בפרשתנו, פרשת כי תשא, עובר עם ישראל את אחד מרגעי השפל הגדולים בתולדותיו, אם לא הגדול שבהם. למרגלות הר סיני, בשעה שמשה נמצא בהר ומקבל תורה, זובחים ישראל לעגל הזהב, ותוך כדי מחולות, קוראים "אלה אלוהיך ישראל, אשר העלוך מארץ מצרים". משה יורד מן ההר, משבר את לוחות הברית, לוחות מעשה ידי אלוקים, שורף את העגל ומתחנן לפני הקב"ה שלא ישמיד את עמו. לאחר ארבעים יום של תפילה לכפרה, עולה משה לארבעים יום נוספים, שבסיומם הוא יורד מהר סיני ובידו הלוחות השניים. לוחות אלה, לא כלוחות הראשונים הם. לוחות אלה הינם מעשי ידי משה, רק הכתב שעליהם "מכתב אלוקים הוא". בירידתו מן ההר, מבחינים ישראל כי קרן עור פניו. "ויהי ברדת משה מן ההר, ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו איתו. וירא אהרן, וכל בני ישראל, את משה, והנה קרן עור פניו, ויראו מגשת אליו…ויכל משה מדבר איתם, ויתן על פניו מסוה. ובבוא משה לפני ה' לדבר איתו, יסיר את המסוה עד צאתו, ויצא ודיבר אל בני ישראל את אשר יצווה. וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה, והשיב משה את המסוה על פניו, עד בואו לדבר איתו".
מדוע דוקא בלוחות השניים התרחשה תופעה מופלאה זו של "קרן עור פניו", והלא לוחות הראשונים היו כולם מעשה אלוקים? כיצד לא הבחין בכך משה עצמו, עוד בטרם רדתו מן ההר?
ננסה להתבונן בעניין, בדרכו של "אור החיים" הקדוש: "כי בהיותו בהר, לו יהי שירגיש בהוד פניו- יתלה הדבר כי יבהיקו פניו מאור פני אל, המדבר עמו. וברדתו מן ההר…היה תולה כי מה שהיה מרגיש בפניו, היה מאור הלוחות, אל מול פניו יאירו, ולא ידע כי קירון פנים היה קבוע בו בעור פניו, וזה סיבה שלא עשה מסוה, וראהו אהרן… אחר כך, כשהניח מידו הלוחות, ולא נשאר במה לתלות מעצמו – הרגיש מתת אלוקים כי קרן עור פניו, ונתן המסוה תיכף, בסוד 'כבוד אלוקים הסתר דבר'".
משה, העניו מכל האדם אשר על פני האדמה, לא ייחס את קרינת פניו לעצמו. הוא תלה זאת בהשתקפות של אור פני מלך מלכי המלכים, או של לוחות הברית. רק כאשר ירד מן ההר, והניח מידו את הלוחות- הבין כי האור אינו מקרי בו אלא עצמי. דבר זה קשור ליסוד הנהגתו של משה- "ונחנו מה", ייחוס כוחותיו אל שורשם האלוקי. אך מדוע לא היתה תופעה זו כבר בלוחות הראשונים?
ממשיך "אור החיים" הקדוש: "ובמדרש 'ר' יהודה בר נחמן אמר- כשכתב משה התורה, נשתייר בקולמוס קמעא, והעבירו על ראשו, ומשם נעשה קרני הוד'. ודבריהם ז"ל סתומים וחתומים".
על פי המדרש, הדיו שנותרה בקולמוס, כאשר כתב משה את התורה, היא שגרמה לסגולה נפלאה זו. אך מה פשר הדבר? מדוע הניח הקב"ה דיו מיותר בקולמוס?! אדם, שאינו יודע לכוון במדוייק את כמות הדיו הנדרשת, שם בקסת מעט יותר מהנצרך. אך הקב"ה לא זקוק ל"טווח ביטחון" שכזה.
לכן, מבאר "אור החיים" הקדוש ביאור נפלא: "ואולי שיכוונו לומר, כי מצינו שמידת הענוה למעלה מכל…ומצינו שהעידה התורה על משה שעניו מאד מכל האדם, וכשאמר ה' לכתוב הדברים (-את הפסוק העוסק בענוותנותו של משה עצמו)- מצינו שלא כתב 'עניו' אלא 'ענו', חסר יו"ד, ואף זה מן הענוה, ובשכר זה זכה לקרני הוד…והוא מה שרמז ר' יהודה, באומרו 'נשתייר בקולמוס קמעא', והוא אות יו"ד שהיה צריך לכתוב, ולא כתב לרוב ענוותו, וממנה זכה כנזכר…ואולי, כי חזרה עטרה ליושנה בבחינת פניו, על דרך אמרם ז"ל 'בספרו של ר' מאיר כתוב כתנות אור', כמו כן משה – נעשה עור פניו אור ".
ענוותנותו של משה, גרמה לו לכתוב על עצמו ועל מעלת ענוותנותו, מתוך ענוה. משה מחוייב לכתוב את התורה על פי ה', אך מנסה לצמצם את עצמו, ולא "לתפוס נוכחות" ככל האפשר. לכן, מהאות שהחסיר משה נשתייר הדיו האלוקי בקולמוס, וממנו נוספה למשה מעלה עצומה של קירון עור פניו.
ממשה רבנו, אנו לומדים מהי ענוות אמת. ענוה היא היכולת להיות מודע לכוחות בהם ניחנתי, מתוך ייחוס הכוחות אל מקורם האלוקי. ענוה כזו, מביאה לתוספת שפע וברכה, כיוון שהיא קושרת את המקבל אל המקור, אל השורש ממנו נובעים הכוחות.
יהי רצון שנזכה להאיר בנו ממידתו של משה רבנו, ומתוך כך נזכה לברכת ה', "יאר ה' פניו אליך ויחונך", אמן.
שבת שלום ומבורך!