הלוחות – "מכתב אלקים" – גם המה אינם קדושים בעצם, רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה – המה נחשבים לנבלי חרש, ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר: אין שום ענין קדוש בעולם מיוחס לו העבודה והכניעה, ורק השי"ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת, ולו נאוה תהילה ועבודה… וזהו "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות"… הבין טעותם… ואם הביא הלוחות – היו כמחליפים עגל בלוח ולא סרו מטעותם. אולם כאשר שבר הלוחות, ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה ב"ה ותורתו הטהורה. וזהו דברי הגמרא בכמה מקומות (תענית כו, א) ומכילתא (יתרו יט, ב) שגם על עת עמידתם בהר נאמר "ובלבם יכזבו לו" – שעדיין לא נחקק בתוכם הציור האמיתי להאמין בנמצא מחוייב המציאות בלתי מושג ובלתי מצוייר, ולכך טעו בעגל. ובלוחות הראה להם לעקור מהם כל דמיון כוזב, והפליא לעשות משה רבינו בשבירת הלוחות.
תשובה אחרונה, מדהימה בתעוזתה, עונה ר' שמעון שקאפ בהקדמה לספרו "שערי יושר". הא מסביר, שלו ניתנו לעם ישראל הלוחות הראשונים, האלוקיים, אדם הלומד תורה – לא היה שוכח אותה. משה רבינו, שראה כיצד עשויים אנשים מישראל להיות חוטאים ומושחתים, ביקש למנוע מצב בו אדם מושחת ילמד תורה ולא ישכחנה. שבירת הלוחות, כך ר"ש שקאפ, מנעה אפשרות של לימוד תורה על ידי רשעים בלי שכחה: …ואפשר לבאר על פי זה ענין שבירת הלוחות, שלא ראיתי ענין זה, שבהשקפה ראשונה הוא ענין סתום, ביתכן שבשביל שמשה רבינו ע"ה היה חושב שבשביל שעשו ישראל את העגל, ישארו בלי תורה חס ושלום? והיה ראוי לו להמתין מללמדם עד שיתקנו מעשיהם אבל לא לשברם לגמרי ואחר כך להתנפל לפני ה' לבקש לוחות שניות.
והנה חז"ל קיבלו שסגולה מיוחדת היתה בלוחות הראשונות… שאם למד אדם פעם אחת, היה שמור בזכרונו לעולם. וענין זה הרגיש משה רבינו ע"ה שעלול על ידי זה להיות חלול הקודש נורא מאוד, שאפשר שיזדמן איש מושחת ומגואל במעשים רעים, בקי בכל חדרי התורה… ולכן מצא משה רבינו ע"ה שראוי שלוחות אלה ישתברו ולהשתדל לקבל לוחות אחרים, היינו דהלוחות הראשונים היו מעשה אלקים כמו גוף הכתב, כמו שמפורש בתורה, והלוחות האחרונים היו מעשה ידי אדם כמו שכתוב: "פסל לך שני לוחות אבנים".
וענין הלוחות הוא דבר המעמיד ומקיים… וכיון שהיו מעשה השם – היה עומד לעד. אבל השניות שהיו מעשה אדם – אינם מתקיימים, רק בתנאים וגדרים… רמז לכל מקבלי התורה, שיכין כל איש ישראל לוחות לעצמו לכתוב עליהם את דבר ה', וידע, שכפי הכשרתו בהכנת הלוחות – כן תהיה קבלתו… וכן גם אחרי זה, אם יתקלקלו אצלו הלוחות, אז לא תתקיים התורה… שלפי ערך מעלת האדם ביראת ה' ובמדות, שהוא לוח לבבו, לפי ערך זה ינתן לו מן השמים קנין התורה, ואם יפול אחר כך ממדרגתו, לפי ערך זה תשכח התורה ממנו.
אנו רגילים לחשוב שלימוד תורה מעדן את האדם ומביא אותו למצב של מידות טובות יותר. משה רבינו, כך מסביר ר"ש שקאפ, היה ריאלי וידע שלא תמיד זה המצב. הוא ידע שיתכן מצב של אדם הלומד תורה ונשאר רשע כפי שהיה לפני שלמד. הפתרון שמצא משה רבינו לדבר לא היה להרבות לימוד תורה; אצל אדם כזה, עדיף דווקא שישכח את התורה שלמד ולא יחלל את השם. דומה, שפירוש זה נועז לא פחות מעצם המעשה של שבירת הלוחות.
[1] חלק הארי של פרשה זו למדתי מראש חטיבת הביניים "חורב" בירושלים, הרב יוסף אליאב.
בקריאת פרשת זכור אנו מקיימים את המצווה של "זכור את אשר עשה לך עמלק". יש לשאול למה חז"ל קבעו מצוה זו דווקא בשבת? מובן הדבר למה צריך לזכור מעשה עמלק לפני פורים- שגם בו פגשנו עם המן הרשע- מזרע עמלק, אלא למה דווקא בשבת קודש?
במדרש (ילקוט שמעוני- כי תצא, תתקלח) כתוב: "כך אמר משה, הריני אומר לישראל זכור את אשר עשה לך עמלק, וכתוב זכור את יום השבת לקדשו! באיך יתקיימו זכור שבת יחד עם זכור עמלק? (פרקי דרבי אליעזר).
לכאורה שאלה מאוד חזקה- באמת איך אפשר לצרף את זכירת השבת, את הקודש, השלום ו"מעין עולם הבא", ביחד עם זכירת עמלק- הרשע והרוע שבעולם?
היינו חושבים שכדי לזכור את אשר עשה עמלק, אנחנו צריכים יום עצוב, כמו תשעה באב או יום הזיכרון, וגם אם נאמר שהזיכרון הוא על מנת להילחם בהם- הרי העידוד למלחמה אינו מתאים לזכירה דווקא בשבת קודש!
והתשובה, שיש שתי דרכים איך אפשר לבחון דבר מסויים שאנחנו רוצים להעמיק בו. אפשר להסתכל ולהעמיק בדבר עצמו וכאן כשמדובר בעמלק, המשמעות היא להתבונן על הרשע הגדול שבעולם ומתוך זה נרצה למחות את זכרו.
אבל יש דרך אחרת, דרך של 'ונהפוכו'. במקום להתבונן ברוע עצמו, אפשר להתמקד בהסתכלות על הטוב והקדוש ומתוך חיבור אמיתי וחזק אל האור, נבין את אי-האפשריות של החושך. מתוך הבנה כמה חשוב וטוב הוא הטוב, נבין כמה רע זה העדר הטוב.
מתוך 'זכור את השבת' מתוך חיבור לעם מקדשו שביעי, מתוך טעימה של מעין עולם הבא- בזה עצמו נזכור כמה יש להילחם בעמלק כדי שלא יפגע בערך העליון של הופעת השם בעולם על ידי עם ישראל.
כמה שרק נוסיף אור, נגרש את החושך.
ברכות לשבת שלום וזכירה טובה