יעקב מגיע למצרים לפגוש את בנו יוסף שלא ראה אותו שנים רבות. מיד לאחר שנודע ליעקב על כך שיוסף חי במצרים, התורה קוראת לו בשם 'ישראל', שם שמורה על מצב שלם יותר, רוח הקודש חוזרת ליעקב אבינו. אבל כאשר יעקב יורד למצרים, שוב חוזרת התורה לקרוא לו בשם 'יעקב', וזאת משום הירידה מארץ מצרים, הירידה למצרים, שם שמרמז את תחילת הגלות של משפחת יעקב, של עם ישראל.
גם בתחילת פרשת ויחי יעקב נקרא בשם 'יעקב', אבל לאחר שנאמר לו שיוסף מגיע אליו, יעקב מתחזק, כנראה לא גם פיזית אלא גם רוחנית, ואז הוא נקרא 'ישראל', וזאת מכיוון שיעקב מודיע לבניו 'את אשר יקרא אתכם באחרית הימים', ומשום אותה התעוררות נבואית, הוא חוזר למדרגת 'ישראל':
"וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה… וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה" (בראשית מ"ח).
יעקב אבינו חולה, יוסף מגיע לבקרו, ויעקב, ישראל, רואה את בניו של יוסף:
"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱ-לֹהִים בָּזֶה, וַיֹּאמַר: קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם".
אבל מיד לאחר מכן כתוב: "וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם".
כלומר, יעקב כבר לא רואה, למרות שקודם נכתב שהוא ראה את בניו של יוסף…. ומיד אחר כך שוב:
וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱ-לֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ" (בראשית מ"ח).
יעקב אומר ליוסף שהוא לא תיאר לעצמו, הוא לא פילל לכך שהוא יראה את יוסף ואת זרעו. האם יעקב רואה או לא רואה?
ניתן לומר שהכל כאן זה בצורה של דימויים. יעקב באמת לא רואה, אבל הוא אומר ליוסף שהוא לא האמין שהוא יראה אותו, במובן של יפגוש אותו. ובכל אופן הוא ראה את יוסף ואת בניו קודם לכן, לפני שאיבד את ראייתו.
ובכל זאת הפועל 'לראות' חוזר על עצמו כל כך הרבה פעמים בפסוקים אלה, ונראה שהתורה באה להדגיש כאן משהו. המילה 'לראות' היא מילה מנחה בפסוקים אלה.
התורה מעידה על יעקב שהוא כבר לא רואה. ראייה גשמית הוא לא רואה. בכלל שהוא לא רואה ראייה גשמית, דווקא משום כך הוא רואה ראייה רוחנית. הראייה הגשמית מסנוורת אותנו וגורמת לנו להסתכל על הכל רק בצורה שטחית, רק בצורה חיצונית. בערוב ימיו, יעקב לא 'מסתנוור' מהגשמיות. דוגמא לכך מופיעה מייד. יעקב לא מסתנוור ומושפע מכך שמנשה הוא הבכור:
"וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו. וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר… וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם".
אולי יעקב מקפל בדבריו את אחד המסרים שחוזרים לאורך כל ספר בראשית- לא בהכרח שהבכור הוא יהיה המשמעותי, המנהיג מבין האחים. אלא מי שראוי יותר. כך היה עם קין והבל, ישמעל ויצחק, עשו ויעקב, ראובן הבכור, יהודה ויוסף, מנשה ואפרים. ראייה גשמית מסתכלת על החיצוניות, על המראה, על הבכורה. ראייה פנימית, שהיא האמתית, מסתכלת פנימה, אל הנפש והמידות, אל האמת שלא מתחפשת ומתלבשת בלבוש חיצוני שלא בהכרח תואם את האמת הפנימית.
'עיני ישראל כבדו מזוקן, לא יוכל לראות'- ראיה גשמית, 'והנה הראה אותי א-לוקים'- ראיה רוחנית, פנימית, אמתית.