"הפסקתי להתפלל, אני לא מתחברת לתפילה…"

את המשפט הזה שומעים הרבה. לעיתים בצער וכאב עד כדי דמעות ולעיתים כהשלמה עם המציאות.

הרבה פעמים הצער והכאב נוקבים עד התהום על משהו מיוחד ביותר שפעם היה ואיננו כבר. כמו מי שטעם "יין הונגרי" ולא יכול לשכוח אותו, וחושב שלא יכול להשיג אותו.

התחושה הזאת שאני "לא מתחברת" או יותר נכון לא מחוברת, תחושה זו, אין היא של פלונית ואלמונית בלבד, אלא תחושה שמלווה את כולנו במידה זו או אחרת, בתקופות זמן שונות בחיינו לא רק באשר לתפילה אלא באשר לעוד ועוד דברים.

כשתחושת הניתוק מלווה בצער ובכאב, יש סיכוי לחיפוש ולהתחברות מחודשת. אבל אם התחושה הזאת מלווה בהשלמה, משמעותה – יאוש. התייאשתי מעצמי, במידה מסוימת מיכולת הקשר שלי אל רבש"ע, הגעתי לדרך ללא מוצא.

במקביל, החיים מזמנים אין ספור אפשרויות להדחיק את הכאב ושואבים אותנו למרוץ הגדול של לימודים, עבודה, בילויים, משפחה… ואז, בית המדרש, המדרשה, הדיונים בכבשונו של עולם והתפילות על רקע השמש השוקעת נראים כמו איזה חלום רחוק, כמו שמורת טבע בחיי האדם, המנותקת מהחיים.

אל תשליכני מלפניך! דוד המלך במזמור התשובה (נא') זועק לרבש"ע "אל תשליכני מלפניך", כי הדבר הנורא והאיום ביותר, הוא התחושה של להיות מושלך מלפני ד'.

יש לנו בחיים הרבה מאוד תחליפים זולים, אבל הדבר המשמעותי ביותר, העוצמתי ביותר, האמיתי והחי ביותר– הוא הקשר שלנו לרבש"ע. קשר למקור הכול, לחי העולמים. הקשר הזה טבוע בתוכנו, בכולנו, אלא שהוא מכוסה בהרבה כיסויים ומתגלה בנקודות שיא בחיינו. העולם שאנו חיים בו, אליו אנו נשאבים בחיי היומיום שלנו, במודע, באופן יזום, וגם שלא במודע, יוצר את המסכים הכבדים המנתקים אותנו מהקשר שלנו.

המפגש של "הפנים" עם "החוץ", בעבודה, בלימודים, בשעות הפנאי, בטלוויזיה, בספרות, באינטרנט, הוא הבונה את כל חיינו אם נרצה ואם לאו. כל דבר משאיר את רישומו על הנפש. תמונה לא צנועה שראיתי או קטע מפוקפק שקראתי משאירים חותמת על הנפש. כל רישום שלילי מחזק את תחושת הניתוק. כל דבר חיובי, מקרב את הרגשת הקירוב.

הקשר שלנו לרבש"ע, ביסודו הוא בבחינת רצוא ושוב, קירוב וריחוק.

זה טבעי מאד שיש זמנים שאנחנו מרגישים מרחק. יש מצבים שאנחנו מרגישים הסתר. אנחנו צריכים להשתדל לצמצם את זמני הריחוק וגם בזמן "הריחוק" לעשות מאמץ לחשוף את הקשר. חשוב לנו תמיד לזכור שכל החיים שלנו בנויים מנסיונות או מאתגרים, מרגע שאנו פוקחים את עינינו עד הרגע האחרון, כשאנו עוצמים אותן.

"ושבע יפול צדיק – וקם!" לכולנו יש נפילות בחיים, השאלה היא, איך אנו קמים.

יצר הרע מנסה להכניס לנו מחשבות שאנחנו לא שווים, שממילא ניפול שוב ובכלל אחרי נפילה כזאת אין אנו ראויים לשום דבר… אבל זה היצר הרע! אנחנו חיים בעולם של תשובה, בעולם של התמודדות ורבש"ע מצפה מאיתנו שנקום, שנתמודד, שלא נכנע לחולשות שלנו. שנהפוך את הנפילה למנוף לעלייה ואת הריחוק למנוף לקירוב גדול יותר.

כמובן שאין אנו מזמינים נסיונות, ומשתדלים לא להיכנס לנסיונות ומתפללים כל יום "אל תביאני לא לידי נסיון ולא לידי בזיון", אבל הקב"ה עפ"י החשבון שלו מזמן לנו את מנת הנסיונות בחיים. ר' נחמן אומר, שבכל מצב, גם כשאדם מרגיש רחוק מאוד ומנותק, ולא יכול להתפלל, לא יכול להוציא את המילים מפיו, יבכה ויבקש מהקב"ה שיפתח את פיו וישים בו את המילים.

אסור בדברים הללו אף פעם לוותר!

גם כשקשה, צריך לקבוע מסגרת קבועה. לא לוחצת אבל קבועה. אני אתפלל בלי נדר כל יום 15 דקות, 25 דקות. וגם אם התפילה "תיגמר" לי אחרי 5 דקות, אני אשלים את הזמן הזה באמירת תהילים. לא לוותר!

ללכת לשיעור לפחות פעם בשבוע– בקביעות.

ללכת להתפלל פעם בשבוע בכותל (ומי שגרה רחוק – פעם בשבועיים-שלושה) בקביעות

הקביעות תוציא אותך מהיומיום ותרומם אותך ואת שאיפותיך.

ו"ללוות" להיות כתף תומכת אחת לשנייה.

לבנות סדר יום, סדר חיים, שיוביל אותנו אל בית ד'.