חג הפסח נקרא בתורה בכמה מקומות בשם "חג המצות" ומכאן שעיקר ענינו הוא המצה. מדוע אנחנו אוכלים מצה בפסח?
בליל הסדר נאמר בהגדה: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותנו להחמיץ…". טעם זה קשה מאוד שהרי הציווי לאכול מצות, ואיסור אכילת חמץ בפסח, נאמר למשה שבועיים קודם ליציאת מצרים, הרבה קודם לסיפור שהבצק לא הספיק להחמיץ כשיצאו ממצרים? וכך נאמר למשה בר"ח ניסן: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת… וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ… וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ… וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה… וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהֹוָה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ: שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי…"
תירוץ אחד הוא שגם הציווי לאכול בלילה מצות, עוד לפני היציאה ממצרים, הוא בגלל שהקב"ה ידע שלמחרת לא יחמיץ בצקם, ואצל הקב"ה אין מוקדם ומאוחר. הסבר זה רחוק מהפשט.
שאלה קשה נוספת שיש לשאול היא: כיצד לא הספיק בצקם להחמיץ? מיליוני אנשים הולכים מרעמסס לסוכות עם בצק באמתחתם, וכשמגיעים צריכים להכין תנורים ולאפות את הבצק, וכל זה בלי שיחמיץ הבצק?! גם אם נאמר שהייתה קפיצת הדרך, עדיין קשה לומר שמיליונים הספיקו לאפות תוך דקות ספורות.
האדמו"ר הזקן בעל התניא מסביר הסבר יפהפה שמתרץ את שתי השאלות כאחת. אנחנו יודעים שהקדושה של האדם מתפשטת על סביבותיו. כשעם ישראל אכלו מצות בליל הסדר הם התקדשו בקדושת המצות, הם הפכו בעצמם למצות, מלאי ענוה וביטול לקב"ה. צדיקים כאלה שהם בעצמם מצות, בצקם לא יכול להחמיץ, כמו החמור של ר' פנחס בן יאיר שלא יכול לאכול דברים לא מעושרים. לא הספיק בצקם להחמיץ הכוונה לא יכול בצקם להחמיץ.
ודאי שעבר זמן רב עד שהבצק נאפה, אך עם ישראל היו במדרגה כזו שבצק לא החמיץ. ודאי שאנחנו אוכלים מצות בגלל הציווי "על מצות ומרורים יאכלוהו" אך אנחנו רוצים להזכיר שמטרת אכילת המצה היא כדי שהיא תכנס לליבנו, ושנהפוך בעצמנו להיות מצות, כך שגם אחרי החג לא נשוב לתפוח ולהחמיץ.
פרק ח' בספר ויקרא מתאר את שבעת ימי המילואים במשכן. משה מצווה לקחת את אהרון ובניו, לרחוץ אותם במים, להלביש אותם בבגדי הכהונה המיוחדים להם. כמו כן מצווה הקב"ה את משה לקחת את שמן המשחה ולמשוח בו את כל כלי המשכן. כמו כן, משה מקריב שני אילים, את איל העולם ואת איל המילואים, ומדמו של האיל נותן משה על אהרון ובניו, וגם משמן המשחה מזה משה עליהם.
התורה לא מפרטת את כל כלי המשכן שאותם מושח משה בשמן המשחה, אלא התורה מדגישה רק שני כלים: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם. וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ לְקַדְּשָׁם".
התורה מתארת שמשה מזה על המשכן וכל כליו, ומתוכם מפרטת התורה רק את המזח ואת הכיור.
מדוע מדגישה התורה דווקא את הכלים הללו, את המזבח ואת הכיור?
אולי ניתן לנסות ולומר שהתורה מדגישה שני כלים 'קיצוניים' זה לזה במשיחתם. את המזבח שהוא כלי עבודה, ואת הכיור שאינו כלי עבודה במשכן כלל. את המשכן התורה מפרטת כאן, כיוון שלאחר מכן גם כך הוא מוזכר כיוון שמשה היזה מהקרבן על גבי המזבח, לכן כיוון שהוא יוזכר כבר בהמשך, הזכירה אותו התורה גם כאן בעניין משיחתו בשמן המשחה. אבל מדוע הדגישה התורה את הכיור?
ניתן לומר בפשטות שהתורה הדגישה שגם את הכיור משח משה רבנו בשמן המשחה, למרות שאיננו כלי עבודה. היינו חושבים שכיוון שהוא רק כלי שבא להכשיר את העבודה, לא נעשית בו עבודת ה' ממש, אלא הכהנים לפני שנכנסים לעבודתם עליהם לקדש את ידיהם ואת רגליהם בכיור, ולכן אולי לא היה נדרש למשוח אותו בשמן המשחה, כיוון שאין בו קדושה כשאר כלי המשכן. לכן באה התורה להדגיש, שאף את הכיור משח משה בשמן המשחה, כפי שמשח את המזבח ואת כל כלי המשכן.
ניתן להעמיק זאת עוד יותר. אם היינו נותנים כותרת לפרק ח', אולי הכותרת המתאימה לפרק הזה ביותר היא 'כיור'. נכון שהכיור הוא לא כלי מרכזי בפרק, אבל מה שמצווה ה' את משה רבינו לעשות בפרק הזה, זה בעצם 'בבחינת כיור'. ונסביר: בפרק ח' מתוארת עבודת משה בשבעת ימי המילואים. היום השמיני למילואים יתואר בפרק ט'. מה תפקידם של ימי המילואים? זה מופיע לקראת סוף פרק ח': "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם" (ויקרא ח, לג). ימי המילואים באים למלא, להשלים את אהרון ובניו לעבודת ה'. ימים אלה באים להכין אותם לקראת עבודתם במשכן במשך כל חייהם. לא ניתן להתחיל לעבוד במשכן ללא הכנה, הכנה של תרגול והכנה של התקדשות והטהרות.
זהו בדיוק תפקידו של הכיור במשכן. כהן המגיע לעבודתו במשכן, איננו יכול להיכנס לעבודת המשכן ללא הכנה. גם אם טהור מכל טומאה, עדיין הוא לא יכול להיכנס לעבודה במשכן ללא הכנה, הוא צריך לעשות פעולה שתסמל את ההבדל בין חייו מחוץ למשכן ולבין עבודתו במשכן. לכן, בהיכנסו למשכן עליו לקדש ידיו ורגליו בכיור. לכן, מה שעושה הכיור לכהנים לפני כניסתם לעבודה בכל יום, עושים ימי המילואים לכהנים בתחילת חנוכת המשכן.
הכיור אמנם איננו כלי עבודה אלא רק כלי הכנה, אבל בתורתנו יש ערך ומצווה לא רק במעשה המצווה עצמו, אלא גם בהכנה לקראת המצווה ובמכשירי המצווה. אמנם אדם יכול לשבת בסוכה של שכן, אך יש מצווה בבניית הסוכה. יש מצווה וחשיבות בעשיית מצות לפסח, בהכנה האדם עצמו לקראת שבת ולא לבוא כאשר הכל מוכן כבר.
אנחנו עומדים בפתחו של ליל הסדר. ככל שנקדש ידינו ורגלינו בכיור לפני החג, ככל שנכין את עצמנו לקראת החג, בעניינים גשמיים ובעניינים רוחניים, כך נזכה שהלילה יהיה משמעותי יותר, קדוש יותר ונגיע בו להשגות גבוהות.
השבת נקראת שבת הגדול, השבת בה התכונן עם ישראל לגאולת מצרים ולהופעת הקב"ה עלינו "ביד חזקה ובזרוע נטויה". בי' ניסן, שחל באותה השנה בשבת קודש, לקחו בני ישראל את השה וקשרוהו לכרעי המיטה, כהכנה אחרונה לקראת שחיטתו כקרבן פסח, המבשר על גאולת ישראל ויציאת מצרים.
ננסה להתבונן מעט במצוות אכילת הפסח, בדרכו של "אור החיים" הקדוש.
"לפי פשט הכתוב, שאמר ה' שצריך צלי אש ושיהיה שלם וכו', זה יגיד שדעת עליון הוא להראות בחינת הגדולה והחירות, ואין רשות אחרים עליהם, ולפי זה- גם המרורים שיצו ה' הוא לצד כי כן דרך אוכלי צלי, לאכול עמו דבר חד(-חריף), כי בזה יערב לחיך האוכל, ויאכל בכל אוות נפשו".
ההסבר הפשוט לאכילת המצה והמרור עם הפסח, הוא כי כך הדרך לאכול בשר- עם פת וירק. הדבר מגביר את התאבון, ומשלים את הסעודה.
ממשיך "אור החיים" הקדוש: "גם בזה יוכר גודל הערבות (- טעם הבשר), כשיקדים לפיו מרורים. גם מה שהזכיר המצות, הוא פרט אשר יכונן חך אוכל יטעם לו הצלי"
המרור והמצה מחדדים יותר את הטעם הטוב של הבשר, ביצירת הניגוד בין טעמו המר של המרור, והתפלות של המצה, למתיקות הפסח. לכן, המרור והמצה נועדו להבליט את טעם הבשר.
מוסיף "אור החיים" הקדוש הסבר שלישי: "והנה ג' השריגים (-המרכיבים של אכילת הפסח: פסח, מצה ומרור), יטעימו יחד, והוא רומז לשלושה דברים. הא'- הוא הגלות, שמררו את חייהם, הב'- היא היציאה תיכף ומיד, שלא הספיק בצקם להחמיץ במצרים, ג'- אשר פסח ה' על בתיהם, והוא בחינת הגאולה, כי עבר ה' בארץ מצרים וניתק חבל מוסרות העבות שהיו תוקפים בהם…ושלושת העניינים יחד היו צריכים להיות, וזולת אחד – אין נס בשני האחרים. שאם לא היה הגלות- לא היו משיגים אשר השיגו מהצירוף, ומה שביררו (-הוצאת ניצוצות הקדושה ממצרים)…וסגולת הוצאתה- הוא המרור, אשר מררו את חייהם. ואילו לא היה המהירות שהוציאם ה'- היו חוזרים ומשתקעים במצרים, בוררים (-מצרים) ומתבררים (-ישראל)…ועיקר הגאולה- היא הפסיחה. נמצאת אומר, כי שלושתם יחד הם העיקר, ולזה היה הלל מדקדק לכורכם יחד".
האכילה המשותפת של הפסח, המצה והמרור- מדגישה את החיבור המהותי שבין השעבוד, הגאולה והופעת ה' עלינו. לפי יסוד זה, המרור הוא חלק בלתי נפרד מהגאולה, כאשר ישראל יוצאים ממצרים- הם יוצאים ברכוש גדול, גשמי ורוחני. בזכות אותו הרכוש מגיעים ישראל להר סיני, וזוכים להבטחת ה' "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". דוקא בליל הפסח, ליל שימורים, אנו מסוגלים להתרומם למדרגה בה המרור, המצה והפסח מתאחדים לאכילה אחת. שיא האיחוד הוא, כמובן, בזמן שבית המקדש קיים, שם אנו יכולים לזכות להעפיל למדרגתו של הלל הזקן, שהיה כורכן ממש יחד ואוכלן כאחד, כפי ציווי התורה "על מצות ומרורים יאכלוהו".
יהי רצון שנזכה, כבר בפסח הזה, הבא עלינו לשלום, לאכול מן הזבחים ומן הפסחים בבית המקדש שייבנה במהרה בימינו, אמן.
שבת שלום, וחג פסח כשר ושמח!
בין הימים הטובים – הראשון והאחרון של החג, נמצאים ימים שאפילו הזכרת שמם עלולה להביא במבוכה: 'חול המועד'. האם ימי 'חול' הם או 'מועד'?
במציאות ניתן לראות אנשים שנוהגים להחמיר על עצמם בחול המועד, והם משתדלים להמנע מכל מלאכה שאינה ממש ממש נחוצה, כמעט כמו יום טוב. מן הצד השני אפשר לפגוש לא מעט אנשים שחול המועד שלהם – חול ממש. בבגדים, בהליכה לעבודה, ובכל צורת החיים.
והנה כאשר אנחנו פונים אל הפוסקים כדי לקבל הבהרות: מה מותר ומה אסור, האם יסוד החול גובר או שמא יסוד הקדושה, אנחנו מגלים מחלוקת שנמשכת והולכת עד ימינו: יש הסבורים שאיסור מלאכה בחולו של מועד הוא מן התורה. ויש שסוברים שהוא מדרבנן. המעניין הוא שהויכוח לא נגמר בנקודה זו. סיעה של ראשונים (ואחרונים) מחזיקה בעמדה המופיעה בסוגיית התלמוד (חגיגה יח) והסוברת ש'מסרן הכתוב … לחכמים, לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר, איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת'.
מובן שמי שסובר שאיסור המלאכה בחול המועד הוא מדרבנן, יוכל להסתייע בלשון זו. הכתוב לא קבע מסמרות והשאיר את שאלת המלאכה במועד לחכמים. אך אחדים מהראשונים סברו שמשפט זה נאמר דווקא מתוך תפיסה שאיסור המלאכה בחול המועד הוא מן התורה. אנחנו רגילים שחכמים מאפיינים את דיני התורה, קובעים שיעורים ומידות. אנחנו פחות רגילים לכך שהם קובעים את התוכן: איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת.
הסוגיה מזכירה את העובדה שקביעת הלוח מסורה ביד בית הדין. וכשם שיכולים הם לקבוע מתי יהיה יום טוב ומתי חול המועד, נתנה התורה בידם גם את הקביעה מהו האסור והמותר בחול המועד.
"הם יאמרו אי זהו יום טוב על פי קידוש הראייה ואסור בכל מלאכה ואי זהו חולו של מועד שאינו אסור בכל מלאכה, ועל חולו של מועד יגידו לך אי זו מלאכה אסורה – דבר שאינו אבד, ואיזו מלאכה מותרת – דבר האבד." (רש"י חגיגה יח,א).
בחול המועד בולט מקומם של חכמים כמפרשי התורה וכפוסקי הלכה. הדבר נצרך בגלל חוסר הבהירות בשאלת המותר והאסור. התורה לא קבעה, ובין אם נאמר שאיסור המלאכה מדרבנן ובין אם נאמר שהוא מן התורה, חכמים התמצעו בדבר ובררו בין האסור לבין המותר.
על הלכות חול המועד אמרו חז"ל (בבלי מועד קטן יב,א) ש'הן עקורות, ואין למידות זו מזו'. רש"י פירש את הביטוי 'עקורות': "כאשה עקרה, שאין לאדם ממנה פרי, אלא גופה." בדרך כלל דרכם של חכמים היא לערוך השוואות בין נושאים שונים בהלכה. בדרך ההשוואה אנחנו יכולים להבין את כוונתה של התורה גם במקום בו הדברים לא נאמרו בפירוש, ו'להוליד' הלכה חדשה במקום בו התורה לא כתבה. שלא כנושאים אחרים בהלכה, קשה למצוא בהלכות חול המועד קו מאחד. כל אחת מהלכות חול המועד עומדת בפני עצמה, ולא ניתן ללמוד מזו לזו.
כאשר אי אפשר להשוות הלכות אלו לאלו, מוטלת אחריות גדולה יותר על כתפי הפוסק ואף על כתפיו של האדם הפשוט. הוא שצריך לקבוע האם המעשה שהוא עושה נחוץ לו, הוא 'צורך המועד' או שאינו כזה. איננו רגילים לכך. אנו רגילים לכך שמעשה המצוה או האיסור מוכתב, בבחינת גדול המצווה ועושה. עלינו מוטל לעצב את הכוונה, ולעיתים אנחנו יכולים גם לעשות מעשים שהם לפנים משורת הדין. חול המועד מלמד אותנו שגם עיצוב עולם המעשים נתון באחריותנו. גם כש'מסרן הכתוב לחכמים', עדיין כל אדם ואדם אחראי לעיצוב מועדיו.
תיאור לחג הפסח שנחגג בנביאים קיים בימי יהושע, חזקיהו, יאשיהו, יחזקאל ועזרא. התיאור הראשון מופיע בימי יהושע: "וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁ֔עַ הַיּ֗וֹם גַּלּ֛וֹתִי אֶת חֶרְפַּ֥ת מִצְרַ֖יִם מֵעֲלֵיכֶ֑ם … וַיַּעֲשׂ֣וּ אֶת הַפֶּ֡סַח בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֥וֹם לַחֹ֛דֶשׁ בָּעֶ֖רֶב בְּעַֽרְב֥וֹת יְרִיחֽוֹ" (פרק ה, ט-יב). עם ישראל חזר לארצו, ומתחיל לחיות מבלי להיזקק למן, בלא הביטוי השמימי לקשר שבין ה' לעמו. על כן, הוא מנכיח את הברית בדרך חלופית שהיא ארצית ואיננה תלויה בנס מיד עם כניסתו לארץ תחילה ע"י ברית המילה ומיד אח"כ ע"י חגיגת חג הפסח במועדו.
שנים אח"כ, חזקיהו המלך (שמולך ביהודה לאחר שנים שבהם המלך אחז אביו, עבד עבודה זרה, וטימא את המקדש) מטהר את המקדש בירושלים, ומבער ממנו את העבודה הזרה. בסיום טיהור המקדש, מבקש חזקיהו, גם הוא, לציין את הברית ההיסטורית שבין ה' לעמו, בדרך שנעשתה בימי יהושע, בחגיגת חג הפסח. אולם ספר מלכים וספר ישעיהו, המתארים כל אחד בדרכו את קורות חזקיהו המלך, אינם מגלים לנו דבר על חגיגות הפסח שחגג חזקיהו. אולי יש בכך רמז לכך שהחגיגות הללו לא נחקקו כאירוע שהיה בעל חשיבות היסטורית בעת העלאת קורות עם ישראל על הכתב בספרי נבואה אלו? ומדוע בכל זאת מתאר ספר דברי הימים את חג הפסח שחגג חזקיהו בפרוטרוט? "וַיִּשְׁלַ֨ח יְחִזְקִיָּ֜הוּ עַל כָּל יִשְׂרָאֵ֣ל וִֽיהוּדָ֗ה …לָב֥וֹא לְבֵית ה' בִּֽירוּשָׁלִָ֑ם לַעֲשׂ֣וֹת פֶּ֔סַח לַה' אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַיִּוָּעַ֨ץ הַמֶּ֧לֶךְ וְשָׂרָ֛יו וְכָל הַקָּהָ֖ל בִּירוּשָׁלִָ֑ם לַעֲשׂ֥וֹת הַפֶּ֖סַח בַּחֹ֥דֶשׁ הַשֵּׁנִֽי: כִּ֣י לֹ֧א יָכְל֛וּ לַעֲשֹׂת֖וֹ בָּעֵ֣ת הַהִ֑יא כִּ֤י הַכֹּהֲנִים֙ לֹֽא הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמַדַּ֔י וְהָעָ֖ם לֹא נֶאֶסְפ֖וּ לִֽירוּשָׁלִָֽם:…וַיַּֽעֲמִ֣ידוּ דָבָ֗ר לְהַעֲבִ֨יר ק֤וֹל בְּכָל יִשְׂרָאֵל֙ מִבְּאֵֽר שֶׁ֣בַע וְעַד דָּ֔ן לָב֞וֹא לַעֲשׂ֥וֹת פֶּ֛סַח לַה' אֱלֹהֵֽי יִשְׂרָאֵ֖ל בִּירוּשָׁלִָ֑ם כִּ֣י לֹ֥א לָרֹ֛ב עָשׂ֖וּ כַּכָּתֽוּב:". יתכן שהסיבה לכך נעוצה בדרך שבה נחגג חג הפסח בשנה זו, לא היה זה פסח שנחגג כמקובל, היה זה "פסח בחודש השני". יודגש לא "פסח שני" שנחגג יום אחד בלבד, אלה: "וַיֵּֽאָסְפ֤וּ יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ עַם רָ֔ב לַעֲשׂ֛וֹת אֶת חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת בַּחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֑י קָהָ֖ל לָרֹ֥ב מְאֹֽד: … וַיִּשְׁחֲט֣וּ הַפֶּ֔סַח בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֑י …וַיַּעֲשׂ֣וּ בְנֵֽי יִ֠שְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִ֨ים בִּירוּשָׁלִַ֜ם אֶת חַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים".
פסח נחגג בחודש השני ובמשך שבוע שלם, שלא במועדו. למרות זאת ועל אף שלא כולם הקריבו בטהרה את קרבנותיהם בפסח שנחגג בימי חזקיה – היה זה פסח ייחודי – חגיגות החג שימחו את העם בצורה שלא היה כדוגמתה: "מִימֵ֞י שְׁלֹמֹ֤ה בֶן דָּוִיד֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א כָזֹ֖את בִּירוּשָׁלִָֽם" (דברי הימים ב פרק ל, א – כז). אולם הצלחתו הייתה לשעתה בלבד. זאת משום שפסח – כביטוי לברית שבין ה' לעמו יש לעשות רק בהתאם לכללי הפסח המוזכרים בתורה על מנת שישפיע לדורות.
לאחר חזקיהו מלכו בירושלים שני מלכים שהעמיקו את העבודה זרה בארץ, תחילה מנשה ואחריו בנו אמון. יאשיהו, בנו שמלך אחרי אביו וסבו החוטאים ביקש אף הוא לכרות מחדש את הברית שבין עם ישראל לקב"ה, גם הוא באמצעות חגיגת חג הפסח. החג נחגג הפעם בטהרה ובקדושה. נראה שזאת הסיבה לכך שתאורי החג מצויים במלכים וגם בדברי הימים והכתוב מדגיש הפעם כי: "כִּ֣י לֹ֤א נַֽעֲשָׂה֙ כַּפֶּ֣סַח הַזֶּ֔ה מִימֵי֙ הַשֹּׁ֣פְטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר שָׁפְט֖וּ אֶת יִשְׂרָאֵ֑ל וְכֹ֗ל יְמֵ֛י מַלְכֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וּמַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה". (מלכים ב פרק כג, כא-כז).
פסח זה אף היה תיקון והשלמה לכל הליקויים שהיו נחלת הפסח בימי חזקיהו, הוא נחגג בזמן, וכל העם הקריב את קרבן הפסח בטהרה: וַיַּ֨עַשׂ יֹאשִׁיָּ֧הוּ בִֽירוּשָׁלִַ֛ם פֶּ֖סַח לַה' וַיִּשְׁחֲט֣וּ הַפֶּ֔סַח בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר לַחֹ֥דֶשׁ הָרִאשֽׁוֹן:…וְשַׁחֲט֖וּ הַפָּ֑סַח וְהִתְקַדְּשׁוּ֙ וְהָכִ֣ינוּ לַאֲחֵיכֶ֔ם לַעֲשׂ֥וֹת כִּדְבַר ה' בְּיַד מֹשֶֽׁה" (דברי הימים ב פרק לה, א-יט). ועל כן מציין הכתוב כי: "וְלֹֽא נַעֲשָׂ֨ה פֶ֤סַח כָּמֹ֙הוּ֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מִימֵ֖י שְׁמוּאֵ֣ל הַנָּבִ֑יא וְכָל מַלְכֵ֣י יִשְׂרָאֵ֣ל לֹֽא עָשׂ֡וּ כַּפֶּ֣סַח אֲשֶׁר עָשָׂ֣ה יֹ֠אשִׁיָּהוּ וְהַכֹּהֲנִ֨ים וְהַלְוִיִּ֤ם וְכָל יְהוּדָה֙ וְיִשְׂרָאֵ֣ל הַנִּמְצָ֔א וְיוֹשְׁבֵ֖י יְרוּשָׁלִָֽם".
לבסוף, גם בראשית ימי הבית השני, ומיד יד אחר שסיימו לבנות את המקדש חוגגים העולים פסח מתוך שמחה גדולה ובתקוה שהברית שבין עמ"י והקב"ה תבוא לידי ביטוי במקדש מעתה, אחרי תקופת החורבן והגלות: "וַיַּעֲשׂ֥וּ בְנֵי הַגּוֹלָ֖ה אֶת הַפָּ֑סַח בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר לַחֹ֥דֶשׁ הָרִאשֽׁוֹן: כִּ֣י הִֽטַּהֲר֞וּ הַכֹּהֲנִ֧ים וְהַלְוִיִּ֛ם כְּאֶחָ֖ד כֻּלָּ֣ם טְהוֹרִ֑ים וַיִּשְׁחֲט֤וּ הַפֶּ֙סַח֙ לְכָל בְּנֵ֣י הַגּוֹלָ֔ה וְלַאֲחֵיהֶ֥ם הַכֹּהֲנִ֖ים וְלָהֶֽם" (עזרא פרק ו, יט-כב). גם כאן מדגיש הכתוב כי פסח נעשה במועדו וכהלכתו – בשונה מהפסח שחגג חזקיהו, מתוך תקוה שפסח זה ישאיר את חותמו ואולי אף יהיה תחילה של תקופה שבה יחגגו את חג הפסח בקביעות, בשונה מהמצב לאורך שנים רבות שבהם עמד בית המקדש הראשון.
נסיים בתקוה שגם בעתיד נזכה לחגוג את פסח בבית המקדש, אולי ע"פ המתווה שמצוי בנבואת יחזקאל לחגיגת חג הפסח, (על אף שהוא שונה במידה מסוימת מהפסח שקיימו בימי הבית הראשון והשני): "בָּ֠רִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֔דֶשׁ יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם הַפָּ֑סַח חָ֕ג שְׁבֻע֣וֹת יָמִ֔ים מַצּ֖וֹת יֵאָכֵֽל: וְעָשָׂ֤ה הַנָּשִׂיא֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא בַּעֲד֕וֹ וּבְעַ֖ד כָּל עַ֣ם הָאָ֑רֶץ פַּ֖ר חַטָּֽאת" (יחזקאל פרק מה, יח-כד).
שתי תנועות הפוכות קיימות בסיפור היציאה ממצרים ובתיאור המקראי של היציאה. מחד, החיפזון, המהירות "ולא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ", מעין ריצה של העם אל שערי היציאה מארץ העבדות והגלות ומאידך, תכנון מתון ומדויק עד לפרטי פרטים של זמן היציאה וכיצד להגיע אליו מוכנים "ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית", לקשור את השה חמישה ימים לפני היציאה אל כרעי המיטה, להתכונן לנס הגאולה בליל טו בניסן בידיעה ברורה שהולכים לצאת עוד מספר ימים ממצרים. אין ספק שהעם לא היה מופתע מהציווי לקחת את מטלטליו ולצאת ממצרים, הרי הוא נצטווה "וככה תאכלו אתו מתניכם חגרים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אתו בחפזון".
הציווי המוקדם לאכול בחיפזון הוא שיאה של התנועה ההופכית 'תהיו מוכנים להיחפז', זה תרתי דסתרי ושתי תנועות הפוכות לחלוטין מצד אחד להיות מוכנים ליציאה מצד שני לאפות ברגע האחרון לחם שלא יספיק להחמיץ באופן מכוון.
תנועה זו של ה'חפזון המתון' מזכירה את תנועת הרצוא ושוב בעולם החסידות. תנועה זו של 'רצוא ושוב' עוסקת במחזוריות שקיימת בבריאה כולה. בכל רובד של המציאות יש מעבר ממצב של 'רצוא' למצב של 'שוב', וחוזר חלילה. תנועת הלב, שהיא מקור החיים, מורכבת משני שלבים מנוגדים – שלב ההתכווצות ושלב המנוחה. גם החיים בכללם מורכבים ממעברים בין מצבי פעילות למצבי מנוחה, ושני מצבי-היסוד הללו, מנוחה ופעילות, מקבילים ל'רצוא' ול'שוב'. בתהליך גאולה, על האדם לרצות לצאת ממצב אחד לשני, לרוץ כלפי מעלה, לשבור את המחיצות ולהעפיל לגבהים חדשים ומאידך, עליו להבין שככל תנועה פתאומית, אין לה אחיזה לאורך זמן ועליו ליצור תנועה של מנוחה שתלך בדרך ההדרגה.
שבת הגדול היא ה'שוב' – היכולת להתכונן, לתפוס את רגע הגאולה שיגיע בליל הסדר, אנחנו מכינים את עצמנו להיחפז, לקראת ה'רצוא' הגדול שאנו מקווים לתפוס אותו ולהיאחז בו.
מגילת שיר השירים הנקראת בקהילות שונות בשבת חול המועד של פסח עוסקת ברצוא ושוב בין הרעיה לדוד מחד 'משכני אחריך נרוצה' ומאידך ' אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני' מתינות והנהגה אל מול ריצה והתפרצות. שתי התנועות הללו יחד יוצרות את תהליך שלם שיש בוא גם הבעה נפשית פנימית פורצת וגם סדר והנהגה אלוקית.