פורום המדרשות התורניות לבנות

השיבה אל הארץ ואל הארציות / פרשת וישלח

הרב שי נוה, נשמת

ראשי > מאגר שיעורים > השיבה אל הארץ ואל הארציות / פרשת וישלח

א.

מוסרים בשם 'אחד העם' (אשר צבי גינצברג) את האמירה המפורסמת ש'קל יותר להוציא את היהודי מהגלות מאשר את הגלות מהיהודי'. נדמה לי שמשפט זה מתאר יפה את קורותיו של יעקב אבינו בפרשת וישלח. בשבוע שעבר פגשנו את יעקב מתחיל במסעו חזרה לארץ כנען, הוא מצליח לאסוף את עצמו ואת משפחתו ורכושו ולצאת כנגד לבן. אך בפרשתנו אנו רואים שהתהליך הזה של חזרה אל הארץ, ואל כל מה שהוא ברח ממנו, איננו פשוט כלל.

חולשתו של יעקב מתחילה להיחשף בפנינו בהכנות למפגש עם עשו – במשלוח נדיב ביותר של מתנות וריצויים, תפילות ומלחמה. ויש להדגיש שההכנות למלחמה אינן למלחמה התקפית, אלא לבריחה ומנוסה! "אִם־יָבוֹא עֵשָׂו אֶל־הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה:". לאחר מיכן ממשיכה הפרשה לתאר את ההתמודדות הפלאית של "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר", ומגיעה אל שיאה במפגש המתרפס של יעקב עם עשו-  "וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד־גִּשְׁתּוֹ עַד־אָחִיו". ועל מנת לחתום את תמונה העגומה הזו, אפשר שהתורה גם מתארת בפנינו מהן התוצאות של חולשה זו- העינוי של דינה! וכשבני יעקב מכים בשכם וחמור ובני עירם, יעקב נתקף חרדה, הוא לא טוען טענות מוסריות כנגד בניו, אלא מתאר את חששו "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־שִׁמְעוֹן וְאֶל־לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי:". [כאן בולט הניגוד בין יעקב לבניו, 'בני הדור השני', שלעומת הפחד והחששות של יעקב הם עונים ממקום בטוח וערכי-אידיאולוגי: "וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת־אֲחוֹתֵנוּ"].

חז"ל ופרשנים שונים נתנו דעתם לזה, אביא כאן מעט מזעיר ממקורות אלו:

זוהר כרך א (בראשית) פרשת וישלח דף קעא עמוד ב

והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה  שבע   פעמים  עד גשתו עד אחיו ר' אלעזר פתח ואמר (שמות  ל"ד) כי לא תשתחוה לאל אחר כי יי' קנא שמו, וכי יעקב דאיהו שלימא דאבהן דאתבריר  חולקא שלימתא לקודשא בריך הוא ואיהו אתקריב לגביה יתיר (ס"א ואשתלים לעילא ולתתא)  היך סגיד ליה לההוא רשע דעשו דאיהו בסטרא דאל אחר ומאן דסגיד ליה סגיד לאל אחר…

בראשית רבה (וילנא) פרשה עה ד"ה יא ד"א וישלח

באותה שעה שקרא יעקב לעשו אדוני אמר לו הקב"ה אתה השפלת עצמך וקראת לעשו אדוני ח'  פעמים חייך אני מעמיד מבניו שמנה מלכים קודם לבניך, שנאמר  (בראשית לו)   ואלה  המלכים    אשר  מלכו וגו',

רשב"ם בראשית פרק לב

ויקם בלילה הוא –  נתכוין לברוח דרך אחרת ולפיכך עבר הנחל בלילה, כמו שמצינו  בדוד בברחו מפני אבשלום בדרכים הללו של ירדן ומחנים שעבר יעקב ובלילה, כמו כן  ויאמרו אל דוד קומו עברו [מהרה] את המים וגו' ויקם דוד וכל העם אשר אתו ויעברו את  הירדן עד אור הבוקר עד אחד לא נעדר אשר לא עבר את הירדן וגו' ודוד בא מחנים  ואבשלום עבר את הירדן וגו':


ב.

למעלה תיארנו את הקושי הגיאו-פוליטי והפסיכולוגי של יעקב לחזור על הארץ, ואולי לעבור ממצב של מובל למצב של מוביל, התהליך המפרך של רכישת ביטחון  ועצמאות. ביטוי מעניין לתהליך זה ניתן לראות מתוך השוואה בין טקסט אחד של המהר"ל מפראג (1520-1609) לבין טקסט אחד של הראי"ה קוק (1865-1935).

המהר"ל (בספר נצח ישראל פרק ט"ז) מסביר בדרכו את המשמעות הרוחנית של הצליעה של יעקב על ירכו לאחר שהוא הוכה בגיד הנשה במפגש הלילי, וכה דבריו:

"…ענין זה מה שהיה צולע יעקב, שהוא מורה על חסרון דבר מה. ואילו היה יעקב שלם – לא היה יכול לו המלאך, ולא היה נוגע בו המלאך בכף ירכו, ואז לא היה אפשר לעשו לשלוט בו לעולם,

…כי היה לעשו עולם הזה, ולכך כל מה שראוי אל עולם הזה – היה לעשו, ולא היה ליעקב אלא עולם הנבדל מן הגשמי… כי ראוי אל עשו שיהיה האדם שלם, כאשר יש לו לעשו העולם הזה, לכך לא היה ראוי שיהיה לו חסרון כלל בעולם הזה. ולא כן יעקב, שאין ראוי לו עולם הזה, ולכך היה חגר ברגליו. והיה צולע על ירכו, דוקא על ירכו כמו שהתבאר, כי יעקב היה מיוחד אל הדבר שהוא אלקי ולא גשמי, ואין דבר שהוא גשמי כמו הירך… אבל לעשו לא היה רק הדברים החשובים בעולם הזה, לא דבר הנבדל אלקי".

המהר"ל מתאר את צליעתו של יעקב כביטוי לנקודת חולשה של היהודי בכלל. על פי דבריו, היהודי איננו שייך לעולם הזה, הרגלים, מבטאים את האחיזה בקרקע, את השייכות לגשמי, לפיסי, ובנקודה זו היהודי חלש וחסר. חשוב לציין שלא נראה שהמהר"ל מייצר על מצב הדברים הזה, אלא להיפך- העולם הזה, הגשמי, שייך לעשוויות (לעשיו ושכמותו) והעולם הרוחני שייך לישראליות. זהו מצב הדברים הנכון והקבוע.

בניגוד למהר"ל הנ"ל, הראי"ה קוק, בספרו אורות התחיה, פרק ל', מתאר את צליעתו של יעקב כמצב חולה, גלותי, וזמני, מצב שעתיד וחייב להשתנות בבוא הגאולה:

הנני רואה בעיני, אור חיי אליהו עולה, כחו לאלהיו הולך ומתגלה, הקודש שבטבע פורץ גדריו, הולך הוא בעצמו להתאחד עם הקודש שלמעלה מן הטבע הגס, עם הקודש הלוחם בטבע. לחמנו בטבע ויצאנו בנצחון, הטבע המגושם עשה אותנו לבעלי מומים, נגע בכף ירכנו, אבל השמש הלא לנו זרחה לרפאותנו מצלעתנו. היהדות של העבר, ממצרים ועד הנה, מלחמה ארוכה היא נגד הטבע, בצדו הכעור, של טבע האנושי הכללי, אפילו טבע האומה וטבעו של כל יחיד. לחמנו בטבע כדי לנצחו כדי לרדותו בתוך ביתו, הוא נכנע בפנינו, העולמות הולכים ומתבשמים, בעצם עומק הטבע תביעה גדולה מתגברת לקדושה ולטהרה, לעדינות נפש ולזיכוך החיים, אליהו בא לבשר שלום ובנשמתה הפנימית של האומה זרם חיים של טבע מתפרץ, והוא הולך ומתקרב אל הקודש. זכירת יציאת מצרים הולכת ונעשית לזכירת יציאת שעבוד מלכיות ההולכת ומתרקמת, והננו כולנו הולכים ומתקרבים אל הטבע והוא מתקרב אלינו, הולך הוא ונכבש לפנינו ודרישותיו הולכות ומתתאמות עם דרישותינו האציליות ממקור הקודש. הרוח הצעיר התובע את ארצו, שפתו, חרותו וכבודו, ספרותו וכחו, רכושו, רגשותיו, נזרמים הם ע"י שטף של טבע, שבתוכיותו מלא הוא אש קודש.

הרב קוק, כאן כמו במקומות רבים אחרים, מתאר את תהליך הגאולה כתהליך בו היהודי חוזר אל האדמה, אל הגשמיות, ללא פחד וללא וויתור על הקודש והרוח.


יודעים אנו בעצמנו כמה אתגרים וכמה התמודדויות אנו חווים במאמצינו לקיים בתוכנו את החיבור בין ענייני עולם הזה לבין ענייני עולם הבא, בין חיי הרוח לבין חיי הגוף. מודעים אנו היטב למחירים שאנו משלמים לעיתים בקודש וברוחניות, אך קריאתו של הרב קוק תובעת מאתנו לא לחשוש ולא לסגת. אנחנו חלק מתנועה רוחנית שהתחילה לפני כמה דורות, תנועה שמבקשת להפסיק להילחם בטבע ולנסות לחבר חיבורים. להפסיק לעשות אידיאולוגיה מהרוח הסולדת בגוף. נראה לי שחשוב לראות לנגד עיננו את דבריו של המהר"ל, דברים שמזכירים לנו מהן הסכנות האורבות לנו, זאת על מנת שנדע להישמר. אך עם זאת לא לשכוח את דבריו של הרב קוק שמכוונים אותנו אל המטרה.

שבת שלום

הרב שי נוה