קוראים אנו את פרטי הלבוש המרובים אשר לכהן הגדול המכונה בשל כך: "מרובה בגדים". והנה, שמים אנו ליבנו לסדר המשונה: האפוד והחושך המולבשים בסוף, מוזכרים תחילה, ואילו הכותונת והמעיל הנלבשים תחילה מוזכרים מאוחר יותר. הדבר מזכיר לנו שגם בפרשת תרומה פגשנו תופעה דומה. הארון, שהוא הפנימי והנסתר שבכלים, עליו נצטוונו תחילה, ואילו המשכן ועמודיו, אדניו והיריעות – בסוף.

הקבלה זו בין הפרשות מצביעה על רעיון עמוק שבקשר שבין המשכן / מקדש, ישראל והכהונה. נתבונן על הדמיון שבין בגדי כהן גדול לבין כלי המקדש. הארון המצניע בתוכו את לוחות הברית, שהם הכתב והמכתב, של רצון ה. כנגדם האפוד והחושן שעליהם שמות בני ישראל, ומאותיות שמותם מתגלה רצון ה': "אורים ותומים". מעל הארון, הכרובים, מזה אחד ומזה. על כתפות האפוד, אבני שוהם עם שמות בני ישראל, מזה ומזה. על הארון כתוב: "ועשו ארון… " וכך גם ביחס לחושן "ועשו חושן…" רק בהם לשון ציווי, גוף שלישי רבים.

הארון והחושן מופיעים ראשונים כיוון שהם תכלית המשכן ותכלית הכהונה. הם כמו חותם המתהפך. מה שהוא הפנימי והנסתר בתוך תוכו של המשכן, הופך לגלוי ומובלט על לב הכהן לנגד עינינו. בחושן נראה רצון ד', ואילו מבין הכרובים מעל הכפורת, נשמע רצון ד'.

הכהן הגדול הוא מעין קולמוס, הנטבל בקדושת רצון ה' וכותב ומחוקק את הרצון בנפשות העומדים מולו. כך מתגשם הציוי: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הד' אומר לאהרון ומרים: "אם יהיה נביאכם, בחלום אדבר בו…". לא נאמר: "עימו", אלא "בו". דהיינו דברי נשמע ממנו.

כך החושן: דבר ה' נראה באותיות שמותינו החקוקים בו. אסתר באומרה: "לך כנס את כל היהודים", מצרפת מחדש את רצון ה' שחקוק בנו, ועל ידי זה "הדור קבלוה בימי אחשורוש". על כן סיפור המגילה נכתב כהלכות כתיבת ספר תורה ומכונה 'אגרת'. חיינו וקיומנו הם גילוי אותיות התורה, רצון ה' שצפון בהם, ונגלה על ידנו. עלילות חיינו הם אגרת שיש לה משלח ויש לה נמען. הבה נדביק לה השנה 'בול' שתגיע כבר ליעדה.