רגע אחד לפני הכניסה לארץ מבקש משה למסור מסר לעם:
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹקיךָ". רש"י מסביר את משמעותה של הכרזה זו: "בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית' . בכל יום יש לרענן ולהתחדש כאילו נכרתה הברית היום. לדעת רש"י היום הזה הכוונה לכל יום בחיינו. אולם הרש"ר הירש סבור שהמילים 'היום הזה' מתייחסות לרגע כריתת הברית. וכך הוא כותב:
"היום הזה נהיית לעם! היום הזה! החובה המשותפת לתורה, שהוטלה זה עתה על כל הנמנים עמך, והשמירה המשותפת של התורה, שכולכם הועמדתם על משמרתה – היא העושה אותך לעם. היום – ולא קניין הארץ שבעתיד הקרוב, אלא הקניין המשותף של התורה הוא העושה אותך לעם. אפשר שתאבד מן הארץ כדרך שאתה בא לרשתה, אך התורה והתחייבותך הנצחית לשמירתה תישאר קשר נצחי המאחד אותך לעם, וקשר זה לא יינתק לעולם."
לדעתו, פסוקים אלה קושרים באופן בלעדי את מתן תורה עם הזהות הלאומית של עם ישראל, כמאמרו של רב סעדיה גאון בספרו "אמונות ודעות": "לפי שאומתינו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה" (מאמר שלישי, אות ז) לדעת הרש"ר הירש, רואה התורה צורך להזכיר את כוחו ותוקפו של מעמד הר סיני דוקא לפני הכניסה לארץ על מנת להדגיש, שארץ ישראל היא לא מרכיב בזהותו הלאומית של עם ישראל. אכן לא ניתן לנתק בין הזמן והמקום שכתב את הדברים הרש"ר הירש, שנלחם על הזהות היהודית בתקופה של רפורמה בגלות.
רש"י אינו יכול לפרש כך את הפסוקים שכן במקום אחר (דברים יא,יח) מצטט את דברי הספרי: "אף לאחר שתגלו היו מצוינים במצוות, כדי שלא יהיו חדשים כשתחזרו". זאת אומרת: אמנם אנו חייבים אף בגלותנו בכל המצוות אבל כל זאת רק על מנת, שנוכל לקיימם בעתיד שנחזור לארץ ישראל. אם כן, שורש קיום המצוות ושמירת התורה הוא בארץ ישראל. יתירה על כך, הערבות של עם ישראל מתעצמת בשעה שנכנסו לארץ . הגמרא (סנהדרין מג ע"ב) מחלקת בין עבירת היחיד בחוץ לארץ לבין עברת היחיד בארץ ישראל. הקהילה בגלות נענשת על עבירת היחיד אם העבירה התבצעה בפרהסיה לעומת זאת בארץ ישראל נענשת האומה אפילו על עבירה הנעשית בצנעא.
וכך מסביר המהר"ל בנתיב הצדקה פרק ו': ' אבל הפירוש הנראה, כי כאשר נכנסו ישראל לארץ היו ישראל עם אחד לגמרי, … כי נקרא ערב שהוא מעורב עם השני, ולא נעשו ישראל מחוברים להיות עם אחד לגמרי, עד שבאו לארץ והיו ביחד בארץ והיה להם מקום אחד הוא ארץ ישראל, ועל ידי ארץ ישראל הם עם אחד לגמרי. ולכך כתיב גם כן: "להיות לכם לאלוקים" – כי יש להם א-ל אחד" בעוד שבגלות הערבות נובעת מחובתו של האדם להוכיח את החוטא הרי שבארץ ישראל האחריות נובעת מכך שעם ישראל נחשב כיחידה אורגנית אחת שלא ניתן לפצלה.
המאפיין המיוחד שנוסף בברית בערבות מואב, ולא היה ביציאה ממצרים ובמעמד הר סיני הוא ארץ ישראל. בברית מצרים ניתנה החירות, בברית סיני הצטרפה התורה, ברם רק כעת, בברית הנכרתת טרם הכניסה לארץ, מצטרף המרכיב החשוב של ארץ ישראל. 'היום הזה נהיית לעם' – עד היום לא היית עם כי היית חסר ארץ, אין עם בלי ארץ, אך היום הושלמו היסודות שלך ונהיית לעם. בדור שלנו זכינו לקומה נוספת, בעת קום המדינה בו ביום נשא הרב עוזיאל זצ"ל נאום וכך הוא פתח: "דבר זה ראוי לאמרו ביום זה – הוא יום הכרזת מדינתנו העצמאית, מדינת ישראל . 'היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך', כי ביום זה התפרקנו מעול שיעבוד מלכות זרה בצורה מנדטורית בארץ ישראל…'.
אכן תקומתה של מדינת ישראל מחייבת יותר מבחינה מוסרית. יש צורך יותר לערבות ועזרה הדדית. יותר דוגמא אישית מצד המנהיגות יותר יושר וכנות.