הנצח שבתפארת
היום 18 ימים לעומר שהם שני שבועות וארבעה ימים.
*
תגידי, מה באמת מחזיק הרמוניה בזוגיות? הרבה פעמים אנחנו מחכות לרגעים המושלמים, לאיזון המדויק, לשיח הזורם והנעים. אבל האמת היא שקשר לא נבנה רק מהרגעים המאוזנים, הוא נבנה גם בהתמדה, ובעיקר ברגעים שבהם האיזון מופר. היום אנחנו בנצח שבתפארת, וזה שיעור עמוק על היכולת לשמר יופי והרמוניה לאורך זמן.
תפארת היא איזון, רוך, שילוב נכון בין נתינה לגבולות. אבל נצח שבתפארת מזכיר לנו שהאיזון הזה לא קורה מעצמו. הוא דורש התמדה. הוא נמדד דווקא כשקל לאבד את הסבלנות, כשהשיח נהיה מורכב, כשיש פערים ואת מרגישה שההרמוניה מתערערת. נצח שבתפארת זה הכוח לא לוותר על היופי שבקשר. זה להמשיך לבחור באיזון גם כשהוא דורש מאמץ. זה להישאר נאמנה לאמת הפנימית שלך, אבל בדרך נעימה ומכבדת.
כדי שזה יעבוד, אנחנו צריכות שני כלים: תפארת שבתפארת ונצח שבתפארת. תחשבי על זה ככה: התפארת היא הלב. היא שואפת להרמוניה, לאיזון, לאמת רכה שמחברת. הנצח לעומתה הוא ההתמדה. הוא זה שלא מוותר על הדרך, שלא נותן לאכזבות או לעייפות לפרק את האיזון שבנינו. כשמחברים ביניהם, נוצרת זוגיות שהיא גם יפה וגם יציבה לאורך זמן.
אז הנה המשימה שלך להיום: שימי לב לרגע שבו האיזון מתערער. אולי זה חוסר הבנה, אולי מילה שנאמרה לא נכון. בדיוק שם, תבחרי להישאר מחוברת לתפארת שלך. תגובה מדויקת, מילה שקולה, או פשוט נשימה לפני תגובה. בהתמדה הזאת, בבחירה לשמר הרמוניה גם כשלא קל, מתגלה הנצח שבתפארת שלך.
בהצלחה!

*הנצח שבגבורה*
היום 11 ימים לעומר שהם שבוע אחד וארבעה ימים לעומר.

שלום חברות, איזה כיף יש לי ביום המיוחד הזה, הנצח שבגבורה יום הולדת 🥳, אז בוא נראה מה כ"כ מיוחד ביום הזה.

התחלנו השבוע את המסע דרך החסד שבגבורה, שם למדנו להעריך את היופי שבעוצמה הפנימית, אבל עכשיו אנחנו מגיעים לשלב קריטי של איזון. יש בנו אנרגיה אדירה של גבורה ורצון לשנות את העולם, אך ללא שליטה וארגון, שהם המהות של ספירת הנצח, הכוח הזה עלול להפוך למסוכן.
המושג נצח שבגבורה מלמד אותנו שהניצחון האמיתי הוא היכולת לסדר ולתעל את העוצמה כך שלא תשבור את הכלים.
בעולם הקבלה מתואר עולם התוהו שנחרב בדיוק בגלל אורות עוצמתיים מדי שהכלים לא יכלו להכיל, ממש כמו זרם חשמל גבוה ששורף את המערכת.

בניהול כוחות הנפש שלנו, עלינו לזכור שהגוף והאישיות המוגבלת הם הכלים של הנשמה. אם ננסה לבטא את עוצמת הנשמה ללא ריסון, אנחנו עלולים להעמיס על עצמנו מעבר ליכולת הקיבול. עם זאת, השליטה הנדרשת היא דו-כיוונית. בדיוק כפי שמהירות מופרזת בכביש היא מסוכנת, כך גם נסיעה איטית מדי מעכבת את התנועה. אם נצמצם ונסתיר את חיוניות הנשמה שלנו יותר מדי, לא יהיה לנו מספיק אור כדי לחיות חיים פעילים ופוריים.

האיזון הזה נכון גם במערכות יחסים עם ילדים או תלמידים, שם עלינו להיזהר מדרישות גבוהות ששוברות את הכלי, אך בו זמנית לשמור על מתח בריא שמניע להתקדמות. התרגיל המעשי שלנו היום הוא לבחון את מידת השימוש בכוחות שלנו. כדאי לזהות רגעים שבהם אנחנו מעמיסים על עצמנו יותר מדי ומתנהגים כגיבורי על מעבר למידתנו, ומנגד לזהות מתי אנחנו דורשים מעצמנו פחות מדי מתוך פחד. המטרה היא להיות בני אדם שלמים שחיים בתוך עולם התיקון, שבו הכוחות מאוזנים ופועלים בהרמוניה. בהצלחה !

גילי אשכנזי, ראש מדרשת באור פניך, יועצת אישית זוגית ומינית. עו"ד ומגשרת, מייסדת ומנכ"לית עמותת באור פניך.

אנחנו קוראים במגילה, שאומר מרדכי לאסתר, שולח לה באותם רגעים קשים "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר" האם מעלה על דעתה אסתר להימלט בית המלך מכל היהודים?! ודאי שלא! מסביר המהר"ל באור חדש שבעצם אסתר אומרת " וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם" בוודאי באיזשהו שלב קרוב או רחוק, הוא יקרא לי. אם הגזרה נגזרה עכשיו בניסן לאדר עוד שנה, למה צריך ללכת עכשיו אל המלך? אולי יותר נכון שואלת אסתר את מרדכי לחכות? 'שהמלך יקרא לי ואז אבקש'. אומר מרדכי לאסתר 'לא' מסביר המהר"ל "אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת" אומר מרדכי 'לא לחינם סובב רבש"ע שהפיל המן את הפור בחודש ניסן. אנחנו נמצאים בי"ג בניסן "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" (שמות י"ב ב') זה הזמן שבו יש כח מיוחד לעם ישראל שהוא הראשית, כנגד עמלק-" רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק" (במדבר כ"ד כ'). מחר י"ד בניסן' אומר לה מרדכי 'זה זמן ביעור חמץ, זה הזמן שבו צריך לבער את השׂאור הזה, צריך ללכת אל המלך עכשיו ולבקש בעת הזאת.

מהו 'רווח והצלה'? הצלה אנחנו מבינים, אבל מה זה רווח והצלה? אפשר להסביר בשני אופנים. באחד אומר מרדכי 'אנחנו מייחלים לרבש"ע שלא רק הצלה תהיה פה אלא רווח. זאת אומרת ודאי לא לחינם אירע כל מה שקרה.

---

ומסביר עוד המהר"ל רווח הוא ההפך של אותו " אִישׁ צַר וְאוֹיֵב"  "צֹרֵר הַיְּהוּדִים". אנחנו לא יכולים להיות איתו בכפיפה אחת, זה צר. אומרת הגמרא על הפסוק "אמלאה החרבה" (יחזקאל כו, ב), אם מלאה זו חרבה זו כשהכוח של עשו עולה, הכוח של ישראל יורד ולהיפך. עמלק מבניו של עשו, והוא הצורר, המצר. צריך להכרית את עמלק ושיהיה רווח, שיהיה רוח בעולם, הרוח הזאת של עם ישראל.

אסתר נענת " בָּעֵת הַזֹּאת" ומוסרת את נפשה על עם ישראל ללכת אל המלך. הזמן שיש לו את הכוח המיוחד, זמן הגאולה הוא חודש ניסן, ומלמדים אותנו חז"ל גם כשהשנה מעוברת  לעולם פורים יהיה באדר הסמוך לניסן בשביל לסמוך גאולה לגאולה. אנחנו הולכים ומתקדמים מגאולה לגאולה, אנחנו רואים איך הקב"ה מהפך את הכל לטובה 'שנהפוך הוא' מה שהיה נראה כנורא ביותר הוא עצמו מתהפך לטובה. "חרבונה זכור לטוב" מה שהוא בעצם גורם הוא לא שיתלו את המן, אלא שיתלו אותו על העץ שעשה למרדכי. העץ הזה שהיה נראה כדבר הנורא ביותר, הוא עצמו מתהפך לטובה וממנו והלאה כל המגילה כולה.

בע"ה אנחנו מתפללים לראות ישועות גדולות ואת הגאולה כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת כמו שאנחנו לומדים ממגילת אסתר. ושהקב"ה יסמוך גאולה לגאולה, שאנחנו נוסיף ונראה את הגאולה הולכת ומתקדמת, עושה בטח את דרכה. ושנזכה לראות איך כל מה שנראה לנו כצר ומיצר מתהפך לטובה.

אני רוצה לסיים במשהו קצר מאוד מתוך הדברים של השפת אמת: "תשועתם היית לנצח. שהי' ישועה בזמן ההסתר. לחזק כל הדורות השפלים. להודיע שכל קויך לא יבושו אפילו אותן שאינם ראוין. מ"מ החוסים בהקב"ה לעולם לא יבושו. וכ"כ חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה' כו'. פי' אפילו מי שאינו ראוי:" שנזכה להיות ראוים, שנזכה להיות מייחלים להקב"ה להיות חוסים בצל כנפיו ולראות תשועות גדולות.

פורים שמח

מגילת אסתר מתרחשת בשנים שבהם עומד בית המקדש השני בירושלים על תילו. אלו שנים קשות לעם היושב בציון, ושאלת מעמדו של הבית השני לא מרפה. למעשה, עברו כמאה שנים מימי גלות יהויכין וחורבן בית המקדש עד למגילת אסתר; ומתוכם כחמישים שנה עברו מאז שהוקם בית המקדש השני ועד לתחילת מלכותו של אחושוורוש בפרס.

הקשיים בבניין בית המקדש השני היו מנת חלקו מעת  הקמתו. עדות לכך מצויה כבר בראשית ימי בנין הבית, בעת שיושבי הארץ ומנהיגיהם שואלים את הנביא זכריה: האם יש להמשיך ולצום את הצומות על חורבן בית המקדש הראשון בשעה שנמצאים בעיצומה של בניית בית המקדש השני? המענה האלוקי לשאלה היא שההכרעה האם לצום מסורה בידי העם. ונראה שלמעשה, לאורך ימי הבית השני המשיך העם בארץ ובנכר לצום על חורבנו של הראשון.

קשר בין היהודים היושבים בנכר בדורות הבאים אל חורבן הבית הראשון אף עולה בעקיפין מתוך הכתוב במגילת אסתר בהצגתו  של מרדכי לקורא המגילה.  ייחוסו של מרדכי מוליך אותנו לאחור  עד לשעה שבה גלתה משפחתו לבבל עם גלות יהויכין שקדמה לחורבן המקדש: "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי: אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל" (אסתר פרק ב, ה-ו). המגילה אף מדגישה את ארבעת הדורות שחלפו מאז גלות יהוכין. זיקה זו  שבין מרדכי לאבות אבותיו שגלו בשנות חורבן הבית הראשון, מחדדת את זהותו היהודית של מרדכי ומפנה את תשומת ליבנו לעובדה המפתיעה  שמרדכי לא קושר את גורלו עם ההתרחשויות בירושלים בימיו.  מעבר לכך, זיקה זו מעלה שאלה נוספת – כיצד קרה שהיהודים, שחייהם עמדו בסכנה בפרס, לא חשבו לפנות במצוקתם  אל הכוהנים במקדש בירושלים שיתפללו בעדם? ,ומעל לכל, מדוע לא  מועלית האפשרות, בשום שלב של העלילה, על ידי העם היהודי הנתון בסכנת שמד ואבדון, לעלות ארצה, ולהימלט מגזרתו של המן על כל היהודים?

נראה ששאלה זו מתעצמת גם בסופה של המגילה, לאחר סיפור ההצלחה של היהודים בכל ממלכת פרס: "וְכָל מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ וּגְבוּרָתוֹ וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס: כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ" (אסתר פרק י, ב-ג). המגילה מסתיימת במעמדו הנישא של מרדכי כמשנה למלך אחשוורוש, אירוע שמופיע גם  בתיעוד ההיסטורי של קורות מלכי פרס, מבלי להזכיר ולו  במילה  את  היהודים החיים בארץ ישראל, בקצה הממלכה.

נראה מכאן כי היהודים, יושבי פרס, לא התייחסו לישיבתם בגולה כאל חטא, ולא התייחסו לקיומו של בית המקדש השני בירושלים כעילה וכחובה  לעלות ארצה ולירושלים. האפשרות לשוב ארצה ולהשתתף בהקמת המקדש ובאחזקתו, לא עלתה על דעתם, על אף שבירושלים עמלו תושבי ירושלים על ביסוסו באותן השנים ממש.

כיצד עלינו להבין את שתיקתה של המגילה לאורך שנות קיומו של הבית השני בכל הקשור לאתגרים הניצבים באותה העת בירושלים? האם המשך קיומם של הצומות על חורבן הבית הראשון בקרב הגולים, טשטש את מרכזיותו של הבית השני? או שמא הדלות החיצונית של הבית השני בהשוואה לבנין הראשון  היא שהשפיעה על כך שגם בשעה שהיהודים ברחבי הממלכה נקלעו למצוקה הם לא ראו בבית המקדש שעמד בירושלים, פתרון ומזור בעת מצוקתם? קשה לקבוע ולהכריע בדבר. אולם  עובדה היא וממנה למדנו  כי יהודים חיים בארץ, רק  כאשר העליה לארץ נעוצה בהלך רוח ובכמיהה שאינה תוצאה של איום ומצוקה. זה היה נכון בעבר, נכון בהווה ויהיה נכון בעתיד קיומו של בית מקדש בירושלים לא הביא לחיסולה של גולה יהודית אז, וככל הנראה לכשיקום בשלישית לא יבואו לקיצן מאליהן ההתלבטות והדילמות בקרב יהודי התפוצות.

בקריאת פרשת זכור אנו מקיימים את המצווה של "זכור את אשר עשה לך עמלק". יש לשאול למה חז"ל קבעו מצוה זו דווקא בשבת? מובן הדבר למה צריך לזכור מעשה עמלק לפני פורים- שגם בו פגשנו עם המן הרשע- מזרע עמלק, אלא למה דווקא בשבת קודש?

במדרש (ילקוט שמעוני- כי תצא, תתקלח) כתוב: "כך אמר משה, הריני אומר לישראל זכור את אשר עשה לך עמלק, וכתוב זכור את יום השבת לקדשו! באיך יתקיימו זכור שבת יחד עם זכור עמלק? (פרקי דרבי אליעזר).

לכאורה שאלה מאוד חזקה- באמת איך אפשר לצרף את זכירת השבת, את הקודש, השלום ו"מעין עולם הבא", ביחד עם זכירת עמלק- הרשע והרוע שבעולם?

היינו חושבים שכדי לזכור את אשר עשה עמלק, אנחנו צריכים יום עצוב, כמו תשעה באב או יום הזיכרון, וגם אם נאמר שהזיכרון הוא על מנת להילחם בהם- הרי העידוד למלחמה אינו מתאים לזכירה דווקא בשבת קודש!

והתשובה, שיש שתי דרכים איך אפשר לבחון דבר מסויים שאנחנו רוצים להעמיק בו.  אפשר להסתכל ולהעמיק בדבר עצמו וכאן כשמדובר בעמלק, המשמעות היא להתבונן על הרשע הגדול שבעולם ומתוך זה נרצה למחות את זכרו.

אבל יש דרך אחרת, דרך של 'ונהפוכו'. במקום להתבונן ברוע עצמו, אפשר להתמקד בהסתכלות על הטוב והקדוש ומתוך חיבור אמיתי וחזק אל האור, נבין את אי-האפשריות של החושך. מתוך הבנה כמה חשוב וטוב הוא הטוב, נבין כמה רע זה העדר הטוב.

מתוך 'זכור את השבת' מתוך חיבור לעם מקדשו שביעי, מתוך טעימה של מעין עולם הבא- בזה עצמו נזכור כמה יש להילחם בעמלק כדי שלא יפגע בערך העליון של הופעת השם בעולם על ידי עם ישראל.

כמה שרק נוסיף אור, נגרש את החושך.

ברכות לשבת שלום וזכירה טובה

מי הוא אותו עמלק שאנו מצווים במחייתו? מבלי להכנס לדיון ההיסטורי-גיאוגרפי עמלק הפך במהלך הדורות לסמל לעניינים רבים בעבודת ה', אשר המשותף לכולם זו ההתנגדות לקדושה. הסמל הברור והידוע ביותר הוא סמל לשונאי ישראל. הדבר מופיע בפסוק בתורה: "וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" (שמות יז, טז) ובדרשת חז"ל : "לא השם שלם, ולא הכסא שלם, עד שיאבדו זכרו של עמלק" (מדרש תהלים (בובר) מזמור ט).  בכל הדורות שונאי ישראל כונו בשם עמלק גם אם לא היה ביניהם קשר ביולוגי. ולכן גם היו שקישרו בין הנאצים לעמלק.

רוב הסמלים של עמלק עוסקים בעניינים נפשיים- רוחניים. עמלק משמש סמל לקרירות בעבודת ה': "אשר קרך בדרך" פורש ע"י חז"ל והובא ברש"י שזהו עמלק שקירר את האמבטיה הרותחת שישראל היו משולים לה. וכך גם הוסבר "ויספר מרדכי להתך את כל אשר קרהו" שבכך רמז לה שהמן הוא מזרע עמלק. החסידות מיקדה את הרעיון של המדרש באדם היחיד. עבודת ה' בחום ובהתלהבות הינה אחד מעקרונות היסוד של החסידות, ואילו עמלק הוא סמל לכל מי שמקרר את האדם מלעבוד את בוראו. מה שמכונה 'משביתי שמחות'. על אותו רצף נתפס עמלק גם כסמל לעצלות, לכבדות. הדבר מבוסס על התיאור בקריאת 'זכור' "ואתה עייף ויגע". החסידות הרחיבה תיאור זה מתיאור מצב של עבדים עייפים משנות שעבוד המשרכים דרכם במדבר, וראתה בזה את הנזק שמחולל עמלק  ברצון של עובד ה'. העצלות, הכבדות הם המונעים את האדם להתקדם. וכך ניסח זאת המגיד מקוזניץ: "וזה זכור את אשר עשה לך עמלק, לך ממש שעשה בקרבך ענין עמלק… אשר קרך בדרך, קרך הוא מלשון קרירות שהקר אותך מהתלהבות. שראוי להיות כל אדם בלבו כמוקד אש לפני ה' תמיד, והיצר הרע מקרר את האדם ומעצלו ובא אליו בכמה מיני פיתוים ומתנכר בלבושים ועניינים עד שמפתה את האדם ואומר לאדם מה לך תיגע לריק ותלד לבהלה הלא אתה עשית כמה עבירות עד אין מספר וכבד ממך הדבר לעשות תשובה כראוי ולסגף מה שאתה חייב, לכן למה לך ללמוד תורה ולהתפלל בכוונה… וגם מה שאתה רואה כמה אנשים מכונים בשם צדיקים וחסידים ואנשי מעשה אשר הם מיגעים את עצמם בתורה ובעבודה, אל תביט אל מראיהם… מי יודע מה מעשיהם בסתר. ועוד כהנה מדבר היצר הרע בלב האדם…" (עבודת ישראל, פרשת זכור).

"אשר קירך" מזכיר בצליל גם את המילה מקרה. וכך דרשו בספרי: "אין קרך אלא שנזדמן לך" (פסקא רצו). בעל ה'שפת אמת' הרחיב נקודה זו: "אשר קרך שעושה מהכל מקרה היפוך אמונה… וזהו שכתוב זכור בעמלק … והיינו על ידי שניטל האמונה ניטל הזכירון, שהזיכרון רק הדביקות למקור" (לקוטים משפטים). רעיון זה של מלחמת עמלק כמלחמה במקריות מתקשר גם למגילה שנראית כלפי חוץ כצרוף מקרים, ואילו היא מהלך מתוכנן ומסודר. מגילת אסתר המתארת את הנצחון על עמלק מייצגת בעומקה את הניצחון של  ההשגחה על המקריות.

מכאן ברור גם כי עמלק הוא הסמל של האי וודאות. ולכן עמלק בגימטריה  ספק. גם נסיבות הופעתו התקשרו בתורה ובחז"ל לספק, לתמיהה ולאי וודאות. לפני בוא עמלק התלוננו בני ישראל על העדר מים "ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' באומרם היש ה' בקרבנו אם אין" (שמות יז, ז). "וכי מה ענין זה אצל זה משל לתינוק שהיה רוכב על כתיפו של אביו וראה חבירו של אביו אמר לו ראית את אבא, אמר לו אביו אתה רוכב על כתפי ואתה שואל עלי, הריני משליכך ויבא השונא וישלוט בך, כך אמר הקב"ה לישראל אני נשאתי אתכם על ענני כבוד ואתם אומרים היש ה' בקרבנו לפיכך יבא השונא וישלוט בכם הוי ויבא עמלק" (שמות רבא, פרשת בשלח, פרשה כו).

אופי הנצחון במלחמה על עמלק באמצעות הרמת הידיים של משה נתפס כביטוי לאמונה: "וזה פירוש כאשר ירים משה את ידו, רצה לומר כוחו כי יד נקרא כח… כחו של משה היה להגביר אמונה בלב ישראל. כשגבר ידו והחזיקו באמונה גבר ישראל. וכאשר יניח ידו וגו' רצה לומר כשלא היה יכול לקבוע בלבם שורש האמונה אזי גבר עמלק. וזה שאמרו בגמרא בשעה שהיו משעבדים את לבם לאביהם שבשמים דהיינו בסוד אמונה שלימה וגבר ישראל, וכאשר נתבלבל מחשבתם רצה לומר שעשתה פעולת עמלק רושם בלבם לבא לספיקות ח"ו אזי וגבר עמלק…  והנה בעוונותינו הרבים עדיין מרקד בינינו זאת הקליפה של עמלק לבטל מישראל אמונת אלוהי עולם בכל דור ודור וזוהו מלחמה לה' בעמלק מדור דור, עד שיתבררו כל הברורים ויחזיקו ישראל באמונה שלימה בה' יתברך" (ר' קלונימוס שפירא, מאור ושמש בשלח ד"ה אבל).

"ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" עמלק נתפס כסמל לנופלים בשוליים וגם לאלו שמנצלים חולשה של נופלים ומפילים אותם יותר. האנשים שנדחקו לשוליים של המחנה היו אלו שהענן היה פולטם משום מעשיהם. שבט דן שהיה המאסף לכל המחנה היה אוסף את האבידות שאיבדו ההולכים לפניו. בספרות החסידית האבידות נתפסו לא כעצמים בעלמא, אלא כאנשים שאיבדו את דרכם. היה כעין מאבק סמוי בין עמלק המזנב בנחשלים לבין שבט דן האוסף אותם. תורת ברסלב העוסקת רבות באיתור אבידות מקשרת זאת למצוות 'זכור', שהרי כדי שדבר מה לא יאבד יש לזכרו תמיד, לכן התיקון לאבידות שעמלק מזנב בהן הוא לזכור תמיד את השייכות שלהם אלינו, ובנמשל את השייכות של נשמתינו לקדושה (לקוטי הלכות, הלכות ברכת הפירות, הלכה ה).  בתורת חסידות גור הדגישו את החיבור של היחיד לכלל שהוא המענה לנחשלים, לאנשי השוליים: "…כשבני ישראל נעשין אגודה אחת אין לעמלק שליטה בהם… ולכן הלשין המן עם אחד מפוזר ומפורד. שכל כח שלהם האחדות. ועתה הם מפורד. והאמת כן הי' על ידי החטאים נתעורר כח עמלק ואינו מניח להם להתאחד. ולכן נאמר כנוס כו' כל היהודים. להקהל ולעמוד על נפשם. הכל ע"י הכינוס והקהילה. ומרדכי הצדיק איחה אותם ונתאחדו ע"י כי היה לו כח האחדות כנ"ל… וכן בכל פורים מתעורר כח האחדות בכח מצוות אלו משלוח מנות ומתנות לאביונים" (שפת אמת, לפורים תרמ"א).

כל הסמלים שהוזכרו : קרירות, עצלות, כפירה, ספק וזינוב הם למעשה אותו סמל. כי קרירות מביאה בעקבותיה עצלות וכפירה ואזי נכנס הספק ונדחקים לשוליים. "סמיכת מצוות בכורים למחיית עמלק כי כל מלחמת עמלק שרוצה להפיל קרירות באיש ישראל להיות מוטבע בטבע ובמקרה שהיא בחינת זנב. אבל בני ישראל צריכין להיות תמיד דבקין בראש ולא לזנב. וכשימחה שמו של עמלק יתגלה אלוקות ית"ש בעולם" (שפת אמת , תבוא תרנ"ו).

דורות על גבי דורות אנו נלחמים בעמלק ולכן עלולים אנו ליפול בייאוש שזו מלחמה ללא תכלית. על כך מעודדנו ר' שמחה בונים מפשסיחא: "זכור את אשר עשה לך בלשון יחיד, שכל אחד יכול לנצחו לגמרי בכל שנה מחדש" (קול מבשר לפרשת זכור).

שבת שלום ופורים שמח

בספר יצירה מובא הענין הפנימי של כל חודש מחדשי השנה. נכתב בו שהנקודה של חודש אדר מתאפיינת במיוחד במידת ה”שחוק”. ובאמת מצינו שנהגו בחודש זה, ובפרט בימים הקדושים והמיוחדים שלו – ימי הפורים, לעסוק במיני עשיה של שחוק ושמחה, וכבר בארו בספרים הקדושים את המעלה הגדולה של עשיית מיני צחוק בימי אלו. וכך כותב על כך ר’ נתן מברסלב:

“כל מה שעושין ישראל מחמת פורים, אף על פי שיש בהם עניני צחוק ודרך שטות שנראה כאינו ראוי, אף על פי כן ה’ יתברך מקבל הכל באהבה, מחמת שעושין זאת מחמת שמחת פורים הגדולה מאד”

וכן כותב ר’ צדוק הכהן מלובלין:

“וכן מנהג לעשות כל מיני שחוק בפורים, ומנהג ישראל – תורה”

ננסה בקצרה להעמיק בעניינו של המושג המיוחד הזה הנקרא “צחוק”, ולהבין את מהותו בכלל, ואת עניינו לפורים בפרט, על פי השקפת התורה על ידי דברי רבותינו הקדושים.

ישנה גמרא מפורסמת במסכת שבת על צורת התנהלות השיעור כפי שרבה (אמורא בבלי, ראש ישיבת פומבדיתא במשך 22 שנים) היה נוהג להעביר לתלמידיו, וכך מספרת הגמרא: “כי הא דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן, לסוף יתיב באימתא פתח בשמעתא”. היינו שקודם תחילת השיעור היה נוהג רבה לעסוק בהתבדחות ורק לאחריה היה מתחיל לעסוק בגוף הסוגיה הנלמדת. ויש להבין מה היה העניין בזה שכך הוא נהג לעשות. ודאי לא היה בזה עניין כדי למשוך תלמידים, שהלא תלמידיו הקדושים כל אחד מהם ודאי היה שרף עצום והם היו משתוקקים למוצא פיו בתורה, אז מדוע הוא היה צריך לעכב את תחילת השיעור באמירת “מילתא דבדיחותא”?

צחוק העובר על החוק

רבנו ישראל בעל שם טוב פתח לנו שערים להבין את מעשיו של רבה ומתוך כך גם להבין בפנימיות את העניין של השחוק. וכך הוא מסביר: “עניין מלתא דבדיחותא קודם הלימוד כי החיות רצוא ושוב, האדם בסוד קטנות וגדלות וע”י השמחה ומלתא דבדיחותא יוצא מקטנות לגדלות ללמוד ולדבקה בו יתברך…” ננסה להסביר במילים פשוטות את דברי הבעש”ט.

יש מושג בפנימיות הקשור לנפש האדם הנקרא “רצוא ושוב”. ה”רצוא” מסמל את הרגעים בחיים בהם האדם מגיע לגדלות הדעת ועומד במדרגה רוחנית גבוהה. גם הסתכלותו על המציאות וגם לימוד התורה שלו נובעים מאותה נקודת גובה גדולה, והאדם מרגיש בנפשו קרבה לשלמות. אך ישנו כוח אחר שלעתים פוגש את הנפש והוא כוח ה”שֹוב”. השוב הוא הירידות שיש לאדם במשך חייו, מין זמנים שאדם מרגיש שהוא נופל ממדרגתו הרוחנית, הוא מרגיש מאד לא יוצלח. גם ההסתכלות שלו על המציאות ולימוד התורה שלו נעשים מצומצמים. נפשו מצטמצמת לד’ אמותיה וקשה להתחבר עם מה שמחוץ לה. הבעש”ט אומר לנו יסוד חשוב בחיים “האדם בסוד קטנות וגדלות”. המציאות הזאת של עליה וירידה היא מציאות נורמאלית לנפש האדם. העולם שלנו מאופיין בכך שאין עומדים במקום אחד אלא כל הזמן ישנם עליות וירידות, וצריך האדם לדעת להיות שחיין מוצלח ולנווט בין הגלים בהתקדמות מתמדת. הבעש”ט מגלה לנו שאחד הכלים המיוחדים בהם האדם יכול להוציא את עצמו ממצב של שקיעה בקטנות למצב של גובה וגדלות הוא ע”י “השמחה ומילתא דבדיחותא”. יש להבין את דבריו מדוע דווקא ע”י מלתא דבדיחותא מצליחים לצאת מהקטנות לגדלות? שמעתי פעם ש”צחוק” זה לשון “יציאה מהחוק” היינו דבר שפורץ גבולות. ובאמת כשמתבוננים במהות הצחוק תמיד הוא נובע ממשהו שיוצא מגדר הנורמלי או כלשון המהר”ל:

“הצחוק הוא דבר שאינו כמנהג המציאות, כי לכך נקרא ‘צחוק'”

כלומר דבר בלתי מציאותי. לדוגמא, כשרוצים להצחיק על דפי העיתון מציירים קריקטורה. הדבר המצחיק בקריקטורה הוא שמגזימים בה במשהו, עושים אף גדול או גוף גדול וראש קטן וכו’… היציאה מהפרופורציה הנורמאלית היא שגורמת לנו לצחוק.

להספיד כלים שבורים

אולי נביא עוד דוגמא יפה יותר בשביל להבין ענין זה מתוך ‘מעשה רב’. בספר ‘שחר אורו’ שמתאר את תולדותיו של הרב נריה זצ”ל מובא מעשה משעשע שארע בהיותו עוד ילד קטן, וכך מסופר שם: “יצירתיות וכושר הבעה עמדו לו למשה צבי בחיי היום יום. בערב פסח עבר בין הבתים רוכל שהציע למכירה את סחורתו” סיפרה הגב’ דבורה זבורובסקי. “אמא קנתה ממנו כמה כלי חרס חדשים לכבוד החג והניחה אותם על מדף עליון בארון המטבח. אחי (הרב נריה) רצה מאד לראות בעיניו את הכלים החדשים אך הוא היה נמוך קומה והארון היה גבוה. כדי להגיע למעלה לקח כסא וטיפס עליו. הוא פתח את דלתות הארון והחזיק במדף, ולפתע נשמטו כל הכלים, נפלו ונשברו. לשמע הרעש נכנסנו בבהלה למטבח וראינו את מה שקרה. הבנו שהנזק הכספי גדול וחששנו מתגובת ההורים. אחי היה מבוהל ונבוך. בינתיים הגיעה אמא למטבח. כשראה אותה, לפני שהספיקה לכעוס, רץ והביא את הטלית של אבא, בתאטרליות נעמד על הכסא, התעטף בטלית כדרכו של אבא בעת הספד, ובנעימה קורעת לב נשא הספד מרגש על הכלים השבורים. ההופעה המרשימה השכיחה את התקלה ואת הנזק, דברי ההספד היו כה מוצלחים שהעלו חיוך של נחת על שפתיה של אמא”.

אם ננתח את המקרה הנחמד הזה הרי נראה שמשה צבי הקטן נקלע לסיטואציה לא נעימה בכלל. הרי בכל רגע אמא עשויה הייתה להיכנס למטבח ולכעוס כל כך על עצם חוסר הזהירות של בנה ועל שבירת הכלים שזה עתה היא קנתה. ספק התכוון ספק לא התכוון, לקח הרב נריה את הסיטואציה של הכעס והקטנות שהייתה צריכה להיות באותם רגעים והוציא את המאורע ע”י מילתא דבדחותא לגדלות. כלומר, הרב נריה לקח את המקרה והוציא אותו מהפרופורציה שלו, שהרי באמת זה מעצבן שנשבר כלי, ובמיוחד שהושקע בו זה עתה כסף, אבל כשמסתכלים על זה במבט מוקצן שכביכול הכל חרב ומספידים בבכי את הצלחת, הרי הכעס והקטנות גם הם פורצים מהגבולות שלהם ומה שהיה נראה בין כותלי המטבח כסוף העולם, נראה כטיפשי ומצחיק. ע”י הצחוק נופלות חומות המטבח וע”י כך גם חומות הלב של אמא והאירוע נעשה מצחיק ביחס לבעיות העולם. בואו וראו מה גדול כוחו, שבמקום שיהיה זה מאורע קטנטן, כעוס ואפרורי בחיי הרב נריה שוודאי היה נשכח עם השנים, הפך על ידי עשיית הצחוק לסיפור משעשע וחינוכי שהתגלגל כעבור עשרות שנים לאתר ‘טל חיים’…

על כל פנים, אם נחזור לנקודות הצחוק הרי מתברר לנו שהצחוק מגיע מן היציאה מהגבולות.

מכאן אפשר להבין מדוע רבה היה נוהג לומר מילתא דבדיחותא קודם הלימוד, שהרי העולם שלנו הוא עולם של חומר, והנטייה של החומר הוא “עלמא דפירוד”. אי אפשר לאחד את החומר. החומר יכול להיות מודבק, יכול להיות מעורב זה בזה, אבל אי אפשר לעשות אותו למציאות אחדותית אחד עם השני ללא הרוח. זכורני ל”ג בעומר אחד, בהיות רבנו הרב טל שליט”א מתבונן באש המדורה, פתח ואמר שאי אפשר לחבר שני עצים שיהיו אחד כי הם שני גופי חומר גשמי, אבל כששורפים אותם הרי הם נעשים אש שהוא דבר רוחני יותר וממילא כבר אין כאן שני סוגי אש שהתחברו אלא להבה אחת. ואמר על כך, שכמה שנהיה רוחניים יותר כך נוכל להתחבר יותר, וכמה ששוקעים בחומר אי אפשר לחבר בין בני אדם.

ואכן בזמנים של ירידות, ובפרט בזמנים שיש להתעלות לרמות גבוהות, כגון שנגישים לעסוק בתורה הקדושה, יש להתעלות ולצאת מהקטנות כדי שנוכל לרוץ לרוחב ועומק התורה. ואם האדם נמצא במצב רוח מדוכדך ובקטנות המחשבה, הרי הוא יכול שעות לבהות בעיניים מזוגגות באותו תוספות ולא להבין מילה, בעוד שחברו, שנמצא בחיוּת ודעת רחבה, שוחה בתוך שורותיו של התוספות מתוך עונג ושמחה גדולים. לכן היה נוהג רבה לפתוח במילתא דבדיחותא כי ע”י פעולה לכאורה חיצונית זו היה מרחיב את דעת התלמידים, השיעור היה נפתח בחיוך, ממילא הכלים של האדם שהיו סגורים ע”י קירות החומר נבקעו ונפלו, ודעת האדם נעשית רחבה לקלוט ולעיין בתורה הקדושה מתוך עיון מעמיק.

המקובלים צוחקים

מסיבה זאת ממש גם נהגו לעשות מיני צחוק בפורים. הרי סיפור המגילה היה מלא פרטים, גזרות רעות, תככים בארמון המלוכה וכו’. בזמן הגזרה המן העריץ היה נראה גדול ועצום, וכולם הרגישו כה מפוחדים ממנו וממלכוּת פרס ומדי ששלטה על כל העולם, אך בסוף הסיפור הקב”ה הרים את כולם לראות איך כל פרטי הפרטים נראים מלמעלה. איך הכול כאן בעצם היה תהליך אלוקי שכל פרט ממנו קידם את התהליך. איך המן הגדול נראה כל כך קטן כשמסתכלים מלמעלה. ממילא השמחה מתמלאת והיציאה מהפרופורציה הרגילה של החיים להסתכלות גבוהה כזאת על זה העולם – ממלאת אותנו בצחוק קדוש.

ידוע גם שביום הפורים מגיעה לנו הארה גדולה כל כך. הקב”ה מאיר עלינו מאור אין סוף. ההארה הזו היא כל כך חסרת פרופורציה שאי אפשר להכיל אותה, וממילא במצב כזה פורצים בצחוק גדול. אנחנו כל כך לא יכולים להכיל את זה בצורה הרגילה של הכנת כלים כפי שאנו עושים בשאר מועדי השנה, אלא אנחנו צריכים להשתכר ולשבור את כל כלי התובנה הרגילים, ואז יכול האור הגדול להכנס. בשביל להבין את זה יותר, זכורני שבעת שיעור שהעביר רב אחד בישיבה לפני כמה שנים, הוא התחיל לדבר דברים עמוקים ופנימיים מאוד בתורת הנסתר, וכל תלמידי הישיבה פרצו בגיחוכי צחוק מתענוג על גודל הדברים. הרב עצר את השיעור ואמר: אתם רואים ככה היו נראות ישיבות המקובלים כאשר היו עוסקים בדברים עליונים. הם לא יכלו להכיל את כל העומק הנפלא והאין סופי שמתגלה בעומק תורת הנסתר, ולכן כל אשר נותר להם היה לצחוק צחוק קדוש, ולכן בתי המדרש של המקובלים היו מלאים בקולות צחוק.

שנזכה שימי הפורים הקדושים שבאים עלינו יאירו עלינו את כל ההשפעות שמגיעות על ידי השחוק הקדוש. וכלשון ר’ נתן “ועל שם זה נקרא פורים, כי אז עושין כל מיני שחוק וקטנות ומילי דשטותא, כי אז זוכין לתכלית העלייה, להשגה והארה עצומה מאד מאד… ואז נתהפכין כל הירידות וכל הביטולים וכל מילי דשטות אל תכלית העליה…”.

---