ישיבה מול הנרות מזמנת לנו התרפקות על הזיכרון העמוק כיצד חשנו עטופים ברחם.

כתוב בגמרא שכאשר העובר נמצא במעי אימו, נר דלוק לו מעל ראשו ומלאך מלמד אותו תורה.

כל אחת מאתנו הייתה שם, ברחם, עם נר מעל ראשה, ומלאך שלימד אותה תורה והראה לה מה צפוי לה בחיים האלה, והעביר אליה את השליחות שה' מטיל עליה ואת האהבה שהוא מרעיף עליה.

אומר הרב שלמה קרליבך, שכאשר אדם יושב בחושך מול נר, משהו עמוק בתוכו נזכר בנר ההוא, שהיה לו מעל לראשו טרם יציאתו לעולם. במקום שמעבר למודע הוא נזכר בבראשיתיות הזאת, המוגנת והשמורה, עם הידיעה הוודאית של האמת הגדולה של התורה, השליחות והאהבה.

אז עכשיו כשאנו יושבות אל מול הנרות, אנחנו יכולות להתחבר, להתרפק, ולקבל כוחות. כדאי לשבת לכמה דקות, כאילו יש לנו את כל הזמן שבעולם. נכון, זה רק כאילו. אבל יש עוצמה לדבר הזה: לוקחים זמן קצר מוקצב, יודעים שמיד כאשר הוא יסתיים נחזור למירוץ הנפלא שלנו, אבל בדקות עצמן נותנים תחושה של אינסוף זמן.

תשאלו "איך?". התשובה היא, שבפרק הזמן הזה לא חושבים בכלל בכלל על מה שצריך לעשות עוד מעט, על מה שמחכה אחרי, על מה שמוטל עלי ועוד לא עשיתי, וכל מה שעוד רגע אני הולכת להספיק ולעשות ולבצע. מזיזים הצידה את כל זה, ונמצאים בכאן ובעכשיו. זאת יכולה להיות תחושה של אינסוף.

אז מה אני עושה בעצם?

יושבת, מסתכלת בנר, חושבת על זה שעוד לפני שה' הביא אותי לעולם, הוא הכין אותי לעולם הזה עם כל ההתמודדויות שלו. הוא נתן לי השגחה צמודה, נר מעל ראשי, מלאך שלימד אותי תורה וסיפר לי מה צפוי לי בעולם. הייתי שם עטופה, בתוך המים הנעימים, שומעת את הלמות הלב של אמא שלי, ויודעת את הסוד הנפלא הזה – שאני בת של ה', אהובה ושמורה. שהוא איתי בציפיה ובשותפות. למדתי והפנמתי שיש לי נשמה, ושקרבת ה' היא הדבר העיקרי בחיים האלה.

חושבת, מתכנסת, חווה, מתחזקת, מתפללת.

יהי רצון שנזכה בחג הקדוש והיקר הזה להתחזק ולהתמלא באור האמונה, באור של עבודת ה' נכונה ומאוזנת, אור של תפילה שילך איתנו הלאה לתוך החורף עם כוחות ושמחה.