מדוע המכבים לא הרימו ידיים והתייאשו כשמצאו רק כד קטן של שמן טהור?

חודש כסליו הגיע! חודש הניסים! ריח הסופגניות ניכר באוויר, כבר החלו בהכנות למסיבות החנוכה. חג אורים… ומהו האור המיוחד הטמון בחג זה? שלא כמו בחגים האחרים שנקבעו לנו מהתורה, חנוכה הוא חג שקבעו לנו חז"ל דווקא מתוך חשכת הגלות. שרויים בחושך, בייאוש ובתחושות אובדן אל מול תרבות יוונית שמאיימת לכלות כל רוח יהודית. גלות יוון הרשעה ששמה לה למטרה להשכיח מאיתנו את התורה הקדושה. כמעט שאבדה כל תקווה לולי המהפך שהתרחש כשחבורת מכבים קדושים וגיבורים מחליטים להילחם בשם ה' ויהי מה. הם יודעים שבדרך הטבע אין להם הרבה סיכוי. הם יודעים שהם חלשים מול גיבורים, מעטים מול רבים ויכול להיות שזו "התאבדות" מצידם, אך בכל זאת הם אוחזים במעט שבמעט. ובכניסתם להיכל אפשר לשאול: מה בכלל אתם נכנסים לחפש? הרי היוונים כבר טימאו הכל! אך בכל זאת חיפשו שמן ומצאו רק כד קטן. מעט שבמעט. גם פה יכלו לאבד תקווה ולהרים ידיים. בנטייה הטבעית שלנו אנו נוטים לוותר אם לא השגנו הכל. לוותר על החבילה כולה. התרבות שלנו היא כזו של הכל או כלום. כנגד זה יוצאים המכבים! וכנגד זה יוצא גם רבי נחמן ואומר "מעט זה גם טוב".

עוד בעניין הזה אומר רבי נחמן "…כמו כן הוא אצל האדם עצמו שצריך למצוא בעצמו איזו נקודה טובה עדיין כדי לחזק עצמו שלא יפול לגמרי חס ושלום, רק אדרבה, יחיה את עצמו וישמח את נפשו במעט הטוב שמוצא בעצמו". יהודי! תלמד להודות ולשמוח על מה שיש. אפילו אם זה קצת. הטוב הזה שיש בך אפילו אם הוא זעיר – הוא ממש חלק ממך! תראה את נקודות האור ותשמח בהן וממילא זה גם ייתן לך את הכוח לשאת את החושך. הרי חושך הוא כולו העדר של אור. אין לו ממשות מצד עצמו. הדרך היחידה לגרש את החושך זה על ידי הוספת אור. אפילו אם האור זעיר מציאות החושך בטלה. כמאמר השיר המתוק: "באנו חושך לגרש! (איך??) בידינו אור ואש!"

הפח הקטן שנמצא במקדש הוא בעצם המעט שבמעט. המכבים בחרו שלא לייחס חשיבות לכמות. זו ממש שבירת הטבע. כשיהודי עושה שובר את הטבע שלו משמים משיבים לו את אותה הנהגה – הנהגה ניסית.

הימים המיוחדים של חנוכה הם ימים של שבירת טבע, לא רק אז בתקופת המכבים, אלא גם בימינו. כמה אנו שקועים בטבע שלנו שמסית אותנו מנקודת האור שבנו, כמה קל לנו ליפול לייסורי מצפון על היותנו יצורי אנוש שנופלים לאן שנופלים, וכמה קל לנו ליפול לייאוש בלי לראות את האור בקצה המנהרה.

פעמים רבות אני מוצאת שאני נופלת לתוך הנטייה הטבעית הזו, שמטפטפת לי טיפות ארס ולוחשת באוזניי כמה לא הספקתי, כמה אני רק "קצת" , וכמה היה אפשר הרבה יותר… זה קורה לי בעיקר בסוף יום כשהייתה לי רשימה ותכנון מדוייק כמה אני צריכה להספיק ביום הזה (אף על פי שהרשימה הזו אף פעם לא באמת מציאותית…) וגם בדברים רוחניים שקשורים לעבודת ה'.

כנגד זה קוראים לנו להילחם! לבחור לראות ולמנות את האור והטוב שכן קיים בנו.

המכבים נותנים לנו מסר לדורות. מסר שיוביל אותנו בגלות הארוכה וייתן לנו קצה חוט לאחוז בו ברגעים החשוכים. נכון, אתה מעט מול רבים, נכון, זה נראה כי אין לך סיכוי, אבל דע לך שאם תחזיק במעט טוב שיש בך, בנקודות האור הזעירות ששוכנות בפנים אזי משמים ירבו לך אור גדול בחזרה. "פתחו לי פתח כחודה של מחט – ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרונות נכנסות בו"[1]

ימי החנוכה באים ואומרים לנו: יהודי! גם אם יש חושך, זה הזמן שלך למצוא את נקודות האור המעטות שבחייך, ובהנהגה ניסית, על טבעית, תזכה לאור גדול בנשמתך ותגלה כוחות עצומים שנמצאים בתוכך פנימה!