בין הימים הטובים – הראשון והאחרון של החג, נמצאים ימים שאפילו הזכרת שמם עלולה להביא במבוכה: 'חול המועד'. האם ימי 'חול' הם או 'מועד'?
במציאות ניתן לראות אנשים שנוהגים להחמיר על עצמם בחול המועד, והם משתדלים להמנע מכל מלאכה שאינה ממש ממש נחוצה, כמעט כמו יום טוב. מן הצד השני אפשר לפגוש לא מעט אנשים שחול המועד שלהם – חול ממש. בבגדים, בהליכה לעבודה, ובכל צורת החיים.
והנה כאשר אנחנו פונים אל הפוסקים כדי לקבל הבהרות: מה מותר ומה אסור, האם יסוד החול גובר או שמא יסוד הקדושה, אנחנו מגלים מחלוקת שנמשכת והולכת עד ימינו: יש הסבורים שאיסור מלאכה בחולו של מועד הוא מן התורה. ויש שסוברים שהוא מדרבנן. המעניין הוא שהויכוח לא נגמר בנקודה זו. סיעה של ראשונים (ואחרונים) מחזיקה בעמדה המופיעה בסוגיית התלמוד (חגיגה יח) והסוברת ש'מסרן הכתוב … לחכמים, לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר, איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת'.
מובן שמי שסובר שאיסור המלאכה בחול המועד הוא מדרבנן, יוכל להסתייע בלשון זו. הכתוב לא קבע מסמרות והשאיר את שאלת המלאכה במועד לחכמים. אך אחדים מהראשונים סברו שמשפט זה נאמר דווקא מתוך תפיסה שאיסור המלאכה בחול המועד הוא מן התורה. אנחנו רגילים שחכמים מאפיינים את דיני התורה, קובעים שיעורים ומידות. אנחנו פחות רגילים לכך שהם קובעים את התוכן: איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת.
הסוגיה מזכירה את העובדה שקביעת הלוח מסורה ביד בית הדין. וכשם שיכולים הם לקבוע מתי יהיה יום טוב ומתי חול המועד, נתנה התורה בידם גם את הקביעה מהו האסור והמותר בחול המועד.
"הם יאמרו אי זהו יום טוב על פי קידוש הראייה ואסור בכל מלאכה ואי זהו חולו של מועד שאינו אסור בכל מלאכה, ועל חולו של מועד יגידו לך אי זו מלאכה אסורה – דבר שאינו אבד, ואיזו מלאכה מותרת – דבר האבד." (רש"י חגיגה יח,א).
בחול המועד בולט מקומם של חכמים כמפרשי התורה וכפוסקי הלכה. הדבר נצרך בגלל חוסר הבהירות בשאלת המותר והאסור. התורה לא קבעה, ובין אם נאמר שאיסור המלאכה מדרבנן ובין אם נאמר שהוא מן התורה, חכמים התמצעו בדבר ובררו בין האסור לבין המותר.
על הלכות חול המועד אמרו חז"ל (בבלי מועד קטן יב,א) ש'הן עקורות, ואין למידות זו מזו'. רש"י פירש את הביטוי 'עקורות': "כאשה עקרה, שאין לאדם ממנה פרי, אלא גופה." בדרך כלל דרכם של חכמים היא לערוך השוואות בין נושאים שונים בהלכה. בדרך ההשוואה אנחנו יכולים להבין את כוונתה של התורה גם במקום בו הדברים לא נאמרו בפירוש, ו'להוליד' הלכה חדשה במקום בו התורה לא כתבה. שלא כנושאים אחרים בהלכה, קשה למצוא בהלכות חול המועד קו מאחד. כל אחת מהלכות חול המועד עומדת בפני עצמה, ולא ניתן ללמוד מזו לזו.
כאשר אי אפשר להשוות הלכות אלו לאלו, מוטלת אחריות גדולה יותר על כתפי הפוסק ואף על כתפיו של האדם הפשוט. הוא שצריך לקבוע האם המעשה שהוא עושה נחוץ לו, הוא 'צורך המועד' או שאינו כזה. איננו רגילים לכך. אנו רגילים לכך שמעשה המצוה או האיסור מוכתב, בבחינת גדול המצווה ועושה. עלינו מוטל לעצב את הכוונה, ולעיתים אנחנו יכולים גם לעשות מעשים שהם לפנים משורת הדין. חול המועד מלמד אותנו שגם עיצוב עולם המעשים נתון באחריותנו. גם כש'מסרן הכתוב לחכמים', עדיין כל אדם ואדם אחראי לעיצוב מועדיו.