"וישמע יתרו כהן מדין חותן משה.."

פרשת מתן תורה נפתחת בסיפור מפורט אודות הגעתו של יתרו למשה, יחד עם ציפורה ובניו. התורה מספרת באריכות על המפגש ועל עצתו של יתרו למשה לשפוט את העם בצורה מסודרת ובסיוע שופטים נוספים.

מדוע בחרה התורה לפתוח את מתן תורה בסיפורו של יתרו? מה עוד שע"פ לא מעט פרשנים סיפור זה התרחש למעשה לאחר מתן תורה. הרי מסופר שמשה שופט את העם ונראה שזה רק לאחר מתן תורה. אנו יודעים ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה", אך עדיין, מה רצתה התורה להדגיש בהקדמה זו למתן תורה?

תשובות רבות לשאלה זו, רבות ומגוונות. נציע אחת.

סיפור זה בא להראות גדולתו של יתרו, חסיד אומות העולם, אשר שומע אודות הניסים הגדולים שזכו להם ישראל, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, ומכוח שמיעה זו ומבקש להתקרב והכיר בה' ובעמו. אך מתוך גדולת יתרו אנו למדים על גדולת וסגולת עם ישראל.

יתרו שמע ואז בא. הרצון להתקרב נבע מ"וישמע יתרו". עם ישראל מתנהל בדיוק הפוך: "נעשה" קודם ל"נשמע". העשייה והמחוייבות קודמים לשמיעה. השמועה מסמלת את ההקשבה וההבנה האנושית. עם ישראל מבקש להתחבר בברית ה' בוודאות פנימית ועמוקה שקודמת להכרה האנושית. הברית קודמת להבנה.

---

תמונת המראה של יתרו מחדדת את גדולת האמונה הישראלית היוצרת את האפשרות למתן תורה. זוהי "אהבה שאינה תלויה בדבר". אהבת אמת ללא תנאי או גבול. זוהי אהבתנו לתורה, לא רק כספר חוקים ומוסר אלא בעיקר ככתובה וברית ביננו לבין ה' יתברך.

פרשת בשלח, מסיימת את התהליך הארוך של גאולת מצרים. פרעה, רכבו ופרשיו טובעים בים, ומשה ובני ישראל אומרים שירה, שבח עצום שעליו אמרו חז"ל  "נכון כסאך מאז- אמר ר' ברכיה: אף על פי שמעולם אתה, לא נתישב כסאך ולא נודעת בעולמך, עד שאמרו בניך שירה, לכך נאמר 'נכון כסאך מאז". "אז ישיר משה" הוא ההשלמה לבריאת העולם, הוא שמייצב את הנוכחות האלוקית בארץ.

לקראת קריעת ים סוף, כאשר פרעה, רכבו ופרשיו רודפים אחריהם, נמצאים בני ישראל במצוקה איומה. הים לפניהם, מצרים מאחריהם והמדבר מצדדיהם. כאשר צועק משה אל ה', עונה לו הקב"ה: "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו!" תגובה זו של הקב"ה דורשת התבוננות. וכי מה טבעי יותר מאשר לזעוק לה' בעת צרה?!

מבאר "אור החיים" הקדוש: "קשה, ולמול מי יצעק אם לא לה' אלוקיו, ובפרט בעת צרה, ואם לצד שהרבה להתפלל- הלא כל עוד שלא נענה מהעונה בצר לו, לא ירף מתפילה! עוד, רואה אני כי נתקבלה תפילתו, ואמר לו ה' 'הרם את מטך', אם כן- קובלנות זה שאמר 'מה תצעק אלי' למה?! עוד קשה אומרו 'דבר אל בני ישראל ויסעו'- להיכן יסעו, אם רודף מאחור והים לפניהם?!"

מחדש "אור החיים" הקדוש יסוד גדול: "אכן, יתבאר העניין על פי מאמרם ז"ל שישראל היו נתונים בדין 'מה אלו אף אלו', ודבר ידוע הוא, כי כח הרחמים הוא מעשים טובים אשר יעשה האדם למטה- יוסיפו כח במידת הרחמים, והנה לצד שראה אל עליון כי ישראל, קטרגה עליהם מידת הדין, והן אמת כי חפץ ה' לצדק ישראל, אבל אין כח ברחמים לצד מעשיהם כנזכר- אשר על כן אמר למשה תשובה ניצחת, 'מה תצעק אלי'- פירוש, כי אין הדבר בידי, הגם שאני חפץ לעשות נס, כיוון שהם אינם ראויים, מידת הדין מונעת, ואין כח ברחמים כנגד מידת הדין המונעת, ואמר אליו 'דבר אל בני ישראל ויסעו'- פירוש, זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים, דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל ליבם, ויסעו אל הים קודם שייחלק, על סמך הביטחון כי אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה תתגבר הרחמים. 'ואתה הרם את מטך'- פירוש, באמצעות מעשה הטוב, נעשה להם הנס, ונבקע הים, כי גדול הביטחון והאמונה הלז להכריעם לטובה".

הדרך המקובלת לעורר רחמי שמיים היא התפילה. הזעקה לה', ההתבטלות כלפי הגודל האלוקי, היא שמבטלת את הדינים וממתיקה אותם לרחמים פשוטים. אך יש מקרים מיוחדים, בהם אין בכח התפילה להתגבר על קטרוג של מידת הדין, ושם יש עצה אחרת- מסירות נפש מתוך ביטחון בקב"ה. מעשים המבטאים אמונה מוחלטת ברבש"ע , כמו זה של נחשון בן עמינדב, שנכנס למים עד חוטמו מתוך אמון מלא בציווי ה'- הוא זה שהפך את היוצרות וקרע את כל המסכים המקטרגים על בני ישראל.

בימים ההם, ובזמן הזה. גם היום אנו נדרשים לשאת תפילה, ולבטא בכך את הכרתנו הברורה שהכל מאת ה', שהוא הגואל והמושיע, הוא רופא כל בשר והוא מלכנו. אך לצד התפילה, אנו נדרשים לעיתים למסירות נפש, המבטאת ביטחון בקב"ה במישור המעשי, והיא זו שפותחת עבורנו שערי שמיים. גיבורי עמונה ה'תשע"ז מהווים דוגמה נפלאה לשילוב כח התפילה יחד עם הכח האמוני שבהשתדלות ויוזמה מצידנו, מבלי למצמץ ומבלי להידרש לחשבונאות קטנה של פוליטיקה נמוכה.

יה"ר שנזכה, בזכות מסירותם של אנשי עמונה ושל שאר המתיישבים החלוצים, לראות עין בעין בשוב ה' ציון, ולחזות בפריחתה ושגשוגה של ארצנו האהובה בכל רוחבה, כפי שלמדונו חז"ל: "ואמר ר' אבא, אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר 'ואתם הרי ישראל, ענפיכם תתנו, ופריכם תשאו, לעמי ישראל כי קרבו לבוא", אמן.

שבת שלום ומבורך!

לאחר המחזה הגדול של קריעת ים סוף ולאחר העליה הרוחנית הגדולה של 'ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי' חוזרת התורה לתאר את מאורעות המדבר ובעיקר את תלונתם של בני ישראל על המחסור באוכל ועד כדי העדפה למות במצרים.  בעקבות התלונות ועל אף המילים הקשות שנאמרות מצד בני ישראל אין חרון אף מצד ה' ויש פתרון מיידי לבקשתם: המן. הלחם מן השמים שיורד מידי יום באופן ניסי ומשמש כעיקר המזון במדבר.  אחת מהמצוות הקשורות במן היא השביתה ביום השבת 'והיה משנה על אשר ילקטו יום יום' יש איסור לצאת ללקוט את המן בשבת ויש לאכול את המן שנלקט כבר ביום שישי ושיספיק גם לשבת.

באופן מפתיע ועל אף שבשבת לא ירד המן אנו נוהגים עד היום לעשות זכר למן דוקא ביום השבת כפי שכתוב במחזור ויטרי "כן למחר (בסעודת שבת) בבקר יפרוס שתי מפות זכר למדבר מן היה טל תחתיו ועליו" וכן בדברי הרמ"א באורח חיים בסימן רמ"ב 'יש שכתבו שבמקצת מקומות נהגו לאכול מוליתא שקורין פשטיד"א בליל שבת זכר למן שהיה מכוסה למעלה ולמטה'  מדוע יש לעשות זכר למן דוקא בשבת שבו לא ירד המן? היה לכאורה מתאים הרבה יותר לעשות לו זכר דוקא ביום השישי עוד לפני כניסת השבת בו לקטו כפול ולא ביום השבת בו לא לקטו כלל?!

שאלה זו נשאלה על ידי החפץ חיים בביאורו 'ביאור הלכה' על שהשולחן ערוך וכך הוא כותב:

לכאורה מנהג זה תמוה לרבים דמה ראו לעשות בשבת זכרון למן שלא ירד בו כלל והתוספות בפרק ערבי פסחים כתבו דמשום שלא ירד המן יש לעשות זכר לו והוא דחוק

תשובת התוספות נדחתה על ידי החפץ חיים אך תשובה נוספת של החפץ חיים פותחת פתח להבנה עמוקה של מנהגי יום השבת ואת משמעות המעשים הסמליים שאנו מקיימים בה:

ומה נמרצו אמרי יושר של התורת חיים שכתב טעם הגון לזה והוא לפי דשבת בראשית הוא דוגמת שבת שלעתיד לבוא שהוא יום שכולו שבת ולכן אנו עושים כמה דברים בשבת זה דוגמתו היינו לאכול בשר ודגים נגד סעודת שור הבר ולויתן ומקדשין על היין נגד היין המשומר בענביו לצדיקים לעתיד לבוא וכבר אמרו חז"ל דעל שם זה נקרא שחקים שבו שוחקים מן לצדיקים לעתיד לבוא ולכך שפיר יש לעשות בשבת זכר למן ההוא [תוספות שבת]:.

המן שאנו מציינים את קיומו בשבת הוא לא זכר למן שאכלו ישראל במדבר אלא זכר למן העתידי שיאכלו הצדיקים לעתיד לבוא. השבת היא מעין סימן ורמז לעתיד לבוא. ביום השבת אנו נמצאים במעין מכונת זמן שמטעימה אותנו בקדושה ובמעשים שיהיו לעתיד לבוא.

---

כשאנו מוסיפים בברכת המזון 'הרחמן הוא ינחילנו יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים' אנו מתכוונים לדברי הגמרא בברכות (נז) "דבש אחד מששים למן שבת אחד מששים לעולם הבא" המן ועולם הבא סמוכים זה לזה ושניהם מציינים את הטעם המתוק של המן והעולם הבא. בכל שבת אנו טועמים מעין העולם הבא ועושים זכר למן שיזכו הצדיקים לעתיד לבוא וליום שיהיה כולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.

בפרשת "בא" מסתיימות עשר המכות, ובכך גם מגיעה לסיומה גלות מצרים. המכה האחרונה שמכה הקב"ה את פרעה היא מכת בכורות. "ויהי בחצי הלילה, וה' הכה כל בכור בארץ מצרים- מבכור פרעה היושב על כסאו, עד בכור השבי אשר בבית הבור, וכל בכור בהמה. ויקם פרעה לילה, הוא וכל עבדיו וכל מצרים, ותהי צעקה גדולה במצרים, כי אין בית אשר אין שם מת".

יש להתבונן, מדוע דוקא מכת בכורות היא המכה שאחריה יוצאים ישראל ממצרים? ומדוע פוגעת מכת בכורות גם בבכור השבי ובבכור הבהמה?

מבאר "אור החיים" הקדוש יסוד גדול: "ואולי כי הטעם הוא, לצד שמצינו שקרא ה' לישראל 'בני בכורי', וכבר הודיעונו רבותינו ז"ל כי כל מה שברא הקב"ה במידת הטוב- גם זה לעומת זה עשה האלוקים בבחינת הרע, וכל בחינה ובחינה שיש בקדושה- יש כנגדה בקליפה, והקליפה מתאמצת ומתחזקת לאחוז בה, ולזה כנגד בחינת הבכורה שבקדושה, היתה בחינת בכורה שבקליפה אוחזת ותוקפת בה לבל שלח".

הקב"ה ברא בעולמו איזון בין הקדושה והטומאה. ככל שהקדושה גדולה יותר- כך הטומאה חזקה ומתנגדת יותר, ולכן במכה האחרונה שספג פרעה ומצרים, היה צורך לברר ולהפריד את השורש הרוחני של 'בני בכורי ישראל' מהקליפה של בכור פרעה. יסוד זה, של שיווי משקל רוחני בין הקדושה לטומאה, מובא גם במאמר נפלא שכתב הגרי"מ חרל"פ: "בכל תקופה ותקופה, ישנה נקודה מיוחדת, שדרך הנקודה ההיא מאיר כל הטוב, ומתוכה מתנוצצים כל קיומי התורה והמצוות שהתקופה ההיא, שיודעים הם (-הגויים) שאם יעכבו בעד הפרחתה של הנקודה ההיא- ימנעו בזה כל השפעת האורה והקדושה שבאה דרך הצינור הלזה."

המאבק בין ישראל לאומות העולם אינו יושב על בסיס פוליטי, צבאי או כלכלי. יסוד המאבק הוא רוחני. המאבק הוא על הנוכחות של המוסר האלוקי בעולם, על העדינות הרוחנית ועל השלכותיה המוסריות והערכיות. ככל שהנקודה המוסרית העתידה להופיע עמוקה ומשמעותית יותר- כך ההתנגדות עזה יותר.

מוסיף הרב חרל"פ: "ובעקבתא דמשיחא- הנקודה העיקרית היא ארץ ישראל, וממנה נובע הכל, ומבלעדי ההיאחזות בה אין שום השפעה של קדושה בעולם. ואין פלא, אם כל העמים רוצים לעכב בעד ביאתם של ישראל בארץ הקודש והתקשרותם בה, וכל כובד ההתנגדות שלהם היא בעיקר על הנקודה הזאת".

ארץ ישראל מבטאת את הרצון האלוקי להשרות שכינה בתוך המציאות הגשמית, המעשית. "נתאווה הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים". זו הבשורה הגדולה של דורו של משיח, ועל כך ניטש המאבק מול אומות העולם, המתנגדות לבשורה זו של ישראל. אין הכוונה שהגויים מודעים לכך, זהו השורש, תת ההכרה של ההתנגדות, שמתלבש בשיקולים הכרתיים של מדיניות, כיבוש וביטחון.

ממשיך "אור החיים" הקדוש: "עד אשר הרג ה' כל שם הבכורה שבקליפת מצרים- בין של מצרים, בין של האומות שהיו שם…וגם בכור ישראל קידש אותם, כדי שלא תישאר בכורה, זולת של קודש אשר הקדיש ה', ולזה מת אפילו בכור בהמה, וכיוון שנעקר שם זה- נפל ענף הרע שהיה מחזיק בבכור הקדושה, ולזה תיכף יצאו בני ישראל".

גם בדורנו, דור התחיה, אנו נמצאים במאבק קשה מול כוחות הקליפה והטומאה, המנסים לנשל אותנו מייעודנו הלאומי והרוחני. מאבק זה, והמוטיבציה לה אנו עדים מצד שונאינו- רק מחדדים לנו מה תפקידנו ומהי מגמתנו.

יה"ר שנזכה במהרה לראות עין בעין בשוב ה' ציון. "על כן נקווה לך, ה' אלוקינו, לראות מהרה בתפארת עוזך, ולהעביר גילולים מן הארץ, והאלילים כרות יכרתון, לתקן עולם במלכות שדי, וכל בני בשר יקראו בשמך…יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי לך תכרע כל ברך, תשבע כל לשון…ותמלוך עליהם לעולם ועד", אמן.

שבת שלום ומבורך!

פרשת "בא" עוסקת בעניינים מהותיים ביותר לעם ישראל. אבחר לעסוק במצווה הראשונה שעם ישראל מקבל, מצוות קידוש החודש.

"החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה"(שמות יב' ג')

השאלה שעולה היא: מה מייחד מצווה זו להיות המצווה הראשונה שניתנת לעם ישראל?

האדמו"ר מגור, בעל ה"שפת אמת" מתייחס מספר פעמים בדבריו על הפרשה לעניין זה. את המושג "החדש" הוא מבין ככוח החידוש. הוא מסביר ,שיש לעם ישראל את כוח החידוש, "החודש הזה, לכם".

עולם הבריאה מתנהל על פי חוקים קבועים, שנותנים לו יציבות, ויוצרים אפשרות לחשוב שחוקי הטבע הם מעל לכל ואין למעלה מהם. יתרה מזאת, במצרים פרעה נתפס כבעל כוח עליון המשתמש בטבע לצרכיו, כפי שמתבטא יחזקאל עליו (יחזקאל כט' ג' ) ",,,פרעה התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו, אשר אמר לי יאורי ואני עשיתני".

בתוך השעבוד לעולם הטבע, הבלתי משתנה, מופיע עם ישראל ומקבל מצווה שמיחדת אותו. מצווה של התחדשות. ההתחדשות יכולה להתרחש רק כאשר יוצאים מהטבע, כאשר מתבוננים בו מלמעלה. כאשר קשורים ליוצר הטבע, יוצר הכל ברוך הוא.

---

בעל ה"שפת אמת" מסביר שה' שינה את כל הטבע ביציאת מצרים בשביל ישראל. והוא הרי יכל לגאול את עם ישראל בדרך הטבע. אלא שמטרתו היתה לברר שני עניינים. אחד, שהוא משנה את עולמו בשביל ישראל, ושניים שהוא הבורא ומנהל את העולם.

מכות מצרים בררו את כוחו הבלתי מוגבל של הבורא, וניפצו את האליליות שבה פרעה תפס את עצמו. יציאת מצרים בררה את שייכותו של עם ישראל אך ורק לאלוקיו.

מצוות החדש מוציאה מהכח אל הפועל את התכונה הבסיסית של עם ישראל, שהוא איננו שייך להתנהלות הטבעית של העולם, אלא להתנהלות העל טבעית. תכונה זו, היא שנמצאת בבסיס היווצרותו, והיא המאפיינת אותו. היכולת לראות את החידוש בתוך הטבע, היא היכולת לראות את האלוקי שבו, את בורא העולם. וההתמסרות של עם ישראל לאלוקיו פורצת את גדרי הטבע ומתעלה עליהם.

זוהי הבשורה שעם ישראל מבשר לעולם ולעצמו, בשורת הקישור לשורש הכל, לבורא יתברך, וממנו, בשורת ההתחדשות.

פרשת ויצא עוסקת מתחילתה ועד סופה, ביציאת יעקב אבינו לחרן ובעבודתו אצל דודו, לבן הארמי. שליחותו זו של יעקב לחרן, היתה במטרה להשתלם בחיי המעשה – כדי להשלים את הצד המעשי של עשיו ולהצליח להנהיג את עם ישראל גם במישור המעשי, בנוסף למישור הרוחני.

לאחר עשרים שנה בבית לבן, שנים קשות שבהן עבד יעקב יומם ולילה במסירות אין קץ, תוך רמיה בלתי פוסקת מצד לבן, "ותחלף את משכורתי עשרת מונים", מחליט יעקב לברוח מחרן ולשוב לארץ ישראל. לאחר שנודע ללבן על הבריחה, הוא דולק אחרי יעקב ומשיג אותו בהר הגלעד. לכאורה, השתלשלות הדברים נראית הגיונית וצפויה. עם זאת, אם ניזכר בהתנהלות יעקב בדרכו לחרן, ובהתנהלות שאר אבות האומה, ואפילו אליעזר עבד אברהם – נמצא כי לכולם, כולל ליעקב עצמו, קפצה הדרך. מדוע דווקא בשעה זו, כאשר יעקב זקוק באמת לקפיצת הדרך, דווקא אז לא קופצת הדרך, ולבן משיג את יעקב ומעמיד בסיכון את שיבת יעקב ומשפחתו לארץ הקודש?

מבאר "אור החיים" הקדוש: "יש לחקור, למה נשתנה יעקב בהליכה זו, שלא קפצה לו הארץ, כמשפט לאוהבי שמו? ומצינו שאפילו לאליעזר עבד אברהם קפצה הארץ, ומן הנכון אליו, יאות עשות גם להצילו מהרודף, ולא היה משיגו לבן?! ואולי, כי הגיד לו האדון ברוך הוא בזה, שאין צריך לברוח, כי הגם שהדביקו לבן- היוכל דבר אליו אפילו דיבור? וזולת זה, היה מראה חס ושלום כי לא יכול הצילו מיד לבן, וגדול הנס הזה, שהגם שהוא (-לבן) בעל בחירה, ימנע מעשות בחירתו ביעקב".

מכאן אנו למדים יסוד גדול: יעקב מנסה לברוח ומתפלל להימלט מהר ככל האפשר, ואין ספק כי כאשר הוא מבחין שהדרך לא קופצת, ולבן דולק אחריו ומשיגו – מצטער יעקב מאד. רק בשלב השני, לאחר שהקב"ה דואג שלא יאונה ליעקב הצדיק ולבני ביתו כל רע – ניכר כי הרע נהפך לטוב, ומעז יצא מתוק.

ממשיך "אור החיים" הקדוש: "גם בזה סיבב ה' כמה סיבובים – כריתת ברית עמו לבל יזיק, שבאמצעות הדבר נתגברו עליו ישראל בימי השופטים, כשבא עליהם כושן רשעתיים… גם מזה נמשך קבורת רחל במקום ההוא, כדי שתהיה לטובה אות בגלות בניה".

לעיתים אנו זקוקים למבט רחב יותר, בפרספקטיבה היסטורית, כדי לזהות את חסד ה' עלינו. דווקא עומק הדין, הסכנה והמשבר- מתגלה כעומק החסד והישועה. רק לאחר דורות, התבררה החשיבות הגדולה שבכריתת הברית והצבת הגלעד בין לבן ליעקב.

חז"ל מלמדים אותנו, שבהיכלו של משיח שבעולם העליון, נכנסים רק צדיקים היודעים להפוך מר למתוק וחושך לאור. צדיקים של משיח, צדיקים של גאולה, ניחנים בכישרון מיוחד- להפוך את הרע בעצמו לטוב, להפוך את עומק הדין לעומק החסד. בדורנו, דור של תחיה וגאולה, אנו נדרשים להתאזר בכישרון המיוחד הזה- לראות את המציאות באורו של משיח, להצליח לראות את החסד הגדול שבירידות ובנסיגות.

כולנו מתפללים, בימים האחרונים במיוחד, להצלת הישוב עמונה ותושביו החלוצים הגיבורים. אנו בוודאי כואבים את הנסיונות הנואלים, אותם מובילים יהודים מבולבלים המחליפים אויב באוהב, לערער את זכותנו על ארצנו האהובה. נקוה לישועה שלימה ובהירה, אך עם זאת נשים לב כי הפירות של אותם תביעות סרק כנגד ההתיישבות- הם גיבוי לאומי של כנסת ישראל למפעל ההתיישבות כולו, כפי שעולה מהחוק המכונה "חוק ההסדרה". בטוחני, כי אם היו יודעים מבולבלי "שלום עכשיו" על תוצאות תביעותיהם, היו חושבים פעמיים לפני הגשתן.

יהי רצון שנזכה לראות בקרוב בישועה שלימה, ואז נוכל לברך בפה מלא גם על הרעה שהתהפכה לטובה, אמן.

שבת שלום ומבורך!

פרשתנו, פרשת "וארא", היא המשך ישיר לפרשת "שמות". בסיום הפרשה הקודמת, ניצב עם ישראל באחד מרגעי השפל הגדולים בתולדותיו. לאחר בשורת הגאולה, מגיעים משה ואהרן אל פרעה, ולא זו בלבד שלא זוכים ל"אישור יציאה" ממצרים, מה שקורה הוא ההיפך הגמור- השעבוד מחריף, כדברי פרעה "תכבד העבודה על האנשים, ויעשו בה, ואל ישעו בדברי שקר".

בתחילת פרשתנו, מצווה ה' את משה למסור לבני ישראל את סדר הגאולה: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים…והבאתי אתכם אל הארץ". הגאולה מתקדמת בשלבים, צעד אחר צעד, ולכן התהליך כולו דורש סבלנות ואורך רוח מצידם של בני ישראל.

דא עקא, בשורה זו של משה לא נפלה על אוזניים קשובות. "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". מבאר "אור החיים" הקדוש: "מקוצר רוח- אולי כי לצד שלא היו בני תורה, לא שמעו. ולזה יקרא 'קוצר רוח'- כי התורה מרחבת ליבו של אדם".

העיסוק בדבר ה' מפגיש את האדם עם המרחבים הרוחניים האלוקיים, הרבה מעבר למושגים של כאן ועכשיו. אדם הדבק בתורה, מסוגל לפתח נשימה ארוכה, סבלנות ואורך רוח, הנדרשים כל כך לאדם על מנת לצלוח תהליך איטי ומדורג. התורה מעניקה לאדם את היכולות לראות רחוק, להתבונן לעומק ולקבל השראה מהעתיד השלם, על ההווה החסר.

ממשיך "אור החיים" הקדוש: "ומעבודה קשה – כשנתבשרו ישראל בשורת הגאולה – נתרחב לבבם ותחי נפשם, וכשחזרו לשעבוד, הגם שלא היו משתעבדים אלא שיעור הרגיל, ולמטה ממנו- אף על פי כן תקצר הרוח, והמשכיל בטבעיות הרכבת האנושי ישכיל על דבר. ומודיע עוד הכתוב שגם הכבידו עולם עליהם יותר מהרגיל".

לאחר שבני ישראל שמעו את בשורת הגאולה מפי משה- נתמלאו תקוה, שהנה קרוב היום בו ייצאו מעבדות לחירות. לאחר מכן, כאשר החמיר השעבוד- גרם הדבר ליאוש גמור.

אנו למדים מדבריו הנפלאים של "אור החיים" הקדוש שני יסודות חשובים, הקשורים לתהליך הגאולה:

• שותפות בתהליך הגאולה דורשת סבלנות ו"עצבים חזקים". התהליך אינו מיידי ופתאומי אלא הדרגתי, ולכן נדרשת נשימה ארוכה. כדי להצליח לעמוד באתגר הזה, יש להתמלא בתורה, כיון שהיא המרחבת ליבו של אדם, ומאפשרת לקבל כוחות מהעתיד השלם.

• תהליך הגאולה מופיע, לעיתים, בבחינת "נגלה ונכסה וחוזר ונגלה". עליות ומורדות הן חלק מהשגרה בתהליך כזה. התקדמויות ודילוגים, לצד נסיגות והאטה. יש להתאזר בגבורה ולא להיבהל מנפילות זמניות, לא להתייאש מפיתולי הדרך.

"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". גם הגאולה האחרונה מתאפיינת בקווי דמיון לגאולה הראשונה, גאולת מצרים. כדי לעמוד באתגרי התהליך, עלינו להתחמש בנשק הסודי שלנו- תורתנו הקדושה, שהיא, ורק היא, נותנת לנו את הכוחות להוביל את תהליך התחיה בעוצמה ונחישות ללא מורא ופחד.

יהי רצון שנזכה להתמלא בתורה, ומתוך כך נראה עין בעין בשוב ה' ציון, בגאולה השלימה, במהרה בימינו, אמן.

שבת שלום ומבורך!

בהתגלות הסנה הקב"ה מצייד את משה בשלושה אותות על מנת ששליחותו תצליח. המטה שנהפך לנחש, היד המצטרעת, והמים שנהפכים לדם. במידה ויטילו העם ספק באמינותו של משה יתבצעו האותות לעיניהם וכך היה: 'וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם' (ד,ל).

אולם מסתבר שהאותות הללו נועדו גם עבור פרעה: 'וַיֹּאמֶר  ה' אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה…' (ד,כא).

---

אמנם המדרש (שמות רבא פרשה ה')  תמה על כך: 'על אלו מופתים אמר? אם תאמר על הנחש והצרעת והדם – אותם ניסים לא אמר לו הקב"ה אלא לישראל? ועוד, לא מצינו שעשה משה אותם האותות לפני פרעה?'. המדרש שולל את האפשרות שהאותות הללו נועדו גם לפרעה, אולם דומה שמתוך פשט הפסוקים הציווי הוא להראות את המופתים לפרעה.

אמנם סביר להניח שהקב"ה לא ציווה את משה שידו תהיה מצורעת לפני פרעה, שכן זה עלול לפגוע בתדמיתו של משה. גם מטרת האות הייתה לעודד את משה לצאת לשליחות, ושידיו לא תהיינה שלובות בחיקו וחסרות מעש. אך את שני האותות האחרים משה מראה לפרעה על אף שלכאורה אין התאמה בין הציווי לביצוע:  במעמד הסנה – המטה נהפך לנחש, ואילו לפני פרעה – המטה נהפך לתנין; במעמד הסנה – משה נצטווה לקחת מעט מים מהיאור ולשפוך אותם ליבשה, ואילו בביצוע מכת הדם – כל מימי היאור (ומימי כל מצרים) נהפכו לדם. זאת ועוד, לכאורה מכת הדם התבצעה על ידי אהרון ולא על ידי משה. בהקשר לאות הנחש ניתן להניח שהנחש נקרא גם תנין ואין שוני בין הציווי לביצוע (רבנו בחיי ז,י), אולם היכן משה מראה לפרעה את האות שהופך את מי היאור לדם?

עיון מדוקדק בפסוקים מאפשר לנו לזהות שני שלבים במכת הדם: בשלב ראשון מצטווה משה וכך נאמר: לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ … הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם'. בשלב זה המים נהפכו לדם רק ביאור כהמשך לאות הקודם דהיינו באמצעות המטה שנהפך לנחש. בשלב השני נאמר:  וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם …'.

אהרן מצווה לפגוע בכל מקורות המים שבמצרים. אם כן, יתכן שמכת הדם היא בעלת אופי כפול. מחד, זהו האות האחרון, שהצטווה משה לעשות גם לפני פרעה זה נעשה רק ביאור לעיני פרעה. ובשלב השני זו היתה המכה הראשונה שספגה מצרים ולכן כל מקורות המים במצרים נהפכו לדם על ידי אהרון ולא בהכאה על המים. משה מבצע את האות ואהרון את המכה.

רגע אחד לפני שהמצרים סופגים את עשרת המכות, ניתנה לפרעה תזכורת לפשע הנוראי שעשה לעם ישראל. משה מראה לו את דמי התינוקות, שנשפכו בעת שהושלכו ליאור במצוותו. בעת הזו עומד אוד מוצל ממוות שבעודו תינוק נמשה מהמים על ידי חסידת אומות העולם בתו של הרשע פרעה וזועק את זעקת הנטבחים ואומר לרשע די. האות הזה היה חזק מכל ותפקידו היה לחולל שינוי אצל פרעה. קודם לכן באמצעות האות הזה שוכנע משה לצאת לשליחות ולאחר מכן העם בעקבותיו. לעומתם  פרעה נותר על כנו – ויכבד לבו.  אות הדם הופך מעתה למכה קשה וכואבת למצרים ולאחריו יבואו שאר המכות שבאחריתן יצא העם לחרות ויקבל את התורה.

לעיתים, אנו מוצאים את עצמינו במקומות כאלה ואחרים, שאין אנו  יודעים כיצד הגענו אליהם: "איך כעסתי ככה", "איך התנהגתי בצורה כזאת.." כאשר אנו מביטים על עצמינו מן הצד, אנו פשוט לא מבינים כיצד הגענו לאן שהגענו.

האמת היא, שבדרך כלל דברים לא קורים לנו פתאום. אלה הם תהליכים פנימיים עדינים שהולכים ומתפתחים מתחת לפני השטח, עד שהם מתפרצים ועומדים לנגד עינינו במלוא עוזם ועוצמתם.

כאשר התהליך הוא בתחילת התהוותו, יש לנו את הכוח ואת היכולת לשלוט בו ולטפל בו. אך כשהוא מתפרץ, ההתמודדות אתו היא  הרבה יותר קשה ומצריכה משאבים וכוחות רבים יותר.

בעולם המערבי בו אנו חיים, קיימת נטייה ל"עצלנות" אשר מביאה אותנו לטפל בבעיה רק כאשר היא מגיעה לפתחנו. כל עוד היא מונחת "מתחת לשטיח", אין אנו רואים אותה, לא ממהרים לטפל בה ואף מתעלמים ממנה ואז היא מתפרצת במלוא אונה וכוחה.

כאשר ישנו כביש מסוכן בשומרון והמקום מועד לפורענות, אפשר להתריע השכם והערב שדרושה שמירה במקום, אך לצערנו, זה לא תמיד קורה. אך אם לפתע היה פיגוע ומישהו קיפח את חייו ח"ו במקום, נעשה ברור לכולם, כי קיים צורך דחוף ומידי להציב עמדה במקום.

מובא בספרי החסידות: "חכם עיניו בראשו", היינו שהחכם תמיד מביט על שורשו של התהליך בתחילת צמיחתו ולא כאשר הוא נחשף  למציאות היום יומית, ואז ביכולתו לטפל בו ולכוון אותו לצרכיו.

כאשר אנו שמות לב שהקשר שלנו עם ההורים שלנו, עם הבעל שלנו, או עם החברה שלנו אינו כפי שהיה, בדרך כלל מדובר בתחושה עדינה ולא מעבר לכך. אבל אם לא נתחיל לחשוב מה קרה, מה השתנה ולהתעמק בשורש הבעיה ובפתרונה, מהר מאוד נמצא את עצמנו במתח כלשהו שהתפרץ ממקום שעלול להביא אותנו למקומות שמהם יהיה קשה מאוד להחזיר את הגלגל אחורנית (גם אם אין ייאוש והכל אפשרי..).

צום עשרה בטבת הוא ביטוי לעניין זה. לשם מה עלינו לצום על תחילת המצור על ירושלים? האירוע נראה כל כך רחוק מאתנו. אין מדובר ב- ט' באב, שהוא יום חורבן ירושלים ואין מדובר ב- י"ז בתמוז, שבו פרצו לירושלים וטבחו באופן נורא ואיום ביהודי ירושלים ששכנו בין החומות. אבל אירוע תחילת המצור, נראה כל כך רחוק מכדי לציין אותו בתענית! אלא שזהו הלימוד של היום הזה ובאמתחתו הוא מכיל את המוסר הגדול שהוא מלמד אותנו.

כשהחל המצור על ירושלים, היה זה השלב בו עם ישראל כבר החל בתהליך ההתדרדרות. המצור נמשך זמן ארוך ורב, בו עם ישראל היה יכול לעשות שינוי מהותי בדרכיו. כמובן, שהקב"ה הוא ארך אפיים ורב חסד ואמת, אשר רצה לתת לנו שהות לחשוב ולעשות "מחשב מסלול מחדש", אך עם ישראל המשיך לשרוד את חיי היומיום, הבעיות הלכו והתרבו  עד מאוד. עם ישראל שקע בחטאיו, עד שמתוך כך נפרץ לבסוף המצור והעולם חשך ביום תשעה באב.

הסוד הוא להיות מכוון מלכתחילה והסוד הוא גם להצליח "להרים את הראש" ולשנות כיוון לפני בוא החורבן. גם תרגום התורה ליוונית שהתרחש ביום זה לא היה כל כך נורא באותה העת ונראים לכאורה תמוהים דברי חז"ל שאמרו כי העולם חשך לשלושה ימים… אך גם פה מצוי אותו עניין, כי אכן אז עוד לא הייתה לכך משמעות, אבל מהנבט הזה של תרגום התורה ליוונית, צמחה התיוונות התורה החיצונית על כל מרכיביה, אשר לצערנו  החטיאה וממשיכה להחטיא את עם ישראל עד ימינו אנו, בביקורת המקרא ובהסתכלות חיצונית על דברי חז"ל העמוקים והשורשיים. המקור לשינוי התחיל למעשה שם למרות שטרם נראה עדיין. מכיוון שהבעיה לא טופלה אז משורשה ומעומקה, פרץ חושך גדול אשר הפיל נשמות רבות מישראל.

כפי שמקובל מהחתם סופר, שבכל שנה ושנה פותחים מחדש בבית דין של מעלה ביום עשרה בטבת את הדיון סביב חורבן ירושלים. יהי רצון שנזכה כולנו להתחיל להנביט עולם חדש וטהור ובתוכו האמת שתלך ותתעצם, תפרוץ ותאיר על כל העולם, והימים האלה יהפכו מימי אבל לימים טובים ומאושרים ואור של גאולה שלמה יזרח על ציון.

בפרשתנו, פרשת "ויגש", מתחיל עידן חדש בתולדות עם ישראל, גלות ארוכה וקשה במצרים, גלות שבה יוולד עם ישראל וממנה ייצא ברכוש גדול.

כאשר מבשרים אחי יוסף לאביהם כי "עוד יוסף חי, וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים", הם מוסיפים ומוסרים לו את דברי יוסף ובקשתו אל אביו "רדה אלי, אל תעמוד". יעקב, שחושש מאד מהשפעות הגלות על זרעו, מגיע לבאר שבע ושם זובח זבחים "לאלוקי אביו יצחק", יצחק שהיה עולה תמימה ולא יצא כל חייו מארץ הקודש. בתגובה, מבטיח לו הקב"ה במראות הלילה "אנכי האל, אלוקי אביך. אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם. אנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלה, ויוסף ישית ידו על עיניך".

ננסה להתבונן בהבטחה זו, לאור דברי "אור החיים" הקדוש.

"ולהשכיל על דבר, אקדים אמרי קדוש, הוא הרשב"י ואנשי סודו, שאמרו כי טעם הגלויות הוא לברר חלקי הקדושה המפוזרים בענפי הקליפה, וכי במצרים, להיותה מלאה גילולים, ושם תוקף הטומאה- שם הוא שביית חלקי הקדושה הרבים והעצומים. כי לערך גודל הטומאה- יהיה בקרבה חלקי הקדושה…ולזה עצמו יכוון ה' בדברו עם יעקב, טעם שמסכים על ישיבת יעקב במצרים, הוא לסיבת גוי גדול, אשר הוא אבוד שם בקליפת מצרים, וצריך הוא להוציאו משם. וזולת ירידת יעקב- אין תקוה לזה, כי בעוצם קדושתו ישאב כל ענפי הקדושה אשר שם, מה שאין זולתו יכול עשוהו".

וביתר ביאור: הקב"ה ברא בעולמו קדושה וטומאה. הטומאה אינה נפרדת לגמרי מהקדושה, גם בה יש אור אלוקי שמחייה ומקיים אותה. במיוחד לאחר חטא אדם הראשון, אור ה' נתכסה בקליפות ומחיצות, וכדי לגלות את הקדושה במילואה, בהתגלותה השלמה, יש ללקט את האורות הפזורים בטומאה ולרומם גם אותם אל מקורם ושורשם. מי שמסוגל לרדת אל עומק הטומאה וללקט את אותם ניצוצות, הוא אך ורק אדם קדוש וטהור כמו יעקב אבינו, בחיר האבות. לכן, מצווה ה' את יעקב לרדת למצרים ולהביא לתיקון היסודי של אותם אורות אבודים.

ממשיך "אור החיים" הקדוש: "אנכי ארד עמך מצרימה – מהכתוב משמע כי ירדה עמו שכינה, וקשה לדבריהם ז"ל שאמרו כי מצרים, להיותה מלאה גילולים – לא היתה שכינה שם, ולזה היה משה צריך לצאת חוץ לעיר להתפלל, דכתיב 'כצאתי את העיר'… (ומאידך) אמרו חז"ל בכמה מקומות כי שכינה עמהם במצרים – 'גלו למצרים – שכינה עמהם'. אכן, אשכילך כי הדרגות אור השכינה רבים המה…בסוד 'כי גבוה מעל גבוה שומר', ויתרבה האור בהשראתו כפי בחינת הסובב השראת השכינה. צא ולמד, השראת השכינה בהר סיני, ולמטה ממנו השראתו בבית המקודש, ולמטה ממנו השראת שכינה על הנביא, ובית הכנסת, ובית המדרש, ובין עשרה שעוסקין בתורה ולמטה בהדרגות המנין".

יש להבחין בין עצם השכינה, שנמצאת בכל מקום, לבין גילויה של השכינה, שמופיע באופן מדורג בהתאם לכלים וליכולת הקיבול במציאות המשתנה. הקב"ה יורד, כביכול, למצרים עם בני ישראל, אך גילויו הוא בהסתר, בהתאם לעוצמת הטומאה של מצרים.

מסיים "אור החיים" הקדוש: "כי באלוקותו יתברך- הוא אור שווה, אבל באור המבהיק ממנו, הוא שיתייחס אליו בחינות ההדרגות, וזה גם כן יימצא בבחינות הנשמות, שהן אור מאור כסא כבודו יתברך- יש ביניהן הפרשות מופלאות, והבן".

מכאן אנו זוכים ללמוד יסוד חשוב. הקב"ה נמצא בכל מקום, אך יש הבדל בנוגע לעוצמת הגילוי של מציאות ה', בהתאם לטהרה, עליה אנו מופקדים. ככל שאנו "מאפשרים" לאור האלוקי לחול דרכנו- כך הוא אכן מופיע בגלוי. אין לנו שליטה בקדושה עצמה, אך יש לנו בהחלט השפעה על הופעתה, שהיא פועל יוצא של הטהרה מצידנו.

יה"ר שנזכה להוסיף טהרה, ומתוך כך לראות עין בעין בהשראת השכינה עלינו, במישור הכללי והפרטי, אמן.

שבת שלום ומבורך!

רגע לפני  חזרתם של האחים לארץ  מצייד אותם  יוסף ב'טיפ' מיוחד לדרך:

'וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ' (בראשית מה כד)

מה התכוון יוסף בהנחיה זו? חז"ל דורשים (בראשית רבה פרשה צד ) ' אל תרגזו בדרך אמר להן אל תפסיעו פסיעה גסה'. הרב קוק בחיבורו עין אי"ה (ברכות מג ע"ב)  מסביר, שפסיעה גסה פירושה ויתור על  התועלת, שיכול האדם  להפיק מהדרך בזמן הליכתו. הפוסע פסיעה גסה אין לו רצון ללכת והוא עושה זאת בחופזה.  כל מאמציו מושקעים בהגעה אל המטרה עצמה בלבד. למשל, אדם שממהר לעבודה  פוסע פסיעה גסה ואינו מעונין כלל ליהנות מהדרך עצמה, לעומתו  המטייל הולך לאט ומסתכל סביבו על מנת להפיק תועלת מהדרך.

יתכן ועצתו של יוסף לאחיו שגם בעת שהם ממהרים להודיע ליעקב אביהם אל יפסעו פסיעה גסה שכן, הליבון וההפנמה של האירועים האחרונים חשובים לא פחות. יוסף מדגיש לאחיו שלא רק המטרה חשובה אלא גם התהליך עצמו. אולם פרשני הפשט העלו שתי אפשרויות אחרות ושונות זו מזו.

הרמב"ן סבור, שיוסף חיזק את רוחם של אחיו לבל יפחדו לצאת לדרך בעגלות עמוסות כל טוב. חששו של יוסף מוצדק, שכן מדובר בשעת בצורת קשה העלולה  להגביר את מעשי השוד בדרך. זאת ועוד, בפעמים האחרונות התרחש אירוע חריג, פעם נמצא כסף בשקם ופעם גביע הם שרויים  בפוסט טראומה . יוסף מסביר לאחיו, שמוראו על סביבתו ולכן יפחדו פושעים לפגוע בהם.   אומר להם יוסף: 'מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי'. המהירות והזריזות ימנעו את מעשי השוד, 'ואל תרגזו בדרך' – תפחדו במהלך דרככם לארץ ישראל.

אולם, רש"י ואבן עזרא מפרשים אחרת, וכך כותב  רש"י:

'ולפי פשוטו של מקרא: יש לומר לפי שהיו נכלמים היה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו להתווכח זה עם זה ולומר על ידך נמכר, אתה ספרת לשון הרע עליו וגרמת לנו לשנאתו.'

מבחינה לשונית אל תרגזו יכול להתפרש גם בלשון 'כעס' וגם בלשון 'פחד'. אולם נראה, שפירושו של רש"י הולם יותר את העלילה. יוסף שולח את אחיו לדרך זמן קצר יחסית לאחר שגילה  את זהותו והם עדין שרויים בהלם.  האחים מתייסרים יומם ולילה בשאלת מכירתו של יוסף. בעת שירדו למצרים ונפגשו עם יוסף  מתאר הכתוב את הדיון הפנימי המתקיים ביניהם:

'וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת'

יוסף מודע לויכוחים הפנימיים ולנפשות הסוערות וכבר באותו שיח המתקיים בין האחים מגלה לנו הכתוב: 'וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם'.

ואך טבעי הדבר, שוויכוח זה ימשך ביתר שאת דווקא עתה משנתגלה יוסף והוא עוד עלול לבוא חשבון עמהם. יוסף מבקש להקדים תרופה למכה ולבקש מהם שלא לכעוס בדרך.

על כן כמה מתבקשים דברי יוסף המבקש להרגיע את אחיו באמרו להם: "אל תרגזו בדרך".

שכן בשעה שאדם מכיר בטעות שנעשתה, קשה לו מאד לקבל את האחריות, לשאת באשמה. בשעה זו כולם יכולים להטיל דופי אחד בשני ולהגיע לאב הזקן שסועים וקרועים. במהלך החיים אנו נחשפים לוויכוחים מסוגים שונים  ויכוחים משפחתיים, ויכוחים קהילתיים, ויכוחים ציבוריים. יוסף מלמד אותנו שכדי שהמחלוקת  תהיה לשם שמים ראויה, שתיעשה בזמן ובמקום המתאים. אסור להתווכח 'בדרך' בזמן לא נכון יש להתווכח מתוך 'ישוב הדעת'.

השבת אנו מחברים את קדושת השבת יחד עם קדושת חג החנוכה וקדושת ראש חודש טבת, שחל השנה בסמוך לשבת. ננסה להתבונן מעט בעניינה המיוחד של המנורה במקדש, בדרכו של "אור החיים" הקדוש.

"יתבאר על פי דבריהם ז"ל: 'וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, לא הלכו אלא לאורו! אלא, עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמידת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים'… ויש לנו לחקור זאת, מעתה שלא בא המנורה אלא להגיד נס שבנר המערבי – היה מספיק בנר מצידה האחד ונר מצידה השני?!"

שאלת "אור החיים" הקדוש חדה וברורה- אם כל המטרה שבהדלקת המנורה, היתה לבטא את הנס שבנר המערבי – מדוע להדליק שבעה נרות?

לאחר פירוש בדרך הפשט, מוסיף "אור החיים" הקדוש ביאור נוסף, בדרך הרמז.

"ובדרך רמז, ירמוז בז' נרות לאומות העולם, שהם שבעים אומות, כל אחד ירמוז לכלל העשירי (-כל עשר אומות נמשלו לנר). ורמז כי כולן מאירים לנוכח המערבי ,שהם ישראל, שהם בחינת המערבי, כידוע ליודעי חן".

צד מערב, מסמל את השכינה. כל הנרות המאירים בעולם, באים מכוח השכינה ולאורה. המטרה הפנימית של אומות העולם, היא הארת השכינה דרך עם ישראל. זהו מקור הכח שלהן, וגם תכליתן.

ממשיך "אור החיים" הקדוש: "ורמז גם כן, שכולן כלים, ונר ישראל לא יכבה"

הנר המערבי, כידוע, דלק יותר מכל הנרות, כדברי חז"ל שממנו היה הכהן הגדול מדליק, ובו היה מסיים. עם ישראל הוא עם נצח, בניגוד לאומות העולם, שכשמן כן הן- עוברות מן העולם. היחודיות של הנר המערבי היא ביציבותו ונצחיותו, חרף כל הרוחות הרעות המנשבות כלפיו ללא הרף.

ממשיך "אור החיים" הקדוש: "ותמצא, שהארת הנרות אינו אלא בלילה, והוא סוד הגלות שנקרא 'לילה', מה שאין כן בבוא זמן הישועה המתייחס לה 'בוקר', יכבה נר האומות, וישאר מכללותן נר ישראל, שהוא הולך ואור עד נכון היום".

בסופו של יום, לאחר שנות הגלות הארוכות, בהן עובר עם ישראל תלאות ורדיפות, יכלה אורן של אומות העולם, והאור היחיד שישאר לזמן הישועה, הוא אורם של ישראל.

מסיים "אור החיים" הקדוש: "גם רמז במצוות הדלקת הנרות, שיכוון המדליק בהדלקתם (- של שאר הנרות) שתהיה הארתם למול פני המנורה – שהכל יהיו לצרכי ישראל, המתייחס להם שם 'פנים', כידוע למבינים".

האור המיוחד לישראל, לא יאיר רק לעתיד לבוא. כל קיומם של שאר הנרות תלוי במידת קישורם לנר המערבי. הנרות של אומות העולם דולקים מכוחו של הנר הישראלי, הנר המערבי. ככל שאומות העולם יכירו בכך, כך תהיה להן זכות קיום נצחית. הדבר נכון, כמובן, גם ליחס שבין עולם הרוח לחומר במישור האישי. ככל שהקודש נוכח יותר- כך מאיר עולם החול באור מדוייק ובהתמדה גדולה.

בימים ההם, בזמן הזה. בימים האחרונים אנו עדים לחשיפת פרצופו האמיתי של מנהיגה היוצא של המעצמה הגדולה בעולם. גם מי שלא מומחה גדול בענייני תקשורת בין-אישית, יודע את היסוד הפשוט, שאת המסר החשוב והעמוק יותר, שומרים בדרך כלל לסיום השיחה. מדהים לראות עד כמה דברי "אור החיים" הקדוש מתממשים אל מול עינינו. ככל שארה"ב מתכחשת לתפקידה ההיסטורי ומתרחקת מישראל- כך היא הולכת ונחלשת, השפעתה בעולם הולכת וקטנה, ואורה מתעמעם.

בחג החנוכה, לאור הנרות, נתפלל שנזכה להאיר את האור המיוחד לנו, אור עולם, ומתוך כך יאירו נכונה כל שבעת הנרות, הן בכלל והן בפרט.

שבת שלום, חודש טוב וחג אורים שמח!