בחתימת חומש שמות אנו נפגשים עם התכלית: "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית… הוקם המשכן" (מ, יז). הקמת בית ה' בתחתונים והשראת השכינה בתוככי עם ישראל – זוהי מגמת הבריאה והראשית.
הרמב"ן בהקדמתו לחומש מדייק כי התיקון לגלות מצרים מסתיים בהקמת המשכן שעל ידי כך שבים ישראל למעלת האבות, מעלת מרכבה לשכינה. אל רגע השיא הזה מתייחס המדרש תנחומא: "לפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקב"ה הקמתו. שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין בכוח אדם לזקפן, ומשה העמידו. אמר משה לפני הקב"ה: איך אפשר הקמתו ע"י אדם? אמר לו: עסוק בידיך ואתה מראה להעמידו ונזקף מאליו. וזה שנאמר "הוקם המשכן"- הוקם מאליו".
לכאורה המדרש תמוה. עד שמשה מוזמן לעשות מלאכה במשכן ולהעניק מעצמו, ה' מצווה עליו מלאכה בלתי אפשרית?
אך אולי מסתתר כאן רעיון שקשור מאוד למהותם של משה והמשכן, רעיון המתברר ממש ברגע ההקמה והעמידה של בית ה'. כל תורת משה סודה בכוח ההשתדלות. כפי שמנהיגותו של משה נגלתה בים סוף בכך שההליכה אל תוך המים פתחה את הפתח לקריעת הים ולגאולה ממצרים – "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", וכך בכל ימי המדבר בתפילותיו העצומות ותחנוניו על עם ישראל (ובדרך רמז גם במלאכת המנורה).
זוהי איננה השתדלות סתמית ומלכותית אלא אמונה גדולה שמעשי ידינו פותחים פתח של ממש לשפע ה' והשגחתו. ובסוד ההשתדלות טמון אף סוד הענווה העצומה. באופן זה אנו מבינים גם פעולת המשכן בארץ. לא חלילה, כפי שמדמיינים עובדי ע"ז, פעולת שליטה על הארץ והשמיים אלא השתדלות ותפילה הנובעים מאמון עמוק בחסדו יתברך.
חזק חזק ונתחזק!