בראש השנה ישנה מצווה אחת מהתורה מיוחדת ליום הזה, מצוות תקיעת שופר. יותר מדויק לומר שהמצווה היא לשמוע קול שופר, ואכן כך מברכים לפני התקיעה.

"דבר אל בני ישראל לאמר בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון, זכרון תרועה מקרא קודש…" (ויקרא כ"ג).

וכן בספר במדבר: "ובחודש השביעי באחד לחודש… יום תרועה יהיה לכם…".

לאדם יש חמישה חושים. נראה שחוש השמיעה הוא החוש העיקרי של יום זה, שהרי באמצעות השמיעה אנחנו מקיימים את עיקר המצווה של יום זה, לשמוע קול שופר.

מה מיוחד כל כך בחוש השמיעה? מדוע דווקא חוש זה מתאים יותר משאר החושים ליום ראש השנה, ליום התחלת השנה החדשה, ליום בו ממליכים מחדש את הקב"ה למלך עלינו ועל כל הארץ?

---

בפרשת האזינו שנקרא מיד לאחר ראש השנה משתמש משה רבינו בהזכרת חוש השמיעה: "האזינו השמיים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי". גם האזנה וגם שמיעה הינם פועל יוצא של חוש השמיעה, אבל יש הבדל ביניהם. האזנה היא דבר שדורש מהאדם יותר מאמץ, זאת לא רק שמיעה, אלא הפנמה, חיבור חזק בין השומע לבין המשמיע.

אמנם יש בשמיעה יתרון שאין בהאזנה, והוא שהאדם יכול לשמוע גם דברים רחוקים יותר ממנו, אמנם הוא לא 'מאזין' להם, אלא רק שומע קולו מעומעמים, אבל הוא מצליח לקלוט רשמים גם מרחוק. לכן, אגב, משה פונה אל השמיים להאזין אליו, כיוון שמשה במדרגתו היה קרוב לשמיים, ואילו אל הארץ פונה משה לשמוע, כיוון שמשה היה רחוק מן הארץ.

בשופר המצווה היא לשמוע, ולאו דווקא להקשיב ולהאזין. כלומר יש עניין לשמוע איזה קול רחוק, ולאו דווקא קרוב. איזה עניין רחוק יש לשמוע בתקיעת השופר?

שני אירועים מרכזיים מהעבר מזכירה לנו תקיעת השופר: בריאת העולם ומעמד הר סיני. בריאת העולם זהו היום שבו הומלך הקב"ה למלך על הבריאה. בהמלכתו של מלך תוקעים בשופר. כמו כן הייתה תקיעת שופר במעמד הר סיני, ביום מתן תורה. עלינו להיזכר בראש השנה בקולות אלה מן העבר הלאומי והאוניברסלי, לשמוע את אותם קולות המזכירים לנו כי ה' הוא מלך העולם האמתי, וכי התורה שהוא נתן לנו היא תורת חיים והיא המשמעות והתוכן האמתי של העולם הזה. כל תכלית אחרת של העולם הזה הינה רק תחפושת ומעטפת לתכלית האמת של העולם הזה.

אכן יש קולות אחרים המנסים לטשטש את העובדה שה' הוא בורא ומולך על העולם וכי התורה איננה תכלית העולם. לכן בראש השנה אנחנו צריכים לחדש את השמיעה הזאת, את השמיעה של קולות מרחוק ומגיעים עד לעתיד, לקול שופרו של משיח.

אנחנו שופטים את העולם הזה בשגרה לפי הראיה. אנחנו חושבים שמה שאנחנו רואים זאת האמת. בראש השנה אנחנו צריכים לשמוע, להאזין לבריאה, לשמוע את השופר שמזכיר לנו את האמת על העולם הזה.

חלק מענייני השופר נלמדים מהשופר של שנת היובל. בשופר של יובל משתחררים כל העבדים והקרקעות חוזרות לבעליהם. כך גם בראש השנה, עלינו להשתחרר מכל התפיסות שאנחנו כבולים להם, להשתחרר מכל המחשבות המוטעית ולהתחבר לכוח השמיעה שלנו, שממשחרר אותנו מכל עבדות ומחבר אותנו להמליך עלינו את ה' למלך.

"(ט) אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵיכֶ֑ם רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל: (י) טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֑יךָ מֵחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶֽיךָ: (יא) לְעָבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ וּבְאָלָת֑וֹ אֲשֶׁר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ כֹּרֵ֥ת עִמְּךָ֖ הַיּֽוֹם: (יב) לְמַ֣עַן הָקִֽים־אֹתְךָ֩ הַיּ֨וֹם׀ ל֜וֹ לְעָ֗ם וְה֤וּא יִֽהְיֶה־לְּךָ֙ לֵֽאלֹהִ֔ים כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְכַאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּע֙ לַאֲבֹתֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב:    (יג) וְלֹ֥א אִתְּכֶ֖ם לְבַדְּכֶ֑ם אָנֹכִ֗י כֹּרֵת֙ אֶת־הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את וְאֶת־הָאָלָ֖ה הַזֹּֽאת: (יד) כִּי֩ אֶת־אֲשֶׁ֨ר יֶשְׁנ֜וֹ פֹּ֗ה עִמָּ֙נוּ֙ עֹמֵ֣ד הַיּ֔וֹם לִפְנֵ֖י יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאֵ֨ת אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֛נּוּ פֹּ֖ה עִמָּ֥נוּ הַיּֽוֹם:" דברים פרק כט.

נצבים.

כמה חזק. כמה זקוף. כמה בוטח.

לנגד עיני אני רואה ילד קטן שלא מזמן עמד על רגליו נאחז, מדדה, לא יציב, ופתאום עומד על שתי רגליים, ילדיות אך איתנות, זקוף ובטוח.

השורש י.צ.ב מופיע רבות במקרא. ראש לכל, כלפי הקב"ה. יעקב רואה אותו בחלומו נצב על הסולם[1], ודוד, שומע את דברו  נצב בשמים .[2] ברצותו הציב גבולות עמים [3], ובגערתו, נצבים גם מים כמו נד נוזלים. [4]

יציבותו של האדם , לעומת זאת , איננה מובנת מאליה . פעמים שהרגליים ניגפות ונכפפות. מעייפות , מפחד , ממאמץ… " וַאֲשֶׁ֥ר שָׁ֝כַ֗ב לֹא־יוֹסִ֥יף לָקֽוּם". [5]

"יְקֹוָ֤ק׀ יִשְׁמְרֵ֣הוּ וִֽ֭יחַיֵּהוּ " ,מרגיע דוד. "יִ֭סְעָדֶנּוּ עַל־עֶ֣רֶשׂ דְּוָ֑י כָּל־מִ֝שְׁכָּב֗וֹ הָפַ֥כְתָּ בְחָלְיֽוֹ ", והבקשה "חָנֵּ֥נִי וַהֲקִימֵ֦נִי " מתקיימת : "בְּזֹ֣את יָ֭דַעְתִּי כִּֽי־חָפַ֣צְתָּ בִּ֑י כִּ֤י לֹֽא־יָרִ֖יעַ אֹיְבִ֣י עָלָֽי: וַאֲנִ֗י בְּ֭תֻמִּי תָּמַ֣כְתָּ בִּ֑י וַתַּצִּיבֵ֖נִי לְפָנֶ֣יךָ לְעוֹלָֽם 3.

וכך אנו מובטחים ערב הכניסה לארץ : " וְהוֹרִ֧ישׁ יְקֹוָ֛ק אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֖לֶּה מִלִּפְנֵיכֶ֑ם וִֽירִשְׁתֶּ֣ם גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַעֲצֻמִ֖ים מִכֶּֽם: כָּל־הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר תִּדְרֹ֧ךְ כַּֽף־רַגְלְכֶ֛ם בּ֖וֹ לָכֶ֣ם יִהְיֶ֑ה מִן־הַמִּדְבָּ֨ר וְהַלְּבָנ֜וֹן מִן־ הַנָּהָ֣ר נְהַר־פְּרָ֗ת וְעַד֙ הַיָּ֣ם הָֽאַחֲר֔וֹן יִהְיֶ֖ה גְּבֻלְכֶֽם: לֹא־יִתְיַצֵּ֥ב אִ֖ישׁ בִּפְנֵיכֶ֑ם פַּחְדְּכֶ֨ם וּמֽוֹרַאֲכֶ֜ם יִתֵּ֣ן׀ יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם עַל־פְּנֵ֤י כָל־הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּדְרְכוּ־בָ֔הּ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם:" [6].

לא יתיצב איש בפניכם, כי ה' נצב על הסולם.

עונשו של הנחש היה קיצוץ רגליים . ההולך בדרכי ה' מוזמן לעמוד שתי רגליים יציבות . "התייצבו" , קורא משה לעם המבועת ממרכבות פרעה [7] :"אַל־תִּירָאוּ֒ הִֽתְיַצְּב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת יְקֹוָ֔ק אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיּ֑וֹם " . אם אין בכם כח , "יְקֹוָ֖ק יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּחֲרִשֽׁוּן ", אך אל תיראו. התייצבו וראו.

---

פעמים שדווקא הקושי והייסורים הם שמעמידים את האדם על רגליו". את מוצא (ל') [ק'] קללות חסר ב' אמר משה לישראל וכתב אחריהם אתם נצבים  (דברים כ"ט ט') לומר שהיסורין מעמידין אותן, וכה"א דרך קשתו ויציבני (איכה ג' י"ב) אחר שדרך קשתו ויציבני, ואומר אשר יאהב ה' יוכיח (משלי ג' י"ב) [8].

אלומתו של יוסף קמה וגם נצבה [9] ,במלחמה אל מול עמלק נצב משה על ראש הגבעה וידיו מורמות אל על [10] והאחות המסורה מתייצבת , ועוד איך , "לְדֵעָ֕ה מַה־יֵּעָשֶׂ֖ה לֽוֹ "[11] . ותתצב .[12]

כמה נפלא מעמד הר סיני . עם החרדה העצומה , למרות הפחד בתחתיתו של ההר כגיגית : " וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּתַחְתִּ֥ית הָהָֽר "[13] . כמה טרגיים דתן ואבירם המתייצבים פתח אהלם [14] . עת לזקוף…עת לכרוע…

"בשלשה מקומות נתנה תורה" , אומר המדרש [15] ," ובכולן כתיב יציבה: בסיני, באהל מועד ובערבות מואב. בסיני שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י"ט), באהל מועד שנאמר ונצבו איש פתח אהלו (שם /שמות/ ל"ג), בערבות מואב שנאמר אתם נצבים היום (דברים כ"ט).

התורה מעמדת את האדם על רגליו .

היום, ולעולם . "ישראל היו וגם עתידין להיות "[16] . "היו עד שלא נברא העולם, שנאמר זכור עדתך קנית קדם (תהלים עד ב), והן עכשיו, שנאמר אתם נצבים היום כלכם (דברים כט ט), ועתידין להיות, שנאמר והיו לי (נאום ה' אלהים) [אמר ה' צבאות] ליום אשר אני עושה סגלה  (מלאכי ג יז)…[17]

ארבעים שנות מדבר מגיעות אל סיומן . המסע שהתחיל ב" אַל־תִּירָאוּ֒ , הִֽתְיַצְּב֗וּ" ועבר דרך  " וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּתַחְתִּ֥ית הָהָֽר ,מסתיים ב" אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם ".

כולכם ." רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל: טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֑יךָ מֵחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶֽיךָ" .  "מכלל שנ' אתם נצבים מלמד שלא היו בהן חגרים…" [18].

ואחרי נצבים , וילך .לא עמידה של שיתוק וקפאון .לא נציב מלח .רק לפני רגע נעמד , ועכשיו הוא רץ . דרך צלחה!

---

[1] בראשית פרק כח פסוק יב

[2] תהלים פרק קיט פסוק פט

[3] דברים פרק לב פסוק ח

[4] שמות פרק טו פסוק ח

[5] תהילים פרקמ"א

[6]  דברים פרק יא פסוקים  כג-כה

[7] שמות פרק יד פסוק יג :

[8] בראשית רבתי פרשת וירא [המתחיל בעמוד 78]

[9]   בראשית פרק לז פסוק ז

[10] שמות פרק יז פסוק ט

[11] שמות פרק ב פסוק ד

[12] גם מבלי להיות מחכמי הלשון ,א"א שלא לשמוע את העוצמה , הקביעות והנחישות שב"ותתצב". סלע .

[13] שמות פרק יט פסוק יז. גם אם ההתייצבות כאן משמעותה הענות לציווי , לא סר כחה של המילה .

[14] במדבר פרק טז פסוק כז

[15] אוצר מדרשים (אייזנשטיין) שלשה וארבעה [המתחיל בעמוד 536]

[16] מדרש תנחומא (בובר) פרשת נח

[17] המדרש שם משווה את ישראל לאומה"ע וצ"ע.

[18] מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כ פסוק טו

פרשתנו פותחת במצוות "מקרא ביכורים". הציווי על הבאת הביכורים הופיע כבר במקום אחר (דברים יב, ו) וכאן נתחדשה תוספת הדיבור הנלווה למצווה. מביא הביכורים מצווה להביא את יבולו למקדש ובזמן שהכהן מניח את הטנא קורא האדם פסוקים המתמצתים את שעבוד מצרים ואת הגאולה, עד לכניסה לארץ וההנאה מיבולה: "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'" (דברים כו, ט-י).

המצווה מסתיימת בציווי לשמוח ביבול שניתן מאת ה', יחד עם אוכלוסיות שלא זכו לקרקע ולנכסים משלהן: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ. (שם, יא).

סיכום זה של מצוות מקרא ביכורים מתקשר באופן מיידי למצווה הסמוכה – "וידוי מעשרות". בעל הקרקע הצטווה לתת בכל שנה שלישית מעשר עני. גם במקרה זה מקור המצווה להפריש את המעשרות נזכר במקור אחר (דברים יד, כב-כט) וכאן מתחדשת החובה להוסיף דיבור לצד קיום המצווה. בדבריו מצווה האדם, פעמיים בשבע שנים, להתוודות כי אכן קיים את המצווה: "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי: לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ": (שם, יג-טו).

הקב"ה נתן לנו ארץ זבת חלב ודבש, ואנו נותנים מיבולנו שגידלנו בארץ זו לנזקקים שסביבנו.

הרבה יש ללמוד עוד על מצוות אלו, כל אחת בפני עצמה ומהקשר שביניהן. בדברים הבאים אבקש להתמקד בדברי הרב קוק על מצוות "וידוי מעשות". הרב עומד על הפער שיש בין וידוי מעשרות לבין וידויים אחרים שאנחנו רגילים בהם. בדרך כלל אנו מתוודים על חטאינו כחלק מבקשתנו לשוב בתשובה "אשמנו, בגדנו", אולם כאן מתוודה האדם על כך שקיים את המצווה "עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי ". מה מקומו ופשרו של וידוי זה?

בתשובתו עומד הרב על החשיבות שיש בכך שהאדם ידע לומר בפה מלא אילו דברים טובים עשה, באילו יעדים עמד:

"…נתנה לנו התורה דרך להערה (=התעוררות), שצריך האדם שישמח גם כן לפעמים בביטוי שפתיים על מעשה הטוב אשר עשה. וכפי המדה הראויה לחזק לבבו בעבודה… ראוי שימצא בנפשו קורת רוח ויימלא שמחה ושלווה, ולא יהיה תמיד בעיניו כרשע וכמקצר גם במקום שיצא באמת ידי חובתו. על כן כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בוידוי העוונות, כן יש גם כן תועלת לפרקים קבועים, שאמנם רחוקים הם ואינם תדירים כל כך כוידוי של חטאים… גם כן בוידוי המצוות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק ארחות חייו בדרך ה'…" (הראי"ה קוק, עין אי"ה, ברכות (ב), על המשנה במסכת מעשר שני פ"ה מ"י).

דווקא כדי שנוכל להתחזק בעבודת ה', עלינו ללמוד לחזק את עצמנו. הדגשת השלילי בלבד עלולה להביא לרפיון ידיים. במובן זה מצוות וידוי מעשרות היא "בניין אב" למצוות כולן: "שלא יפליג האדם עצמו לדון תמיד את נפשו לכף חובה, ולמצוא עצמו חייב ובלתי ממלא חובתו גם במקום שהוא ממלא אותה, כי אם ידון על עצמו גם כן בקו האמת, בעין פקוחה, לדעת את מעשהו למצוא קורת רוח ושמחת הלב במעשה הטוב… על כן דרוש לנו וידוי המצוות לפרקים, לחזק את לבבנו אל דרך ה', כמו שדרוש לנו וידוי הפשעים למען סור מוקשי רע"(שם).

בימים אלו, עת הימים הנוראים דופקים על דלתות לבבנו, אני מאחלת לכולנו שנצליח לומר לעצמנו בפה מלא במה כשלנו ובמה הצלחנו, ממה לסור ובמה לדבוק.

שבת שלום ושנה טובה ומתוקה לכן ולכל בית ישראל

אלול. תמיד כשאני שומעת את המילה הזו, ובפרט כשאלול באמת כבר מגיע, אני עומדת נפעמת מול אוסף קונפליקטים שמתחוללים בתוכי בסערה. השמחה… ההתחדשות… הטהרה… אל מול היראה… המתח… הפחד… הכאב… הכאב סביב שאלות נוקבות שמציפות אותי כל שנה מחדש: “מה יהיה איתי? כמה הבטחתי באלול שנה שעברה, וכמה באמת קיימתי? כמה באמת התקדמתי? איפה אני ביחס לשנה עברה (איפה אני לעומת השכנה הצדיקה?…) האם באמת אני טובה??”

השאלות האלו יכולות בדרך כלל לגמד אותי לכדי נמלה קטנה וחסרת ערך, כיוון שהתשובה ברורה לי, ולצערי, נראה שהיא לא “משחקת לטובתי”.

אפשר לומר באמת שאלול זה דף חלק. ממש התחלה חדשה. אנו גם יודעים שכל שאלול זו ההזדמנות לתשובה, אבל בין הידיעה הזו בשכל לבין ההרגשה שבלב, יש פער. תהום!! הפער יוצר את הכאב העמוק. וככל שהפער גדול, התסכול גדול.

---

אני מניחה שלכל אדם יש את השאלות וההתמרדויות האלו בתוכו. לא יהיה נכון להדחיק אותן בתירוצים שונים, ולכן חייבים לבחור להתבונן בדברים מזווית קצת אחרת.

נשים לב מאיפה השאלות צצות.

השאלות באות מבפנים. מתוך הנשמה. היא רוצה שנתייחס לקריאה שלה. שנשים לב מה היא מבקשת. והיא זקוקה למענה על השאלות. “שימו לב אל הנשמה”.

הרב טל שליט”א מביא את השלב הזה בדרך ההתבוננות, ומלמד שחשוב לתת מענה לשאלות נוקבות. זה מה שיחבר את הידיעה השכלית עם הלב. צריך לתת לשאלות לצוף… זה יכול להיות לא נעים. לכל אחד זה יגע בנקודות הכואבות שלו, אך כשמגיע הבירור האמיתי, ואדם נותן מענה מדויק ונכון בעזרת ה’, מענה ש”מדבר אליו” ולא סיסמאות בעלמא, אזי הוא בדרך הנכונה לצמצום הפער, וממילא להפחתת הכאב. אם כך, השאלות שצפות באלול הן אמיתיות וחשובות! ומה אענה אל מול המבוכה הגדולה שאני נמצאת בה כל שנה מחדש?

האמת היא שהתשובות לשאלות האלה היא אחת. איני נמדדת ביחס לתוצאת שלי! אני אדם בעל ערך מעצם הנשמה האלוקית שבקרבי. הנשמה היא אור עצום שרק מעצם היותה בקרבי אני יודעת שאני באמת טובה. כך שהשאלה כמה התקדמתי לעומת ההבטחות שלי, ואיך אני ביחס לאחרים היא בכלל לא רלוונטית! אני יודעת מה אני רוצה. מתמקדת ברצון. להתקרבות. לתשובה אמיתית. עושה השתדלות מסוימת וכל השאר בידיים של ה’.

מדהים לראות בסיפורו של רבי נחמן מברסלב “מעשה מאבידת בת מלך” שאמר על הספור שכל מי שהיה שומע אותו היה לו הרהור תשובה. הסיפור מתאר את המשנה למלך שיצאת לחפש את בת במלך (שהיא הנשמה האלוקית), כמה שהוא עובר בדרך. מתאמץ, מבקש, מחפש, כמה שהוא גם מפשל… נרדם בדיוק ביום שהוא קבע להציל אותה, ועוד… סיפור שמכיל את כל טלטלות הנפש האפשריות, אך המיוחד הוא שהמשנה למלך כל הזמן החזיק ברצון שלו למצוא את בת במלך. ואכן בסוף הסיפור כתוב “ואיך שהוציאה (את בת המלך) לא סיפר, ובסוף הוציאה”. איך שהוציא זה באמת כבר לא משנה, התוצאה היא לא העיקר! הדרך שאדם עבר עם הרצון החזק שלו – היא העיקר. זה אלול – להחזיק ברצון לקרבת ה’. להשתדל מה שביכולתנו. התוצאה ביד ה’ יתברך בלבד.

(באדיבות אתר 'טל חיים')

'עשרה מלכויות כנגד מי?' – על אמירת פסוקי מלכויות זיכרונות ושופרות בתפילת מוסף של ראש השנה

תפילת מוסף של ראש השנה כוללת בתוכה שלושה קטעים המייחדים אותה ממוספי שבת ומועדים אחרים – מלכויות זיכרונות ושופרות. שלושת הקטעים המכונים 'תקיעתא דבי רב' (ירושלמי ראש השנה א,ג), בנויים במבנה קבוע הכולל קטע תפילה פותח; פסוקים הלקוחים מן המקרא על פי הסדר תורה, כתובים, נביאים; וקטע תפילה חותם הכולל פסוק מן התורה. על פי רוב מספרם של הפסוקים הוא שלושה ופסוק החתימה הוא אחד וכך לכאורה אמור לעלות מניינם לעשרה. למעשה הן במלכויות והן בשופרות מצוטטים למעלה מעשרה פסוקים.[1]

לשאלה מדוע יש לצטט עשרה פסוקים בכל אחד מקטעי מלכויות זכרונות ושופרות מעניקה הגמרא שלוש תשובות: 'כנגד עשרה הלולים שאמר דוד בספר תהלים. הלולים טובא הוו?! [=הרבה הלולים יש בתהלים!] הנך דכתיב בהו (תהלים קנ, ג) "הללוהו בתקע שופר" [=אלו שכתוב בהם הללוהו, והכוונה למזמור קנ]. רב יוסף אמר כנגד עשרת הדברות שנאמרו לו למשה בסיני. ר' יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם הי נינהו ויאמר (ויאמר) דבראשית ט' הוו? [=המילה 'ויאמר' מופיעה בבראשית רק תשע פעמים] בראשית נמי מאמר הוא דכתיב (תהלים לג, ו) "בדבר ה' שמים נעשו" ' (ראש השנה לב, ע"א).

בדיקה מהירה של הקישורים הנעשים על ידי הגמרא בין עשרת פסוקי מלכויות זיכרונות ושופרות לבין קטעים שונים בתורה ובכתובים מגלה "בעיות מספריות" ואכן הגמרא מתייחסת לבעיות אלו. במזמור ק"נ מופיע השורש הלל שנים עשר פעם (שני 'הללויה' בפתיחה ובסיום, ועוד עשר קריאות 'הללוהו'). הגמרא מסייגת וקובעת שהכוונה היא רק למילה 'הללוהו'. בפרק הבריאה מונה הגמרא רק רק תשע פעמים 'ויאמר'.[2] הגמרא דורשת שגם את הפסוק 'בראשית ברא אלוקים' יש לצרף למניין העשרה.

נראה אם כן שכאן, כמו גם במקומות רבים אחרים עלינו, לנסות להבין מהי משמעות הקישור שעושה הגמרא בין עשרת (או יותר) פסוקי מלכויות זיכרונות ושופרות, לבין עשר (או יותר) הופעות של הלל במזמור תהלים, עשר דיברות במתן תורה, ועשר אמירות בפרשת הבריאה.

ייתכן להציע שהקישור שמציעה הגמרא בין שלושת קטעי התפילה לבין המקורות השונים מן התנ"ך אמור לייצג שלוש הבנות שונות במהותה של תפילת ראש השנה. הקישור להלל 'כנגד ההלולים שאמר דוד' רואה בתפילה ביטוי לרצונו של האדם להלל את בוראו. מקורו עשוי להיות באהבת ה' שבאדם. הקישור לעשרת הדברות 'כנגד עשרת הדברות שנאמרו לו למשה בסיני', רואה בתפילה ביטוי לציות של האדם לצו האלוקים – בבחינת מצווה ועושה. מקורו עשוי להיות ביראת הדין. הקישור לפסוקי הבריאה רואה בתפילה ביטוי להכרה בה' בורא העולם ומלכו. מקורו עשוי להיות ביראת הרוממות המתעוררת מהכרה זו. ייתכן אם כן שחכמים באים ללמדנו על מקורות שונים מהם נובעת תפילתו של האדם – יש שתפילתו באה מאהבת ה', אחר תפילתו באה מיראת הדין, ושלישי מתפלל מתוך יראת הרוממות שבליבו. ואולי כל אחד מאתנו מתפלל לעיתים כך, ולעיתים כך, או גם כך וגם כך…

שיתקבלו תפילותינו ברצון.

[1] בקטע המלכויות מתווסף לפסוקי התורה פסוק הקוטע את שני החלקים של תפילת עלינו לשבח 'ככתוב בתורתו וידעת היום והשבות אל לבבך'… (דב' ד, לט), בפסוקי הכתובים מופיעים ארבעה פסוקים ממזמור כד 'שאו שערים ראשיכם….' (כד, ז-י) וכך עולה מניין הפסוקים בקטע זה לארבעה עשר. בקטע השופרות מצוטטים בסך הכל תשעה פסוקים מן הכתובים (תה' מז, ו; תה' צח, ו; תה' פא ד-ה; תה' קנ, א-ו). וכך עולה מניין הפסוקים בקטע זה לשישה עשר. למעוניינים – ראו התייחסותו של הרמב"ן בדרשת ר"ה לעניין זה.

[2] למעשה בפסוקי הבריאה שבפרק א מופיעה המילה 'ויאמר' עשר פעמים. לאופן המניין של הגמרא ראו תוספות רי"ד ראש השנה דף לב ע"א.