בפרשת וילך מעביר משה את שרביט ההנהגה ליהושע. כחלק מנאומו האחרון, נאום הפרידה מעם ישראל, מזהיר משה את העם מהידרדרות רוחנית שעלולה להגיע לאחר הסתלקותו. "כי אנכי ידעתי את מרייך ואת עורפך הקשה, הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה', ואף כי אחרי מותי".
מה בין מרי לקשה עורף? מבאר הנצי"ב: "את מריך – הוא הנעשה בכוונה, שלא כדעת המצָווה". מרי הוא מרידה, הרצון לפרוק עול מלכות שמיים ולהשתחרר מהמחוייבות למוסר ולסטנדרטים האלוקיים הנדרשים מעם הנמצא תחת כנפי השכינה.
"ואת עורפך הקשה – הוא חטא הבא מחמת הטבע, שקשה להתהלך נגד הטבע וההרגל שמונח בדעת האדם, שהוא באחורי הראש (העורף)". הגורם השני לעזיבת ה' הוא השחיקה וחוסר תשומת הלב, שמקורו בהרגלים, ההופכים לטבע.
שני קלקולים אלה, המרידה וקשיות העורף, הם המביאים את האדם למעשים שאינם תואמים את הרצונות האמיתיים שלו, את השאיפות השורשיות לדבוק בקב"ה ובתורתו. לעיתים, הגורם הבולט והמרכזי יותר הוא הדעת, וההרגל מתלווה אליו, ולעיתים להיפך- הגורם המרכזי הוא ההרגל, והדעת מתלווה אליו ו"מתרצת" את המעשים.
כיצד נצליח להינצל מקלקולים אלה?
ממשיך הנצי"ב: "ומשה רבנו הזהירם בשביל זה, להטות את הלב לאהבה ודבקות". אהבת ה', ודבקות במידותיו והנהגתו, עשויות להציל מאיתנו את שני גורמי הנפילות הללו. אהבת ה' גורמת לנו שלא להתרגל ולהתייחס כמובן מאליו לקרבת אלוקים, וכמובן שלא ליפול למרידה ופריקת עול מלכות ה'. לכן, בהמשך דברי משה מובאת שירת האזינו, שמכוונת כולה למבט עמוק יותר על השגחת ה' עלינו, בכל זמן ובכל מצב.
כדי לזכות באמת לאהבת ה', אנו נדרשים להשקעה גדולה ומתמדת. אהבת ה' נובעת, בראש ובראשונה, מהתבוננות במעשי ידיו של הקב"ה, כפי שמבאר הרמב"ם בהלכות יסודי התורה: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ- מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר, ומתאווה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד 'צמאה נפשי לאלוקים, לאל חי'. וכשמחשב בדברים האלו עצמן – מיד הוא נרתע לאחוריו, ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה, שפלה, אפילה, עומדת בדעת קלה ומעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד 'כי אראה שמיך, מעשי אצבעותיך אשר כוננת, מה אנוש כי תזכרנו'."
על בסיס הידיעה על גדלות הבורא, בנויה אהבת ה' על תחושת חיבור ושייכות. כאשר האדם עומד על עומק החסדים הגדולים שגומל עמו הקב"ה בכל יום וכל שעה- הוא חש את האמון הגדול שהקב"ה רוחש לו, האדם, ומתמלא אהבה לקב"ה. כאשר האדם מתעורר בבוקר, הדבר הראשון שהוא אומר הוא הכרת הטוב לחסדי ה'. "מודה אני לפניך…רבה אמונתך". כאשר אני מפנים את האמון הרב שה' נותן בי, ומתוך כך הוא מחזיר בי נשמתי בכל יום, אני מתמלא אהבה לה'.
כיצד מגיעים לדבקות? חז"ל מלמדים אותנו, כי הדרך לדבוק בקב"ה, שהוא "אש אוכלה", היא דרך דבקות במידותיו, ובנושאי תורתו, אלו תלמידי חכמים שבדור. הרמ"א, בתחילת חיבורו על השולחן ערוך, כותב: "שיויתי ה' לנגדי תמיד- הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלוקים". הדרך לדבוק בה' ובמידותיו עוברת דרך הנכחה (-מלשון נוכח) של הקב"ה בכל רגע ורגע בחיי, "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך".
יהי רצון שנזכה לאהבה שלמה ודבקות בה', ומתוך כך לנתב את כוחנו כ"עם קשה עורף" למקומות חיוביים ובונים, לשמחתנו ולשמחת העולם כולו, אמן.
שבת שלום וגמר חתימה טובה!