פורום המדרשות התורניות לבנות

לצאת מהבית ולהישאר קשורה / פרשת ויצא

פורסם ב: 11:48 מאת yaaray

פרשת ויצא פותחת את פרק הגלות בחיי העם המתגבש: יעקב נאלץ לברוח מעשיו אחיו, לברוח מארץ ישראל, מבאר שבע, מבית אביו אל ארץ נוכרייה בה יקים את משפחתו העניפה. 22 שנים יחלפו עד שיוכל יעקב, אחרי תלאות רבות, לשוב לבית אביו. את השנים הארוכות בבית לבן יתאר יעקב במילים קשות: "גנובתי יום וגנובתי לילה", " ביום אכלני חורב וקרח בלילה" על לבן הוא יאמר כי התל בו החליף את משכורתו "עשרת מונים", ובסוף ימיו, בגלות מצרים, הוא יעיד על עצמו: "מעט ורעים היו ימי שני חיי".

ההתרחקות מבית אבא ומהסביבה הרוחנית-תרבותית האהובה והמוכרת מעמידה אתגרים מורכבים, מסכנת את הקשר עם "בית אבא" ומאיימת על ההמשכיות. האם יעקב, שכל ילדיו יוולדו בשהותו בגלות, יבנה עם חדש הקשור לתרבות הארמית בתוכה הוא מצוי או לחילופין יצליח לבנות עם הקשור בטבורו לאבותיו – הרחוקים פיזית – אברהם ויצחק?


בשאלה הזאת עוסק הרבי מגור בפירושו השפת אמת: "בזוהר הקדוש מי שרוצה לירד לבור עמוק צריך מקודם לקשר עצמו בחבל חזק שלא ישתקע שם. כן ויצא יעקב מבאר שבע שנשבע להקב"ה בכל לבו…" (שפת אמת, ויצא תרל"ה)

התשובה לשאלה אם יצליח יעקב להישאר קשור למורשת אבותיו או לא נעוצה, לשיטת השפת אמת, באופן היציאה ובהכנות ליציאה. מי שיוצא למסע אל הבלתי ידוע, אל הרחוק והמנוכר ורוצה להישאר קשור ומחובר לכור מחצבתו חייב טרם יציאתו, כך אומר הזוהר, לקשור עצמו בחבל חזק.

מהו אותו חבל חזק? החבל של הלב הקשור בעבותות אהבה למקום ממנו באנו, האמונות שנטעו בנו אבותינו, החינוך והמנהגים של בית אבא ואמא, הניגונים שהם שתלו בנו, הנר הדולק, הברכה השורה בעיסה, השכינה ששורה על הכל.

החבל מטיבו נותן גמישות, מאפשר תנועה ואפילו נפילה, אך כשמתרחקים יותר מדי הוא נמתח, מכאיב, מזכיר לאן אנחנו מחוברים ומאפשר לחזור.

החבל מחבר אך בה בעת משאיר לכל אחד את מרחב הבחירה אם להישאר קשור או לקרוע ולנתק את האחיזה.

"ויצא יעקב"  – זהו מבחן היציאה הגדול של יעקב.

זהו בעצם המבחן הגדול של כל אחת ואחד מאתנו עם היציאה מבית אבא-אמא ללימודים, לתעסוקה, לחיים עצמאיים.

שבת שלום!

 

 

אמרי נא אחותי את / פרשת ויצא

פורסם ב: 17:59 מאת yaaray

שלוש פעמים בספר בראשית אנו פוגשים במצב הקשה הזה שאברהם / יצחק צריך לומר על אשתו 'אחותי היא' מפני הסכנה שבתאוותו הפרועה של המלך הזר. פעמיים קורה הדבר עם אברהם ופעם אחת, בפרשתנו, עם יצחק.

פרק י"ב (יא) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל־שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת־מַרְאֶה אָתְּ: (יב) וְהָיָה כִּי־יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ: (יג) אִמְרִי־נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב־לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ:

פרק כ' (י) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל־אַבְרָהָם מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה: (יא) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין־יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל־דְּבַר אִשְׁתִּי:

פרק כ"ו: (ז) וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן־יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל־רִבְקָה כִּי־טוֹבַת מַרְאֶה הִוא: (ח) וַיְהִי כִּי אָרְכוּ־לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ:


נשאל שלוש שאלות על שלושת הסיפורים הללו:

  1. מדוע וכיצד אברהם שם לב דווקא כעת ליופייה של שרה? (ולפי הפשט מדוע הוא אומר את זה עכשיו?)
  2. כיצד יודע אברהם ש'אין יראת אלקים במקום הזה'?
  3. מדוע כעבור זמן חוזר יצחק להיות עם שרה? ומה זה 'ארכו לו שם הימים'?

על השאלות הללו מציע רבי נחמן מברסלב תשובה מעניינת ומשמעותית: אברהם ידע תמיד ששרה אשתו יפה, אך זו לא הייתה 'נקודת הייחוס' שלו אליה, הוא העריך אותה, אהב אותה וכד', וכעת כשהוא מרגיש שהוא מתחיל להתפעל דווקא מהיופי שלה ולא משאר תכונותיה וכד', הוא מבין שהוא מגיע לאיזור שחסרה בו יראת אלוקים ושהוא נהייה מושפע מזה.

לכן הוא אומר עליה שהיא אחותו, היינו שהוא מבקש לחזור ליחסי אחווה עם אשתו (האחווה מסמלת את האפשרות של יחסי איש-אישה ללא כל מיניות…).

כאשר יצחק מרגיש שהוא חוזר לבחינת 'יראת אלקים', היינו לשלוט בימיו ולהאריך אותם אזי הוא מרשה לעצמו להפסיק להתנהג עם אשתו כאחותו.

יהי רצון שגם אנחנו נהיה מספיק רגישים בשביל להבין מה עובר עלינו ונדע כיצד לחזק את יראת האלוקים שלנו.


ליקוטי מוהר"ן תורה ס

וע"כ אברהם ויצחק, כשבאו למקומות שלא היו שם יראות. ותיכף כשרצו לכנוס לשם, הרגישו זאת, ע"י שהתחילו להרגיש לפי ערך גודל קדושתם, יופי הנשים, וע"כ הרגישו שאין שם יראה. וע"כ אסרו על עצמן זיווג נשותיהן כאחותו, כמ"ש (בראשית כ') כי אמרתי רק אין יראת אלקים במקום הזה וכו'… וע"כ כשבא יצחק לשם, הוצרך ג"כ לאסור זווגו כאחותו כנ"ל. עד אשר המשיך שם אריכות ימים, שהיא בחי' יראה, שמצלת מזה כנ"ל. ואז הותרה לו, כמ"ש (שם) ויהי כאשר ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך וכו'.

שבת שלום!
ממדרשת נשמת

 

רבקה אמנו / פרשת תולדות

פורסם ב: 11:45 מאת yaaray

בספר בראשית חוות אימהות האומה עקרות מתמשכת. שרה, רבקה, רחל ואף לאה לאחר שילדה ארבעה בנים, הן עקרות. שרה רחל ולאה מתייחסות לעקרותן ופועלות על מנת להיחלץ ממנה – שרה יוזמת את מתן שפחתה לאברהם, רחל זועקת את כאבה ונותנת את שפחתה לבעלה, וכך גם לאה. לעומתן, רבקה לכאורה אינה "משדרת מצוקה" ואינה פועלת לפתרון בעייתה. נוסיף לכך את העובדה שמבין סיפורי העקרות רק בסיפורה של רבקה חושפת התורה בפנינו את משך זמן העקרות – יצחק בן ארבעים בנישואיהם ובן שישים בלדת יעקב ועשיו. אם כך מסתבר שבמשך עשרים שנות עקרות לא משמיעה רבקה את קולה. בשונה מסיפורי העקרות האחרים, מי שפועל לחלץ את רבקה ממצוקתה הוא בעלה  יצחק. הוא זה שעותר לאלוקים בשל עקרות אשתו ואלוקים גם נענה לו.

(כא) וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ:

חז"ל נתנו דעתם לשתיקתה של רבקה ובארו את הפסוק באופן הבא:

בראשית רבה סג, ה

ה ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו… לנכח אשתו, מלמד שהיה יצחק שטוח כאן והיא שטוחה כאן ואומר רבש"ע כל בנים שאתה נותן לי יהיו מן הצדקת הזו אף היא אמרה כן כל בנים שאת עתיד ליתן לי יהיו מן הצדיק הזה.

אולם דבריהם מותירים אותנו עם השאלה – מדוע מסתפקת התורה ברמיזה לתפילתה של רבקה? מדוע לא משמיעה התורה את קולה של רבקה? מדוע אינה מדווחת על מעשיה?

זאת ועוד, שתיקתה של רבקה מפתיעה במיוחד על רקע היכרותנו עמה בפרק כד – בתיאור המפגש עם עבד אברהם,  ובפרק כז – בסיפור מכירת הברכות. בפרקים אלו אנחנו מתוודעים לרבקה היוזמת, הפעילה והעצמאית. מדוע שונה התנהגותה בתקופת עקרותה הארוכה?


שאלת התנהלותה של רבקה בתקופת עקרותה הממושכת מתחזקת לנוכח תגובתה לקשיי ההיריון. כאשר מתרוצצים הבנים בקרבה משמיעה רבקה לכאורה תלונה  – אם כן למה זה אנכי? פרשני ימי הביניים הבינו את דבריה הקצרים של רבקה בדרכים שונות:

רש"י: תאמר אם כן – גדול צער העבור: למה זה אנכי – מתאוה ומתפללת על הריון:

רמב"ן: הנכון בעיני כי אמרה אם כן – יהיה לי למה זה אנכי – בעולם, הלואי אינני, שאמות או שלא הייתי, כטעם כאשר לא הייתי אהיה (איוב י יט):

אבן עזרא: והיא שאלה לנשים שילדו אם ארע להם ככה, ותאמרנה לא. וטעם ותאמר אם כן הדבר והמנהג, למה זה אנכי בהריון משונה

רש"י מניח שרבקה מתחרטת על כך שהיא בהריון! רמב"ן מלמדנו שרבקה בקשה את נפשה למות! ואבן עזרא מסתפק בכך שרבקה מתלוננת על הריון משונה (לאחר עשרים שנות עקרות!)


ייתכן שהמפתח להתנהגותה החריגה של רבקה מצוי במדרש חז"ל המוכר כל כך:

בראשית רבה סג, ו

ויתרוצצו הבנים בקרבה, בשעה שהיתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת הה"ד (ירמיה א,ה) "בטרם אצרך בבטן ידעתיך", ובשעה שהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים עשו רץ ומפרכס לצאת הה"ד "זורו רשעים מרחם" (תה' נח,ד) ותאמר אם כן למה זה אנכי…

דומני שבעלי המדרש מסבים את תשומת לבנו לחרדתה של רבקה. חרדה זו אינה מתמקדת בשאלה מה יהיה מינו של העובר, מה יהיה מראהו, האם יוולד בריא או שמא חלילה בעל מום. דאגתה של רבקה ממוקדת בשאלה אחת: האם העובר שברחמה מתעניין בבתי מדרשות או שמא הוא מתעניין בעבודת כוכבים. במילים אחרות המדרש מצביע על כך שרבקה מוטרדת משאלת דמותו הרוחנית של העובר אותו היא נושאת ברחמה.


דבריו של הרש"ר הירש עשויים להסביר חרדה זו:

רשר"ה

כבר עמדנו על הניגוד הגמור שבין רבקה לסביבתה. … רבקה למרות מעלותיה הגדולות הייתה בתו של ארמי, נולדה בארם, ושם נתחנכה, והיתה אחותו של לבן, ארמי לכל דבריו. מה יהיה טיב הבנים שיולדו מנישואים אלה אם "רוב בנים דומים לאחי האם" (ב"ב קי,ע"א)? כך מוכנים אנחנו מראש לסתירה, העתידה להתגלות לנו לאחר מכן; לא נתפלא, כאשר נראה בין הבנים את עשו, אלא תמוה נתמה כאשר נמצא בינהם את יעקב.

לאור דבריו של הרש"ר הירש נוכל להבין טוב יותר את כוונת המדרש. המדרש מרמז שבמהלך ההיריון חרדה רבקה באשר לדמותם הרוחנית של הבנים שתלד. הרב הירש גם שופך אור על המקור לחרדה זו. חשש זה נובע ממודעותה ל"מטען" אותו היא נושאת השונה כל כך מבית אברהם אליו עברה בנישואיה. ייתכן שחשש זה הוא המשתק את רבקה בכל תקופת עקרותה ומונע ממנה לפעול בדומה לשאר האימהות.

הבנה זו של התנהלותה של רבקה מלמדת על מודעתה ואחריותה לתפקידה ולייעודה – הקמת בית ישראל.

עייפותו של עשו והתרבות המערבית מהעולם הזה / פרשת תולדות

פורסם ב: 11:30 מאת yaaray

"וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב. וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה" (בראשית כ"ה).

כבר מפשט הפסוקים עולה כי התנהגותו של עשו נראית לא לעניין. מה שמעניין את עשו זה האוכל, הוא מוכן להקריב תמורת האוכל את הבכורה, וגם לאחר מכן הוא לא מתחרט, ומבזה את הבכורה.

דברי רש"י על הפסוקים מחדדים זאת יותר: "והוא עיף", מסביר רש"י: ברציחה. אדם שמתעסק ברצח מואס בחייו שלו עצמו, שהרי אם הוא מתעסק ברציחה הוא יודע שיש אפשרות שיקומו גם כנגדו וירצחו אותו. עשו מוכן לקחת את הסיכון הזה, הנה אנכי הולך למות. גם דרך אכילתו של עשו היא ברברית: "הלעיטני- אפתח פי ושפוך הרבה לתוכה". לא אני אוכל בעצמי, אומר עשו, אלא אתה יעקב תשפוך לתוך פי…".

יותר מכך, אומר רש"י שהדבר היחיד שמעניין את עשו באותו היום הוא להשביע את רעבונו ואת תאוותו הרגעית, הזמנית והחולפת, ללא משים לב למה שקרה באותו היום: "ואותו היום מת אברהם". אברהם מת באותו היום בכדי שלא יראה את נכדו עשו יוצא לתרבות רעה. יעקב הכין תבשיל עדשים שהוא מאכל אבלים, אך עשו לא יכול להתאפק ולחכות.

"אמר עשו: מה טיבה של עבודה זו? אמר לו: כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלוין בה… אני הולך למות על ידה, אם כן מה חפץ לי בה?!".

עשו לא חפץ בעולם הבא, בעולם הרוחני. עבודת המקדש לא מעניינת אותו. אבל לא רק עולם הבא לא מעניין את עשו, אלא גם עולם הזה לא מעניין אותו: "הנה אנכי הולך למות". עשו מתעסק ברצח והוא יודע שהוא יכול למות על ידי מלאכת ציד ורצח, אך ממשיך לעסוק בעבודה המסוכנת הזאת.

עשו מגיע ליעקב "והוא עיף", לא רק מרציחה, אלא עייף מאמונה בחיים בעולם הזה. עשו מרים ידיים מחיפוש משמעות בעולם הזה, מאמונה שאפשר לתקן ולקדש את העולם. אם אי אפשר לעשר את התבן ואת המלח, אז כלום לא שווה.

עשו הוא אדום, אדום היא הנצרות. הנצרות הרימה ידיים מאפשרות תיקון עולם במלכות ש-די. אדם הראשון חטא, כל האנושות חוטאת, לכן הכול מותר, הנצרות הרימה ידיים מלהתמודד עם תאוות העולם הזה. הנצרות בלבושה החילוני היא תרבות המערב שממשיכה בדרך זאת, לעומת יעקב, עם ישראל שממשיכים לעסוק בתיקון עולם.


 

המחנכת שרה אימנו / פרשת חיי שרה

פורסם ב: 11:42 מאת yaaray

 

נתייחס לשתי שאלות העולות מן הכתוב ומהסברם של פרשנים ל"וַיָּבֹא֙ אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ" (בראשית כג, ב).

א. מה בא המדרש ללמדנו כשהוא מציין: "ויבא אברהם… מהיכן בא? מהר המוריה בא" (קהלת רבה פרשה ט, א). הרי ניכר לכול שהפרשה הקודמת (בראשית כב) עניינה עקידת יצחק בהר המוריה?!

ב. מהאות כ"ף הזעירא שבמילה "וְלִבְכֹּתָֽהּ", למד בעל הטורים "שלא בכה אלא מעט לפי שזקנה היתה". אולם שרה אימנו שנפטרה בגיל 127 שנים לא הייתה כל כך זקנה, בוודאי לעומת  אברהם שנפטר בגיל 175 שנים!


מסביר בעל ה"אמרי א"ש":[1]

כידוע, כשמסיים אדם למלא את תפקידו בעולם הזה הוא מסתלק לעולם הבא. תפקידן העיקרי של הנשים בעולם הזה הוא לחנך את הילדים ללכת בדרך ה', ומאריכים את ימיהן עד שמשימתן תושלם.  "ויבא אברהם לספד לשרה"  – כשהמדרש מציין שאברהם בא מהר המוריה, אין הכוונה להורות על מקום התרחשות של העקידה אלא,  ללמדנו על תוכן ההספד של אברהם אבינו על שרה רעייתו: בהר המוריה, ראה אברהם אבינו את מסירות נפשו של יצחק. התנהגותו של יצחק מוכיחה על גדולתה והצלחתה של שרה לחנך את יצחק למסירות נפש ועמידה בניסיון. הווה אומר: שרה אמנו השלימה את משימותיה בעולם הזה. ולכן בעקבות ההספד  באה הפעולה של "וְלִבְכֹּתָֽהּ", אולם אברהם לא בכה עליה הרבה, משום שהבין שגם את תפקידה בחינוכו של יצחק היא השלימה ועל כן היא עברה לעולם שכולו טוב.

יהי רצון שהקב"ה יאריך את ימינו בטוב כדי שנזכה לחנך לעשות הטוב והישר בעיני ה'.


[1] האדמו"ר ממודז'יץ, רבי שמואל אליהו טאוב זצוק"ל, אמרי אש, עמ' נו.  [ובמוצש"ק חיי-שרה (כג מרחשון) יחול יום פטירת הרבנית].

בין פרט לכלל / פרשת לך לך

פורסם ב: 11:19 מאת yaaray

למה לא פתחה התורה באברהם אבינו, אבי האומה?

בפתיחת פירושו של רש"י על ספר בראשית שואל רש"י את שאלתו המפורסמת מדוע לא פתחה התורה במצוות 'קידש החודש', ובחרה לפתוח דווקא בסיפורי הבריאה. רש"י בחר דווקא את מצוות קידוש החודש בתור מצווה שלגביה הייתה אופציה שהתורה תפתח בה, כיוון שזאת המצווה הראשונה שנצטוו בה עם ישראל כעם לפני יציאת מצרים. כלומר, מרכז התורה לפיכך הינו עניינים הקשורים לעם ישראל, ולכן הייתה הווא אמינא שהתורה תפתח דווקא במצווה זאת, ולא במצווה אחרת, שהרי אף בספר בראשית מופיעות מצוות, אלא שהן לא ניתנו לעם ישראל כעם.

לפיכך, מתבקשת השאלה, מדוע לא פתחה התורה את סיפוריה, לא מסיפורי הבריאה השייכים לכלל הבריאה, לכלל האנושות, אלא דווקא מפרשת לך לך, או לכל הפחות מסוף פרשת נח, שם מתחיל להופיע אברהם, שהוא אבי האומה הישראלית?

הרי הדבר הראשון שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו הוא העובדה שיצא ממנו גוי גדול, והסיבה המרכזית שבגללה אמר ה' לאברהם לעזוב הכל וללכת אל ארץ כנען- היא עם ישראל שעתיד לצאת ממנו:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה" (בראשית פרק י"ב, א').

מדוע אם כן בחרה התורה לפתוח דווקא ב'בראשית ברא א-לוהים', סיפור השייך לכלל הבריאה, לכלל האנושות ואפילו לבעלי החיים והצמחים ולעולם הדומם, ואינו סיפור המייחד דווקא את עם ישראל? הרי התורה היא תורת עם ישראל ולא ניתנה לגויים, לכן טבעי שתתחיל התורה דווקא בתחילת הווייתו של עם ישראל, מאברהם אבינו!


אלא שיש פה שתי נקודות, שהן עניין אחד. התורה בעצמותה שייכת לכלל העולם. הרי הקב"ה חיזר על פתחן של כל האומות כדברי המדרש והן סירבו לקבל את התורה. כלומר, יש לאומות איזו נקודת השקה לתורה, התורה באה ללמד את הגויים, אלא שלעת עתה הגויים אטמו את אזניהם מלשמוע וסירבו לקבל את התורה. לכן מתחילה התורה בסיפור האנושות, בסיפור הבראיה כולה, בכדי לומר שהתורה שייכת לכלל הבריאה, היא ספר ההוראות וספר הסוד לכלל המציאות שברא ה'. הכל מקופל בתוך התורה.

בנוסף, הדבר בא ללמד גם אותנו, את עם ישראל, שאכן אברהם אבינו הוא ראשית האומה, והתורה ניתנה דווקא לעם ישראל בכדי שנלמד אותה ונקיים אותה. אלא שלא נשכח את הגויים, לא נשכח שהמטרה האחרונה היא הגדלת שם שמיים לכל האנושות, לכלל הבריאה. גם אם כעת אנחנו עסוקים בבניין האישיות הפרטית שלנו ואף אם אנחנו עוסקים בבניין הגשמי והרוחני של כלל האומה, השאיפה הגדולה והשלמה יותר היא שנפיץ את דבר ה' לכלל הבריאה. לכן מתחילה התורה בסיפור הבריאה בכללה, כיוון שלשם צריכה להיות מכוונת מגמת חיינו.

כנראה ניתן ללמוד זאת גם מאברהם אבינו עצמו, שגם אחרי שהגיע לארץ ישראל, ניסה להפיץ את האמונה בה' גם לגויים, למשל כאשר ירד למצרים (גם אם זה בגלל הרעב).

הרב קוק בספר אורות (קל"ח) מסביר שבעם ישראל גנוזים הכוחות של כל הבריאה, לכן דווקא לנו ניתנה תורה. אבל השאיפה השלמה יותר היא הפצת שם ה' לכל הארץ:

"כנסת ישראל היא תמצית ההוויה כולה, ובעולם הזה נשפע תמצית זו באומה הישראלית ממש, בחומריותה ורוחניותה, בתולדתה ואמונתה. וההיסטוריה הישראלית היא תמצית האידיאלי של ההיסטוריה הכללית, ואין לך תנועה בעולם, בכל העמים כולם, שלא תמצא דוגמתה בישראל…. עד שיביאם למדרגת שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', וא-לוהיך קדוש ישראל, א-לוהי כל הארץ יקרא".


 

בין גוף לנפש / פרשת לך לך

פורסם ב: 11:34 מאת yaaray

 

בפרשתנו, פרשת לך לך,  ה' פונה אל אברם ומצווה אותו "התהלך לפני והיה תמים" (יז' א') מה משמעות הציווי? רש"י מפרש שני פרושים. הראשון, "היה שלם בכל נסיונותי". השני, לפי מדרשו," "התהלך לפני" במצות מילה, ובדבר הזה תהיה תמים, שכל זמן שהערלה בך, אתה בעל מום לפני"

דברי רש"י תמוהים. כיצד, על ידי פגיעה בגוף, אברם יהיה תמים? והערלה, היא המום? הרי אדם נולד ערל.

על כך עונה בעל ה"שפת אמת"(לך לך תרלו')

"מה שנקרא תמים על ידי המילה, באור העניין, שיש לאדם שני כוחות, בעולם הזה ובעולם העליון. והיינו, כוח הנפש בגוף וכוח הנשמה שלמעלה שאינו מתפשט בגוף האדם. וכשהאדם זוכה ומקשר עצמו לכוח נשמתו נקרא תמים. ובא בזכות המילה לכן נקרא ברית, שמקשר ומחבר הגוף בהארת נשמתו החופפת על הגוף… ובאמת על ידי חסרון זה בגוף זוכה אל השלמות."

הפגיעה בגוף על ידי המילה, פותחת אותו להארת הנשמה שחופפת על הגוף. יצירת הקשר בין כוח הגוף לכוח הנשמה, עושה את האדם תמים.


מכאן ניתן ללמוד, שחסרון בכוח הגוף, על פי ציווי אלוקי, מאפשר התקשרות לכוח הנשמה. הדבר נכון לא רק בעניין הברית. הוא נכון גם בעניינם אחרים, כדוגמת  העניינים הנוגעים לכוחות הגוף שמושכים לקשר בין איש לאישה. גם בהקשר זה, התורה מנתבת את כוחות הגוף על ידי הגבלת המגע לפני הנישואין, דיני צניעות, איסורי יחוד, וכן הלאה, ובכך, מאפשרת להארת הנשמה לחול על הגוף.

דרך זו מהווה נסיון גדול ולעיתים קשה, כפרושו הראשון של רש"י.

מכוח עמידתו של אבינו אברהם בנסיון זה, "מעשה אבות סימן לבנים", נזכה גם אנחנו להאיר באור נשמתינו ולהיות תמימים.


 

 

 

המגדל של קוריאה הצפונית / פרשת נח

פורסם ב: 21:25 מאת yaaray

חז"ל אומרים: "מעשה דור המבול נתפרש אבל מעשה דור הפלגה לא נתפרש" (בראשית רבה פרשת נח פרשה לח) במהלך כל הדורות ניסו הפרשנים להבין במה חטא אותו הדור, ונאמרו תיאוריות שונות אודות חטאם. בעוד שחטא המבול היה בתחום המוסר החברתי הרי, שמעשיהם של דור ההפלגה היו מכוונים כנגד בורא העולם. לדעת חז"ל הם בקשו למרוד בהקב"ה. עמדתם של חז"ל אומצה על ידי חלק גדול מפרשני ימי הביניים. הספורנו מדייק זאת מהפסוק: "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם …" שכוונתם היתה להמליך מלך (אל) שימלוך על כל האנושות. מפשט הפסוקים אף עולה, שבקשו להיות  חברה קיבוצית, שיתכן ומטרתה הראשונית היתה ליצור אחדות ועזרה הדדית "וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים " (יא,א). ואם בצוק העִתים יתרחקו מן המרכז" פֶּן נָפוּץ עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ" (יא,ד) ייזכרו באמצעות המגדל הגבוה להגיע למקומם. מטרתו של המגדל היה לפקח על כל הסביבה ולהזכיר לכל האנשים את מקורם ואת השתייכותם הקיבוצית (רד"ק שם). אולם היוזמה הזו לא מצאה חן בעיני ה', שכן קיים חשש שפעילות משותפת זו תגרום לחורבן האנושות. לכן הענישם על ידי שבלל את שפתם, בלבל אותם לשפות רבות  והפיצם על פני כל הארץ. מדוע יוזמה זו שנראית חיובית עלולה להיות כה הרסנית? נקודה זו מבוארת היטב בדבריו של הרש"ר הירש וזו לשונו:

"ובכן, הציבור התאסף בבקעה; שם ביקשו ליצור יש מאין – בכח אדם ובעוצם ידו; שם ראו מה רב כוחו של ציבור: יש לאל ידו להשתלט על הטבע, אם יפעיל את כל הכוחות הגנוזים בו. ושם החליטו ליצור יצירה לדורות; תהיה זו מזכרת עולם לכוחו של ציבור וחשיבותו על פני היחיד. והנה, הקדוש ברוך הוא השתית את עולמו על הציבור … במה דברים אמורים? אם מעמד הציבור כלפי ה' איננו שונה ממעמד היחיד; אם גם רצון הציבור משועבד לה' … אולם, כאן טמונה הסכנה. בסופו של דבר – היחיד יזכור בעצמו את מגבלותיו. לא כן הציבור. הן הציבור הוא חזק באמת. בנקל יציג את עצמו כמטרה עליונה, – כאילו אין ערך ליחיד אלא בציבור, כאילו תפקיד הציבור איננו להשלים את היחיד, אלא היחיד בטל בציבור … אם ציבור אומר: נפעיל את הכוחות הגנוזים בציבור, נתאחד כדי להציג את עצמנו… אז יאבד כל עתידה המוסרי של האנושות".


התלכדותם של דור הפלגה עלולה ליצור חברה רודנית שתתעלם מזכויות הפרט. זאת ועוד, חברה לא מרוסנת שאין לה גבולות עלולה להרוס את הטבע ואת העולם. בימינו קשה לדמיין חברה, שיש לה מנהיג אחד ואין לפרט זכויות בו בזמן, שהעולם שלנו שואף להיות דמוקרטי. אולם נוכחותה של קוריאה הצפונית במיוחד בשנה האחרונה היא תזכורת לסכנותיו של מגדל בבל. מדינה זו נחשבת על ידי רבים למדינה הסגורה לאזרחיה, והדיקטטורית ביותר בעולם. זו דיקטטורה טוטליטרית בסגנון סטליניסטי בעלת פולחן אישיות סביב משפחת קים, וכאחת  המדינות שמפרות זכויות אדם בצורה החמורה ביותר. המדיניות של קוריאה הצפונית היא להפנות את המשאבים  לחיזוק הצבא על מנת לחזק את המדינה ואת נשיאה וכמובן להזניח את תושביה. כיום, קוריאה הצפונית היא אחת המדינות הקיצוניות ביותר בעולם שברשותה יכולת גרעינית מוכחת. זו מדינה ששולט בה אחד ויחיד בראש המגדל ומבקש לעשות לו שם. התאווה לרודנות פוגעת בתושבי המדינה שחיים במצוקה ופחד. תושבי המדינה שהם נטולי זכויות משועבדים לשליט רוצח ואכזר. צריך להתפלל שבורא עולם ינפץ את המגדל ויפיץ  את תושביו על פני כל הארץ. רק כך תיגאל האוכלוסייה מעבדותה וגם תימנע מלחמת עולם שעלולה להביא לשפיכות דמים נוראית.

בין אברהם לנח / פרשת נח

פורסם ב: 21:22 מאת yaaray

בין פרשיות הבריאה, לבין סיפורי אברהם אבינו ותחילת עם ישראל נמצא סיפור נוח והמבול בהרחבה ובפירוט. לשם מה? מה הקשר שלו אלינו כיהודים? מה אנחנו יכולים ללמוד ממנו?

נראה שנוח הינו התחלה פוטנציאלית של עם ישראל שלא התממשה בסופו של דבר. התיאורים של נוח בתחילת הפרשה הינם מבטיחים:

כך בפסוק המסיים את פרשת בראשית (ו, ח) "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְקֹוָק", ובפסוק הפותח את פרשת נוח (ו,ט): "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ". ובהמשך הפרשה (ז, א) "וַיֹּאמֶר יְקֹוָק לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה". נוח מוצא חן בעיני ה', והוא מכונה בתואר "צדיק ותמים". אין אלו דברים של מה בכך. נראה לי שאף אחד אחר בתורה לא זוכה לכינויי שבח מופלגים שכאלו.

תכונות אלו של נוח בולטות אף יותר על רקע הדור הרע והמקולקל שאליו היה שייך. נראה שה' רואה בנוח את האדם שהראוי לגילוי שם ה' בעולם. לכן הוא מכניס אותו אל התיבה, ומשאיר אותו כזרע היחיד שממנו עתידה האנושות להתפתח. ואכן, הפרשה מסיימת בתיאור ארוך ומפורט של צאצאי נוח , והאנושות ההולכת ומתפתחת מהם. בסיומה של הפרשה מתקבלת התחושה שהנה לפנינו עולם חדש, עולם שצמח מן הזרע ה"צדיק תמים", והוא יהיה ראוי לגילוי שם ה' בעולם.

אבל תחילת פרשת לך לך מראה כי יש שינוי בתוכניות. ה' מתגלה לאברם, מצווה אותו "לך לך", ומברך אותו (יב,ב-ג): "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".

האנושות המתפתחת מן ה"צדיק תמים" אינה ראויה לברכת ה' ולנשיאת שם ה' (אגב, לא מתואר חטא ספציפי שלהם. גם "מגדל בבל" אינו מכונה בתורה "חטא"). במקום צאצאי נוח נבחר רק אחד מהם, ללא כל הסבר. אברם אינו מכונה "צדיק" (לאורך כל חייו!) ואף לא מופיע שום כינוי או הסבר אחר הקשורים בדמותו של אברהם. הצידוק היחיד לבחירה באברהם להיות אבי עם ישראל מופיע בפרק יח, יח-יט: "וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְקֹוָק עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו".

אברהם, בניגוד לנוח לא נבחר בגלל אישיותו ותכונותיו (לפחות לפי מה שמתואר באופן מפורש בפסוקי התורה), אלא בגלל החזון שלו, לעצמו ולצאצאיו.

זהו אחד ההבדלים בין נוח לאברהם. נוח בעל אישיות יוצאת דופן, בעל תכונות נעלות, אבל הוא לא מצליח להנחיל את דרכו לצאצאיו. ייחודו של אברהם אבינו לא בהיותו שלם, אלא בהיותו שואף, בהבינו שהדרך אל ה' היא ארוכה ורחוקה, אבל היא עומדת לנגד עיניו, והוא נכון ללכת בה. משם בוחר הקב"ה להתחיל את עם ישראל. לא מן המקום התמים והשלם, אלא מן המקום שמבין שגילוי ה' בעולם הוא דרך ארוכה, שהוא נכון ללכת בה.


הבדל נוסף משמעותי בין נוח לאברהם, הוא שהדרך של נוח להתמודד עם הרוע שבעולם היא בהתכנסות פנימה – בכניסה אל התיבה "עד יעבור זעם". אין הוא מנסה להשפיע, לתקן, ואין הוא אף מנסה להיות חלק מן העולם אותו יש לתקן, אלא הוא מתנתק ממנו, על מנת להקים עולם חדש.

לעומת זאת אברהם מצויר בתורה כ"איש העולם הגדול", שלא רק שאינו מתנתק מן העולם הזה אלא הוא שותף בו בתחומים רבים ומגוונים: הוא נודד בעולם, הוא נלחם, הוא חופר בארות, הוא בעל רכוש, הוא סוחר קרקעות, הוא בעל קשרים עם מלכים, ועוד.

נראה שגם מאפיין זה הוא חלק מן הסיבות לבחירה באברהם על פני נוח. ה' אינו מחפש את הצדיק השקוע בעולמו הפנימי, בתוך התיבה האטומה לסערות שבחוץ, אלא את איש המעשה המחפש אחר ה' בתוך העולם, עולם החול והחומר שבו התמודדויות ומשברים.

בסופו של דבר אנחנו צאצאיו של אברהם, ודרכנו היא מורשתו של אברהם, ולא של נוח, לא לברוח מן המבול ולהסתגר בתיבה אלא לצאת לעולם, ללחום את מלחמותיו, ושם לחפש אחר "דֶּרֶךְ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".

 

יוצאים מהסוכה לחורף / זמן חורף

פורסם ב: 21:03 מאת yaaray

יוצאים מחגי תשרי לחורף – איך זה קשור ליצחק אבינו, שנשמתו היתה מיוחדת במינה, ומה הכוח שאנו יכולים לקבל ממנו בעולם מלא גירויים והצעות מפתות?

אנחנו נכנסים בשעריה של תקופת החורף. יצאנו מהימים המרוממים של חודשי אלול תשרי אל השגרה, אל היום יום של השנה הבאה עלינו לטובה.

בזמן שבית המקדש היה קיים עוד היו בימים אלו כאלה שהיו במסע החזור שלהם מבית המקדש הביתה, עמוסים בחוויות, בתובנות ובהרבה שאיבה של קשר חי עם ה’ יתברך שהם לקחו אל תוך-תוכי בתיהם כמזון רוחני לכל תקופת החורף עד לחזרה לבית המקדש לעבודת חג הפסח.

השנה כשישבנו בסוכה השתדלנו כל יום לנסות ולהתחבר לאושפיזין של אותו היום. לקחת משהו מאותם דמויות שעיצבו את השורשים של עם ישראל. אותם דמויות שעינינו נשואות אליהם מדור לדור. כשישבנו ביום הראשון של חול המועד בסוכה ניגנו, שרנו ולמדנו והאיר לי איזו נקודה בדמותו של יצחק אבינו ע”ה.

יש משהו בדמות של יצחק שקשורה בעומק שלה לעבודה של החורף, ורציתי לשתף אתכם בתובנות האלה.

אברהם אבינו התבלט מאוד בכתובים בדרך המיוחדת שעשה. הוא פרץ דרך חדשה בעולם: “כל העולם מהעבר האחד ואברהם בעבר השני”. הוא שבר את הפסלים של אביו, הוא נטע אשל בבאר שבע והפיץ את האמונה בהשי”ת, הגיע לארץ ישראל, נתנסה בעשרה ניסיונות קשים וזכה להיות ראש האומה שלנו.

גם יעקב היה מיוחד והרבה תיאורים יש בכתובים על המסעות הגדולים של יעקב מהבריחה שלו חרנה ועד ההגעה שלו למצרים, שבתוך כך הוא מייסד את בית ישראל ומעמיד 12 שבטים שכולם סובבים את מיטתו, ואומרים לו שמע ישראל אבינו ה’ אלוקינו ה’ אחד –הוא ראה בהצלחת העמדת בית ישראל שעתידים להביא אור גדול לעולם.

אבל דמותו של יצחק יש בה משהו קצת מתחבא. אין הרבה פירוט על חייו של יצחק בכתובים. הוא מעולם לא יצא מגבולות הארץ וכמעט ולא מוצאים מעשי גבורה עצומים שלו. גם בעקדה על אף שנתנסה ניסיון גדול – עיקר הניסיון נראה שיוחס בפשט הכתובים לאברהם.

אברהם, במהלך עבודתו הוחלף לו השם מאברם לאברהם.

יעקב – לאחר שנאבק עם המלאך קיבל את השם ישראל.

ויצחק נשאר עם השם יצחק.

בעיקר מה שרואים הוא, שיצחק חפר את אותם בארות שאביו חפר וסתמום פלישתים. זה נראה כמעשה של המשך דרך אבל לא מהלך של משהו פורץ, משהו חדש ומחודש לכאורה חייו נראים קצת יותר אפורים ופחות צבעוניים.

לשמור בגבורה על הבארות

אבל באמת בעומק – זה הסוד של יצחק! יצחק מסמל את מדת הגבורה. עיקר הגבורה זה לא לעשות את המעשה הגדול שעושה הרבה רעש. הגבורה זה להמשיך את הדרך של אברהם, לשמור על הבארות, לחיות את היום יום בתוך גבולות הארץ בלי לצאת ולעשות דברים דרמטיים אלא לדעת איך לשמור על שגרה ברוכה, שגרה מרוממת. זו היה העבודה המיוחדת שאפשר לקבל מדמותו של יצחק. זו עבודה כל כך נצרכת בעולם מלא גירויים והצעות מפתות לחוויות שונות ומשונות, לדעת ליהנות ולשמוח ולקבל חיות מהדברים הרגילים והפשוטים של החיים!


איך יצחק עשה את זה?

מה הייתה הנקודה המיוחדת שלו?

ראיתי דבר מופלא בספר הזוהר הקדוש. יצחק זכה למשהו ששום אדם לא זכה לו בהיסטוריה, ככל הידוע לי.

הזוהר מסביר שלכל אחד מאתנו, נשמתו מתחלקת לשני חלקים: יש חלק אחד שנמצא בגוף, אותו חלק אלו-ק ממעל שמחיה אותנו והוא עיקר העצמיות הפנימית שלנו. אבל יש חצי של האישיות שלנו, של הנשמה שלנו, שנשאר למעלה במקום שורש הנשמות.

העבודה שלנו היא לחיות ולהתחבר כמה שיותר לנשמה שבתוכנו, ולא לחיות חיים חיצונים. וכאשר זוכים לזה אז הנשמה שלנו יכולה להתחבר בקשר חי עם החצי העליון שלה. כשאדם זוכה לזה אזי נפתחים לו שערי השגה והשראה גדולים מאוד, כי שורש הנשמה מחובר לכלל נשמות ישראל ולכל המציאות, וממילא אדם יכול להרגיש ולהבין מה עובר על יהודים בריחוק מקום וכדומה… כדרך שראינו אצל צדיקי ישראל שהיו מחוברים עם שורש הנשמה שלהם.

אומר הזוהר הקדוש, שאצל יצחק פרחה נשמתו בניסיון העקידה; וכשהיא חזרה, חזר לשכון בתוכו החלק העליון של הנשמה שנמצא למעלה. והוא נכנס בתוך הגוף הגשמי של יצחק. זה דבר שלכאורה לא קרה לשום אדם בהיסטוריה, ובעצם פיעמה ביצחק אבינו שורש הנשמה. וזו הסיבה שליצחק אבינו “כהו עיניו מראות”, כיוון שכשאתה רואה את המציאות של העולם הזה דרך שורש הנשמה, העולם הזה כבר לא נראה כמו שאנו רואים אותו…

עם כמה נשמה?

אני חושב שפה טמון הסוד הגדול של ההצלחה של יצחק: להיות בשיא הצדיקות בתוך השגרה. וזה נקודה שנוגעת גם לנו.

יצחק חי את השגרה עם שיא הנשמה!

כמה שנזכה אנו להכניס את הנשמה שלנו לדברים הקטנים שאנחנו עושים, לא נצטרך לחפש את החיות בדברים הגדולים. אפשר לברך ברכת המזון עם המון נשמה ולדלות משם שפע של חיות וקשר עם ה’ לפעמים יותר מכל דבר אחר, אפשר להוריד את הפח מהבית לחדר הפחים בחיות ושמחה של חסד, ולהרגיש שמחה של חסד גדולה ועצומה לפעמים יותר מאיזה חסד עצום וחד פעמי.

השאלה עם כמה נשמה אנחנו עושים את הדברים הקטנים של החיים בתוך השגרה.

שנזכה להכנס לחורף ולשגרה מתוך רצון שכל יום וכל מעשה שלנו יהיו מלאים, מלאים בנשמה מלאים בטוב, מלאים ברצון לעשות טוב להשי”ת ולעם ישראל.

בהערכה רבה לכולם,

חורף גשום בחוץ וחם בלבבות,

זאביק הראל

 

על הבחירה / פרשת האזינו

פורסם ב: 21:05 מאת yaaray

שבת ראשונה של השנה ואנו קוראים את שירת האזינו. שירה שהקב"ה מבקש שהיא תילמד ותהיה שגורה על לשוננו:  "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, יט). מה מיוחד כל-כך בשירה הזאת? וכבר הקשה רי"א אברבנאל בהקדמתו לפרשת וילך: "מה צורך ראה השם יתברך בשירה הזאת? האם נאמרו בה דברים אשר לא נאמרו כבר?".

נפתח בהתבוננות ברעיונות המרכזיים של השירה. השירה קוראת לנו להתבונן בהיסטוריה: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (שם, ז). ההתבוננות הזאת מלמדת אותנו שיד ה' פועלת בהיסטוריה מתוך עשיית משפט וצדק. אותו אל שבחר בנו מכל העמים "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (שם, ט), שמר עלינו בכל תלאות המדבר (בפסוקים י-יב), הביאנו לארץ השופעת כל טוב (בפסוקים יג-יד), ולאחר שבחרנו לנטוש אותו (בפסוקים טו-יח), נטש אותנו לידי זרים (פסוקים יט-כה). פסוק כו מבטא את שיא הנטישה " אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵּאֱנוֹשׁ זִכְרָם" – עולה לראשונה בתנ"ך במפורש הווה אמינה להשמיד את עם ישראל! אך מכאן ואילך מתפוגג רעיון נורא זה ויש מפנה. מה שמחולל אותו איננו תהליך של תשובה אלא חשש מחילול השם "פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא ה' פָּעַל כָּל זֹאת" (שם, כו). כאן גם מתברר מרחב הבחירה של האדם לפרש את האירועים ההיסטוריים, ומתברר שכשם שההתבוננות האדם בהיסטוריה עשויה לחולל אמונה היא גם עלולה להביאו לכפירה, והכל תלוי בפרשנות של האדם למהלך האירועים. בכדי למנוע פרשנות מוטעית זאת מתנחם ה' על כעסו, מתערב לטובת בני עמו ונוקם את שפיכות דמם (פסוקים כח-מג).

הפסוק האחרון "כי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (שם, מג) חוזר לרעיון יסוד שהובא כבר בברית שכרת ה' עם נח לאחר המבול "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" (בראשית ט, ו) ובסיומו של חומש במדבר "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" (במדבר לה, לג).

הרב אלחנן סמט בעיוניו לפרשת האזינו הראה שרובה של השירה איננו חידוש מבחינת התוכן וכבר נאמר בדרך פרוזאית בפרשת וילך ובמקומות נוספים בחומש דברים. לטעמו החידוש שבה הוא הסגנון השירי שיש בו עוצמה שאין לביטוי הפרוזאי, ולכן הוא מתאים יותר להיחקק בתודעתם ובליבותיהם של ישראל לכל הדורות.

לעומת זאת רמב"ן ראה את שירת האזינו כאחת האופציות האפשריות לתהליך ההיסטורי שמציעה התורה והוא הצביע על חידוש מהותי שלה: והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, שהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חמה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו. אם כן, השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין.

דחיית ההווה אמינה להשמיד את עם ישראל מבטיחה את המשך קיומו של העם לנצח. ויותר מכך, ביטול ההתניה של תשובת ישראל ושיבתם לעבוד את השם כתנאי לשינוי במצבם, מלמדת שבכל מקרה יהיה מהפך חיובי במצבם. בכך מציגה שירת האזינו תסריט הפוך ממה שהוצג עד כה בחומש דברים. חומש דברים מציג שלוש אופציות לעתיד. הראשונה בפרק ד, שמזכיר את פתיחתה של שירת האזינו. לפי האופציה הזו עם ישראל יצא לגלות, ישוב בתשובה, ויישאר בגלות:

{כו} הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן: {כז} וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג ה' אֶתְכֶם שָׁמָּה: {כח} וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן: {כט} וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: {ל} בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ: {לא} כִּי אֵל רַחוּם ה' אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם.


תסריט אחר יש בפרק ל, ולפיו התשובה היא תנאי לגאולה מן הגלות, שתוארה בברכות והקללות בפרק כח:

{א} וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: {ב} וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: {ג} וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:

ואילו לפי שירת האזינו, אמנם לא מתוארת יציאה לגלות (והרב סמט הציע בעיוניו לפרשה לראותה כתוכחה המיועדת לימי ישיבתם של ישראל בארצם לפני התקופה האשורית), אך מתואר מצב קשה מאד על סף השמדה, והמפנה ההיסטורי יתחולל ללא קשר לתהליך התשובה.

המחלוקת בין רבי אליעזר לרבי יהושע על התנית תהליך הגאולה (ראו בבבלי סנהדרין צז ע"ב) מבוססת אם-כך על התסריטים המגוונים הקיימים בתורה בנוגע לעתיד. נמצאנו למדים שחומש דברים הציג מנעד רחב של אפשרויות לתהליכים היסטוריים אפשריים ובכך הוא נתן מרחב לבחירת האדם בכל דור ובכל שעה. יהי רצון שננצל אנו את השעה המיוחדת הזו בפתחה של השנה וננצל את מרחב הבחירה שניתן לנו ונבחר לשוב ולקיים את כל דברי התורה הזאת.

אתם ניצבים / פרשיות נצבים – וילך

פורסם ב: 15:42 מאת yaaray

 

"(ט) אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵיכֶ֑ם רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל: (י) טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֑יךָ מֵחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶֽיךָ: (יא) לְעָבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ וּבְאָלָת֑וֹ אֲשֶׁר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ כֹּרֵ֥ת עִמְּךָ֖ הַיּֽוֹם: (יב) לְמַ֣עַן הָקִֽים־אֹתְךָ֩ הַיּ֨וֹם׀ ל֜וֹ לְעָ֗ם וְה֤וּא יִֽהְיֶה־לְּךָ֙ לֵֽאלֹהִ֔ים כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְכַאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּע֙ לַאֲבֹתֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב:    (יג) וְלֹ֥א אִתְּכֶ֖ם לְבַדְּכֶ֑ם אָנֹכִ֗י כֹּרֵת֙ אֶת־הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את וְאֶת־הָאָלָ֖ה הַזֹּֽאת: (יד) כִּי֩ אֶת־אֲשֶׁ֨ר יֶשְׁנ֜וֹ פֹּ֗ה עִמָּ֙נוּ֙ עֹמֵ֣ד הַיּ֔וֹם לִפְנֵ֖י יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאֵ֨ת אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֛נּוּ פֹּ֖ה עִמָּ֥נוּ הַיּֽוֹם:" דברים פרק כט.

נצבים.

כמה חזק. כמה זקוף. כמה בוטח.

לנגד עיני אני רואה ילד קטן שלא מזמן עמד על רגליו נאחז, מדדה, לא יציב, ופתאום עומד על שתי רגליים, ילדיות אך איתנות, זקוף ובטוח.


השורש י.צ.ב מופיע רבות במקרא. ראש לכל, כלפי הקב"ה. יעקב רואה אותו בחלומו נצב על הסולם[1], ודוד, שומע את דברו  נצב בשמים .[2] ברצותו הציב גבולות עמים [3], ובגערתו, נצבים גם מים כמו נד נוזלים. [4]

יציבותו של האדם , לעומת זאת , איננה מובנת מאליה . פעמים שהרגליים ניגפות ונכפפות. מעייפות , מפחד , ממאמץ… " וַאֲשֶׁ֥ר שָׁ֝כַ֗ב לֹא־יוֹסִ֥יף לָקֽוּם". [5]

"יְקֹוָ֤ק׀ יִשְׁמְרֵ֣הוּ וִֽ֭יחַיֵּהוּ " ,מרגיע דוד. "יִ֭סְעָדֶנּוּ עַל־עֶ֣רֶשׂ דְּוָ֑י כָּל־מִ֝שְׁכָּב֗וֹ הָפַ֥כְתָּ בְחָלְיֽוֹ ", והבקשה "חָנֵּ֥נִי וַהֲקִימֵ֦נִי " מתקיימת : "בְּזֹ֣את יָ֭דַעְתִּי כִּֽי־חָפַ֣צְתָּ בִּ֑י כִּ֤י לֹֽא־יָרִ֖יעַ אֹיְבִ֣י עָלָֽי: וַאֲנִ֗י בְּ֭תֻמִּי תָּמַ֣כְתָּ בִּ֑י וַתַּצִּיבֵ֖נִי לְפָנֶ֣יךָ לְעוֹלָֽם 3.

וכך אנו מובטחים ערב הכניסה לארץ : " וְהוֹרִ֧ישׁ יְקֹוָ֛ק אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֖לֶּה מִלִּפְנֵיכֶ֑ם וִֽירִשְׁתֶּ֣ם גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַעֲצֻמִ֖ים מִכֶּֽם: כָּל־הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר תִּדְרֹ֧ךְ כַּֽף־רַגְלְכֶ֛ם בּ֖וֹ לָכֶ֣ם יִהְיֶ֑ה מִן־הַמִּדְבָּ֨ר וְהַלְּבָנ֜וֹן מִן־ הַנָּהָ֣ר נְהַר־פְּרָ֗ת וְעַד֙ הַיָּ֣ם הָֽאַחֲר֔וֹן יִהְיֶ֖ה גְּבֻלְכֶֽם: לֹא־יִתְיַצֵּ֥ב אִ֖ישׁ בִּפְנֵיכֶ֑ם פַּחְדְּכֶ֨ם וּמֽוֹרַאֲכֶ֜ם יִתֵּ֣ן׀ יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם עַל־פְּנֵ֤י כָל־הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּדְרְכוּ־בָ֔הּ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם:" [6].

לא יתיצב איש בפניכם, כי ה' נצב על הסולם.

עונשו של הנחש היה קיצוץ רגליים . ההולך בדרכי ה' מוזמן לעמוד שתי רגליים יציבות . "התייצבו" , קורא משה לעם המבועת ממרכבות פרעה [7] :"אַל־תִּירָאוּ֒ הִֽתְיַצְּב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת יְקֹוָ֔ק אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיּ֑וֹם " . אם אין בכם כח , "יְקֹוָ֖ק יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּחֲרִשֽׁוּן ", אך אל תיראו. התייצבו וראו.


פעמים שדווקא הקושי והייסורים הם שמעמידים את האדם על רגליו". את מוצא (ל') [ק'] קללות חסר ב' אמר משה לישראל וכתב אחריהם אתם נצבים  (דברים כ"ט ט') לומר שהיסורין מעמידין אותן, וכה"א דרך קשתו ויציבני (איכה ג' י"ב) אחר שדרך קשתו ויציבני, ואומר אשר יאהב ה' יוכיח (משלי ג' י"ב) [8].

אלומתו של יוסף קמה וגם נצבה [9] ,במלחמה אל מול עמלק נצב משה על ראש הגבעה וידיו מורמות אל על [10] והאחות המסורה מתייצבת , ועוד איך , "לְדֵעָ֕ה מַה־יֵּעָשֶׂ֖ה לֽוֹ "[11] . ותתצב .[12]

כמה נפלא מעמד הר סיני . עם החרדה העצומה , למרות הפחד בתחתיתו של ההר כגיגית : " וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּתַחְתִּ֥ית הָהָֽר "[13] . כמה טרגיים דתן ואבירם המתייצבים פתח אהלם [14] . עת לזקוף…עת לכרוע…


"בשלשה מקומות נתנה תורה" , אומר המדרש [15] ," ובכולן כתיב יציבה: בסיני, באהל מועד ובערבות מואב. בסיני שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י"ט), באהל מועד שנאמר ונצבו איש פתח אהלו (שם /שמות/ ל"ג), בערבות מואב שנאמר אתם נצבים היום (דברים כ"ט).

התורה מעמדת את האדם על רגליו .

היום, ולעולם . "ישראל היו וגם עתידין להיות "[16] . "היו עד שלא נברא העולם, שנאמר זכור עדתך קנית קדם (תהלים עד ב), והן עכשיו, שנאמר אתם נצבים היום כלכם (דברים כט ט), ועתידין להיות, שנאמר והיו לי (נאום ה' אלהים) [אמר ה' צבאות] ליום אשר אני עושה סגלה  (מלאכי ג יז)…[17]


ארבעים שנות מדבר מגיעות אל סיומן . המסע שהתחיל ב" אַל־תִּירָאוּ֒ , הִֽתְיַצְּב֗וּ" ועבר דרך  " וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּתַחְתִּ֥ית הָהָֽר ,מסתיים ב" אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם ".

כולכם ." רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל: טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֑יךָ מֵחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶֽיךָ" .  "מכלל שנ' אתם נצבים מלמד שלא היו בהן חגרים…" [18].

ואחרי נצבים , וילך .לא עמידה של שיתוק וקפאון .לא נציב מלח .רק לפני רגע נעמד , ועכשיו הוא רץ . דרך צלחה!


[1] בראשית פרק כח פסוק יב

[2] תהלים פרק קיט פסוק פט

[3] דברים פרק לב פסוק ח

[4] שמות פרק טו פסוק ח

[5] תהילים פרקמ"א

[6]  דברים פרק יא פסוקים  כג-כה

[7] שמות פרק יד פסוק יג :

[8] בראשית רבתי פרשת וירא [המתחיל בעמוד 78]

[9]   בראשית פרק לז פסוק ז

[10] שמות פרק יז פסוק ט

[11] שמות פרק ב פסוק ד

[12] גם מבלי להיות מחכמי הלשון ,א"א שלא לשמוע את העוצמה , הקביעות והנחישות שב"ותתצב". סלע .

[13] שמות פרק יט פסוק יז. גם אם ההתייצבות כאן משמעותה הענות לציווי , לא סר כחה של המילה .

[14] במדבר פרק טז פסוק כז

[15] אוצר מדרשים (אייזנשטיין) שלשה וארבעה [המתחיל בעמוד 536]

[16] מדרש תנחומא (בובר) פרשת נח

[17] המדרש שם משווה את ישראל לאומה"ע וצ"ע.

[18] מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כ פסוק טו