נצייר לעצמנו, יום של חול-המועד סוכות בבית-הכנסת.

כל הציבור עומד בעיצומה של תפילת ה"הלל", כל אחד מחזיק את ארבעת המינים בידיו, הנה מגיעים כבר ל"הודו לד'…" וכל הציבור מתחיל לנענע את הלולב. בדיוק באותו רגע נכנס לבית-הכנסת נהג המשאית, בן קיבוץ תל-גד, לחפש את איציק. בקושי שמע על חג הסוכות, על ארבעת המינים אין מה לדבר שלא שמע, והנה הוא רואה מאה אנשים מחזיקים כמה ענפים ומנענעים אותם לכל הכיוונים…

מה קורה לו?

דבר ראשון הוא בהלם טוטאלי. מהיכן זה בא לו? מהיכן נחתו המשוגעים האלה, מנענעים ענפים למעלה ולמטה… ממש לא נורמאליים, פרימיטיביים, מאמינים בכל מיני אמונות טפלות, עובדי אלילים…

התחושה הזאת הייתה קיימת אפילו נקלע לתפילת שחרית בסתם יום של חול, ורואה שלכולם יש קופסאות שחורות על הראש ועל היד…

זה נכון גם באשר לתפילת יום הכיפורים… אנשים בריאים שכוחם במותניהם עומדים יום שלם בביהכ"נ ומתפללים…

התחושה הזאת נכונה באשר לכל מצווה ומצווה שאנו מקיימים כשהיא אינה מוכרת, לא התרגלו אליה, לא היו מוכנים נפשית ש"הדתי הזה" הולך לעשות פעולה זו או אחרת.

האמת היא, שנהג משאית כזה קטנצ'יק יושב אצל כל אחת מאיתנו עמוק עמוק בפנים וזורק מידי פעם הערות "בשביל מה זה טוב?" מה ההגיון בזה? תפסיק עם השטויות, קח הכול בקלות, אפשר לחפף… העיקר האווירה… מה אנחנו אומרים לנהג המשאית "הקטנצ'יק" שלנו, איך אנחנו מתייחסים אליו?

לרוב מנסים להשתיק אותו, או לזרוק לו כמה "עצמות" שיאכל וישתוק… כמה הסברים "הגיוניים" כדי שאפשר יהיה לשרוד אותו… אבל כל זה לתקופה מוגבלת בלבד. "הקטנצ'יק" הזה גדל ומתפתח, מתמלא בנפח ושולט בכיפה…

יש כאן בעיה בדיסק. צריך להחליף דיסק!

זה לא פשוט להחליף דיסק, התרגלנו לדיסק הישן, הוא די נח לנו, הוא מקובל, זה מסתדר עם הסביבה הקרובה והרחוקה… יש התנגדות פנימית לדיסק החדש, שהוא למעשה לא כ"כ חדש, אלא שנתכסה בהרבה אבק…

אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו, להחדיר לתוכנו ולהפנים, מי אנו, מה אנו מחפשים כאן בעולם הזה. אנחנו עבדי ד' וכל מהותנו לעשות רצונו!

"ואהבת את ד' אלוקיך בכל לבבך" – בשני יצריך, בכל כולך, בכל אישיותך, בכל מהותך…

ובכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך עד כדי מסירות נפש ממש…

ובכל מאודך – בכל ממונך שכ"כ חשוב לך ובכל מידה שמודד לך הווה מודד לו במאוד מאוד בין כשהדברים נוחים, נחמדים ונעימים ובין שהדברים קשים, כואבים ומייסרים. בכל מצב אהב אותו.

"ד' מלך ד' מלך ד' ימלוך לעולם ועד!"

 אני צריך לומר לנהג המשאית הקטנצ'יק שלי שבפנים, דע לך, אני נוטל לולב לא מפני שאני מבין, לא מפני שזה נחמד וזה מוסיף לאווירה, לא מפני שכל המינים מבטאים את כל חלקי עם ישראל שצריך לאגוד אותם ולכוונם לכיוון אחד, ולא בגלל כל מיני הסברים נחמדים יותר ונחמדים פחות. אני נוטל לולב כי זו גזירה אלוקית. מפני שזה רצון ד' שנעשה. כך הוא ציווה אותנו בתורה האלוקית שמסר לנו!

אני לא יודע למה, לא מבין למה, לא מבין את ההגיון, לא מבין את המשמעות של הנענוע לכל הכיוונים לארבע רוחות השמים ולמעלה ולמטה, אבל אני יודע ש"מלכותך מלכות כל עולמים", שאני עבד ד' ואני צריך למלא את רצונו.

"עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו".

האמת, הדיסק הזה קיים, במידה זו או אחרת אנו אפילו פועלים על פיו. אנחנו נוטלים לולב, אנחנו עומדים יום שלם להתפלל ביום הכיפורים, אנחנו עושים הרבה דברים. אבל אין אנו מודעים די למשמעות שלהם. קשה לנו, ומפחידה אותנו ההגדרה הטוטאלית שאנחנו עבדי ד' ואנו חיים מתוך המגמה לעשות רצונו. כל המציאות שבה אנו חיים משדרת לנו מסר הפוך: האדם הוא מרכז ההוויה. אני צריך להרוויח, אני צריך להצליח, אני צריך להינות. ללמוד, לעבוד, לעשות כסף, לעשות קריירה, לכייף.

האמת היא, שלא רק המציאות מסביב שולחת לנו את השדר הקבוע הזה. גם המציאות הפנימית שלנו, עצמנו, משדרת את זה: יש לי כוחות, יש לי כשרונות, אמצה את עצמי, לא אוותר, אעשה את זה וגם את זה וגם את זה… ארוויח, אצליח, אתפתח, אהנה…

ולא במקרה!

הקב"ה טבע בנו את הרצון והצורך לגלות את הכוחות שלנו, לגלות את עצמנו ולהביא את עצמנו לידי ביטוי. כי אדם שאין לו כוחות או שאין הוא יודע שיש לו כוחות אינו מסוגל להביא את כוחותיו לידי ביטוי. אדם שמרגיש אפס בתור אפס, אין לו מה לעשות ומה לחפש ביחידה המובחרת ביותר של הקב"ה. "עם זו יצרתי לי…" ביחידה המובחרת הזאת כל אחד יהלום, כל אחד כוכב, לכל אחד כוחות אדירים.

אנחנו חיים כל ימינו במתח המתמיד שבין הביטוי האישי שלנו לבין ההתבטלות בפני הרצון האלוקי. ככל שנפנים שאנחנו היחידה המובחרת ביותר של הקב"ה, אנחנו אותו "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו", אנחנו אותה יחידה מובחרת ששם באמת אין סירוב פקודה, שאנחנו חיילים מקצועיים, חיילים לכל החיים, שלהיות חייל ביחידה המובחרת הזאת זה קשה אמנם, ודורש הרבה מאמצים, אבל זה שיא המיצוי שאדם יכול להגיע, ככל שנפנים זאת, המתח הזה שבין הביטוי האישי שלי לבין ההתבטלות כלפי הרצון האלוקי, יהיה מתח חיובי, מתח בונה. מתח המבטא את היחס הנכון.

ד' אלוקינו ד' אחד, אין עוד מלבדו. ואני, עבדך בכל לבבי, נפשי ומאודי, בכל כולי.

"הפסקתי להתפלל, אני לא מתחברת לתפילה…"

את המשפט הזה שומעים הרבה. לעיתים בצער וכאב עד כדי דמעות ולעיתים כהשלמה עם המציאות.

הרבה פעמים הצער והכאב נוקבים עד התהום על משהו מיוחד ביותר שפעם היה ואיננו כבר. כמו מי שטעם "יין הונגרי" ולא יכול לשכוח אותו, וחושב שלא יכול להשיג אותו.

התחושה הזאת שאני "לא מתחברת" או יותר נכון לא מחוברת, תחושה זו, אין היא של פלונית ואלמונית בלבד, אלא תחושה שמלווה את כולנו במידה זו או אחרת, בתקופות זמן שונות בחיינו לא רק באשר לתפילה אלא באשר לעוד ועוד דברים.

כשתחושת הניתוק מלווה בצער ובכאב, יש סיכוי לחיפוש ולהתחברות מחודשת. אבל אם התחושה הזאת מלווה בהשלמה, משמעותה – יאוש. התייאשתי מעצמי, במידה מסוימת מיכולת הקשר שלי אל רבש"ע, הגעתי לדרך ללא מוצא.

במקביל, החיים מזמנים אין ספור אפשרויות להדחיק את הכאב ושואבים אותנו למרוץ הגדול של לימודים, עבודה, בילויים, משפחה… ואז, בית המדרש, המדרשה, הדיונים בכבשונו של עולם והתפילות על רקע השמש השוקעת נראים כמו איזה חלום רחוק, כמו שמורת טבע בחיי האדם, המנותקת מהחיים.

אל תשליכני מלפניך! דוד המלך במזמור התשובה (נא') זועק לרבש"ע "אל תשליכני מלפניך", כי הדבר הנורא והאיום ביותר, הוא התחושה של להיות מושלך מלפני ד'.

יש לנו בחיים הרבה מאוד תחליפים זולים, אבל הדבר המשמעותי ביותר, העוצמתי ביותר, האמיתי והחי ביותר– הוא הקשר שלנו לרבש"ע. קשר למקור הכול, לחי העולמים. הקשר הזה טבוע בתוכנו, בכולנו, אלא שהוא מכוסה בהרבה כיסויים ומתגלה בנקודות שיא בחיינו. העולם שאנו חיים בו, אליו אנו נשאבים בחיי היומיום שלנו, במודע, באופן יזום, וגם שלא במודע, יוצר את המסכים הכבדים המנתקים אותנו מהקשר שלנו.

המפגש של "הפנים" עם "החוץ", בעבודה, בלימודים, בשעות הפנאי, בטלוויזיה, בספרות, באינטרנט, הוא הבונה את כל חיינו אם נרצה ואם לאו. כל דבר משאיר את רישומו על הנפש. תמונה לא צנועה שראיתי או קטע מפוקפק שקראתי משאירים חותמת על הנפש. כל רישום שלילי מחזק את תחושת הניתוק. כל דבר חיובי, מקרב את הרגשת הקירוב.

הקשר שלנו לרבש"ע, ביסודו הוא בבחינת רצוא ושוב, קירוב וריחוק.

זה טבעי מאד שיש זמנים שאנחנו מרגישים מרחק. יש מצבים שאנחנו מרגישים הסתר. אנחנו צריכים להשתדל לצמצם את זמני הריחוק וגם בזמן "הריחוק" לעשות מאמץ לחשוף את הקשר. חשוב לנו תמיד לזכור שכל החיים שלנו בנויים מנסיונות או מאתגרים, מרגע שאנו פוקחים את עינינו עד הרגע האחרון, כשאנו עוצמים אותן.

"ושבע יפול צדיק – וקם!" לכולנו יש נפילות בחיים, השאלה היא, איך אנו קמים.

יצר הרע מנסה להכניס לנו מחשבות שאנחנו לא שווים, שממילא ניפול שוב ובכלל אחרי נפילה כזאת אין אנו ראויים לשום דבר… אבל זה היצר הרע! אנחנו חיים בעולם של תשובה, בעולם של התמודדות ורבש"ע מצפה מאיתנו שנקום, שנתמודד, שלא נכנע לחולשות שלנו. שנהפוך את הנפילה למנוף לעלייה ואת הריחוק למנוף לקירוב גדול יותר.

כמובן שאין אנו מזמינים נסיונות, ומשתדלים לא להיכנס לנסיונות ומתפללים כל יום "אל תביאני לא לידי נסיון ולא לידי בזיון", אבל הקב"ה עפ"י החשבון שלו מזמן לנו את מנת הנסיונות בחיים. ר' נחמן אומר, שבכל מצב, גם כשאדם מרגיש רחוק מאוד ומנותק, ולא יכול להתפלל, לא יכול להוציא את המילים מפיו, יבכה ויבקש מהקב"ה שיפתח את פיו וישים בו את המילים.

אסור בדברים הללו אף פעם לוותר!

גם כשקשה, צריך לקבוע מסגרת קבועה. לא לוחצת אבל קבועה. אני אתפלל בלי נדר כל יום 15 דקות, 25 דקות. וגם אם התפילה "תיגמר" לי אחרי 5 דקות, אני אשלים את הזמן הזה באמירת תהילים. לא לוותר!

ללכת לשיעור לפחות פעם בשבוע– בקביעות.

ללכת להתפלל פעם בשבוע בכותל (ומי שגרה רחוק – פעם בשבועיים-שלושה) בקביעות

הקביעות תוציא אותך מהיומיום ותרומם אותך ואת שאיפותיך.

ו"ללוות" להיות כתף תומכת אחת לשנייה.

לבנות סדר יום, סדר חיים, שיוביל אותנו אל בית ד'.

"מתבונן על פני המים – עם מבט של ציפור" (שלמה גרוניך)

כאשר אנו בוחנים את האופן הנכון להתבונן על הדברים שקורים סביבנו, נראה כי יש לנו שתי נקודות מבט אפשריות על המציאות – נקודת מבט אחת היא ב'כאן ועכשיו', מבט אנושי ונקודתי על הקורה לנו, מבט על ההווה בלבד, על צרותיו הרבות ועל הקשיים הרבים. וישנה נקודת מבט אחרת. מבט ממעוף הציפור. הציפור לא נמצאת על פני האדמה, אין היא נמצאת במציאות היום-יומית. הציפור נמצאת הרבה מעל הרגש הנקודתי ותחושות הגוף שבקרקע העולם. הציפור רואה את האופק מחד ואת העבר מאידך, מביטה היא מנקודה גבוהה על המרחב, לאחור אל ההיסטוריה ולפנים אל העתיד.

ישנו יתרון אדיר למבט האנושי הפשוט – הרי אדם זה שחי במציאות יכול לפעול בה ולתקנה על פי הבנתו, תורתו, תחושותיו ומסרו הפנימי. אין תחליף להימצאות בשטח בכדי לתקן ולהשפיע. אך אדם שכל ימיו יעסוק רק ממבט אנושי זה – לא יוכל לפעול באופן מלא לתיקון השלם.

מאידך, ישנו יתרון עצום לאדם שמבטו ממעוף הציפור. אדם זה רואה את העבר ומחברו אל העתיד, מבין מהלכים היסטוריים, רואה את יד ה' ומגע האלוקות בכל דבר ודבר. מבין הוא את דרכי הנהגת ה' בעולם, את הראיה האלוקית הגבוהה. אדם כזה רואה בראיה אחת הן את עבדות בני ישראל במצרים למשך 210 שנים והן את ניסי היציאה מעבדות זו. רואה הוא במישור אחד את חורבן בית המקדש הראשון והיציאה לגלות בבל ואת שיבת ציון בימי עזרה ונחמיה ובניית הבית בשנית. רואה הוא את היציאה לגלות אדום ואת עולם התורה המדהים שהוקם בה, רואה בראיה אחת את גירוש ספרד ואת תור הזהב שלה. רואה הוא את פוגרום קישינב ושואת אירופה מחד ואת הקמת מדינת ישראל מאידך.

אך עם כל היופי שבראיה אדירה זו –  כיצד יוכל אדם זה להשפיע על המציאות העכשווית? כיצד יוכל ממעוף הציפור לפעול ללא חיבור אל כל אשר קורה בהווה?

נראה כי האדם המאמין, אשר רצונו לפעול באופן המלא לתיקון המציאות ולקדמה, חייב לרכוש את היכולת להביט בשני הכיוונים גם יחד. מחד, עליו להיות מחובר אל המציאות העכשווית, אל האנשים שמולו, להבין אל ליבם, להיות איתם בשמחתם ובצרתם. ומאידך עליו להפנות את מבטו למעוף הציפור. להבין שישנם מהלכים אלוקיים עצומים, אשר בהם עבר, הווה ועתיד חד הם. להביט על המציאות במבט מקיף ומכליל. זהו האדם אשר יכול יותר מכל להשפיע ולקדם. להביט גבוה ולמרחק אך יחד עם זאת להיות מצוי לחלוטין ב'כאן ועכשיו'. להבין את הנסתרות ואת מהלכי ההיסטוריה (הסתר-יה) מחד, ולדעת את המציאות העכשווית ברגע זה ממש מאידך.

ימי הגאולה – יום העצמאות ויום ירושלים זהו זמן מצוין לחדד את הראיה המיוחדת הזו. הימים שמהווים את ראשית צמיחת גאולתנו, הקמת הבסיס הגשמי והרעיוני להקמת מדינת ישראל בשיבת ציון השלישית. קשיים רבים עברו ועדיין עוברים על עם ישראל. בעיות כלכליות, ויכוחים פנימיים, מלחמות חיצוניות רבות, סכנות ולבטים רבים. אך אין בזה, חלילה, למעט את גודל הנס וגודל השעה בה אנו מצויים בתקופה אדירה זו. שנים של בניה בחומר וברוח, שנים של בירורים עמוקים, שנים של ספקנות בצדקת הדרך, שנים של התמרדות. הרואה לרחוק יכול לראות את עומקה ועתידה של ראשית גאולתנו זו מתוך המציאות הקיימת כך לימדנו הרא"ה הגדול אשר מתוך תוככי המורכבות של המציאות – ראה הוא כבר את גאולתה השלמה כרבי עקיבא אשר רואה את חורבותיו של בית המקדש ושועלים מהלכים בו ומבין ומרגיש מתוך זה את המהלך האלוקי של הגאולה.

מתוך ימים אלו, נבוא אל יום מתן תורה, אל חג השבועות, בעוצמה גדולה ובציפיה להכנסת הרוח באופן המלא והשלם אל תוך הכלים של מדינתנו הקדושה.

חג שמח לכל בית ישראל!

לאחר שישראל קבלו את התורה נשארו במקומם באזור הר סיני תקופה של כשנה שבמהלכה הוקם המשכן. לקראת סוף תקופת החנייה סודרו נהלים מיוחדים למסעות הבאים. בתום ההכנות יוצא העם למסעו בשנה השנית בחודש השני. עוברים ימים אחדים וכבר  מתגלים סדקים, ששיאם באירוע חמור, שבמהלכו אומר משה: 'לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי' (במדבר יא,טו). הכיצד קורה, שכבר בימי המסע הראשוניים משה מרים את ידיו ומבקש להפסיק את מנהיגותו? נתבונן בפסוק שמתאר את תחילת המסע: 'וַיִּסְעוּ מֵהַר  ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית  ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה וַעֲנַן  ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה… וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים' (במדבר י,לג -לז)  מהיכן נסעו? הרשב"ם מסביר: 'כי עדיין לא זזו מכנגד הר חורב שהוא במדבר סיני. … ומכל [מקום] אצל הר סיני היו עד עתה'. כלומר, העם חנה באותו מקום, שקבלו בו את התורה. הקולות והמראות של הר סיני  ליוו אותם בעת חנייתם.  ומכאן מתעצמת השאלה הכיצד חטאו המתאוננים? זאת ועוד, תקופת החנייה לאחר מתן תורה היתה הפכפכה, במהלכה חטאו בחטא  העגל נשברו  הלוחות נבנה המשכן  היינו מצפים, שהעם יהיה  מרוסן ומאופק וההכרזה של העם בים סוף 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו' תקבל משנה תוקף.

חז"ל הבינו שהפורענות הראשונה החלה מיד שנסעו מהר ה'. ' פורענות ראשונה – 'ויסעו מהר ה'; ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'.  (שבת קטו ע"ב)

בזמן שחנו סביב הר סיני לא השקיעו זמן ומחשבה להכנתם לקראת הכניסה לארץ. לאחר מעמד הר סיני והקמת המשכן  שרתה אדישות ועצלנות בקרב העם.  נקודה זו מובלטת בתחילת התוכחה של משה בספר דברים: 'ה' אלקֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת.' (דברים א,ז – ח)   ומסביר הכלי יקר:  'רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם'- זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ ונתישבו בהר זה ישיבה של קבע, ולא פנו להם אל האָרֶץ, מקום מיוחד לקיום המצוות'. אכן האדישות היתה תחילת החטא. חטא המרגלים וחטא המתאוננים צמחו כבר מתוך  ההתנתקות המוחלטת מהר סיני. זה לא משבר פתאומי אלא העיכוב היה לרועץ. הישיבה הממושכת בחממה ללא כל יוזמה ועשייה וגם ללא כל כיוון ערכי הביאה למציאות בלתי נסבלת ולתחילתו של חורבן.

אולם ניתן להסביר אחרת ולהתמקד באופן שבו עזבו עם ישראל את הר סיני. וכך מסביר הרמב"ן:

'אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו ויסעו מהר ה', שהיה מחשבתם להסיע עצמן משם מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה'.

כלומר, לא היתה זו נסיעה סתם אלא בריחה מההר ומתכניו 'כתינוק הבורח מבית הספר'. מוקד הבעיה הוא ברצון העז של העם להתנתק מצור מחצבתם – ויסעו מהר ה'. תינוק הבורח מבית הספר בו בזמן משליך את הערכים שאותו ספג ואת לימודיו, שלמד בבית המדרש ועלול להתפתח מדרון חלקלק שאת סופו לא ניתן להעריך ולשער.

אחד מגדולי המוסר ר' נתן צבי פינקל (הסבא מסלבודקה) ראה בפרשה זו תקדים לקשר הנפשי שצריך להיות לתלמיד ביחס לבית מדרשו: 'ומכאן עלינו ללמוד לקח למעשה לנו, לתלמידי הישיבה, שלא יהיה לנו קל לעזוב את הישיבה, המקום שאנו לומדים בו תורה. ואף שיש צורך ללכת לפרקים לענינים הכרחיים, תהיי קשה הפרידה וירגישו בכל מקום את הקשר אל הישיבה, שהראש יהיה תפוש תמיד במחשבות של תורה ויראת שמים. (דעת תורה עמ' לו)

אנו מתכוננים לקבל את התורה במשך ארבעים ותשעה יום ולבסוף זוכים  להתכנס בבית המדרש ללימוד תורה. חשוב לשמור את החוויה הזו גם כאשר נמצאים מחוץ לבית המדרש.  פרשת המסע מהר ה' נקראת מיד לאחר שבועות. אכן גם שמתעלים בלימוד במהלך תיקון ליל שבועות או במהלך תקופה משמעותית בבית המדרש יש לדעת כיצד להמשיך את המסע לאחר מכן. אסור שנגיע למציאות של  תינוק הבורח מבית המדרש אלא להשתדל להיות מבושמים  בחווית הלימוד לכל מקום אשר נפנה.

ישנה מצווה לקדש את השם וכנגדה איסור נורא לחלל את השם.

היד מתעכבת רגע על המקלדת – חילול ה‘? חילול השם?

יתכן שדרך כתיבה אחת רק מיצגת את השניה, אבל נראה שיש טעם להעיר שצורת הכתיבה "ה‘ " באה במקום אחד מהשמות הקדושים, אלו המיצגים את היכולת הכל כך מוגבלת שלנו לאמר דבר המתאר את הקב“ה, או אפילו במקום השם המפורש, זה המייצג את נפרדותו המוחלטת של האלוקים, את המהות שאיננו יכולים לאמר עליה דבר.

ובכן, את ”ה‘“, הקב"ה בעצמו, אין לנו שום אפשרות לחלל. לעומתו את ’השם‘, שמו של הקב“ה, את שימעו בעולם, הרושם שלו על בני אדם – ניתן גם ניתן לעלות או לקלקל.  זירת ההתרחשות של חילול או קידוש השם משתרעת על פני שטחים נרחבים, מתבוסות צבאיות וגלות ישראל בין העמים, ועד חוסר אדיבות קלה של נערה בחצאית (”תוריד את הכיפה אם אתה מדבר כך!"). ממשלחות ההצלה המופלאות למדינות מוכות אסון, דרך הסיסמה בנמל התעופה ”בחו“ל כולנו שגרירים“ ועד לרבנים הנאשמים בהטרדה.

במנעד הרחב שבין נקיון הבגדים של תלמיד חכם ועד למוכנות למסור את הנפש בכדי לא לעבור עברה חמורה, מונחת האחריות שלנו – לקדש שם שמיים, להיות עדות חיה שחותמו אמת ותורתו תורת חסד, תורת חיים.

אולי יש צרימה קטנה בתחום האותנטיות, שהרי אדם רוצה לחיות מתוך הנעה פנימית ולא בתחושה ש‘אנשים מסתכלים‘ לחיות את האמת שלו ולא הצגה. נראה לאמר שחיי תורה אמיתיים הם קידוש השם מיניה ובייה , שאם הפנמת את המסרים האמיתיים של תורה ומצוות, -חסד יסובבך – תזהה את השפע האלוקי, ובנועם, בכל דרכיך, תעביר אותו הלאה.  האחריות באה עם הטריטוריה, והעמדת פנים כאילו אין למעשי משמעות מעבר למעגל האישי שלי, יש בה במקרה הטוב, מידה רבה של נאיביות.

"ואהבת את ה' אלהיך" אומרים חז"ל: שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שיהא קורא ושונה ומשמש ת"ח, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו?  אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה . פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".

אבל מי שקורא ושונה ומשמש ת"ח ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה. פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו ועליו הכתוב אומר "באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו?!" (יומא דף פו).

שם השם בעולם מיוצג על ידי ישראל מול הגויים (וכך זה בעיקר בתנ“ך). בתוך ישראל, בפרהסיא הפנימית שלנו, הוא מיוצג על ידי כל מי שמזוהה עם התורה, ברמה זו או אחרת (וזה עיקר החשש החז“לי).

בהקשר הלאומי, מדינת ישראל מעמידה אותנו שוב בשדה התנכ"י, אבל באור מחודש.

אנחנו מכירים היטב דוגמאות הסטוריות לכח מושחת ונטול-עכבות, ויש לנו גלות שלמה המלאה בסיפורי מופת על צדקתם של החלשים.

עתה, אנו עומדים לראשונה במבחן קידוש השם האולטמטיבי: האם נצליח להיות חזקים, לעמוד איתנים בין האומות, להגן על עצמנו ולא להתנצל, ובה בשעה להציג כלפי פנים וכלפי חוץ חברה צודקת ומיטיבה, כזו המקדשת שם שמיים,

חברת מופת – במשמעות הפשוטה של המילים – כזו שאליה כולם גאים להשתייך, ורוצים להדמות.