מצוות תוכחה.

אחת המצוות העלומות. מצד אחד ניצבים מול עינינו דברי הרמב"ם בהלכות דעות "הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום צריך להוכיחו בינו לבין עצמו וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע " ואם כן לכאורה החובה מוטלת על כל אחד להוכיח את חבירו, ואפילו כמה פעמים, ומצד שני, מאז שבא רבי עקיבא והודיע  'תמהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח' נשאו רבים קל וחומר בעצמם. אם כך בדורו של רבי עקיבא, על אחת כמה וכמה בדור יתום ועני כשלנו. החשש מקנן שמא נקלקל במקום לתקן ונראה כי הרווח רחוק וההפסד מרובה ועל כן שב ואל תעשה עדיף.

ושמא יש לחלק בין שני סוגי תוכחות. ישנה תוכחה קונקרטית, ממוקדת, כלפי יחיד, חבירו, העושה מעשה עבירה הנעשה מול עיני כרגע, וכלפיה מכוונים דברי הרמב"ם בהלכותיו. אך ישנה תוכחה אחרת. תוכחה לדור. תוכחה כללית הבאה לא  כלפי מעשה מסוים, אלא כלפי הנחות יסוד, כלפי השורשים, ועליה אמר רבי עקיבא 'תמהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח' ולא לחינם בחר רבי עקיבא בתואר דור, לרמוז שבתוכחה כללית עסקינן, כזו הפונה אל הדור כולו, ועליה סובבת התמיהה.

 איך מוכיחים דור? באיזה אופן גורמים לשינוי הנחות היסוד, או לבחינתם מחדש. נדמה שאפשרות הכפייה המוזכרת ברמב"ם כלפי היחיד, לא תועיל במקרה שלנו. כאן נדרשת איכות אחרת של תוכחה. כזו היוצאת מעומק הלב, כזו שמהווה שיא של אהבה, ופעמים אף מחוללת אותה. וכזו היא תוכחתו של משה רבנו.

 

רמז

'אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן'- ומהם הדברים האלו? רובם ככולם דברי תוכחה, זכירת העבר ואזהרה מפני העתיד. משה מוכיח את ישראל  במשך כל ספר דברים.  אך מענין לראות כיצד תוכחה זו מתחילה. מהו הצעד הפותח ? והתשובה מעט מפתיעה. התוכחה מתחילה ברמז. משה רומז לישראל , כל שם של מקום מרמז לכשלון שיש להוכיח עליו. ישנם אפילו  מקומות שלא היו ולא נבראו    -'אמר רבי יוחנן חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן'.

וכל זאת לשם מה? ממשיך המדרש ואומר  'לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל':

תוכחה טובה היא תוכחה השומרת על כבודו של המוכח. חלק משמירת הכבוד היא לתת את האפשרות למוכח לחולל את התיקון בעצמו. היכולת להסתפק ברמז ולא לסיים את המשפט בפירוט המעשי' עשית כך וכך והתיקון הוא כזה וכזה' אלא לרמוז ולעצור ברמז, יכולת כזו היא המפתח לתוכחה טובה, שנותנת מרווח תיקון עצמי. המוכיח הוא רק כמראה מקום, כפותח אפשרות, אך איננו יורד לפרטים עצמם, ומנסה להשתלט על תהליך התיקון כולו. תהליך תוכחה טוב מותיר את הבחירה וממילא גם את הכבוד אצל המוכח.

 'ויהי בארבעים שנה'

משה מוכיח את ישראל סמוך למותו. ולכאורה יש בזה מין התימה. הרי תוכחה טובה איננה רק לתפארת המליצה. ודאי  היא מצריכה בדיקה אחריה, האם הדברים בוצעו, האם יש צורך בתוכחה נוספת. מי שמוכיח סמוך למותו לא יוכל לבדוק את תוכחתו.

ארבע תשובות שונות נותן המדרש לזמן התוכחה המיוחד הזה:

ומפני ארבעה דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה, כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו ושלא יהא חברו רואהו ומתבייש ממנו, ושלא יהא בלבו עליו, ושאל יהיו המוכיחין מתוכחין, שהתוכחה מביאה לידי שלום.  [ילקוט שמעוני יהושע ל"ד, הובא גם ברש"י אצלנו.]

 

 שלא יהא חוזר ומוכיחו.

המדרש שם כאן את האצבע על נקודה פנימית . תוכחה טובה לא תלויה כלל בכמות אלא דווקא באיכות. המשפט הכל כך מוכר ' אלף פעם כבר אמרתי לך, ובכל זאת אתה ממשיך' לא רק שאיננו מועיל, אלא הוא טעות בסיסית במובנה העמוק של תוכחה. כל תוכחה צריכה להיות מכוונת כנגד נקודת הרצון, וזו, לא משתנה אף פעם כתוצאה מריבוי כמותי כזה או אחר, אלא רק כתוצאה מעילוי איכותי. התוכחה היא חד פעמית. ועל כן צריך לומר אותה פעם אחת, ולהאמין שהיא פועלת. להאמין בתרתי- גם בי , המוכיח שיש בכח דברים שלי הנאמרים מלב אוהב להשפיע גם אם לא חזרתי עליהם אלף פעמים, ולהאמין במוכח, שהוא שמע, וגם אם לא עשה, אין זה מהווה הזמנה לעוד ועוד תוכחות, אלא דווקא בקשה למתן זמן לעיכול, ואפשרות לתהליך פנימי עצמי שלו, להתחולל.

שלא יהא חברו רואהו ומתבייש ממנו

דווקא 'היעלמות' של המוכיח לאחר התוכחה, מאפשרת למוכח מרחב נקי לעבודה עצמית. אם בכל רגע, המוכח מרגיש לחוץ, כי מישהו עומד מעליו ובוחן את מעשיו, אין זו האווירה המתאימה לשינוי. הבושה מפני ההודאה בטעות יכולה להיות אבן נגף בפני התיקון. אין צורך להוסיף עוד קשיים נוסף על הקשיים שכבר קיימים בין האדם לבין עצמו. אין צורך להוסיף בושה חיצונית על הבושה הפנימית שכבר קיימת.

לכן תזוזה הצידה של המוכיח מפנה את המקום הנכון למוכח. במובן הזה, יכולה התוכחה להאמר לא רק סמוך למיתה. כל זמן של סיום הוא טוב. סוף שנה, סוף מסלול, סיום של פרוייקט משותף. כל וריאציה של פרידה יכולה להיות גם מרחב נקי לתוכחה.

שלא יהא בליבו עליו.

קשה לקבל תוכחה. האישי מייד קופץ 'מי הוא בכלל שיוכיח אותי, שיטול קורה מבין עיניו'. אמנם התורה מעידה בנו, שאחת הדרכים שלנו להתקדם היא דווקא על ידי תוכחה. ודווקא כזו שבאה מלב אוהב. אמנם יש צורך בעזרה. משהו שיעזור לנו להתייחס לדברים הנאמרים כעומדים בפני עצמם. לפעמים, כדי להתייחס לדברים בפני עצמם, טוב שהמוכיח לא נמצא. ואז, הלב יהיה מופנה אל התיקון הפנימי ולא אל הטלת האשמה ב'שליח'.

'שלא יהיו המוכיחין מתווכחין'

זהו הדבר הגרוע ביותר. המוכח , כנראה מחמת שהרגיש מותקף, מנסה לגונן על עמדתו, ואז אוזר המוכיח כגבר חלציו ומוכיח לו באותות ומופתים כמה שהוא גרוע, ושדברי התוכחה הולמים אותו להפליא……

האמירה של התוכחה מכוונת כלפי נקודה אחרת לחלוטין. לא התנצחות מי צודק לפנינו, אלא ניסיון אמיתי של חבר או מורה לסמן נקודה שצריכה ניקוי. התפקיד הוא רק לומר, לא להצדיק ולא להראות. פשוט כמראה מקום. אם נגררים לויכוח, אות הוא כי אין זו התוכחה הראויה.  שהרי , באופן מפתיע, קובע המדרש שתוכחה טובה, לא רק שלא מביאה להקפדה, אלא גוררת בעקבותיה שלום.

'אמרנו לכם'!

המדרש אותו ביארנו , הוא עבור רבים מאיתנו  התמודדות יומיומית כואבת ותובענית. שנתיים חלפו אז הגירוש מביתנו בגוש קטיף . שנתיים בהם כל התחזיות השחורות  התממשו אחת לאחת, ועל קצה  הלשון , עומדות ממתינות צמד המילים הכל כך מתבקשות 'אמרנו לכם!' , אלף אלפי פעמים 'אמרנו לכם!. אך המדרש מתווה לנו דרך אחרת, ארוכה , תובענית ולעיתים כמעט על אנושית. אך זוהי כנראה הדרך היחידה בה ניתן להוכיח דור. תוכחה ברמז, תוכחה מתוך כבוד, תוכחה שאינה חוזרת על עצמה. תוכחה המותירה מרווח תיקון עצמי למוכח, ומאמינה בו.

 בכל אלו נהג  משה רבנו  כשבא להוכיח את ישראל. דבריו ברמז, ושמירת כבודם של ישראל אל מול עיניו תמיד, חיכה משה ארבעים שנה כדי שלא יתביישו ממנו ישראל, וגם כדי שלא יתווכחו עימו ובכך יקָבּעוּ עוד את הדברים הצריכים תיקון. כה גדולה אהבתו לישראל, עד שהתעלתה למקום שבו אפשר וצריך להוכיח, תוכחה המביאה לשלום.  אכן, פתח רבנו בתוכחה, אך סיים ב' וזאת הברכה'!