בספר יצירה מובא הענין הפנימי של כל חודש מחדשי השנה. נכתב בו שהנקודה של חודש אדר מתאפיינת במיוחד במידת ה”שחוק”. ובאמת מצינו שנהגו בחודש זה, ובפרט בימים הקדושים והמיוחדים שלו – ימי הפורים, לעסוק במיני עשיה של שחוק ושמחה, וכבר בארו בספרים הקדושים את המעלה הגדולה של עשיית מיני צחוק בימי אלו. וכך כותב על כך ר’ נתן מברסלב:
“כל מה שעושין ישראל מחמת פורים, אף על פי שיש בהם עניני צחוק ודרך שטות שנראה כאינו ראוי, אף על פי כן ה’ יתברך מקבל הכל באהבה, מחמת שעושין זאת מחמת שמחת פורים הגדולה מאד”
וכן כותב ר’ צדוק הכהן מלובלין:
“וכן מנהג לעשות כל מיני שחוק בפורים, ומנהג ישראל – תורה”
ננסה בקצרה להעמיק בעניינו של המושג המיוחד הזה הנקרא “צחוק”, ולהבין את מהותו בכלל, ואת עניינו לפורים בפרט, על פי השקפת התורה על ידי דברי רבותינו הקדושים.
ישנה גמרא מפורסמת במסכת שבת על צורת התנהלות השיעור כפי שרבה (אמורא בבלי, ראש ישיבת פומבדיתא במשך 22 שנים) היה נוהג להעביר לתלמידיו, וכך מספרת הגמרא: “כי הא דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן, לסוף יתיב באימתא פתח בשמעתא”. היינו שקודם תחילת השיעור היה נוהג רבה לעסוק בהתבדחות ורק לאחריה היה מתחיל לעסוק בגוף הסוגיה הנלמדת. ויש להבין מה היה העניין בזה שכך הוא נהג לעשות. ודאי לא היה בזה עניין כדי למשוך תלמידים, שהלא תלמידיו הקדושים כל אחד מהם ודאי היה שרף עצום והם היו משתוקקים למוצא פיו בתורה, אז מדוע הוא היה צריך לעכב את תחילת השיעור באמירת “מילתא דבדיחותא”?
צחוק העובר על החוק
רבנו ישראל בעל שם טוב פתח לנו שערים להבין את מעשיו של רבה ומתוך כך גם להבין בפנימיות את העניין של השחוק. וכך הוא מסביר: “עניין מלתא דבדיחותא קודם הלימוד כי החיות רצוא ושוב, האדם בסוד קטנות וגדלות וע”י השמחה ומלתא דבדיחותא יוצא מקטנות לגדלות ללמוד ולדבקה בו יתברך…” ננסה להסביר במילים פשוטות את דברי הבעש”ט.
יש מושג בפנימיות הקשור לנפש האדם הנקרא “רצוא ושוב”. ה”רצוא” מסמל את הרגעים בחיים בהם האדם מגיע לגדלות הדעת ועומד במדרגה רוחנית גבוהה. גם הסתכלותו על המציאות וגם לימוד התורה שלו נובעים מאותה נקודת גובה גדולה, והאדם מרגיש בנפשו קרבה לשלמות. אך ישנו כוח אחר שלעתים פוגש את הנפש והוא כוח ה”שֹוב”. השוב הוא הירידות שיש לאדם במשך חייו, מין זמנים שאדם מרגיש שהוא נופל ממדרגתו הרוחנית, הוא מרגיש מאד לא יוצלח. גם ההסתכלות שלו על המציאות ולימוד התורה שלו נעשים מצומצמים. נפשו מצטמצמת לד’ אמותיה וקשה להתחבר עם מה שמחוץ לה. הבעש”ט אומר לנו יסוד חשוב בחיים “האדם בסוד קטנות וגדלות”. המציאות הזאת של עליה וירידה היא מציאות נורמאלית לנפש האדם. העולם שלנו מאופיין בכך שאין עומדים במקום אחד אלא כל הזמן ישנם עליות וירידות, וצריך האדם לדעת להיות שחיין מוצלח ולנווט בין הגלים בהתקדמות מתמדת. הבעש”ט מגלה לנו שאחד הכלים המיוחדים בהם האדם יכול להוציא את עצמו ממצב של שקיעה בקטנות למצב של גובה וגדלות הוא ע”י “השמחה ומילתא דבדיחותא”. יש להבין את דבריו מדוע דווקא ע”י מלתא דבדיחותא מצליחים לצאת מהקטנות לגדלות? שמעתי פעם ש”צחוק” זה לשון “יציאה מהחוק” היינו דבר שפורץ גבולות. ובאמת כשמתבוננים במהות הצחוק תמיד הוא נובע ממשהו שיוצא מגדר הנורמלי או כלשון המהר”ל:
“הצחוק הוא דבר שאינו כמנהג המציאות, כי לכך נקרא ‘צחוק'”
כלומר דבר בלתי מציאותי. לדוגמא, כשרוצים להצחיק על דפי העיתון מציירים קריקטורה. הדבר המצחיק בקריקטורה הוא שמגזימים בה במשהו, עושים אף גדול או גוף גדול וראש קטן וכו’… היציאה מהפרופורציה הנורמאלית היא שגורמת לנו לצחוק.
להספיד כלים שבורים
אולי נביא עוד דוגמא יפה יותר בשביל להבין ענין זה מתוך ‘מעשה רב’. בספר ‘שחר אורו’ שמתאר את תולדותיו של הרב נריה זצ”ל מובא מעשה משעשע שארע בהיותו עוד ילד קטן, וכך מסופר שם: “יצירתיות וכושר הבעה עמדו לו למשה צבי בחיי היום יום. בערב פסח עבר בין הבתים רוכל שהציע למכירה את סחורתו” סיפרה הגב’ דבורה זבורובסקי. “אמא קנתה ממנו כמה כלי חרס חדשים לכבוד החג והניחה אותם על מדף עליון בארון המטבח. אחי (הרב נריה) רצה מאד לראות בעיניו את הכלים החדשים אך הוא היה נמוך קומה והארון היה גבוה. כדי להגיע למעלה לקח כסא וטיפס עליו. הוא פתח את דלתות הארון והחזיק במדף, ולפתע נשמטו כל הכלים, נפלו ונשברו. לשמע הרעש נכנסנו בבהלה למטבח וראינו את מה שקרה. הבנו שהנזק הכספי גדול וחששנו מתגובת ההורים. אחי היה מבוהל ונבוך. בינתיים הגיעה אמא למטבח. כשראה אותה, לפני שהספיקה לכעוס, רץ והביא את הטלית של אבא, בתאטרליות נעמד על הכסא, התעטף בטלית כדרכו של אבא בעת הספד, ובנעימה קורעת לב נשא הספד מרגש על הכלים השבורים. ההופעה המרשימה השכיחה את התקלה ואת הנזק, דברי ההספד היו כה מוצלחים שהעלו חיוך של נחת על שפתיה של אמא”.
אם ננתח את המקרה הנחמד הזה הרי נראה שמשה צבי הקטן נקלע לסיטואציה לא נעימה בכלל. הרי בכל רגע אמא עשויה הייתה להיכנס למטבח ולכעוס כל כך על עצם חוסר הזהירות של בנה ועל שבירת הכלים שזה עתה היא קנתה. ספק התכוון ספק לא התכוון, לקח הרב נריה את הסיטואציה של הכעס והקטנות שהייתה צריכה להיות באותם רגעים והוציא את המאורע ע”י מילתא דבדחותא לגדלות. כלומר, הרב נריה לקח את המקרה והוציא אותו מהפרופורציה שלו, שהרי באמת זה מעצבן שנשבר כלי, ובמיוחד שהושקע בו זה עתה כסף, אבל כשמסתכלים על זה במבט מוקצן שכביכול הכל חרב ומספידים בבכי את הצלחת, הרי הכעס והקטנות גם הם פורצים מהגבולות שלהם ומה שהיה נראה בין כותלי המטבח כסוף העולם, נראה כטיפשי ומצחיק. ע”י הצחוק נופלות חומות המטבח וע”י כך גם חומות הלב של אמא והאירוע נעשה מצחיק ביחס לבעיות העולם. בואו וראו מה גדול כוחו, שבמקום שיהיה זה מאורע קטנטן, כעוס ואפרורי בחיי הרב נריה שוודאי היה נשכח עם השנים, הפך על ידי עשיית הצחוק לסיפור משעשע וחינוכי שהתגלגל כעבור עשרות שנים לאתר ‘טל חיים’…
על כל פנים, אם נחזור לנקודות הצחוק הרי מתברר לנו שהצחוק מגיע מן היציאה מהגבולות.
מכאן אפשר להבין מדוע רבה היה נוהג לומר מילתא דבדיחותא קודם הלימוד, שהרי העולם שלנו הוא עולם של חומר, והנטייה של החומר הוא “עלמא דפירוד”. אי אפשר לאחד את החומר. החומר יכול להיות מודבק, יכול להיות מעורב זה בזה, אבל אי אפשר לעשות אותו למציאות אחדותית אחד עם השני ללא הרוח. זכורני ל”ג בעומר אחד, בהיות רבנו הרב טל שליט”א מתבונן באש המדורה, פתח ואמר שאי אפשר לחבר שני עצים שיהיו אחד כי הם שני גופי חומר גשמי, אבל כששורפים אותם הרי הם נעשים אש שהוא דבר רוחני יותר וממילא כבר אין כאן שני סוגי אש שהתחברו אלא להבה אחת. ואמר על כך, שכמה שנהיה רוחניים יותר כך נוכל להתחבר יותר, וכמה ששוקעים בחומר אי אפשר לחבר בין בני אדם.
ואכן בזמנים של ירידות, ובפרט בזמנים שיש להתעלות לרמות גבוהות, כגון שנגישים לעסוק בתורה הקדושה, יש להתעלות ולצאת מהקטנות כדי שנוכל לרוץ לרוחב ועומק התורה. ואם האדם נמצא במצב רוח מדוכדך ובקטנות המחשבה, הרי הוא יכול שעות לבהות בעיניים מזוגגות באותו תוספות ולא להבין מילה, בעוד שחברו, שנמצא בחיוּת ודעת רחבה, שוחה בתוך שורותיו של התוספות מתוך עונג ושמחה גדולים. לכן היה נוהג רבה לפתוח במילתא דבדיחותא כי ע”י פעולה לכאורה חיצונית זו היה מרחיב את דעת התלמידים, השיעור היה נפתח בחיוך, ממילא הכלים של האדם שהיו סגורים ע”י קירות החומר נבקעו ונפלו, ודעת האדם נעשית רחבה לקלוט ולעיין בתורה הקדושה מתוך עיון מעמיק.
המקובלים צוחקים
מסיבה זאת ממש גם נהגו לעשות מיני צחוק בפורים. הרי סיפור המגילה היה מלא פרטים, גזרות רעות, תככים בארמון המלוכה וכו’. בזמן הגזרה המן העריץ היה נראה גדול ועצום, וכולם הרגישו כה מפוחדים ממנו וממלכוּת פרס ומדי ששלטה על כל העולם, אך בסוף הסיפור הקב”ה הרים את כולם לראות איך כל פרטי הפרטים נראים מלמעלה. איך הכול כאן בעצם היה תהליך אלוקי שכל פרט ממנו קידם את התהליך. איך המן הגדול נראה כל כך קטן כשמסתכלים מלמעלה. ממילא השמחה מתמלאת והיציאה מהפרופורציה הרגילה של החיים להסתכלות גבוהה כזאת על זה העולם – ממלאת אותנו בצחוק קדוש.
ידוע גם שביום הפורים מגיעה לנו הארה גדולה כל כך. הקב”ה מאיר עלינו מאור אין סוף. ההארה הזו היא כל כך חסרת פרופורציה שאי אפשר להכיל אותה, וממילא במצב כזה פורצים בצחוק גדול. אנחנו כל כך לא יכולים להכיל את זה בצורה הרגילה של הכנת כלים כפי שאנו עושים בשאר מועדי השנה, אלא אנחנו צריכים להשתכר ולשבור את כל כלי התובנה הרגילים, ואז יכול האור הגדול להכנס. בשביל להבין את זה יותר, זכורני שבעת שיעור שהעביר רב אחד בישיבה לפני כמה שנים, הוא התחיל לדבר דברים עמוקים ופנימיים מאוד בתורת הנסתר, וכל תלמידי הישיבה פרצו בגיחוכי צחוק מתענוג על גודל הדברים. הרב עצר את השיעור ואמר: אתם רואים ככה היו נראות ישיבות המקובלים כאשר היו עוסקים בדברים עליונים. הם לא יכלו להכיל את כל העומק הנפלא והאין סופי שמתגלה בעומק תורת הנסתר, ולכן כל אשר נותר להם היה לצחוק צחוק קדוש, ולכן בתי המדרש של המקובלים היו מלאים בקולות צחוק.
שנזכה שימי הפורים הקדושים שבאים עלינו יאירו עלינו את כל ההשפעות שמגיעות על ידי השחוק הקדוש. וכלשון ר’ נתן “ועל שם זה נקרא פורים, כי אז עושין כל מיני שחוק וקטנות ומילי דשטותא, כי אז זוכין לתכלית העלייה, להשגה והארה עצומה מאד מאד… ואז נתהפכין כל הירידות וכל הביטולים וכל מילי דשטות אל תכלית העליה…”.